אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת פינחס

הפטרת פרשת פינחס ממשיכה את סיפורו של אליהו הנביא הגדול בספר מלכים פרק י"ח מו.
כאשר פרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פינחס את הפטרת פרשת מטות. הפטרת פרשת פינחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אומרים חז"ל כי אליהו הוא פינחס, או גלגולו של פינחס. האיש הקנאי לה', הנוקט במידת הקנאות ויקוב הדין את ההר. אולם בעוד שלפינחס הובטחה הכהונה מאת ה', נראה כי יחסו של הקב"ה לאליהו מורכב הרבה יותר. מחד אליהו הוא מגדולי הנביאים ומצד שני כפי שכבר הראנו, הקנאות היא מידה שיש להשתמש  בזהירות עצומה ובמקרים יוצאי דופן במיוחד ואפילו אליהו הנביא אינו יכול לאחוז בה יותר מדי. זוהי בעיני אחת ההפטרות המרתקות המביאה קונפליקטים אמוניים לעוצמות גבוהות.

כדי להיכנס לעניינים מומלץ להיזכר ולקרוא שוב את תחילת סיפורו של אליהו הנביא המתואר בהפטרה לפרשת כי-תשא. סיפור הר הכרמל נגמר בכך שאליהו הרג את כל נביאי הבעל והגשם חזר לרדת לאחר בצורת של שלוש שנים. רושם גודל אחז את העם ואת המלך אחאב ואליהו אפילו חלק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו. כך מתחילה הפטרתנו

מו וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
לא מדדתי את המרחק אבל נראה שריצתו של אליהו לפני מרכבת אחאב הייתה למעשה ריצת המרתון הראשונה (או לפחות מוקדמת מאות בשנים לאותה ריצה מפורסמת). אליהו שהוא כמובן יריבו המר ביותר של אחאב (והיריבות רק תתחזק באירוע כרם נבות) חולק למלך כבוד ורץ לפניו.

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: 
איזבל כמובן אינה מתרשמת מהנס הגדול שהיה על הכרמל והיא עניינית מאד. היא שולחת מלאכים אל אליהו ואומרת לו בצורה גלויה כי היא מתכננת להרוג אותו. מדוע איזבל דוחה את גזר הדין ביום? כנראה בגלל אחאב. אחאב עדיין מתפעל מהנס אולם איזבל יודעת היטב כי תוך היום יתפוגג הרושם הגדול ולא יישאר ממנו הרבה. כך היא דרכם של ניסים גדולים, מרשימים מאד אולם הרושם מתפוגג. כך גם בני ישראל שלאחר הניסים הגדולים וקריעת ים סוף, חטאו בחטא העגל. ייתכן כי איזבל ראתה שאליהו מכבד את אחאב ונותנת לו כמה שעות להיעלם בטרם יתחיל הציד.
שימו לב לביטוי של איזבל: " כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן". המיוחד בביטוי שהוא בלשון רבים! איזבל מאמינה באלילים רבים ולכן צורת הביטוי המופיעה עוד מספר פעמים בתנ"ך ביחס לה' מופיעה כאן בצורה המראה שאיזבל מכוונת לא לה' אלא לאליליה הרבים.

בפסוקים הבאים שימו לב לריבוי הפעלים בכל פסוק.

ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם:
אנו מכירים כבר כמה סיפורים על נער שנשאר. המקרה המוכר הוא אברהם אבינו שהשאיר את שני נעריו עם החמור ועל להר המוריה רק עם יצחק. אולם כאן הרמז הוא לסיפור אחר.

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אֶחָת) [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: 
אליהו מתייאש. אולי אתם מכירים עוד נביא ששאל את נפשו למות, ואני מתכוון ליונה הנביא. כמו שמזהים את אליהו עם פינחס כך המדרשים קושרים קשר ישיר וברור בין יונה לבין אליהו ומציעים שהוא בנה של האלמנה מצרפת שאליהו החייה (פרק י"ז, בעיצומם של ימי הרעב הקשים). והנה אליהו עצמו חווה את חווית הרעב וחווית הצמא, גזרות שהוא בעצמו גזר על כל העם ותוך יום אחד של סבל הוא מבקש למות.

ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל:ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב:
גם הביטוי צפחת רומז לאותו אירוע, אליהו אוכל ושותה מעט וחוזר לשכב.

ז וַיָּשָׁב- מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ:
האם אליהו בכלל יודע לאן הוא הולך? או שהמלאך מתכונן להוביל אותו?

ח וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:
הנה חזרנו להר חורב, הר סיני, מקום מתן תורה. גם משך הזמן ארבעים יום וארבעים לילה מזכיר את הזמן שמשה היה על הר סיני, גם אליהו כמשה לא אכל ולא שתה כל אותו זמן. גם יהושע משרת משה נשאר לחכות למשה למרגלות ההר. כל ההקבלות האלו ביחד עם סיפור הריגת נביאי הבעל וחטאו של העם בעבודה זרה מזכירים מאד את חטא העגל (ומה גם שבצדק הפטרת פרשת כי-תשא היא הפרק הקודם בסיפור אליהו).

ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

אנו לא מכירים מערה החורב. הדבר היחידי שיכול להזכיר מערה הוא "נקרת הצור" המקום בו משה הכה את הסלע ויצאו ממנו מים (עיינו פרשת בשלח). הנה שוב קשר ישיר למשה רבנו, שאולי יצר את המערה בה לן אליהו כעת.
אבל ההפתעה האמיתית היא דבר ה': "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". מה אתה עושה כאן. בשביל מה באת לפה. אם רצית לברוח, יכולת להישאר בבאר שבע. אפשר להרחיב את השאלה מה לך פה אליהו, מה לך פה בעולם הזה?

י וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: 
אליהו לא מתבלבל. הוא מבין שהשאלה היא כללית יותר ומספר בדיוק את מה שקרה. וכי הקב"ה אינו יודע מה שקרה? אליהו מאמין שהצדק איתו. בקנאתו לה' אלוקי צבאות הוא אסר על הגשם לפני שלוש שנים ומאז התגלגלו הדברים. הקב"ה עצמו סייע לאליהו וחולל את הנס הגדול בכרמל רק כמה שבועות קודם לכן. 
 
יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפרק- הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'  לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה':יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: 
איזה מחזה נורא. רוח חזקה, רעש, ואש. שוב אנו חוזרים בדמיוננו למעמד הר סיני. קולות, רעשים וברקים. אולם לא באלו מצוי הפתרון. לפעמים הפתרון הוא דווקא בקול דממה דקה. לפעמים צריך עבודה שקטה ויסודית הבאה מלמטה ולא פעולה חדה ומהירה.

יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: 
אליהו יוצא פתח המערה ושומע שוב את אותה שאלה בדיוק.

יד וַ-יֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
אליהו עונה את אותה תשובה בדיוק. אין הבדל של מילה. כאילו ביצעו העתק-הדבק. אליהו דוחה את דברי ה'. אליהו לא מקבל את דברי ה' ואינו מוכן לפעול בדרך של קול דממה דקה. אליהו הוא אישיות מיוחדת ונשגבה, אישיות שיכולה לפעול ברוח ברעש ובאש (רק נזכיר כאן את סיום סיפור אליהו ועלייתו באש השמיימה).  כנגד דברי אליהו, אין לקב"ה ברירה. עליו לקבל את דרכו של אליהו, אולם לדרך זו תוצאות חמורות: עבור אליהו, עבור עם ישראל ואולי גם עבור הקב"ה עצמו.

טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם:טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: 
על אליהו לבצע שורה של מינויים. איך הם קשורים? לא ברור. המינוי הראשון הוא בכלל בארם. המינוי השני הוא למלך על ישראל במקום אחאב. הנה נראה שאליהו צודק והוא מנצח את אחאב, אולם באיזה מחיר? המינוי השלישי הוא מינוי של אלישע במקום אליהו עצמו! ומה מטרת כל המינויים?

יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ: 
אליהו הצדיק גזר והקב"ה מקיים. לפי דרכו של אליהו, יישארו בישראל שבעת אלפים איש בלבד. כל היתר כרעו ועבדו את הבעל והם יומתו במלחמות עם ארם ובדרכים אחרות טבעיות יותר או פחות. אולם דרך זו אינה אפשרית מבחינתו של הקב"ה והיא תגרום לכך שגם אליהו יאבד את תפקידו בעולם הזה ואולי כפועל יוצא מכך, לא יגיע לעולם הבא, אלא יישאר במעין עולם ביניים. ידוע שאליהו לא מת. הוא עלה בסערה השמיימה אולם משכך הוא אינו יכול להיות בעולם הבא. אליהו התלונן על כך שבני ישראל עזבו את הברית עם ה' וכתוצאה מכך אומרים חז"ל ועל מנת שיראה שבני ישראל נשארו בברית, בא אליהו לכל ברית מילה. אך גם את קנאותו של אליהו אנו צריכים ואנו מזמינים את אליהו לבוא אלינו בכל סדר פסח, הסדר המציין את יצירת עם ישראל והברית בחלק של שפוך חמתך על הגויים.

יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ:כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ: 
אליהו פועל בסדר הפוך. קודם כל הוא הולך לאלישע. אלישע מבין רמזים מהר. אליהו לא אומר לו מילה אלא רק משליך את האדרת אבל אלישע מבין היטב את הכוונה, ואולי אפילו היה מוכן ליום בו ייקרא לשרת ולהחליף את אליהו.



 

לדף הראשי של פרשת פינחס


הפטרת פרשת בלק

הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה מפרק ה' פסוק ו' ועד פרק ו' פסוק ח. גם בהפטרה זו הקשר המשני ברור באזכורם של בלק ובלעם אולם כהרגלנו נחפש את הקשרים העמוקים יותר. מיכה היה אחד מהנביאים (יחד עם ישעיהו, הושע, עמוס) שניבאו בפרק אחד, כלומר באותה תקופה לערך - תקופת חורבן שומרון. גם נבואותיו של מיכה הן נבואות חורבן. נבואותיו עשו רושם רב ואף בתקופת ירמיהו,עשרות רבות של שנים אחריו,זוכרים אותן (כ"ו יח): "(מִיכָיה) [מִיכָה] הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם- יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". אנו רואים שנבואותיו של מיכה היו קשות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

ההפטרה מהווה חלק מנבואות מיכה אולם היא אינה טקסט שלם אלא סיום עניין אחד והתחלה של עניין אחר. לאחר נבואות פורענות יש במיכה מספר נבואות נחמה הדנות באחרית הימים (ומזכירות מאד את נבואות ישעיהו בפרק ב'). תחילת ההפטרה שלנו מסכמת את נבואת אחרית הימים במיכה.

ו וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם:ז וְהָיָה- שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: 
שני הפסוקים דומים אחד לשני. בעוד בברכות בלעם מדובר על עם ישראל הגדול, הרי כאן לאחר הגלות תישאר רק שארית. בפסוק הראשון עם ישראל מדמה לטל ולרביבים. בפסוק שני עם ישראל משווה לאריה ולכפיר שעוד כוחו בידו. הטל הוא תופעת טבע מוכרת וקבועה ואינה תלויה בבני אדם. כך גם עם ישראל - "ובגויים לא יתחשב". המשך הפסוק מראה שלא רק שבני ישראל אינם צריכים את הגויים, אלא הם אפילו יתגברו על הגויים במקרה ואלו ירצו להילחם בהם. גם התייחסות זו לאחרית הימים מזכירה את משלי בלעם (במדבר  כ"ד יד): "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ניתן למצוא עוד הקבלות בין תוכן משלי בילעם ובין מיכה.

ח תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: 
כאן מדובר דווקא על ניצחונות אבל של מי? אלו ניצחונות של עם ישראל על אויביו, אבל כפי שנראה הניצחונות לא יושגו בדרך הטבע.

ט וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ:י וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל-מִבְצָרֶיךָ:
היכולת הצבאית - הסוס והמרכבה, תיעלם. המבצרים והערים יכבשו. ולמרות זאת עם ישראל ינצח. איך זה ייתכן? התשובה בפסוקים הבאים המדברת על השמדת העבודה הזרה.

יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ-לָךְ:יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:יג וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ:יד וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ:
כל הפסוקים האלו מתייחסים לעבודה הזרה. השורש "הכרתי", חוזר פעם אחר פעם ולצידו מילות הרס נוספות: והאבדתי, והרסתי, ונתשתי, והשמדתי. לאחר השמדת העבודה הזרה בעם ישראל, יהיה אפשר גם להשמיד אותה בשאר העמים.

כאן מתחיל עניין חדש. נבואת הנחמה הסתיימה ונפתח עניין אחר

א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: 
שני הפסוקים דומים. האזכור להרים ולגבעות אינו מקרי. אלו לא רק מקומות בטבע (כדוגמת פתיחת פרשת האזינו המעידה את השמים והארץ), אלא הם המקומות בהם עבדו את העבודה הזרה (ראשי ההרים והגבעות מוזכרים בפסוקים רבים בת"ך למשל הושע ד' יג: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ..."). פסוק ב' די חוזר על פסוק א', אולם המילה איתנים מרמזת לנו על קשר מסוים לספר תהילים פרק פ"ט הפותח בשורה: "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" ואף חלקים מהמזמור מזכירים את פרקנו ובפרט פסוק י"ד: "לְךָ זְרוֹעַ עִם-גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" הדומה לפסוק ח'. חכמים מפרשים את המילה איתנים ככינוי לאבות האומה: אברהם יצחק ויעקב ובדומה אף חודש תשרי מכונה ירח האיתנים.

ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: 
סופסוף פנייה ישירה לעם ישראל, בה, כדרכם של נביאים רבים שוטח ה' את טענותיו בצורה המזכירה משפט, כאשר פסוק ב' פונה כביכול לקהל השומעים שישמשו כשופטים.

ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם:
אני אוהב פסוק זה בו מופיעים כלשלושת מנהיגי עם ישראל כאשר גם מרים מוזכרת, ובצדק שווה בין שווים.

ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':
האזכור כאן של בלק ובלעם משמש כהוכחה עד כמה ה' דואג לעמו וסובב את קללות בלעם, שהיו יכולות לפגוע בעם ישראל, ולו רק פגיעה מורלית, כך שיהפכו לברכות וכל זה מבלי שבני ישראל מודעים לכך.

ו בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:ז הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: 
עסקנו רבות ביחס הנביאים לקורבנות, שנתפסו כתרופת קסם לכל דבר ובפועל היו פעולה חסרת תוכן רוחני וריקה, ומובן שפעולה כזו אינה רצויה. בתחילת הפסוק מובאת שאלה של בני ישראל - איך לעבוד את ה' והתשובה היא בעולות ובעגלים, אולם בפסוק ז' מסתבר כי זו אינה הדרך הרצויה.

ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹקיךָ:
והנביא מסיים במספר פעולות רצויות. הפעולות כל כך פשוטות אבל במצב חברתי רקוב ומושחת שהיה באותה תקופה (ובא לידי ביטוי גם בנבואות הנביאים המקבילים), זה מה שנחוץ. קודם כל עשיית משפט, צדק. משפט אמת בין העשיר לעני ובין החזק לחלש. אחר כך לעשות חסד. לעתים דווקא העשיר זוכה בדין, ואז צריך לעשות חסד עם העני. ומעל הכל התנהגות בצניעות והבנה שיש אלוקים בשמים. בתלמוד בסוף מסכת מכות מופיעים נביאים שונים ודבריהם על הדרישות מהאדם, החל מתרי"ג מצוות התורה דרך הוראות שונות הכוללות אותם. גם מיכה מופיע שם: "בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב  הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה..."

לדף הראשי של פרשת בלק

הפטרת פרשת חוקת

הפטרת פרשת חוקת היא בספר שופטים פרק י"א ומספרת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


גם כאן עלינו להקדים מספר פסוקים מפרק י'. ההתנהלות של ספר שופטים באופן כללי היא: בני ישראל חוטאים, כעונש על חטאיהם הם משועבדים בידי עם זר, עקב הצרות ה חוזרים בתשובה, שופט מושיע את העם, שקט למספר שנים וחוזר חלילה.
בפרק י' מוזכרים שני שופטים, לא מסופר עליהם הרבה אולם משך כהונתם ביחד הוא 45 שנה. תקופה ארוכה. השופט האחרון המוזכר בפרק י' הוא יאיר הגלעדי ולאחר מותו חוטאים בני ישראל ומשועבדים 18 שנה בידי עמון ופלשתים.

לאחר תוכחת ה' (לא מוזכר נביא ואפילו לא איש אלוהים), העם חוזר בתשובה וסוף פרק י' הוא:
טו וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' חָטָאנוּ עֲשֵׂה-אַתָּה לָנוּ כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה: טז וַיָּסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת-ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: יז וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה: יח וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

המלחמה בלתי נמנעת אך אין מי שמוכן לקחת פיקוד ולעמוד בראש הצבא. שנים של שעבוד והפסדים דכדכו את רוח העם. נביא ואיש אלוקים אשר ימנה שופט אין.

מכאן מתחילה ההפטרה וסיפורו של יפתח.

א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח:
יפתח אינו רק גלעדי במוצאו אלא גם במשפחתו. הוא כבר ידוע כגיבור חיל ואנו נזכרים מיד בשופט הגדול גדעון שכונה בדיוק כך על ידי מלאך ה'. גם בהמשך הנ"ך מופיע התואר ביחס לאישים כדוגמת שאול וירבעם.

ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה וַיְגָרֲשׁוּ אֶת-יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:
נראה מסדר הפסוקים שיפתח גדל בבית אביו ושאביו הכיר בו. אולם לאחר שאשתו החוקית של גלעד ילדה, גירשו הצעירים את אחיהם המבוגר מביתו. גירוש זה נראה שלא כדין התורה (דברים כ"א טו-טז):
"טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:"
אמנם אפשר לדון ארוכות במעמדו של יפתח והאם הוא בן של אשה או בן של פילגש או אפילו זה לא, אך בכל מקררה יפתח לא זוכה להגנה מפני אחיו הרוצים לנשלו.

ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
יפתח נאלץ לברוח מביתו. לא רק לעזוב ולהיות מגורש אלא ממש לברוח, מפחד שיפגעו בו.

ד וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל:
כל סיפור הולדת וגדילת יפתח היה בתוך 18 שנות השעבוד ופסוק זה מחזיר אותנו לפרק י'.

ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:
בסיום פרק י' זקני גלעד מציעים הצעה מפורשת של מי שיעמוד בראש הצבא ויילחם ימונה לראש הגלעד. יפתח אינו מעוניין. אולי הוא ברח כל כך רחוק וההודעה כלל לא הגיעה אליו. בכל אופן, שמו יצא למרחקים וזקני גלעד נאלצים ללכת אליו.

ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: 
זקני גלעד מציעים את הצעתם ליפתח, אולם שלא כמו בסיום פרק י' הם לא מספרים לו מה התשורה אל רק מבקשים ממנו לעמוד בראש הצבא. יפתח תמה ומזכיר להם כי הם גירשו אותו מבית אביו. כנראה זקני גלעד תמכו באחיו והיו נגדו.

ח וַיֹּאמְרוּ- זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
הזקנים מתעלמים מהתוכחה וכאן ההצעה כבר יותר מפורטת וכוללת את ההצעה להתמנות לראש.

ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: 
יפתח עדיין לא משוכנע לחלוטין והזקנים נאלצים לענות לו בצורה המזכירה שבועה.

יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי ה'  בַּמִּצְפָּה: 
לראשונה מופיע שם ה' ואנו רואים שיפתח אמנם אינו נביא אבל רוח ה' שורה עליו.

יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: 
בני עמון כבר נלחמים במשך שנים ובני ישראל לא ריכזו צבא עד כה. לפני ההליכה למלחמה, יפתח מנסה לפתור את הבעיה בדרכים דיפלומטיות. זוהי הלכה מפורשת בתורה שיש לדבר דברי שלום לפני מלחמה. ואמנם בתורה מדובר במלחמת רשות. במלחמה כמו זו כאשר האויב כבר נלחם ומציק במשך שנים, אין צורך בכך, ועדיין לפנים משורת הדין, יפתח מציע הזדמנות למלך עמון לסגת.

יג וַיֹּאמֶר- מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: 
גם מלך בני עמון נדיב. הצעתו היא המקבילה המקראית לשטחים תמורת שלום ובדגש על שטחי עבר הירדן המזרחי.

יד וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:טו וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:טז כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ- אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: 
יפתח מעביר שיעור קצר בהיסטוריה הלקוחה מתוך הפרשה שלנו. בני ישראל כלל לא נלחמו בעמון (ובפרשת דברים נראה שנאסר עליהם להילחם במואב ובעמון). יפתח מכוון לכך שאמנם סיחון בעבר הרחוק לחם בעמון ולקח מהם שטחים, אולם בני עמון איבדו מזמן זיקה שלטחים אלו ולא יכולים לתבוע בעלות עליהם. הדבר מסופר בפרשה (כ"א כו): "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד-אַרְנֹן". אמנם מדובר שם על מואב, אולם עמון ןמואב הם עמים שכנים וקרובים.

יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי:כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל:כא וַיִּתֵּן ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:כב וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וּמִן-הַמִּדְבָּר וְעַד-הַיַּרְדֵּן:כג וְעַתָּה ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: 
בני ישראל גם הציעו לסיחון הסכם שלום ולא היו צריכים להילחם איתו כלל, אולם סיחון יצא נגדם למלחמה ונחל מפלה צורבת והפסיד את שטחי ממלכתו. סיום פסוק כ"ג הוא בשאלה. ה' הוריש את האמורי מפני בני ישראל והאם אתה, מלך עמון תוריש אם בני ישראל?



כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת- כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: 
יפתח עונה לשאלה ותשובתו היא בוודאי שלא. מה שכמוש אליל עמון הוריש זה מה שיש לך ואל תגע לנו בנחלה.


כה וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: 
יפתח משווה את מלך עמון לבלק בן ציפור. אין לעמון שום עימות ישיר עם ישראל והוא נטפל אליו ללא סיבה סתם מתוך שינאה לעם ישראל.

כז וְאָנֹכִי לֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:כח וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: 
כמובן שמלך עמון לא ממש מתרשם מהדברים ואינו נסוג.

כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: 
יפתח יוצא למלחמה וה' איתו.
 
ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה:
וכאן מגיעה הטעות הגדולה. הנדר הנורא של יפתח. לא ברור מה יפתח חשב, אבל מנוסח הדברים נראה שהוא בהחלט כיוון לקורבן אנושי כלשהו. היוצא אשר יצא - בחירה אקראית, מה ומי שלא יהיה. ומי כבר יכול לצאת מדלת ביתו אם לא קרוב משפחה היוצא לקבל את המנצח השב משדה הקרב?

גם שומעיו של יפתח טעו והיו צריכים להפר את נדרו מיד ובמקום. אין להשוות כלל בין נדרו של יפתח לבין תנאי אליעזר על המים. תנאו של אליעזר היה רק מעין מבחן סינון ראשוני, לא מחייב כלל ובוודאי שלא יכול לגרום לתוצאות טרגיות. יפתח לעומת זאת הולך בצורה ברורה אל התהום.

גם בפרשת חוקת מופיע נדר, נדרם של בני ישראל היוצאים למלחמה נגד הכנעני מלך ערד, אולם שם ההתחייבות הייתה להחרים את הערים שיכבשו.

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה'בְּיָדוֹ: לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר- וְעַד-בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ההפטרה נגמרת בנצחון גדול אך הטרגדיה של יפתח רק מתחילה. כידוע נדרו הבעייתי היה בעוכריו, והראשונה שיצאה אליו (ואפשר לפרש שזה היה בידיעה ובהכרה מוחלטת של הנדר) הייתה בתו היחידה. לנו כיום הדבר לא מובן כלל ואיך ייתכן שקרה כדבר הזה. גם המפרשים התקשו ותירוצים שונים ניתנו. ייתכן ומדובר בהבנה שגויה של הפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז כט - "כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"). גם כיום ישנם תועים וטועים המביאים פסוק זה בתור הוכחה שהתורה מתירה ואף תומכת בקורבנות אדם. אולם בעיקר הדבר מראה על החוסר בהנהגה רוחנית קבוע ורציפה באותה תקופה (עשרות רבות של שנים ללא נביא), על כך שהתורה אינה במוקד, בוודאי התורה שבעל פה שאינה מחלחלת לכל העם, ועל התוצאות הקשות של חוסר זה.

בת יפתח - אדגר דגה
בת יפתח - אדגר דגה -1860 - מוזיאון סמית נורתהמפטון

לדף הראשי של פרשת חקת

הפטרת פרשת קרח

הפטרת פרשת קרח היא בספר שמואל א מפרק י"א יד ועד פרק י"ב כב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: טו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד:

מדוע צריך לחדש את המלוכה? אין מנוס אלא להיזכר ולהקדים על בחירתו של שאול כמלך הראשון לישראל.
אולי אתם רוצים לקרוא בעצמכם מפרק ח' ואילך אבל רק נקצר ונאמר שבני ישראל דורשים משמואל למנות להם מלך לאחר מותו. דרישתם נתפסת כלא לגיטימית למרות שמינוי מלך מותא ומופיע בתורה בפרשת שופטים. בכל אופן, הקב"ה אינו מונע את המהלך (בכל זאת בחירה חופשית), אבל מבקש משמואל להזהיר את העם על ההשלכות הצפויות ממינוי מלך. ה' נגלה לשמואל ומצווה עליו להמליך את שאול (פרק ט'). שמואל מושח את שאול למלך ביחידות (פרק י' פסוק א') והדבר נשמר בסוד. רק לאחר מכן שמואל אוסף את כל העם ושאול נבחר בתהליך בחירה ניסי. אולם בסיום תהליך זה (סוף פרק י') העם מתפזר וגם שאול חוזר למקומו ולמעשה לא עושה שום פעולה של מלכות. נהפוך הוא, הוא ממשיך בעבודה חקלאית בשדהו! בפרק יא נחש העמוני פושט על אנשי יבש גלעד והם פונים לכל עם ישראל ביאושם ומבקשים עזרה. הם אינם פונים דווקא לשאול ואולי כלל אינם יודעים כי הוא הומלך. אם נזכור שכל בקשת העם למלך הייתה שהוא יילחם את המלחמות ויעמוד בראש הצבא, בנקל נראה ששאול טרם ממלא את תפקידו. שאול חוזר מעבודתו בשדה, שומע את פניית בני יבש גלעד ורק אז נכנס לתפקידו, מגייס צבא ענק ובכך דווקא מוכיח כי אכן הוא מלך ויש לו סמכות וכמובן מנצח ניצחון מרשים. באותו רגע גם האנשים שפקפקו בשאול מבינים כי הוא מלך ושאול אפילו מסרב לדרישה להוציאם להורג כדין מורדים במלכות. לא נדון כאן בסוגיית מלך שמחל על כבודו שאולי הייתה רועץ לשאול בהמשך דרכו.

נחזור לעניינו. עתה ברור מדוע היה צריך לחדש את המלוכה. שאול למעשה לא הומלך באופן פומבי בטקס מפואר (האם מישהו מהקוראים זוכר את טקס הכתרתה של אליזבת למלכת אנגלייה) ועכשיו כמובן יש לעשות זאת. עם כל הביקורת שיש לנביא על מוסד המלוכה (ויחסי מלך ונביא יהיו תמיד סוערים וקשים), הביטוי "זבחים שלמים" מרמז על חשיבותו הרבה של האירוע שכן ביטוי כזה נזכר בתנ"ך רק פעם אחת בלבד, במעמד כריתת הברית בהר סיני המתוארת בפרשת משפטים. בכל אופן, כולם שמחים מאושרים וחוגגים וכמובן שזה הזמן בו שמואל הנביא יהרוס את החגיגה ויוכיח את העם על מעשיו.

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: ב וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: ג הִנְנִי עֲנוּ בִי- נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת-שׁוֹר- מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: 
הקשר הפשוט לפרשה ברור ומזכיר את דבריו של משה (במדבר ט"ז טו): "וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-ה' אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם", אולם בעוד שמשה דיבר אל ה' שמואל מדבר אל העם והם אף מאשרים את דבריו


ד וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ מְאוּמָה: ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: 

ו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ז וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל-צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבֹתֵיכֶם: ח כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבֹתֵיכֶם אֶל-ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁיבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: ט וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-ה' אֱלֹקיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא- שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: י וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה'(וַיֹּאמְרֻ) [וַיֹּאמְרוּ] חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת-ה' וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: יא וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: 
שמואל נושא נאום היסטורי ועובר ביעף על תקופה של כמעט חמש מאות שנה ועיקרם הוא מעגלו של ספר שופטים: חטאי בני ישראל בעבודה זרה, מלחמות והפסדים מול מלכים אזוריים, מינוי השופט שמושיע את בני ישראל וחזרה בתשובה למשך כמה עשרות שנים.


יב וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹקיכֶם מַלְכְּכֶם:
יש בעייה כרונולגית מסוימת כי בני ישראל ביקשו מלך כבר בפרק ח' ולאחר שבפרק ז' שמואל הנביא שהיה גם שופט הכניע את הפלשתים. נחש העמוני מוזכר רק בפרק י"א לאחר המלכת שאול והרבה לאחר בקשת המלך מאת בני ישראל.

יג וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: יד אִם-תִּירְאוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת-פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹקיכֶם: טו וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי ה' וְהָיְתָה יַד-ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: 
מלך זה טובו יפה אבל צריך לזכור מי המלך האמיתי. גם מלך ישראל כפוף לחוקי התורה כמו כל אחד אחר מעם ישראל. המלך אינו מעל החוק (ובוודאי שאינו החוק).

טז גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ:
הנה עוד קשר לפרשה, תופעת הטבע החריגה המתרחשת לאחר קריאה של אדם לה'. בעקבות דברי משה האדה פצתה את פיה ובלעה את קורח ורכושו ואילו שמואל גורם לגשמים עזים ביום קיץ. גם כאן ביטוי לשוני המופיע רק פעם אחת. "התיצבו וראו" נאמר לבני ישראל על ים סוף לפני הנס הגדול של קריעת ים סוף.

יח וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל: יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹקיךָ וְאַל-נָמוּת כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: 
מדוע לא פיטרו בני ישראל את המלך בו במקום? כנראה סברו שהדבר כבר אינו אפשרי וברגע שהמלך הומלך אין אפשרות להעבירו מתפקידו. ומדוע דווקא הגשם מפחיד אותם? בנאום המלך מפרט שמואל את כל הדברים שמלך יכול לעשות ושום דבר מזה לא הפחיד את העם ופתאום הגשם מפחיד אותם? ואם כך, מדוע לא התבצע אות זה כאשר שאלו את המלך והיו מתחרטים ושאול לא היה נמלך? אולי התשובה היא כי רישומם של ניסים נשאר למשך זמן קצר מאד ואפילו נס כזה לא היה באמת מבטל את בקשת העם אלא אולי דוחה אותה במעט. לכן שמואל לא מציע לעם לסגת מהבקשה. הם רוצים מלך וכפי שאמרנו את הבחירה החופשית לא ניתן לשנות באמצעות ניסים.

כ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה' בְּכָל-לְבַבְכֶם: כא וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי-תֹהוּ הֵמָּה: כב כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:  
שמואל מרגיע מעט את העם. שאלת המלך היא אכן רעה, אבל היא נעשתה. המלך גם יכול בקלות לגרום לכל העם לסור מעם ה', כפי שאכן יקרה בעתיד פעם אחר פעם. על בני ישראל להיזהר מכך ולהשיאר דבקים בה'.


כפי שכבר ראינו מסדרי ההפטרה תמיד דאגו לסיים בדבר טוב אולם כדאי דווקא לעיין בכמה הפסוקים האחרונים של תוכחת שמואל.
כג גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: כד אַךְ יְראוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם: כה וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ: 


שמואל מוריד גשם ביום קיץ - קספר לויקן - תחריט נחושת 1712

לדף הראשי של פרשת קרח