אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

לסגור את מפעל הפיס והטוטו

"לא תנחשו" אומרת התורה (ויקרא י"ט כו), ולמרות שלא מדובר שם על הימורים בימינו, אין ספק שדעתה של התורה אינה נוחה מהימורים (או מכל סוג אחר של התמכרות). לא תמצאו כמעט מישהו שיגיד שיש משהו טוב בהימורים ואכן מדינת ישראל חוקקה חוק נגד הימורים וכך נאמר בחוק העונשין: "המארגן או עורך משחק אסור, הגרלה או הימור, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס עשרים וחמישה אלפים לירות."

ולמרות זאת פועלים בארץ שני בתי הימורים ברישיון המדינה – הטוטו או בשמו הרשמי "המועצה להסדר ההימורים בספורט" ומפעל הפיס. שני גופים אלו קיבלו רישיון להדפסת כסף ממשרד האוצר, והם עושים זאת בהצלחה לטובת הכלל. אופס התבלבלתי, מה פתאום לטובת הכלל? לטובת עצמם.
לרוב הציבור יש דעה שלילית על בתי קזינו והם נתפסים כמקומות מפוקפקים. אולם על הטוטו ומפעל הפיס יש דעה חיובית דווקא. זו תוצאה של עשרות שנות שטיפת מוח עם סיסמאות כמו "הטוטו מקדם את הספורט בישראל" או "מפעל הפיס מקדם את החינוך והתרבות בישראל". אכן, על כל מתקן ספורט ועל עשרות מתנ"סים ובתי ספר תראו שלטים, נבנה במימון הטוטו/פיס. איזו נדיבות, איזו פילנתרופיה.

אין שקר גדול מזה אלו גופים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

שני גופים אלו אינם חברות עסקיות ומוגדרים כמלכ"רים, ועדיין ולמרות זאת תפקידים היחידי הוא לעשות כמה שיותר כסף. אולי פעם לפני עשרות שנים, כאשר הייתה רק הגרלה שבועית אחת של פיס, לוטו וטוטו, במדינת ישראל שגם כך הייתה מונופול אחד גדול הייתה הצדקה קלושה לקיום גופים כאלו. מפעל הפיס החל כיוזמה חד פעמית בתל אביב לגיוס כספים להקמת בית חולים. זה היה פעם.
היום מדובר בבתי קזינו לכל דבר ועניין. ההגרלות הן יומיומית, אפילו כמה פעמים ביום ועל כל דבר – אירועי ספורט כולל מירוצי סוסים והגרלות צ'אנס. מהתחנה מהמחשב או מהנייד. אפילו את משחק החיש גד החביב בו מגרדים ריבוע אחר ריבוע מחליפות היום מכונות אוטומטיות, מכונות הימורים לכל דבר. ברישיון. המר כפי יכולתך. וכל החגיגה הזו מלווה במסעי פרסום אגרסיביים: "אם לא תשלח, איך תיקח", "בא לעשות מזה כסף", "תן למספרים לעשות לך את החיים" ועוד.

נעזוב את השאלה, האם ההכנסות של גופים אלו מגיעות מהעשירונים העליונים או דווקא מהעשירונים התחתונים ולאן הולכות התרומות שלהם. זו שאלה מעניינת אך לא רלוונטית כלל. מונופול הוא תמיד רע לצרכן וללקוח, והלקוח במקרה הזה הוא ציבור המהמרים מחד ומדינת ישראל מאידך.

הימורים אינם דבר רצוי, אך הוא קיים. גם אני בעל מנוי למפעל הפיס וממלא כמה פעמים בשנה טופס לוטו. לבתי הימורים יש רק פרמטר אחד שצריך לעניין את הלקוח, נקרא לו מספר הזהב. בהרבה בתי קזינו מתגאים במספר הזה ומציגים אותו לראווה על לוח בכניסה. המספר אומר דבר אחד: כמה כסף מתוך המחזור חוזר ללקוח בממוצע. אם הכנסות בית הקזינו הן מיליון שקלים בשבוע וסכום הזכיות הוא שמונה מאות אלף ש"ח, מספר הזהב הוא שמונים אחוז. גם בטוטו וגם בפיס מספרים אלו נמוכים ועלובים ועומדים בקושי על 50-60 אחוזים.

תגידו שאת שאר הכסף מפעל הפיס תורם לחברה? לא בדיוק. בתי הקזינו הישראליים הם גופים פטור ממס. הוא קודם כל תורם לעצמו, משכורות, תנאים וכיבודים נוספים, ואת שאר הכסף שהוא מחוייב בצער רב לתת, הוא נותן בתנאים שונים, מכוון כראות עיניו הבלעדית (ולפי גודל היוקרה והכיבודים) וכמובן מכריז על כך בצורה בולטת להראות את נדיבותו הרבה.

מה האפשרויות? אני לא רואה כרגע אפשרות מעשית לסגור גופים אלו וגם הקמת קזינו בישראל, רעיון שעולה מפעם לפעם, נראה רחוק. אבל מה שחייבים לעשות ואפשר לעשות במהירות הוא שינוי המבנה העסקי של גופים אלו, שהם בעצמם בתי קזינו לכל דבר ועניין. מטרתם של הפיס והטוטו היא אחת, לעשות כסף, הרבה כסף. אמנם על הדרך הם משדרים לך שאתה יכול לעשות כסף, אבל הם בוודאות יעשו כסף. לא ייתכן שהם יהיו מלכ"רים. יש לשנות את הגדרתם ולהפכם לחברות עסקיות בע"מ המחויבות לרגולציה. כל פרסום יהיה חייב להציג את "מספר הזהב" – אחוז הכסף החוזר למהמרים. וכמובן, החברות ישלמו מס הכנסה מלא כפי המקובל מכל חברה. המס ילך לאוצר וחלוקתו תתבצע בהתאם לסדרי העדיפות של ממשלת ישראל ולא על פי גחמות בתי הקזינו, שזה השם הנכון לפיס ולטוטו, עצמם.

אלדד ומידד מתנבאים במחנה

במאמר זה לקט דברים בנושא אלדד ומידד
  • דבר תורה של יואב האם אלדד ומידד ראויים לנבואה
  • מי היו אלדד ומידד
  • על תוכן נבואתם של אלדד ומידד
דבר תורה של יואב בנושא אלדד ומידד והאם הם ראויים להיות נביאים

בפרשת בהעלותך העם מתלונן על כך שאין לו בשר, והוא אומר זאת למשה: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".


לאחר מכן משה אומר זאת לה' ואז אנחנו מגלים משהו מיוחד משה רבינו נמצא בסוג של משבר: "יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"/

משה אומר במילים שלנו: נמאס לי, אין לי כח יותר, ה' בבקשה תסביר לי למה עשית לי את זה.
משה מציע פתרון בפסוק י"ד: משה אינו מתייאש הוא אינו רוצה להעביר את הנטל למישהו אחר אלא מבקש עזרה. ה' בתגובה עוזר למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ"/

ה' אומר למשה לאסוף שבעים אנשים שהם זקנים ושוטרים מעם ישראל כלומר אנשים שראויים לעזור למשה בהנהגת העם, ולא סתם אנשים. והתפקיד שלהם יהיה: "...וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" התפקיד שלהם יהיה לשאת ביחד את משה את המשא שנקרא "עם ישראל".

ה' מחליט לתת נבואה ממשה לשבעים הזקנים: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ".
הם מסיימים להתנבא, אבל אנחנו רואים שני אנשים שבכל זאת נשארים: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה כז: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה כח: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם"

השאלה שמיד עולה היא התגובה המוזרה גם של הנער, שהפסוק כותב "וירץ" כולמר הוא מיהר, וגם של יהושע שמרחיק לכת עד לכך שצריך לכלוא אותם.
רש"י מסביר לנו את התגובה של שניהם:
"במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה?  נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך"
כלומר לפי רש"י אלדד ומידד היו שני האנשים שה' לא בחר בהם להיות בין הזקנים, וגם זה רמוז בפסוק כ"ו במילים שהדגשתי, הכתוב קורא להם אנשים ולא זקנים וגם כתוב שהם לא יצאו האהלה כלומר הם לא היו כמו שאר הזקנים, אם כן אנחנו מבינים את התגובה של יהושע ושל הנער, שראו באלדד ומידד אנשים שאינם ראויים לנבואה ואינם ראויים לעזור למשה וה' אפילו לא בחר בהם מתנבאים, וזה לא בסדר.

לעומת זאת התגובה של משה די מתונה ואפילו מעודדת את מה שהם עשו: " כט :וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אומר הלוואי שכל העם יהיו נביאים וכמו שאומר החזקוני: הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי. כלומר מה זה משנה איפה הם מתנבאים העיקר שהם מקילים עליי.

משה גם אומר שזה לא משנה שה' לא בחר בהם אלא עצם זה שהם רוצים לעזור לי ולקבל נבואה זה כבר מספיק. בתנ"ך בהמון מקומות מופיעים מנהיגים שהתמנו להיות מנהיגים אבל הם חטאו למרות שבתכלס הם רצו לעזור אבל הם לא הצליחו להתגבר על הפיתוי, והם היו מנהיגים לא טובים , לדוגמה: בני שמואל ובני עלי.

אי אפשר לקחת סתם אנשים ולמנות אותם למנהיגים, ולכן אולי דבריו של יהושוע מוצדקים ומשה לא נהג כשורה?

משה אינו טועה. מנהיג ובייחוד העוזרים שלו חייבים תכונות מיוחדות, אבל אולי משה עושה פה מבחן האם ה' יסכים בפעם שניה שהם יהיו הזקנים, הרי אם הם לא היו מתאימים ה' לא היה נותן להם להתנבא, עצם זה שהם הצליחו להתנבא מראה שה' חושב שהם מתאימים להנהגה.
דבר שני משה אומר" כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" כלומר אם ה' יחליט שמישהו כלשהו בעם ראוי לנבואה ולמנהיגות לי אין בעיה עם זה, רואים זאת בפרשת קרח שאז קרח רוצה את המנהיגות ולהבדיל מכאן משה אינו נותן לו להיות חלק מהמנהיגות כי ה' לא אמר כך ואילו פה ה' כן רמז או אפילו אפשר להגיד הסכים שהם יהיו בין המנהיגים, וזה מה שעושה את ההבדל.

לסיכום: אדם יכול לחשוב שהוא יודע מי יכול להיות מנהיג או נביא והאם הוא יהיה טוב או רע אבל כמו שה' אומר לשמואל: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" ה' הוא היחיד שיודע האם אדם רואי לתפקיד מסוים או לא.

 מי היו אלדד ומידד
השמות אלדד ומידד מיוחדים. כמעט כל השמות המופיעים בתורה, מופיעים בצורה "X בן Y", או בצורה אחרת שתעיד על יחוס משפחתי כלשהו. כך שמות הנשיאים ושמות המרגלים. לפעמים אפילו הולכים כמה שמות אחורה, אולם אלדד ומידד מופיעים כך סתם ללא שום שם ולכן נראה שאלו לא שמותיהם האמתיים. דבר דומה אפשר למצוא במיילדות העבריות שפרה ופועה המוזכרות בתחילת פרשת שמות.

בתנ"ך מצאנו התייחסות לשמות אנונימיים בכינוי, שהפך למטבע לשון "פלוני אלמוני" (וגם לשתי סמטאות בעיר תל אביב היוצאות מרחוב המלך ג'ורג'). למשל בשמואל א' כ"א ג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי". במקרה זה אולי החשאיות גרמה לצינזור השם המופיע. במגילת רות נכתב: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב", ואולי שם אפשר לדרוש את האזכור לגנאי שבגלל שהגואל לא גאל את רות, לא הוזכר שמו.

ולכאורה נראה שהיה אפשר לכתוב גם כאן פלוני אלמוני. השמות אלדד ומידד דומים בהגייתם ונראה שהם סימבולים וקשורים לנבואה ודווקא לשבח ולכן. סיום השם, דד, מרמז על היניקה מהקב"ה, וגם הקידומת "אל" ו-"מי" הן קידמות חיוביות ומראות שהם מתנבאים מה' ומביאים את דבריו כמו מים מה'.


רעיון נוסף על נבואתם של אלדד ומידד.

בתוך פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך, יש קטע מסתורי על אלדד ומידד (במדבר י"א כו: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". 

לא נענה על כל השאלות אך נביא רעיון קצר בקשר לפירושו הידוע של רש"י לשאלה האחרונה: "לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". מעניין לציין שרש"י מביא פירוש זה לא על הפסוק שהבאנו אלא על פסוק מאוחר יותר בו יהושע מציע או דרוש ממשה לכלוא את אלדד ומידד, וגם פירושה של כליאה זו אינו ברור.

בכל אופן, מה יכול להיות המקור לפירוש זה המביא נבואה משונה למדי? כמובן שרש"י הכיר את המשך העלילה וייתכן כי רק נבואה כזו הצדיקה עונש כלשהו (לפחות לדעתו של יהושע שאולי לא יודע כי זו נבואת אמת, תהיה מה שתהיה).


רמז נוסף הוא בכך שמשה בעצמו אומר כמה פסוקים קודם כאשר הוא שומע את תלונות בני ישראל (יד-טו) :"לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:  וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

רעיון נוסף אפשר להביא מדיוק לשוני בפסוק ל' המסיים את העניין: "וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה משה ויתר הזקנים חוזרים על המחנה, אולם המילה וַיֵּאָסֵף מציינת בתורה (בנביא יש חריג) אך ורק אדם שנפטר כדוגמת (בראשית כ"ה ח'): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" וכך נאמר גם על יצחק ויעקב.

בפרק י"ב מופיעה המילה בצורה דומה והפעם מתיחסת למרים שלקתה בצרעת בפרשת האשה הכושית. שם מופיע (י"ב טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם". הפשט הוא כמובן שחיכו שבוע בלבד, אולם כפי שנראה בפרשת חוקת בפרק כ', מותה של מרים הנביאה בשנת הארבעים לנדודים במדבר, הוא זה שלמעשה התחיל את המסע לארץ, ואכן עד אז העם למעשה לא נסע - לא נסע לארץ ישראל.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך



תשובות לחידון פרשת עקב

התשובות לחידון פרשת עקב  מוצגות למטה. אם טרם ניסיתם לפתור אנא גשו לדף החידות לפרשת עקב ונסו לבד





מתחילים:
  • רחל שרה וחנה  - עקרות שנפקדו (ז' יד) - "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ"
  • שמלה - "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ..." (ח' ד)
  • לחם עם איקס - "... כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם..." (ח' ג)
  • X2 - לוחות הבריתה השניים (י' א).
  • מטחנה - "וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר-דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת-עֲפָרוֹ אֶל-הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן-הָהָר" (ט' כ)
  • FARMVILLE
  • סוס - " וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו..." (י"א ד)
  • מקציף - " זְכֹר אַל-תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר-הִקְצַפְתָּ אֶת-ה'  אֱלֹקיךָ..." (ט' ז) וגם בפסוק ח'.
  • 70 עד 22^10- "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (י' כב)
  • מכתב - "וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים..." (י' ד)
  • שריון אוייר או מודיעין - "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (ח' יז) ועוד פסוקים דומים ליד
  • אותות-  "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת" (ז' יט) ופסוקים דומים אחרים.
  • ארון- "וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (י' ג)
  • צרעה - "וְגַם אֶת-הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקיךָ בָּם עַד-אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז' כ)
  • עיניים - "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (י"א יב)
  • מוקש- "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקהֶיךָ הוּא" (ז' כה).

יום המיוחס ותחנון

ב' בסיוון מכונה יום המיוחס. מדוע דווקא זכה יום זה בכינוי כה חשוב וכמו כן לא אומרים בו תחנון, למרות שלכאורה אין  סיבה לא לומר ביום זה תחנון.

הבה נראה את המקורות:
  • בשו"ע סימן תצ"ד מופיע רק: אסור להתענות במוצאי חג השבועות.
  • הרמ"א במקום: "ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חדש סיון עד ח' בו..."
אולם המנהג היה שגם שלושה ימים קודם שבועות לא אומרים תחנון לזכר ימי ההגבלה (שמות י"ט יא-יב: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"). בגמרא מסכת שבת דף פז ע"א ישנה מחלוקת אם מתן תורה היה ביום השלישי או ביום הרביעי, אך לא נרחיב בכך כאן.

כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.

כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.

ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:
ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.
הלשון "ממילא" אותה נוקט ערוך השולחן, מראה שקביעה זו היא סברה, ואינה כלל הלכתי ברור.  ייתכן שחכמינו חששו לבטל תחנון, תפילה חשובה שיש לקחת בכובד ראש ולא לזלזל בה, ומאחר שהכלל אינו כלל הלכתי מובהק, צירפו סימנים נוספים ואסמכתאות לדבר.

ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.

ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.

לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.

ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:


ובקרב חלק מהציבור - מסיבה לא ידועה -  כשלא אומרים תחנון יש תחושת 'הקלה' ואף 'מחפשים' הזדמניות שלא לומר תחנון, אולם  מדברי הספר מנהגים דק"ק וורמיישא חלק ב' (מהד' מכון י-ם עמ' ר"נ) עולה מציאות שונה לחלוטין:

"מה שאומרין פה תחינות בחמשה עשר באב ובחמשה עשר בשבט ובל"ג בעומר וכן תכף אחרי איסור חג בניסן ותשרי אומרים תכף תחנון, מה שאין כן בשאר קהילות. שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל מפני שלפנים בישראל קודם גזירות תתנ"ו וק"ט היתה קהילתינו מיושבת מקהל עצום ורב כאשר נמצאו בספר זכרון עולמית אשר לנו פה סך בעלי בתים ההרוגים הכתובי' בתוכו הנזכרים בכל שנה בתענית בגזירת תתנ"ו ובתענית גזירת ק"ט, ומחמת ריבוי העם כמה פעמים עברו כל ימי השבוע ולא נאמר בהם תחינה כי ברוב הימים היה מילה וחתונה שא"א רשאין לומר בהם תחינות. על כן כל הימים שהיו יוכלו למצא היתר לומר תחנון  - התקינו לאומרו. על כן אומרים כאן בחמשה עשר ובל"ג בעומר ובניסן ותשרי אחרי איסור חג תחינה. ואף אם עתה אחרי הגזירות נתמעטה קהילתינו עדיין מנהג אבותינו בידינו".

וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.


פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין
פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין