אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

גדולתה של אסתר המלכה

אסתר היא הגיבורה הראשית של חג הפורים. המגילה נקראת על שמה וגם התענית שנקבעה לפני פורים נקראת על שמה. אמנם מרדכי הוא הראשון שקבע צום ולבש שק ואפר, אבל פעולת ההצלה המשמעותית התבצעה על ידי אסתר תוך סיכון חייה.

לאחר מעשה ושתי, במשך זמן רב של כמה שנים, הייתה עסוקה הממלכה כולה בחיפוש מועמדת למלכה. נשים ונערות נלקחו מבתיהן, סביר שבכוח, והובאו להרמונו של אחשוורוש. משם כבר אי אפשר היה לצאת. אסתר נבחרה על ידי אחשוורוש לשמש כמלכה. מתואר אפילו שאחשוורוש אהב את אסתר ושהיא נשאה חן וחסד בעיניו ונוצרת אשליה לחיי נישואים תקינים.

אולם גם לאחר בחירת אסתר למלכה כותבת המגילה: "וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית". אחשוורוש אינו מסתפק באישה החוקית ובמאות אם לא אלפי הפילגשים שעומדות לרשותו בהרמון. אנו מקבלים תיאור של מלך שטוף זימה ותאווה.

אפשר לשער כי אסתר כלל לא מעונינת בנישואים לאחשוורוש. מבחינתה נישואים אלו הם נישואים באונס ואינם על דעתה. ייתכן שגם יחסה לאחשוורוש הוא זהה. היא אמנם המלכה והיא אישתו, אולם היא אינה חייבת לאהוב אותו בחזרה. ישנם מדרשים האומרים שאסתר הייתה נשואה למרדכי וכל עוד היא אנוסה אצל אחשוורוש הרי שהיא נשארת מותרת למרדכי.

אולי אחשוורוש שם לב לזה ולכן מחדש את איסוף הנערות ונוצרת התרחקות מסוימת מאסתר, סיפור אהבה גדול לא צמח שם ואנו מקבלים לכך אישוש בהמשך המגילה: " כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה  אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". אנו מגלים שלאסתר אין השפעה רבה בארמון ושהגישה שלה לאחשוורוש מוגבלת מאד. מכאן שבקשה פשוטה של אסתר מאחשוורוש אינה אפשרית.

מעל ארבע שנים חלפו ונישואיהם של אחשוורוש ואסתר בשפל. מפגש אחד פעם בשלושים יום, כאשר אחשוורוש עסוק בתאוותיו עם פילגשים, ואסתר חוששת לבוא לפניו, אולם מבינה שאין ברירה והיא צריכה להקריב את עצמה.

אסתר מתכננת תוכנית נועזת שעלולה לעלות לה בחייה. קודם כל החשש שאחשוורוש כלל לא ירצה לראות אותה, אבל גם אם כן, איך היא תוכל להטות את ליבו כנגד המן? אסתר יודעת שכדי להצליח היא צריכה לתת לאחשוורוש משהו שהוא מעונין בו מחד, ולהפליל את המן מאידך.

אחשוורוש מעוניין באהבתה של אסתר וברצוני להציע שאחשוורוש בעיקר מעוניין בילד מאסתר. ארבע שנים עברו ואסתר לא ילדה יורש (המגילה לא מספרת לנו ואין לנו סיבה להניח שהיה ילד). איך אסתר נמנעה מלהתעבר במשך זמן כה רב איני יודע, כנראה לנשים דרכים משלהן, וממילא מפגשיה עם אחשוורוש נדירים.


וכך אסתר לובשת מלכות, לא ברור מה פירוש הביטוי, האם הכוונה לבגדי מלכה? האם הכוונה לבגדי הכלולות? בכל אופן אחשוורוש רואה זאת ומבין שיש כאן הזדמנות. אסתר נעתרת סופסוף להיות אישתו לכל דבר, להיות מלכה, ומזמינה אותו למשתה, מעין משתה פיוס. אחשוורוש נדלק, אולם שמחתו קצרה, פתאום אסתר מזמינה גם את המן. המלך סקרן, מה לאסתר ולהמן? האם יש ביניהם משהו? האם הם רוקמים ביחד תוכניות נגדו?

אסתר מנצלת את הדעה הרווחת באותה תקופה, שנשים דעתן קלה. הרי לו היה משהו בין אסתר להמן האם הייתה מזמינה אותו למשתה עם המלך? בוודאי שלא, אבל אחשוורוש בטוח שאסתר בתמימותה מספרת לו סודות בתמימותה וממהר לקרוא להמן, כדי ללמוד עוד פרטים. במשתה עצמו לא קורה דבר, אבל אסתר ממשיכה בתוכניתה. היא מזמינה את אחשוורוש והמן למשתה שני למחרת, ומבטיחה לאחשוורוש "וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ". מהו אותו דבר המלך?

לאור מה שאמרנו נראה לי שאסתר מבטיחה לאחשוורוש, להתרצות לחיזוריו, סופסוף לאחר ארבע שנים, ולהיכנס ממנו להריון. אכן זו בשורה משמחת שמצדיקה נתינת "עד חצי המלכות". במקביל מתעורר חשדו של אחשוורוש. רגע רגע רגע. אולי אסתר כבר בהריון? ועוד מהמן??? והתוכנית כאן היא לטשטש את עקבות המעשה? לא פלא שאחשוורוש לא ישן בלילה.

אסתר לקחה סיכון. בכעסו ובחששותיו אחשוורוש היה יכול לצוות להוציא להרוג גם אותה, אולם תקוותו ליורש מאשתו החוקית, ואהבתו שניצתה מחדש בראותו את אסתר באה לקראתו, גרמו לו להפנות את כל זעמו להמן, וכאשר המן נופל להתחנן לפני אסתר אומר אחשוורוש: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" וגורלו של המן נגזר.

אסתר הצליחה אולם הקריבה את עצמה. אמנם לא את חייה, למרות שגם זו הייתה אפשרות, אבל את אושרה וחייה העתידיים. עכשיו אין לה ברירה. היא צריכה להיענות לאחשוורוש. אם אכן כדבר המדרשים היא הייתה נשואה למרדכי, הרי שקשר זה לא יוכל להתחדש בשום אופן, וכך פירשו חז"ל את הביטוי: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" - או שתוצא להרוג  וגם אם לא, הרי שתקוותה לחזור למרדכי ולבני עמה שלהם הייתה אורה ושמחה, נגוזה. פירוש זה יכול להסביר את פער הזמן בין תליית המן שהיא בחודש ניסן לבין משלוח האגרות השניות, בהן הותר ליהודים לעמוד על נפשם, שהיה רק 70 יום לאחר מכן. אחשוורוש רצה להשתכנע שאסתר אכן עומדת בהבטחותיה.

זוהי גדולתה של אסתר, שהקריבה את עצמה למען עמה, והשתמשה בחוכמתה ובאמצעים שהיו ברשותה. לא לחינם נקראה התענית והמגילה על שמה ועלינו לזכור גם זאת בכל שנה ושנה.

לסיום, ייתכן ואנו מוצאים את אסתר בהמשך התנ"ך בספר נחמיה: על הפסוק (פרק ב' ו): " וַיֹּאמֶר- לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגָל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד-מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי-הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן", אומר המלבי"ם כי השגל היא אימו של המלך, אסתר (זוהי דעת יחיד והפירושים הנפוצים הם כי השגל היא אשתו של המלך). לפי פירוש זה אסתר אפילו גדולה עוד יותר. אחשוורוש היה מוכן לתת לה עד חצי המלכות. המדרשים אומרים שהדבר היחיד שהוא לא היה מוכן לתת הוא היתר לבניית בית המקדש. ואילו בנה, שנולד לה לאחר שהתרצתה לאחשוורוש, הוא אכן זה שנתן לה את המלכות כולה, ואישר לנחמיה לעלות לא"י מה שאיפשר את המשך בניית בית המקדש השני.


פינת האומנות
התמונה הבאה היא ציור תקרה המראה את אסתר באה לאחשוורוש ואת הושטת השרביט. מצד ימין ניתן לראות את המן בשריון. הציור של פאולו ורונזה משנת 1556. הציור נמצא בתקרת כנסיית סן סבסטאינו בונציה ולו שני חלקים נוספים, העוסקים בנצחונו של מרדכי ובעונשה של ושתי. עם שמו של הצייר מוכר לכם, ייתכן כי אתם נזכרים בציור המפורסם "החתונה בקנה", ציור ענק התלוי במוזיאון הלובר ממול למונה ליזה (ולמרבה הצער, רבים מופנים לו את הגב למרות שהוא ציור הרבה יותר מרשים ועשיר בפרטים).

אסתר באה לפני אחשוורש - פאולו ורונזה 1556
אסתר באה לפני אחשוורש - פאולו ורונזה 1556

לדף הראשי של פורים

דבר תורה לפרשת תצווה

דברי תורה של יואב לפרשת תצווה:

שנת תשע"ח - השמן למאור

הפסוק הפותח את פרשת תצווה הוא: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
ה' אומר למשה לצוות את עם ישראל להביא שמן למאור לנר התמיד.

פרשה זו נפתחת בניגוד מוחלט לפרשה הקודמת, נזכיר שבפרשת תרומה ה' אומר:  "מאת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"  כלומר אין חובה להביא תרומה, אלא רק מי שרוצה וכמו שאמרנו קודם בפרשה שלנו ה' מצווה ומחייב להביא שמן.

האם זה שאצלנו אלוקים מחייב ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אומר שהשמן יותר חשוב ממוצרי המשכן ולכן, התורה מצווה כדי שלא יהיה מצב שלא יהיה, לא כמו בפרשת תרומה שם זה לא משנה אם יהיה או לא?

האם מזה שכאן אלוקים אמר שחייבים ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אני יכול להבין, שהשמן יותר חשוב מכל המשכן? מה שלא נראה הגיוני.

עוד שאלה שעולה מהפסוק היא מדוע ה' אומר להביא שמן למאור, הרי כבר בפרשת תרומה ה' מציג את רשימת הדברים שאפשר לתרום למשכן וביניהם "שמן למאור" ורש"י אומר לנו שם: שמן זית זך להעלות נר תמיד, אנחנו רואים שבכלל השמן למאור הוא לא חובה להביא אותו שהרי מסופר כבר בפרשת תרומה שזה אחד מן התרומות שרק מי שרוצה מביא.
אם בפרשה הקודמת ראינו שהשמן הוא נדבה, מדוע ה' עוד פעם אומר להביא שמן למאור והפעם בציווי? האם הבאת השמן היא חובה או רשות?

לגבי השאלה הראשונה לפי דעתי זה לא שהשמן למאור היה יותר חשוב מהמשכן, אלא שהשמן היה הרבה יותר נדיר לעומת כל שאר הדברים שפורטו בפרשת תרומה.

שמן לא היה אפשר לייצר במדבר וגם לא מסופר שעם ישראל יצא עם מלא שמן ממצרים. לעומת זאת כן מסופר שבני ישראל יצאו עם כלי כסף וכלי זהב, דבר שבדור המדבר היה כנראה מאוד נפוץ בעקבות הנסים שה' עשה לעם ישראל.
עוד סיבה שכנראה זהב כסף יתנו יותר משמן מכיוון שאת הכסף והזהב עם ישראל יודע בוודאות שזה בזכות ה' אז יותר קל לחשוב שבעצם "החזרת" את זה לה' לעומת זה השמן אתה בעצמך עשית, יותר קשה לתת אותו.

לפי דעתי בגלל דברים אלו ה' החליט שאת המשכן עם ישראל יתרום, ובטוח יהיה מספיק חומרים, ואילו את הדבר היותר נדיר השמן עם ישראל יהיה חייב לתת כדי שלא ייוצר מצב שלא יהיה.

לגבי השאלה השניה, גם הספורנו חש קושי ולכן הוא מנסה לתרץ הספורנו אומר שה' מצווה שיקחו שמן רק כאשר השמן מהנדבה כבר נגמר כלומר הספורנו אומר שהציווי והנדבה מדברים על מקרים שונים הראשון הוא המצב ההתחלתי והשני הוא אחרי שייגמר מה שהיה בהתחלה.
לפי דעתי הספורנו מתבסס על המילה שמופיעה בפסוק והיא המילה "תמיד" ממילה זאת אנחנו מבינים שפעם בכמה זמן צריך להביא שמן חדש. בעצם השמן בפרשת תרומה מדבר על "הנגלה" הראשונה של השמן ואילו השמן בפרשת תצווה מדבר על העתיד.

אלוקים בעצם אומר לנו מסר חשוב: ההתחלה צריכה לבוא מההם, מנדבה, אחרי שהעם יביא מרצונו, אז אפשר להתחיל  לדבר. אבל קודם חייבים שאנחנו נעשה משהו מרצוננו, אנחנו נתחיל אותו, ואז יבוא הציווי והעזרה האלוקית בדבר הזה. שבת שלום

לדף הראשי של פרשת תצווה



שנת תשע"ז -  בבחירתו של אהרון. באתר יש מאמר מורחב בנושא.

תדמיינו לכם שאתם לא יודעים שום דבר מהתורה. אבל שום דבר , כלום. אתם לא יודעים אם עם ישראל הגיע בסוף לארץ או איך היה לו שם או שיהושע החליף את משה או מה התפקיד של המשכן ומי עובד בו. את כל אלה אתם לא יודעים.

עכשיו נתחיל את הדבר תורה ועדיין תצאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים כלום.

רשום בפרשה "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן"

מפסוק זה עולה שאלה אחת עיקרית מדוע אהרון ובניו זוכים לשרת במשכן היינו מצפים שהאיש שעשה כל כך הרבה ניסים האיש שהכי קרוב לה' הוא יהיה זה שגם ישרת אותו.

האבן עזרא עונה שכשרשום "ואתה הקרב אליך" זה מלמד שבהתחלה משה היה כהן הכהנים.

אז מה השתנה שאהרון נהיה כהן הכהנים האבן עזרא אומר שמשה עסוק בללמד את העם מצוות ולדון כל דבר קשה כמו שראינו בפרשת יתרו ולכן למשה אין  את הזמן להיות כהן.
האבן עזרא גם אומר שרצו לתת כבוד למשפחת נחשון.  איך הם קשורים? אהרון התחתן עם אחותו של נחשון.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: מילה שבפרשת תרומה היא קישוט ובמקומות אחרים בתנ"ך שם של מקום.  והתשובה היא: כפתור שהכפתור היה קישוט למנורה . וגם היה שם של מקום שנאמר  למשל בירמיהו "שארית אי כפתור".

והחידה השבועית של השבוע היא: "על אהרון וגם בעיתון".

הרחבה לנושא בחירתו של אהרון במאמר על אהרון ובניו.




דבר תורה לפרשת תרומה

דברי תורה קצרים לפרשת תרומה


תשע"ח - על תרומה, לקיחה ונדבה

בפרשת תרומה אלוקים אומר למשה איך לבנות את המשכן.
ולפני שהוא אומר לו איך לעשות זאת, הוא אומר לו כך: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי".

נראה בתחילה שהפסוק סותר את עצמו, מצד אחד "ויקחו לי תרומה" לקיחה זה העביר לרשותו, נטל.
כלומר לקיחה זה בדרך כלל ללא רצון של מי שהחפץ היה שלו כי אם כן זה היה הביא או השאיל, אז אנחנו רואים שאלוקים מצווה להביא לו תרומה.

ומצד שני כתוב: "כל אשר ידבנו לבו" כלומר מי שרוצה שייתן וכמה שבא לו. אם כן נראה שיש סתירה מצד אחד אלוקים אומר לקחת מכולם ללא פשרות , ומצד שני רק ממי שידבנו לבו. עוד בעיה שיש לנו עם המקרה הזה זה שאלוקים בעצם לא נותן מקום כל כך להתלבטויות אצל עם ישראל.


אלוקים לא מחייב אבל אלוקים ביקש שנביא לו תרומה, אז נכון שאנחנו לא חייבים, אבל הוא זה שהוציא אותנו ממצרים הוא זה שקרע לנו את הים, אנחנו חייבים לו טובה, וגם יכול להיות שהוא ימשיך לעזור לנו אם ניתן לו תרומה אבל אם לא אלוקים אולי יכעס עלינו.

זה בדיוק מה שאלוקים אומר לנו לא לעשות. בהתחלה, אלוקים אומר "ויקחו לי תרומה", הוא יודע שהתרומה לא תבוא רק ממקום של נדיבות של אהבה אלא גם ממקום של אני עזרתי לך אז אני מצפה שגם אתה תעזור לי ולכן אחרי זה אלוקים מוסיף "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

אלוקים מדגיש שמה שצריך להיות המניע הוא הלב, האהבה לאלוקים.

וזה המסר לנו כשאנחנו נותנים צדקה או עושים כל דבר אחר שהוא בין אדם לזולתו, תמיד עדיף שהמניע יבוא מהלב , שהמניע יהיה שאכפת לך, ולא משהו אחר.

 לדף הראשי של פרשת תרומה






תשע"ז - ויקחו לי תרומה - דבר תורה של יואב

שני הפסוקים הראשונים בפרשה הם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"

רשום "ויקחו לי תרומה" למה רשום ויקחו למה לא רשום ויתנו לי תרומה?

הספורנו עונה שה' אומר למשה שהוא רוצה שיהיו גבאים והם יגבו את התרומה וכשה' אומר "ויקחו לי" זה מדבר על הגבאים שיגבו מעם ישראל.

אני רוצה להביא עוד שני פירושים שחשבתי בעצמי:

  • הפירוש הראשון מאוד פשוט.  רשום "ויקחו לי" לפי דעתי ה' מתכוון שעם ישראל לא יתן רק את מה שהם לא משתמשים בו כגון גוש זהב שלא משמש לכלום אלא יקחו ממה שהם משתמשים בו כגון שרשרת ויתנו. 
  • הפירוש השני אומר : שכאשר בני ישראל נותנים תרומה הם מרוויחים מזה. הם מרוויחים התקרבות לקדוש ברוך הוא הם מרוויחים כפרה על החטאים. הם מקבלים משהו מהתרומה הזאת. ולכן ה' אומר "ויקחו לי תרומה " בסוף הם יקחו ושלא יחשבו שהם מפסידים מזה אלא הם מרוויחים.  


ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה מילה בפרשת משפטים היא מילה יחידאית בתנ"ך? והתשובה היא "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" - המילה מכשפה היא מילה יחידאית בתנ"ך.

והחידה השבועית של השבוע היא: מילה שבפרשה היא קישוט ובמקומות אחרים בתנ"ך שם של מקום?

 לדף הראשי של פרשת תרומה





דבר תורה לפרשת משפטים

דברי תורה קצרים לפרשת משפטים

תשע"ח - דיני רוצח בשגגה

בפרשת משפטים יש 53 מצוות, רובן עוסקות במצוות בין אדם לחברו. אחד מן הציוויים הוא: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.  וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹוקים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה"

פסוק זה מדבר על הורג בשוגג, והפסוק שאחריו מדבר על הורג במזיד: " וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".
מפסוקים אלה ניתן להסיק את שני הדברים הבאים.:

  1. אם איש הורג מישהו בשגגה הוא צריך לברוח למקום כלשהו, בהמשך יבואר שזה עיר מקלט.
  2. הריגה במזיד היא כל כך חמורה שאם מישהו הרג במזיד, אפילו המזבח אינו מגן עליו.

בגמרא במסכת מכות מבואר, שעיר מקלט זהו בעצם עונש גלות, על הרצח, מהפסוקים אנחנו יכולים להבין שמזבח נחשב כמו עיר מקלט ואפילו יותר,  שכן ה' נותן הוראה מיוחדת לקחת את הרוצח גם מהמזבח.

אני רוצה לשאול, למה מי שעשה משהו בשוגג צריך לגלות, להיענש, הרי הוא עשה את זה בטעות, ואם הוא היה עושה את זה בכוונה הוא היה נחשב מזיד, מדוע הוא צריך לגלות?

רש"י אומר שכנראה היה מגיע לו לקבל את העונש הזה ולכן ה' גרם לכך שהוא יהרוג בשוגג. תשובת רש"י הגיונית אבל האם ה' לא יכל לתת עונש קל יותר מאשר לחיות כל החיים עם יסורי מצפון בגלל שהרגת מישהו?

בגמרא מבואר, שאין רק שוגג ומזיד,  אלא בשוגג יש עוד דרגות:
  • שוגג שקרוב לאונס- כלומר כמעט ולא הייתה לו שליטה על המקרה, והוא נזהר מאוד במה שעשה.
  • שוגג- מה שאנחנו מכירים היום בתור שוגג, והוא נזהר באופן סביר אבל בכל זאת מישהו מת.
  • שוגג שקרוב למזיד – כלומר לא הייתה כוונה להרוג את הבן אדם אך המעשה שעשית היה חסר אחריות ולוקה ברשלנות.
  • ומזיד- בן אדם הרג מישהו בכוונה.

בואו ניתן דוגמה לכל מקרה: הגמרא אומרת שקרוב לאנוס זה לדוגמה מישהו שמפיל קיר אצלו בחצר ומישהו נכנס לחצר ללא רשות ונפגע ומת.

שוגג רגיל זה מישהו שהיה צריך לנקוט יותר זהירות לדוגמה מישהו שיורד מסולם במקום ציבורי ולא שם לב ונופל על מי שמתחתיו. כי במקרה השני ברור שברשות הרבים יכולים להיות אנשים וצריך יותר להיזהר מה שלא צריך בחצר שלך שלא אמור להיות איש.

דוגמה לקרוב למזיד: מי שזורק אבן לרשות הרבים וזה הרג מישהו זה קרוב למזיד שהוא היה צריך לבדוק האם יש שם מישהו ורק אז לזרוק את האבן.

העונש של כל דרגה שונה כמובן: אנוס פטור גם מגלות וגם ממות, שוגג גולה לעיר מקלט בכדי לכפר על החטא שלו. קרוב למזיד אינו גולה מכיוון שהחטא שלו כל כך חמור שגלות לא תעזור לו. ומזיד מקבל עונש מוות.

אם כן אנחנו מבינים מדוע התורה אומרת שגם מי שהרג בשגגה מגיע לו עונש.

אני חושב שאפשר ללמוד מכאן שגם אם נראה לנו שעשינו משהו בטעות וזה בכלל לא באשמתנו אנחנו צריכים לדעת שאנחנו חייבים להיזהר יותר.

לדף הראשי של פרשת משפטים




תשע"ז - דבר תורה של יואב בנושא למה פתחה הפרשה בדיני עבד עברי, לאחר דבר התורה של יואב אביא עוד הרחבות בנושא

המשפט הראשון שהפרשה מונה הוא: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
הפרשנים שואלים למה הפסוק הזה הוא המשפט הראשון בפרשה ?היה אפשר להתחיל מכל דבר אחר למה דווקא להתחיל מפרשת עבדים.
החזקוני עונה כך:
נסמכה פרשה זו תחילה לפי שפדאם מהיותם "עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא לשש שנים"
החזקוני עונה שעם ישראל יודע וזה טרי בזיכרון שלו מה זה להיות עבד שמשעובד בפרך. אז כשהם זוכרים מה זה ה' אומר להם שלא יעשו ככה לאחיהם. 
הרמב"ן אומר: שמצוות שחרור העבדים בשנה השביעית, מזכירה את יציאת מצרים ואת השבת ולכן המצווה הזאת הקדימו אותה כי היא נכבדת מאוד ומזכירה את מעשה בראשית.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה  מילה מופיע בהקשר של סדום ועמורה עשרת המכות ומעמד הר סיני?
והתשובה היא: כבשן.
שנאמר:  "ויַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן"
ובעניין עשרת המכות נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.
ובפרשת יתרו נאמר: הַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.

והחידה השבועית של השבוע היא: איזו מילה מהפרשה יחידה בתנ"ך?



הרחבות שלי בנושא עבד עברי
גישתם של רוב הפרשנים היא כי התורה רוצה להזכיר לנו כי אנו בעצמו היינו עבדים. גם בפתיחת עשרת הדברות נאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". עלינו לזכור את מצבנו בעבר ולדעת להתנהג ממנו לעתיד ובפרט דרך ההתיחסות לעבדים שאולי יהיו לנו.

התורה אינה בעד עבדות, אולם בתקופת קדם העבדות היה מצב נתון שקשה לשנותו. גם כיום נדמה לנו שאין עבדות, אולם בארצות באפריקה ובאסיה העבדות כמעט קיימת. אנשים אינם עבדים במובן שהם רכוש, אולם הם מועסקים בתנאים גרועים ביותר ובשכר נמוך במיוחד.

התורה יוצאת נגד תנאים אלו. על האדון חובה לספק תנאים מינימלים וסבירים לעבד, ולמעשה ההתיחסות לעבד הינה כמו לעובד שכיר. תקופת העבדות הינה מוקצבת בשנים, ולאחריה צריך לשחרר את העבד, ועוד לתת לו מתנות רבות (מעין שכר על עבודתו). ההלכה מרחיבה עוד את הנושא ואף פוסקת שאם יש לאדון שמיכה אחת, עליו לתת אותה לעבדו.

מטרת התורה היא להראות שהעבד אינו שונה כלל ממך. אם בימי קדם, עבדים היו רכוש לכל דבר, והאדון היה יכול לעשות בהם כרצונו (כולל הטלת עונשים גופניים), באה התורה ושוללת זאת מכל וכל. פגיעה גופנית בעבד מובילה לשחרורו המיידי. התורה רואה בעבדות מצב זמני, הנובע מפשעים שנעשו בעבר או מהדרדרות כלכלית, מצב שיכול להישאר רק שנים מעטות וחייב להסתיים לאחר תקופה לא ארוכה.

נקודה חשובה לא פחות ואולי היא הסיבה לפתיחת הפרשה בדיני עבד עברי היא מנקודת מבטו של העבד. סיום הפרשייה הוא: "וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:"

רש"י במקום מביא את הגמרא: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

ההסתכלות כאן היא על העבד, אחרי שהיית עבד במצרים, ואחרי ששמעת שרק ה' הוא האלוקים, אתה קונה לעצמך אדון? אבל מה היתרון בלהיות עבד? עבד משוחרר מדאגות הפרנסה, ודאגתו על אדוניו. מחיר אובדן החירות הוא מחיר גבוה, אולם לפעמים מתרגלים אליו ואפילו בני ישראל באחת מתלונותיהם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז ג'). בני ישראל כמובן לא נהנו במצרים, אבל פתאום כאשר יש קשיים הם מוצאים נחמה בכך שלפחות מזון כלשהו (ואני בספק אם הוא היה בשר) אכלו. באנגליה של המאה ה-18 עברות של זוטות, כגון גניבה בפרוטות, גררו עונש מוות. המצב היה כל כך גרוע שאנשים העדיפות לעשות עבירה ולהיכנס לכלא בשביל שלפחות יהיה להם מקום לישון שאינו ברחוב וקצת אוכל.

התורה שוללת גישה כזו. גם כאשר יש לך קשיים, אל תותר על החירות שלך, על השליטה בזמן שלך, ועל האפשרויות שלהיות אדם חופשי הכפוף אך ורק לאלוקים. זה המסר של התורה בפתיחת פרשת משפטים.


לדף הראשי של פרשת משפטים