הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה מפרק ה' פסוק ו' ועד פרק ו' פסוק ח. גם בהפטרה זו הקשר המשני ברור באזכורם של בלק ובלעם אולם כהרגלנו נחפש את הקשרים העמוקים יותר. מיכה היה אחד מהנביאים (יחד עם ישעיהו, הושע, עמוס) שניבאו בפרק אחד, כלומר באותה תקופה לערך - תקופת חורבן שומרון. גם נבואותיו של מיכה הן נבואות חורבן. נבואותיו עשו רושם רב ואף בתקופת ירמיהו,עשרות רבות של שנים אחריו,זוכרים אותן (כ"ו יח): "(מִיכָיה) [מִיכָה] הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ
מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם- יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה
וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". אנו רואים שנבואותיו של מיכה היו קשות.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
ו וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם:ז וְהָיָה- שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל:
שני הפסוקים דומים אחד לשני. בעוד בברכות בלעם מדובר על עם ישראל הגדול, הרי כאן לאחר הגלות תישאר רק שארית. בפסוק הראשון עם ישראל מדמה לטל ולרביבים. בפסוק שני עם ישראל משווה לאריה ולכפיר שעוד כוחו בידו. הטל הוא תופעת טבע מוכרת וקבועה ואינה תלויה בבני אדם. כך גם עם ישראל - "ובגויים לא יתחשב". המשך הפסוק מראה שלא רק שבני ישראל אינם צריכים את הגויים, אלא הם אפילו יתגברו על הגויים במקרה ואלו ירצו להילחם בהם. גם התייחסות זו לאחרית הימים מזכירה את משלי בלעם (במדבר כ"ד יד): "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ניתן למצוא עוד הקבלות בין תוכן משלי בילעם ובין מיכה.
ח תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ:
כאן מדובר דווקא על ניצחונות אבל של מי? אלו ניצחונות של עם ישראל על אויביו, אבל כפי שנראה הניצחונות לא יושגו בדרך הטבע.
ט וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ:י וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל-מִבְצָרֶיךָ:
היכולת הצבאית - הסוס והמרכבה, תיעלם. המבצרים והערים יכבשו. ולמרות זאת עם ישראל ינצח. איך זה ייתכן? התשובה בפסוקים הבאים המדברת על השמדת העבודה הזרה.
יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ-לָךְ:יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:יג וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ:יד וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ:
כל הפסוקים האלו מתייחסים לעבודה הזרה. השורש "הכרתי", חוזר פעם אחר פעם ולצידו מילות הרס נוספות: והאבדתי, והרסתי, ונתשתי, והשמדתי. לאחר השמדת העבודה הזרה בעם ישראל, יהיה אפשר גם להשמיד אותה בשאר העמים.
כאן מתחיל עניין חדש. נבואת הנחמה הסתיימה ונפתח עניין אחר
א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח:
שני הפסוקים דומים. האזכור להרים ולגבעות אינו מקרי. אלו לא רק מקומות בטבע (כדוגמת פתיחת פרשת האזינו המעידה את השמים והארץ), אלא הם המקומות בהם עבדו את העבודה הזרה (ראשי ההרים והגבעות מוזכרים בפסוקים רבים בת"ך למשל הושע ד' יג: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ..."). פסוק ב' די חוזר על פסוק א', אולם המילה איתנים מרמזת לנו על קשר מסוים לספר תהילים פרק פ"ט הפותח בשורה: "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" ואף חלקים מהמזמור מזכירים את פרקנו ובפרט פסוק י"ד: "לְךָ זְרוֹעַ עִם-גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" הדומה לפסוק ח'. חכמים מפרשים את המילה איתנים ככינוי לאבות האומה: אברהם יצחק ויעקב ובדומה אף חודש תשרי מכונה ירח האיתנים.
ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי:
סופסוף פנייה ישירה לעם ישראל, בה, כדרכם של נביאים רבים שוטח ה' את טענותיו בצורה המזכירה משפט, כאשר פסוק ב' פונה כביכול לקהל השומעים שישמשו כשופטים.
ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם:
אני אוהב פסוק זה בו מופיעים כלשלושת מנהיגי עם ישראל כאשר גם מרים מוזכרת, ובצדק שווה בין שווים.
ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':
האזכור כאן של בלק ובלעם משמש כהוכחה עד כמה ה' דואג לעמו וסובב את קללות בלעם, שהיו יכולות לפגוע בעם ישראל, ולו רק פגיעה מורלית, כך שיהפכו לברכות וכל זה מבלי שבני ישראל מודעים לכך.
ו בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:ז הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:
עסקנו רבות ביחס הנביאים לקורבנות, שנתפסו כתרופת קסם לכל דבר ובפועל היו פעולה חסרת תוכן רוחני וריקה, ומובן שפעולה כזו אינה רצויה. בתחילת הפסוק מובאת שאלה של בני ישראל - איך לעבוד את ה' והתשובה היא בעולות ובעגלים, אולם בפסוק ז' מסתבר כי זו אינה הדרך הרצויה.
ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹקיךָ:
והנביא מסיים במספר פעולות רצויות. הפעולות כל כך פשוטות אבל במצב חברתי רקוב ומושחת שהיה באותה תקופה (ובא לידי ביטוי גם בנבואות הנביאים המקבילים), זה מה שנחוץ. קודם כל עשיית משפט, צדק. משפט אמת בין העשיר לעני ובין החזק לחלש. אחר כך לעשות חסד. לעתים דווקא העשיר זוכה בדין, ואז צריך לעשות חסד עם העני. ומעל הכל התנהגות בצניעות והבנה שיש אלוקים בשמים. בתלמוד בסוף מסכת מכות מופיעים נביאים שונים ודבריהם על הדרישות מהאדם, החל מתרי"ג מצוות התורה דרך הוראות שונות הכוללות אותם. גם מיכה מופיע שם: "בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה..."
לדף הראשי של פרשת בלק