ושמי ה' לא נודעתי להם

פרשת וארא פותחת בהתגלות נוספת למשה אשר מטילה עליו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים מחדש. לאחר שבסוף פרשת שמות נראה שהשליחות נכשלה - פרעה כלל לא מתרשם מהדברים ומהמופתים, ובני ישראל זוכים בשעבוד קשה יותר. במאמרים קודמים עסקנו בביטוי "אני ה'" ובקשיים נוספים שיש בתחילת פרשת וארא ובמאמר זה נרחיב את היריעה עוד יותר.

נעיין בשני הפסוקים הראשונים בפרשה (שמות ו' ב-ג): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
הקב"ה מציג את עצמו בפני משה ומספר לו שהוא כבר נגלה לאבות כאל שדי, אבל בשמו ה' הוא לא נודע לאבות. לכאורה משה מקבל כאן יותר מידע מאשר היה לאבות, אולם כפי שנראה, גם האבות עצמם השתמשו בשם ה' לכל אורך ספר בראשית. נביא מספר אזכורים.
אברהם - בפרשת העקדה (בראשית כ"ב יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" וכאשר מינה את עבדו למצוא אישה ליצחק (כ"ד ג): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" ואף העבד פנה לה' בשם זה בפסוק י"ב. אפילו הפלשתים הבאים לקרות ברית עם יצחק מכירים את ה' (כ"ו כט): "אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" ועוד מקומות רבים. אם יש קושי הרי הוא על פרעה המכריז בתמימות מעושה (ה' ב): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

הפרשנים ערים לקושי ומפרשים בדרכים שונות. נביא כדוגמה את דברי רש"י :"ושמי ה' לא נודעתי להם -
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". לפי רש"י, האבות קיבלו הבטחות רבות ולא כולן התקיימו. אמנם הם זכו לזרע רב, בני ישראל התרבו מאד במצרים, גם חלק מהבטחת ברית בין הבתרים - הירידה לגלות והשעבוד התקיים. אבל הבטחה חשובה אחרת, הבטחת ארץ ישראל, טרם התקיימה. הבטחה זו ניתנה לכל האבות ואולי בעיקר ליעקב, כאשר ה' נגלה אליו בחלום הלילה לפני ירידתו למצרים (בר' מ"ו ד): "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ", אמנם יעקב נקבר בארץ ישראל, אולם ההבטחה כי יעלה - באמצעות זרעו -  לארץ ישראל טרם התקיימה.
הראב"ע מאריך מאד בפירושו אולם עיקרו הוא: "והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם." החידוש הוא שמשה יכול לעשות אותות ומופתים, דברים שהאבות לא עשו. ועל ידי אותם אותות  ומופתים יכיר העולם גם בשמו של ה', מעבר להכרה שיכלו האבות להשיג.

ברצוני להציע פירוש נוסף, ראינו ששם ה' כבר היה שגור על פי האבות. האבות לא חוללו מופתים, אולם ניסים קרו להם (נצחונו של אברהם במלחמה מול ארבעת המלכים, השגשוג של יצחק בארץ גרר, יעקב המצליח לגלול את האבן מהבאר). אבל עניין אחד האבות לא קיבלו והוא את התורה. התורה היא שמו של ה' ושמו מתגלה באמצעות התורה ומצוותיה. אמנם יש מדרש, כי האבות שמרו את התורה, ויש אפילו פסוק מפורש האומר כן (בראשית כ"ו ה'): "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ברם, מצוות שנמסרו לבודדים שונות מאד מתורה הניתנת לעם. למרות שהאבות יכלו לקבל את כל התורה, במעין מעמד הר סיני פרטי, ולהעבירה הלאה בכתב או בעל פה, לא זה רצונו של הקב"ה. רצונו הוא קודם ליצור את עם ישראל, ואת התורה לתת לעם כולו ולא לבודדים - גדולים ככל שיהיו. רעיון זה מופיע  בנביאים לדוגמה (ישעיהו מ"ג כא): "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", קודם נוצר העם ורק אחר כך ניתנה לו התורה.

לחיזוק טענה זו (ותודה לידידי אלון מנור על חידוד הדברים), ניתן לראות כי בהתגלות ובתיאור השליחות בפרשת וארא יש מימד נוסף שאינו מופיע כלל בסנה. ההתגלות בסנה עוסקת אך ורק בגאולה ממצרים ובהבאה לארץ ישראל. דבר זה ידוע לבני ישראל דורות רבים, מאז ברית בין הבתרים, ובמפורש בדברי יוסף לאחיו לפני מותו (בראשית נ' כ"ד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לזה בני ישראל מחכים ומצפים מזה עשרות שנים. בהתגלות בפרשת וארא חוזרים על מימד זה (שמות ו' ד): "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" אבל מופיעה תוספת (פסוק ז): "ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
בני ישראל לא רק יצאו ממצרים, יעלו לארץ ישראל וימשיכו שם את חייהם, אלא היציאה ממצרים מלווה במשהו חדש ומפתיע, הם יהיו עמו של ה' וה' יהיה להם לאלוקים. המשמעות המדויקות של הצהרה זו מאד לא ברורות בשלב זה של הכתובים, לא למשה ובוודאי לא לעם. אנו הקוראים יודעים כבר שתוך זמן לא רב, יקבלו בני ישראל את התורה בתהפוך אותם לעמו של ה' במעמד פלאי ומיוחד. העם שקיבל בשמחה את בשורת הגאולה והיציאה ממצרים, מתקשה הרבה יותר להבין את משמעות הפיכתו לעם ה' (פסוק ט): " וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

שליחות שנייה זו, היא קשה הרבה יותר. להוציא את בני ישראל ממצרים זה דבר אחד, אבל עכשיו משה מקבל את השליחות המלאה - להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך את עם ישראל להיות עמו של ה', למען יוודע שם ה' בעולם.

לדף הראשי של פרשת וארא

ברכת הבנים

ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים לברך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא.

נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".


בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם הוא הגיבור הראשי. נעיין בפרשייה לאורך פרק מ"ח ונשווה לברכת יצחק בפרק כ"ז
"א וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם"
בפסוק זה מספר דברים מעניינים. יעקב חולה, והוא האדם הראשון שנאמר עליו שהוא חולה. במדרשים מפורש שלא הייתה קודם לכן מחלה, ואילו יעקב התפלל שיהיו לו כמה ימים לפני מותו שיוכל להתכונן, להיפרד ולברך את בניו. גם יצחק רוצה לברך את בניו למרות שחי עוד שנים רבות אחר כך ואומר (כ"ז ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". יוסף מביא את שני בניו ולפי רש"י מטרת הבאתם הייתה שיקבלו ברכות אישיות מיעקב.

"ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה"
יעקב כנראה חלש מאד עד שאינו שם לב בעצמו כי יוסף בא לבקרו, אולם כאשר הוא שומע על הביקור הוא מתחזק ויושב, מכאן לומדים על חשיבותה של מצוות ביקור חולים.

"ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:"
המילים בהם משתמש יעקב דומות מבחינה לשונית למילים המופיעות בפרשת וישלח (ל"ה יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ:"
לאחר נבואה זו נולד רק בנימין. המפרשים מסבירים בצורות דומות כי בעקבות נבואה זו מחליט יעקב לתת ירושה כפולה בארץ ישראל ליוסף.

"ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי: ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"
שני בני יוסף, אפרים ומנשה יהיו שבטים, כמו ראובן ושמעון. אולם אם יוולדו ליוסף עוד ילדים, הם לא יהיו שבטים, אלא חלק משבטי אחיהם. ראוי לשים לב כי כבר בדברי יעקב כאן אפרים קודם למנשה הבכור.

"ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם"
וכי יוסף אינו יודע שאמו מתה בדרך ונקברה שם? המפרשים אומרים שיעקב מתנצל על שהוא מבקש מיוסף לטרוח ולקוברו בקבר אבותיו בעוד שהוא קבר את רחל מיד במקום פטירתה.

"ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה: ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם"
הפסוקים מקשים אחד על השני, אם יעקב עיוור איך הוא יכול לראות אותם. רש"י בעקבות המדרש מפרש שיעקב רצה לברכם אולם הסתלקה ממנו רוח הקודש (שכן ירבעם ואחאב יצאו מאפרים ויהוא ממנשה) והוא פתאום חושש, אולם האם לא ידע יעקב זאת מקודם, והרי הדגיש שבני יוסף נולדו במצרים. ונראה שיוסף עונה על השאלה ומנסה להרגיע את יעקב ואומר שאלו הם בניו. אבל אם יעקב כפשוטו אינו רואה, הרי שייתכן וראה רק צלליות לא ברורות ליד יוסף ומיד כששמע שאלו נכדיו רצה לברכם, שהרי כבר פסוק קודם לכן הודיע לו על ברכה מיוחדת לבניו.

"יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ: יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה"
פסוקים אלו מלאי רגש. דבריו של יעקב נאמרים באיחור של שבע עשרה שנה. אמנם התורה לא כותבת זאת במפורש, אולם קשה לחשוב שיוסף לא הביא את ילדיו לפגישתו הראשונה עם יעקב במצרים. ומילים אלו היו צריכות להיאמר כבר אז. בפסוק י"ב רואים שיעקב המשיך לחבק את נכדיו ויוסף היה צריך להוציאם ממנו בכח על מנת לסדרם לפני יעקב שיקבלו את ברכותיו.

"יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר"
התורה מאריכה בתיאור. יוסף כיוון להעמיד את ילדים לפי הסדר, כאשר יד ימין של יעקב תונח על מנשה הבכור. עוד כיוון יוסף, כי שני בניו (שהצעיר בהם לפחות בן 19 מאחר ונולדו לפני הרעב, והפרשייתה מתרחשת לאחר 17 שנה במצרים, כפי שמובא בתחילת פרשת ויחי) יתברכו באותה ברכה (בניגוד לברכות יצחק שהיו מיועדות לבן אחד בלבד). יוסף לא רצה ליצור שוני מיותר בין בניו ושמי מהם יחשוב שברכתו טובה יותר או פחות. היה ליוסף מספיק בעיות כאלו.
מסתבר שיעקב עדיין רואה, או שהוא יודע את כוונות יוסף, מניח את ידיו ומיד מברך.

"טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
אמנם ידי יעקב על אפרים ומנשה אולם הברכה היא ברכה ליוסף. יש קושי להבין את הברכה, הפסוק הראשון, פסוק פתיחה נראה שמסתיים בלא ברכה. הפסוק השני מתחיל בפנייה למלאך, אולם האם לא היה עדיף שהאלוהים יברך את הנערים?

"יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ"

לא ברור אם ניסיון זה של יוסף, נאמר לפני או אחרי הברכה. אם לפניה, למה נכתב אחריה, ועם אחריה, מה יועיל כבר השינוי? יוסף שיודע כי שינוי מהסדר הרגיל, לא מוביל לתוצאות טובות, רוצה להיזהר הפעם. אולם יוסף נוהג מעט שלא כשורה. הוא כבר מנסה להסיר את יד אביו ורק אחר כך מסביר לו מה רצונו.

"יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"
יעקב כמובן מתנגד ליוסף ובכך מראה לו שהוא עדיין בכוחו. יעקב מסביר כי לא לחינם שינה את סדר ידיו וכי אין בכך משום העדפה כלשהי, אלא ידיעה הנובעת מרוח הקודש.

"כ וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"
זהו המקור לברכת הבנים עד ימינו. הברכה הנוספת, זו שלא פורטה בפסוק ט"ו והבאה מאלוקים ולא מהמלאך, היא הברכה, שבברכה זו יבורכו בני ובנות ישראל עד היום הזה. אכן בברכה בפסוק ט"ו לא מצאנו סגולות מיוחדות. מובטח בה פריון, אולם זוהי ברכה כללית מדי. אם נשווה לברכות יצחק שהבטיחו מטל השמים ומשמני הארץ, נבין כי אכן המיוחד בברכה הוא שבה ישתמשו במהלך כל הדורות.

יעקב מברך את אפרים ומשנה - יאן ויקטוראס - 1650 - מוזיאון בודאפשט

לדף הראשי לפרשת ויחי

בלהה וזלפה

מזלן של בלהה וזלפה לא כל כך שפר עליהן. הן לא נספרות במניין ארבע אמהות ולרוב נראה שהן נספחות לרחל ולאה. בפרשת ויגש מופיע שינוי ביחס אליהן שמראה שהן שוות בכל דבר.
נבחן את ההתיחסות בכל הפסוקים בהן מופיעות בלהה וזלפה. עד פרשת וישב, ההתיחסות אליהן היא תמיד במעמד נמוך. ההיכרות הראשונית שלנו איתן היא מיד לאחר חתונת יעקב ולאה (פרשת ויצא)
כ"ט כד - וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה
כ"ט כט - וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה
בלהה וזלפה הן שפחות של לבן ולבן נותן אותן לבנותיו כמתנת חתונה ומעמדן נשאר כשל שפחה.
לאחר שלאה יולדת ורחל עקרה, מציעה רחל את בלהה כאשה נוספת ליעקב (ל' ג-ז)
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: ... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב"
אין שינוי במעמדה של בלהה, היא אמנם אשתו של יעקב ואף ילדה לו ילדים, אך עדיין במעמד של שפחה. מיד לאחר מכן מופיעה התייחסות זהה לזלפה.
כאשר יעקב פוגש את עשו, השפחות אפילו לא נקראות בשמן (ל"ג ג) : "וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". כבר כאן אנו  רואים כי כמו שיש הבדל במעמד האמהות כך יש הבדל במעמד הבנים.

ההתייחסות הבאה היא לאחר מות רחל ומעשהו העגום של ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו. זה אקט ברור של התרסה. בוודאי שאם בלהה הייתה אשה במעמד מלא של יעקב, ראובן לא היה מעז לעשות את מה שעשה ואכן מיד לאחר מכן מופיעה רשימת בני יעקב (ל"ה כב-כו): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:"
בלהה וזלפה עדיין מוגדרות כשפחות כלפי האמהות, וכפילגש עבור יעקב, אולם הבנים הם כולם בניו של יעקב. נראה שלפחות בימי קדם גם בני השפחות היו במעמד שונה, למרות שאביהם היה אותו אב.

מצב עניינים זה יצר מעמדות אצל בני יעקב. מצד אחד בני לאה - שהם רבים מול יוסף, בן רחל הבודד ובנימין הקטן, ומצד שני בני השפחות. מצב גרוע זה בא לידי ביטוי בתחילת פרשת וישב (ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"

 יעקב כנראה הבין כי אי אפשר לבנות את עם ישראל כאשר בניו, השבטים, יהיה ממעמדות שונים ולכן מתחילה כאן התייחסות שונה. שוב אין תארים מנמיכים לבלהה ולזלפה. ברור לנו שיוסף אינו מתרועע עם בני לאה, אולם בלהה וזלפה הן נשי אביו, שוות מעמד לכל דבר ועניין.
נראה שגם בני יעקב הבינו זאת, כי כאשר הם ניצבים בפני יוסף הם אומרים (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים". לא לחינם מעיר רש"י, כי רוח הקודש כיוונה את האחים שכללו בדבריהם גם את יוסף שעמד שם איתם.

חיזוק נוסף לעניין זה מגיע ברשימה הגניאולוגית של צאצאי יעקב שיורדים למצרים בסוף פרשת ויגש (מ"ו יח): "אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ" ובדומה לו (מ"ו כה): "אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה". אין התייחסות שונה לבלהה ולזלפה. בפרשייה זו רק רחל מכונה אשת יעקב. רש"י מעיר שהיא הייתה עיקר הבית, אולם ברור שרחל לא הייתה במעמד אחר משל לאה, אשתו הראשונה של יעקב. ראייה ברורה לכך היא שלאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה. הרש"ר הירש מפרש שרחל נקראת אשת יעקב מאחר והייתה זו האישה היחידה שהוא רצה ובחר לעצמו. אבל לאה ואף בלהה וזלפה הן נשים במעמד מלא. רק כך מתוך שיוויון אפשר לבנות את עם ישראל.
דבר זה בא לידי ביטוי נוסף, בקורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרשת נשא) אותם קוראים גם בימי החנוכה. בכל יום מתואר הקורבן של נשיא אחר משנים עשר השבטים. התורה מאריכה מאד למרות שכל הקורבנות זהים לחלוטין. רוב המפרשים רואים בכך את ההדגשה כי כל השבטים שווים במעמדם.



 לדף הראשי של פרשת ויגש

כל האומר X חטא אינו אלה טועה

קשר מעניין מחבר בצורה עקיפה בין פרשת וישלח לפרשת וישב. בפרשת וישלח אנו קוראים על ראובן (ל"ה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בפרשת וישב אנו קוראים על יהודה ותמר מיפגש שבסופו של דבר הוליד את דוד המלך.
ראובן ודוד מופיעים זה לצד זה באוסף מימרות המיוחס לרבי שמואל בן רבי נחמני משמו של רבי יונתן (מסכת שבת דף נה עמוד ב' ואילך). סידרה של מימרות הנפתחת בביטוי : "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר X חטא אינו אלא טועה שנאמר". השם הראשון שמופיע הוא ראובן ומעט לאחר מכן מופיע דוד.
אם יש מדרש אחד שלדעתי גורם נזק תמידי וקבוע בציבור הדתי הרי זה המדרש הזה. לא המדרש עצמו הוא הבעייה, כי אותו יש ללמוד ולהבין, אלא בכך שלרוב מביאים רק אותו ולא את המשכיו וכך עושים פלאות בכיבוס עוונותיהם של גיבורי המקרא. הייתי פעם בשיעור כלשהו, ולאחריו עלה רב כלשהו, האוחז בתואר המאיים "משגיח" בישיבה כלשהי, כנראה ישיבת הסדר מוכרת ביותר אבל איני בטוח. והתחיל לדבר על "כל האומר... אינו אלא טועה" ושראובן בעצם רק בלבל את המצעים, וככה יעקב לא יכל התייחד עם בלהה ולא נולד הבן ה-13 ש-13 זה גם אהבה וגם אחד ואם רק היה נולד עוד ילד אחד כמה טוב היה.
איבדתי עניין לחלוטין באותו שיעור ושקעתי בנושאים אחרים לגמרי. אולם מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לקום ולשאול את אותו רב מדוע הוא מדבר לציבור מבוגר כמו אל ילדים בתיכון, ולמה לילדים בתיכון הוא חוזר עם המנטרה : "לא חטא, לא חטא, לא חטא..." לא חטא? חטא! אין דבר יותר ברור מכך. התורה אינה מכסה את פשעיו של אף אחד, יהיה גדול הנביאים או אחרון הרשעים.
שימוש במדרש בצורה חלקית ושגויה כמוהו כלסבן ככה את הציבור. איפה שיש בעיות צריך להכיר בהן ולהתמודד עימן. לא לטאטא מתחת לשטיח.
אבל אכן יש מדרש כזה ואיך נתרץ אותו? הנה שתי אפשרויות מקובלות להבנת הדרשה לפי פשוטה:

• הקב"ה מדקדק עם צדיקים - המעשים המתוארים לא נעשו כלל. במקומם נעשו מעשים אחרים שאינם מהווים חטא לפי התורה ואין אפשרות לחייבם לפי דיני התורה, מחויבים בבית דין של מעלה ובצורה החמורה ביותר כאילו היו העברות החמורות שמוזכרות. את זה אפשר להגיד על דוד המלך, או על ראובן, שחטאו פעם אחת בלבד, אולם על בני עלי שעשו את זה באופן קבוע לא ניתן לתרץ זאת, ועוד שנאמר עליהם שהם בני בליעל.
• תמיד לנסות ללמד זכות - ייתכן, אבל עדיין כולם נענשו בעונשים חמורים ביותר. זכותו של ראובן לבכורה נשללה. בני עלי מתו ומשכן שילה נחרב. דוד המלך חווה צרות נוראיות. אם לא היה חטא, על מה באו עונשים אלו?

אפשרויות אלו אינן מספקות אותי , מאחר והתנ"ך כותב דברים ברורים שאי אפשר להתעלם מהם. אם נחליט להתעלם מהם כאן, נוכל להתעלם גם מדברים אחרים. יש במקרא גם עדויות נוספות. יעקב מאשים את ראובן בצורה מפורשת. דוד בעצמו אומר שהוא חטא. איך בכל זאת ניתן לתרץ את המדרש?
נתחיל בכך שהמדרש עצמו הוא דעת יחיד ועוד באותה סוגיית גמרא הוא מותקף על ידי דעות אחרות, שאותן לרוב לא יצטטו בפני הנוער, וצריך לעיין היטב בגמרא וללמוד שם. עדיין יש להבין את הדרשן עצמו. כאן חשוב לזכור שמטרת המדרשים אינה לתאר מציאות שהייתה בזמן התורה, אלא להביע רעיון ומסר באמצעות המדרש וכעת אנו צריכים לדרוש את המדרש עצמו, בצורה שונה מפשוטו ולנסות למצוא בו מסר ואעלה שתי אפשרויות שחשבתי עליהן.
נסתכל על האפשרויות הבאות:

• אם כל היום אתה מסתובב ואומר: "דוד חטא, ראובן חטא", אינך אלא טועה. אין טעם להסתכל רק על חטאי גיבורי המקרא. גישה זו לצערי מקובלת היום בקרב עוסקים חילונים בתורה, שנהנים להדגיש את אותם חטאים. אכן דוד חטא וראובן חטא. התורה לא מעלימה מכך עין והעונש הראוי ניתן. אבל טעות היא לעסוק בחטאיהם של אחרים. עסוק בחטאך שלך עצמך.
• ומהכיוון השני - כל האומר X חטא אינו אלא טועה. אם כל פעם שאתה חוטא, אתה מקל על עצמך, בכך שאתה אומר גם דוד חטא, גם ראובן חטא אינך אלא טועה. אל לך לתרץ את כשלונתיך בכך שגם אחרים נכשלו.

ראייה כזו פותרת בעיני לפחות חלק מהקשיים. נחזור ליהודה. גם תחילת שושלת יהודה שהובילה לדוד המלך, נראית בעייתית. יהודה האלמן שוכב עם אלמנת בנו, תמר, שהייתה מיועדת (מאורשה?) לבנו הצעיר יותר. אמנם התורה טרם אסרה על כך ואפילו במקרא לא מוצאים שמעשהו של יהודה מכונה חטא. יהודה גם לא מופיע בדרשה של רבי יונתן כאחד מאלו שחטאו. אולם אנו הקוראים מגלים חוסר נחת ממעשה זה וגם כנראה היה זה מעזה אסור בואתם ימים שכן דינה של תמר כמעט ונגזר לשריפה.
שוב, כמו במקומות רבים אחרים, אפשר לשאול מדוע מתגלגלים הדברים כך? למה לא נולד יצחק לשרה מיד והיה צריך את ישמעאל? למה יעקב לא נולד ראשון? למה דוד מלך ישראל לא יכל לבוא לעולם בצורה מכובדת יותר (ובל נשכח את מוצאו הבעייתי מרות המואביה)?
המקרא מלמד אותנו כי הדברים אינם פשוטים, לא הולכים בקלות, ואנשים צריכים וחייבים לקבל אחריות על מעשיהם. ראובן חטא במעשה בלהה, ניסה לתקן ולמנוע את רציחתו של יוסף. בזה הוא אכן הצליח, אולם להשיבו אל אביו, לא הצליח. בפרשת ויגש נראה שראובן מוכן להיות אחראי לבנימין בצורה מעוותת ביותר. אם בנימין ייפגע, ראובן מוכן ששני בניו ימותו. ראובן מנסה לקחת אחריות על מעשיו אך נכשל. יהודה לעומת זאת לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאשר מתגלה כי תמר בהריון, היא נידונה למוות בשריפה. תמר רומזת ליהודה כי הוא זה ששכב איתה, ויהודה מודה מיד באשמה ולוקח אחריות על הילדים. גם יהודה נכשל במכירת יוסף ולא מנע אותה, אולם כאשר יש צורך להיות ערב לבנימין, יהודה לוקח אחריות ומתקן את טעותו (ראו הרחבה במאמר על יהודה ובנימין).

הוכחנו באריכות במאמר על בריאת העולם, כי חטא אדם הראשון היה מחויב המציאות. אבל אדם הראשון לא ידע להתמודד עם החטא. במקום לקחת אחריות על מעשהו הוא האשים את האשה שהאשימה את הנחש שכבר לא מצא את מי להאשים ולכן שתק. וכאן מגיע הלקח והמסר הגדול - אלוקים לא מוכן לקבל תירוצים. כל אחד יכול לחטוא ואין אדם שלא חוטא. השאלה מה עושים אחרי החטא. חטאת? תודה באשמה, קבל אחריות ותתקן. יהודה קיבל אחריות ותיקן. לכן ראוי לצאת ממנו מלך ישראל. גם מלך לא מחוסן מפני טעויות. דוד חטא ולא משנה כרגע מה היה החטא. החטא נסלח, מאחר ודוד לקח אחריות, וחזר בתשובה מלאה, תשובה אותה יש ללמוד לעומק שכן היא מווה מופת לגדולתו של דוד, אך לא נעלם כלא היה. דוד נענש בעונשים רבים וחמורים. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו אמנון אנס את בתו תמר (דמיון שמות מפתיע)  ונהרג על ידי בן אחר - אבשלום שלימים מרד בדוד וכאקט של מרידה שכב עם פילגשיו (דמיון מפתיע לחטא ראובן).אבל דוד הודה באשמה וקיבל אחריות, כמו סב סבו יהודה ובכך הוכיח, שאכן שבט יהודה הוא הראוי למלכות.

לדף הראשי של פרשת וישב