אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

יוצרות לחנוכה

טענה שגורה אך שגויה, היא כי פיוטים שייכים בעיקר לעדות המזרח. הפיוטים משותפים לכל הם היהודי וגם לבני אשכנז עשרות ומאות פיוטים. מקורם של פיוטים רבים הוא בכלל בפייטני ארץ ישראל שפעלו לפני למעלה מאלף שנה. רוב הפיוט הוא אם כן ארץ ישראלי, גם לאחר מכן הפיוטים הגיעו לכל הנוסחים והנה בפיוט לחנוכה אפשר למצוא מאורה של רבי שלמה בן גבירול מגדולי משוררי ספרד. אמירת הפיוט לחנוכה שרדה רק במסורת אשכנז.

כיום בציבור הדתי לאומי כמעט ולא אומרים פיוטים אלו כלל וחלקם אפילו לא נדפסים בסידורים ובמחזורים הרגילים (והרבה פעמים נדפסים בסוף ולא על סדר התפילה)/

יוצרות הוא שם כללי לפיוטים בברכות של קריאת שמע והם מחולקים לפיוטים שונים ששמם מורה על המיקום המדויק שאומרים אותם (יוצר, אופן, מאורה, אהבה, זולת, עזרה וכו'). הנה היוצרות לחנוכה.

כוחי לא עמד לי לנקד את הפיוט ומי שימצא שגיאות מוזמן לתקן.

היצירה המרכזית מבוססת על מגילת יהודית ואנטיוכוס ומספרת את סיפורה של יהודית ושל חנה ושבעת בניה.

יוצר לשבת ראשונה של חנוכה
ע"פ א-ב כפול תשעה וחתום בו יוסף בר שלמה
אודך כי אנפת בי ותשב, אזנך הטית שועי לקשוב, איבתי כקש בעלעולת לנשוב. אבינה ואזכרה ימי קדם, אשר קראוני כנכתם אודם, אותותם אגידה ולא ארדם. אשיחה צרות ונקמת אנטיוכוס, אבח חסידי ומשיחי נכס, אוילי עמי כהקריצוני להרכס.

יען ועד סוסי פלדות במו רוכבים שנוסי לפידות מופת הראות בתוך עיר נכבדות. קדוש.

באו אכן פריצים ללשן, בחורי אף המלך לעשן, בעד להכרית שרוצי גושן. בערה חמתו ויתא בפתע. בלה בשרי וחיתי שתע, ביערים חובאתי כבהמות להתע. בכלותו להשמיד עם ולרפוס, ביאר לשר צבאו פיפוס, ברית להעבירי ופסלו לתפוש.

גזר במי חזיר יפגל, גם מושך ערלה לעגל, זויתו להשאיר והממאן מלסגל, גואלו בפת בוג ובאליל חיה, גברו בתומם שת לשאיה, גדע וכילה נוצרי תושיה. גיברות שתים בניהן מלו, גלל כן בשדיהן נתלו, גורים ואימותם ממגדל הפילו.

דימו לטנף בזבחיהם אלעשר, דתו שמר ועוד נאזר, דח ויבז דברי האכזר. דבב דאבתי על נשך, דרוש אדרוש מבשר קודשך, דום כמו האמנתי ואנטשך. דילף בן תשעים שנה אנוכי, דחול אלהי במירמה תמליכי, דבריך כלה זנחתים מלהכפי.

הלזה יאחז צדיק דרכו. הבחור יוסיף אומץ ברכו, הישיש בשורו נהרג בערכו. העל אלה לא תפקוד, הצפיר והשיער בחרונך ליקוד, הראש והרגל הזקן והקדקד. הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונחלאה, הלעולמים תיזנח לרבת חלאה.

ואביעה עוד מקררה שבעה, ותיקים אחים תמימי דעה וקלם באש בשוא נתעה. ועל לא אכלו מזבחו, וידבקו בעשה תבל בכוחו ושספם נבל באכשריות רוחו. ומחבת נחושת באור ריתח, ויפשח הראשון נתח נתח, ועור ראשו חשף בתותח.

זמם להרוג ששת אחיו, זד יהיר בעברת טוחיו, זבחם ככבש אלוף בחוחיו. זמם אפתה השביעי קטנם. זהב אעשריך אליו נם. זמנתיך לי למשתה קונם. זרז העלם הטוב לבחר, זעק הרגני נא למה תאחר, זנחתי להשתחוות לאל אחר.

חם ויחר מושל רשע, חיזק מכותיו בלי פשע, חוסן הילד ולסובלם שעשע. חזתה הורתם משפטי בניה, חמטה נפשה על ניניה, חלפה ותשב רוחה לקונה. חמסי אם גבר לכעור, חסידים אלו והריגתם זכור, חנו כרוי יבלתך וכור.

טפש עוד מדון מגרה, טפטופי אשר לא ימרה, טימוסי יוני החי יקררא. טיכס זוכר שמו יהודי. טבוח וקרוץ כמו גדי. טרייה וביקורת להכביד בשלדי. טוהר טבילות מקוה מהם החדיל. טשו קדושים מנשיהם להבדיל. טורחם סקרת נס להגדיל.

יחיד ונישא שוכן שמים, ימן לכולם מקוואות מים, יען חסידיו מיחדיון פעמיים. יסף ידו לתעב המון, ידידות בית לאיש בזימון, ישכבנה אז תחילה ההגמון. יתד זאת נתקעה לגודש, ירחים ארבים וארבעה חודש, יהודה הסיעה כהן הקודש.

כנתמלא ספק ושדי חנן, כינס חשמונאי לבת יוחנן, כינסום לחופה במשתה להתרונן. כל עדיה פתחה הכלה, כוס מזגה לקרואי הלולה, כבשו פניהם מהביט צילה. כבד שצף האח לעומה. כבירים קוראים פה להנעימה. כנגדם איך עמדת כקדשה ערומה.

למו השיבה נות יפה-פיה, לי איך תיסרוני ברמיה, לערל וטמא שפתיים תשגילוני הלילה עריה. לבשה רוח אז יהודה, לבו מלאו גבורה ענודה, לחש ויקנא קינאה כבד. ליקט הדס ומיני בשמים, להכין כמו בגיל והינומים, להתעות עול כחוקו משלימים.

מרחוק בשקפם מזמרים ומחנגים, מלל אלה השרים המנהיגים, מעתה יכנסו בנימוסי ערוגים. משרתי ומחנהו חוצה הניב, מתתיהו ואחיו פנימה הכניס, מכבי יהודה גבורה השניס. מאסת כל עץ הדקיר המזנה, מעכו לנימרים רדף המחנה, מחצם וכילם ויגד לאליפורני

נסע ויאסוף המונו להקמיל, נח קרוב מצין מיל, נע לבביב כעיר וכרמיל. נדבו העם לשוב למחוללם, נאנחים בצום ובכי כולם, נחמדים מפז הגו בפילפולם. נבא למלך הגמונו אכיור, נדיב יועץ דוכס ואפיפיור, נצרו חוקם ויציתוך ככיור.

שוטן כהאזין עליו הגעיר, שח לוהקיעו כבודו להבעיר, סמוך מבוא שער העיר. סחף מחר קריה כאגחיל, סיפי בראש זה אתחיל, סנגרון משנאי תמור השחיל. סיככתני בלילה היא יהדוית. סודה ברוך וטעמה עידית, שוחה לעמה וליון לפידית.

עיר ויושביה בכושר בחזותה. עלצה ותולך עמה שיפחתה, על ה' השליכה יהבתה. עמדה בראש מחנות האויב, עליצותיו להפג וחיליו לדיב, על ראשו גמול לחייב. עדי יופיה הגידו למלך, עלמה שאין כמוה בפלך, ערבה עליו ולהביאה הילך.

פץ מה דרכך השמיעני, פצתה ממשפחת נביאים אני, פותרים עליך מלכי וקציני. פתע פתאום בבא מחר, פגוזיך יתצו העיר כפחר, פסעתי לבשרך לבל תאחר. פורה בדרכך כמו חמתך, פקוד וזכור אתא מתך, פרחי משפחתי ישרתוך בביתך.

ציפצף כל שאלתך אמלא, צביוני אם תעשי, מלכלה צאצאי בית אביך אעלה. צרחה לו אינני טהורה, צו להעיבר קול וגזרה, צורו מהגיע בעלמה המיטהרה. צהל כסוס מיוזן וכרכר, צבאיו במשתה שמנים הישכר, צוארו לצוד שתה וישכר.

קיפחתו אז שנת תרדמה, קראו לו הנערה לפגמה, קדקדו השכיב וכישן נדמה. קמו חיש ופנו לדרכם, קלו רגל מעל מלכם, קידמו וירוצו לאוהלי סוכם. קרואה יראת ה'ומשכלת, קצצה גולגלתו כראש שיבלת, קחתו והביאתו להיטיב תוחלת.

ראוהו ולא האמינו לה, רצו לאיש אשר בקיצפו תלה, רחש הור ראשו באלה. רמש ההוא גדלו שמחות, רחקו וינוסו יגון ואנחות, רודף ומתנקם כהרף להימחות. רקדו וחרו כל הלילה, רנן הנעימו לנורא עלילה, רחפם ופקדם בפסוח וחמלה.

שחר כהקרין והבוקר אור, שאגו בקול חזק ונאור. שמע ישראל ה' לבאור. שודדים כשמעם המולת ההמון, שקדו להקיץ המלך וליכמון, שזפוהו מת משוכב בארמון. שאונם נכנע ותברח רוחם, שחחו וגרו בפחד איבחם, שוביהם רדפום והיכוןם לפלחם.

תמום והרגום תלי תלים, תודות והלל סחו סגולים, תוקף הנס קבעו משכילים. תיממו הלל לגמור שמונה, תוכן נרות להעלות ברננה, תמד בכל שנה ושנה. תואמו היום שבת וחנוכה, תפואר מענינים מענוגה ורכה, תעידך נצח כי לה' המלוכה.

יחידך וידידך סלה פקדוך, בל נדמית שיגבוך לבדוך, משבי הדרירם והכל יודוך, קדוש.

אופן
כבוד אור יזריח, במקדש קודש, גיה נרות נחזה, דולקים בקודש, השב כוהנים למחלקותם, וישרתוך בקודש, זרוייך יקובצו חזות, חנוכת מקדש קודש, טכס מצות נרות שבעה, יערכו בקודש, כוהנים קדושים, לבושי בגדי קודש, מנורת זהב כולה נרותיה שבעה בקודש, שרד מכורבלים, עת תשיב בקודש, פאר מגבעות, ציץ נזר הקודש, קרב לתבואות, ראשית קודש, שובה ברחמים לעיר הקודש, תתפאר ותתקדש בפי שרפי קודש
והחיות ...

מאורה (רבי שלמה אבן גבירול)
שני זיתים נכרתים, בגן נעול יצהירו. לראש קהתים ואפרתים שתי עטרות יכתירו ועל מנורה הטהורה כמו נרות יזהירו, הן במחנה אל מול פני המנורה יאירו.

לבן אפרת ציץ נברת אשר היה כציץ נובל, לבן המשח, אשר הושח, כמו אוניה בלי חובל, זכור מראה אשר רה זכריהו בעיר בבל. כמו זכרתם והושעתם אזי על יד זרובבלץ זכור שרעם  להושיעם וגם קרא שנת יובל., ושים אותם מקום אבותם היות מושלים בכל תבל.

ומעל יד איש צייד טבעתם יסירו. ממלכה ממושכה לעיר ציון תשיבנו ובת כבודה ברב עבודה, לבית אימה תביאנה, והגבירה והצפירה בראש דוד תשימנה, ומצנפת מעולפת בראש אהרון תקימנה והתמיד אזי תעמיד והמנחה תרימנה, והמרקח אשר לוקח ולא ראיתיו עד הנה.

והנרות במנורות בני אהרון יבעירו, הנכאה והצמאה אשר תמיד לך תיליל, סמוך ידה בבן דודה הנקרא שמו חכליל, ותכניס לגן בושם, וחופתם בהוד תכליל, ותוליכם ותמליכם בהר ציון והגליל, וחק ישר אזי יושר עלי נבל וגם חליל, ועם אוהבי שמך ועוזבי חזון שקר ושא ואליל. ואום פרוכים יהו ברוכים כל רואיהם יכירו. הן במחנה על מול פני המנורה יאירו.

אור חדש....

מאורה זו זכתה להלחנה ומושרת על ידי החזן דניאל כל-טוב (וגם קול טוב!)



זולת
מבוסס לפי א-ב וחתום: "שלמה הקטן ברבי יהודה חזק"

אין צור חלף, תבנית כל גולף, לכושל חיול חולף, למכשת חית שולף.
בער שקד לסלף, עם דת אילף, מעט פרחי תלף, גיבור מרוד אלף
גומצי שיחות כר , שלוש עשרה כרכר, ראות ברכות סקר, בעינוי נפש נקר
דבר שם יקר, כל מזכיר יודקר, ואז לרוב הופקר, מדוד כפור בעיקר
הערים סוד בלייעל, להוגי חן יעל, מסוך סף רעל, חיימו המרר והרעל
ועוד הוסיף מעל, לאל מודד שעל, ביטל עוד מהעל, קורבן תמיד מועל.
זרע קודש החרץ, חכמו קלי מרץ, גיזור אצבע קרץ, כותב כתובת פרץ.
חיבול טומאת שרץ, גן העול השרץ, שיתוק איסוף הפרץ, זימה ספק ארץ.
טשו חרגולי ילק, זמורי הבקק והבלק, כנץ על ציפור דולק, גוזלי בתר והמלק.
יקדו כהבהבי עלק, חרחר ריב וחלק, עקור מתן חלק, חג ומנורה דולק.
כנויים שפני סלע, הומרו לתניני בלע, לבאי שן ומתלע, תבואת קודש ילע.
לאיד הכינו צלע, נטוש מדני גלע, בשר קודש קלע, מעם משול תולע.
מידת חמס גמלו, כן גמול הגמלו, כסוף יאור קמלו, כראש שיבולת נימלו.
נטיון רעות ניכלו, בל יוכלו שוכלו, כקש יבש אוכלו, כלו בעשן כלו.
סוד שם להללה, תמור רשע מתחולל, יומם הפך לליל, בכן יוגמר הלל.
עז בכן יתמלל, מפי יונק ועולל, למשבית צר ומתעולל, כל הנשמה תהלל.
פולגו לשבעה חלוצים, וקבעו שמונה מליצים, נגד שקודת ניצים ותקפת שנת קיצים.
ציערו כעקרבי עקצים, וצוערו כגמולי שקצים , לוהטו כעצי קצצים, דועכו כאש קוצים.
קהלים נסדו מדני, בשנים עשר עידני, רב ריבם אד-וני, על חושבי אובדני.
שפוט כן דיני, אין עוד זולתך אדו-ני, תאבד כן זידוני, כל אויביך אדו-ני.
שמור לפי מילים, הט הקשב קובלים, טרוד נוף בהולים, יחיל רוזני בעלים. יציאת יום הילולים, וקרע דין הוללים, חזות קרוא כמהללים, מי כמוכה באלים
עזרת...

לדף הראשי של חנוכה





הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך







דבר תורה לפרשת מקץ

דבר תורה קצר לפרשת מקץ והפעם נביא מימרה קצרה ממדרש רבה לחומש בראשית פרשה צ'. דרכם של המדרשים שהם לוקחים פסוק ממקום אחד ומפרשים אותו על מקום אחר, ובפרשת מקץ דוגמה יפה לכך:

תחילה פותח המדרש בתיאור הפסוק אותו הוא דורש
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח)

אבל בניגוד לפרשנים, המדרש לא מפרש את הפסוק אל מביא מיד פסוק אחר משיר השירים (פרק ו' ט): "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ"
המדרש מוצא קשרים רעיוניים בין הפסוקים ומקשר כל חלק בפסוקים לאחד מאבות ישראל:

אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר : אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ.
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה יָחִיד לְאִמּוֹ.
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה בָּרוּר לְיוֹלַדְתּוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק.
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים : וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְּלוּהָ, זֶה יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה - אִם מְהַלְּכִים אָנוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִים כָּזֶה.

 לדף הראשי של פרשת מקץ





הפטרת פרשת וישב

עמוס - תחריט של גוסטב דורה
הפטרת פרשת וישב הינה בספר עמוס מפרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח. הפסוק הראשון בספר נותן לנו מידע רב: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר- חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס גם מתייחס בספרו לליקוי חמה ולכן קיימות אפשרויות מדויקות ביותר לתארוך הספר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


גם להפטרתינו צריך להקדים מעט רקע מתחילת הספר ואת הדימוי המוצלח ביותר (אם כי אינו מתחייב שהוא הנכון) שמעתי מהרב בני לאו. עמוס הוא הנביא הנודד מעיר לעיר. הוא עזב את יהודה ופנה לממלכת ישראל ושם בהגיעו לעיר, מציב הוא שרפרף ועומד עליו ומתחיל לדבר אל העם. תחילת נבואתו פותחת בנוסח קבוע: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." הקהל מתקבץ סביבו, מי לא רוצה לשמוע נבואות על אויביו. לאחר דמשק בא נוסח זהה לחלוטין: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". הקהל ממשיך לבוא והנביא ממשיך באותה צורה על צור, אדום, עמון, ומואב. קהל רב נאסף ואולי מגיע לאקסטזה בשומעו שהנביא ממשיך משם לדבר על חטאי ממלכת יהודה - האויב הגדול. כן כן, עד כדי כך הייתה מלחמת האחים חמורה והנתק בין הממלכות גדול...
לאחר מכן כשכל הקהל שלו, מביא עמוס את המכה בפטיש ופונה ישירות לעם הנמצא מולו:

ו כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:
אין אפשרות לברוח, והקהל שנאסף חייב עתה לשמוע את דברי התוכחה. כמובן שהקשר לפרשתינו מיידי והמפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף. זיכרו כמובן שזהו הקשר הפשוט, וכדרכנו נעמיק לגלות את הקשר העמוק יותר.  אנו נדרוש את הפסוק כפשוטו, הנביא מדבר על מערכת משפט מושחתת המרשיעה את הצדיק בעבוד שוחד.

ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי:
החטא בחלקו הראשון של הפסוק לא ברור, אולם שוב ברורה הסטייה מן הדרך. אם על ידי הטיית הדין ואם על ידי הסתה לעבודה זרה. חלקו השני ברור ומתייחס לחטאי גילוי עריות וניאוף, בגלוי וללא מינימום של בושה, דבר הגורם לחילול ה'.

ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: 
בגדים חבולים הם בגדים שנלקחו כמשכון. התורה אומרת במפורש (דברים כ"ד יז): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" והנביא מתייחס לפסוק זה. גם לגבי הטיית המשפט כפי שראינו וגם לגבי לקיחת הבגדים של האלמנה כמשכון. עם בגדים אלו באים העושקים להקריב קורבנות לפני המזבח. איזה אבסורד. הדגשה זו של ביצוע חטאים בין אדם לחברו תוך שמירה על דינים בין אדם למקום, מופיעה רבות בנביאים וגוררת אחריה תוכחה חמורה.
בהטיית המשפט הופך הגר והיתום להיות הענוש, ובכסף שהוא שילם, שלא לפי הצדק, קונים החזקים יין ושותים אותו בבית אלהיהם. נזכור שאנו בממלכת ישראל. הנתק בין הממלכות מוחלט ואין אפשרות לעלות לירושלים. ולכן אותם אנשים הולכים למקדשים שהקים ירבעם (הראשון) בבית אל ובדן וזובחים ושותים שם.

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת:י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה':

לאחר מניית חטאי ישראל מוכיח הנביא אותם על כך שלא נהגו מידה כנגד מידה והכרת הטוב על מה שאלוקים עשה עימם מצאתם ממצרים. הנביא מזמין את השומעים לטעון האם לא נעשו עימם הטובות האלו? כמובן שאיש לא עונה והנביא ממשיך.

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
פסוק י"ב חוזר לפסוק ז'. אפשר לפרש כי הנזירים הם אותם ענווים שניסו לשמור על המצוות כמו שצריך, אולם הושקו בכח יין ונזירותם בוטלה. חלקו השני של הפסוק מדבר על עמוס עצמו. אנחנו נראה זאת רק בהמשך הספר, אבל דבריו של עמוס לא היו נעימים כלל וכלל לשלטון. כהן בית אל, המקדש בו בוצעו העברות שולח איגרת למלך ומזהיר את הנביא (פרק ז):
"י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו: יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא"

אני משער שלרבים מכם חולפת כרגע מנגינת שירו של אושיק לוי "חוזה לך ברח" (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שלום חנוך). אין יותר מדי קשר לעמוס אבל הנה השיר, אפשר להמשיך לקרוא תוך כדי האזנה.

נחזור להפטרתינו. לאחר התוכחה מגיע כמובן תיאור העונש

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר:
הדימוי הוא לעושר הרב (עגלה מלאה בעומרי תבואה) שהופך להיות מטרד, למשל אם העגלה נתקעת בבוץ או הגלגל נשבר.

יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה':

הדימוי ממשיך. התכונות החזקות לא יעזרו ואולי אפילו יפריעו: קל הרגליים לא יוכל נוס, החזק ייהפך לחלש וגם הגיבור ייכשל. אפילו סוס מהיר לא יעזור לברוח וגם האמיץ ביותר ימצא את עצמו במנוסה ובבריחה.

בכך מסתיימת הנבואה (שתחילתה בראש הספר בפשעי דמשק). ההפטרה ממשיכה לתחילת הנבואה הבאה (פרק ג'):

א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם:
לדרישות הגבוהות מעם ישראל יש סיבה. עם ישראל הוא העם הנבחר. לבחירה זו יש זכויות רבות אולם צמודים אליה גם חובות מרובים. 

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ:

מפסוק זה פותח הנביא בשאלה של שאלות רטוריות. מטרתן להראות שלכל דבר יש סיבה. פסוק ג' מתייחס אולי סתם לשני אנשים שהולכים ביחד בדרך, אולם גם לה' ולעם ישראל עצמו.
ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם-לָכָד:
האריה שואג סתם?
ה הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה-פַּח מִן-הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:
הציפור נופלת סתם? היא הרי נלכדה במלכודת. האם המלכודת לא תלכוד משהו מתישהו?

ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה:
השופר שימש צופר האזעקה בעיר. לאחר מבצע צוק איתן, הדימוי ברור מאד ומי לא נחרד כל פעם למשמע האזעקות. אבל סופו של הפסוק מראה שבכל הקשור למה שקורה לעם ישראל, הדברים אינם מקריים והם תוצאה של השגחה אלוקית. והנה כאן מופיע הקשר העמוק לפרשתינו. סיפור מכירת יוסף מתחיל ומסתיים רק אחרי עשרות שנים בהם רואים איך התוכנית האלוקית הנסתרת קרמה עור וגידים במשך שנים עד שהתגלתה או כפי שמסכם זאת יוסף לפני מותו (בראשית נ' כ: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב")

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ-נָי ה' דָּבָר כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא ה' אלוקים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:
מסיים עמוס תוך התייחסות לנבואתו הקודמת. איני יכול להתחמק משליחותי. ראינו נביאים רבים שלא ממש רצו להתנבא. הנבואה היא עול ומשלמים עליה מחיר כבד. אולם כמו שאריה שואג וכולם מפחדים, אם ה' מדבר אל נביא, אין אפשרות לכבוש את הנבואה והנביא חייב לדבר. אם דברי הנביא אינם מוצאים חן בעיניכם, רומז עמוס לעם, שפרו את מעשיכם אך אל תפגעו בנביא.

לדף הראשי של פרשת וישב.
עמוס - תחריט של גוסטב דורה
עמוס - תחריט של גוסטב דורה