אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

תפזורת לפרשת בחוקותי

בתפזורת לפרשת בחוקותי מסתתרות 13 מילים מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים. בהצלחה

חידות נוספות לפרשת בחוקותי

הדף ראשי של פרשת בחוקותי

תפזורת לפרשת בחוקותי
תפזורת לפרשת בחוקותי

פרשת בהר לילדים

נושאים בפרשת בהר
לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל. לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה.

בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.כיוון שתוקפה של עסקת הנדל"ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.

התורה מעלה שאלה רטורית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! והפסוק משיב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש שנים" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).

התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל"ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל"ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.

התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב"ה, אוסר זאת.

יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בני ישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.

עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה. יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראל מוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: " כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם  מארץ מצרים..."

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.


פירוש הכתוב- דבר תורה קצר ומותאם לילדים
כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'  (ויקרא כה,ב)
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה: מלשון התורה נראה, כאילו מיד אחרי "כי תבואו אל הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה - "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך, שכן תחילה באות שש שנות עבודה ורק אחר-כך באה שנת השמיטה.

בדרך זו גם התרחשו הדברים בפועל - אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.

נראה, כי בזה התורה באה ללמדנו מהי התכלית והמטרה של כל העבודה בשש השנים. אדם עלול לחשוב, כי התכלית העיקרית היא עבודת האדמה בשש שנות העבודה, והשמיטה היא עניין לעצמו. מלמדת אותנו התורה, כי כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ" והעבודה בשש השנים של החרישה והזריעה היא - "ושבתה הארץ שבת לה'".

אמנם סדר הדברים המעשי הוא, שתחילה באות שש שנות העבודה ורק אחריהן השמיטה; אבל יהודי נדרש לזכור בכל עת כי השמיטה היא התכלית והיא המטרה.

יהודי צריך לזכור תמיד, כי כל העבודה בשש השנים לא באה אלא כדי להגיע לשנה השביעית, שנת השמיטה, שנה של קדושה ורוחניות. לשם כך נתן לנו הקב"ה את ארץ-ישראל, כדי שנכניס את הקדושה - את ה"שבת לה'" - לתוך חיי המעשה.


לדף הראשי של פרשת בהר

חישוב היובלות והשמיטה

בפרשת בהר מצווה התורה על ספירת שנים לשמיטה ולמצוות היובל. שיטות החישוב והספירה השתנו במהלך הדורות ונעקוב אחרי דברי הרמב"ם

הספירה לפי התורה שונה באופן מהותי מהנעשה בימינו. הספירה מדין תורה מתחילה רק לאחר ההתנחלות בארץ וזאת לאחר 14 שנה מהכניסה לארץ (האם למספר 14 יש משמעות מאחר והוא כשל שתי תקופות שמיטה?). מתקופה זו החלו לספור כאשר של שנה שביעית היא שנת שמיטה ולאחר כל שבע שמיטות, השנה החמישים היא שנת יובל. שנת יובל זה לא מחושבת במנין שנות השמיטה ולכן הספירה היא במחזורים של חמישים שנה הכוללים שבע שמיטות ויובל אחד.


הלכות שמיטה ויובל פרק י
א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.
הספירה לא התבצעה במדבר סיני, וגם לא מיד בכניסה לארץ ישראל אלא רק לאחר ההתנחלות בארץ וזאת לאחר 14 שנה מהכניסה לארץ (האם למספר 14 יש משמעות מאחר והוא כשל שתי תקופות שמיטה?). מתקופה זו החלו לספור כאשר של שנה שביעית היא שנת שמיטה ולאחר כל שבע שמיטות, השנה החמישים היא שנת יובל.
ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.
כן עושה הרמב"ם חישוב לפני מנין השנים המקובל

ג  שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

בני ישראל שהו עד החורבן 850 שנה בארץ ומנו 17 יובלות ועוד 36 שנים.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

בגלות לא ספרו שמיטות והספירה השנייה החלה רק לאחר עליית עזרא. דיני יובל לא היו נהוגים בימי בית שני אולם עדיין ספרו את היובל בשביל לשמור על חשבון שמיטות.

ה   נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.
הרמב"ם ממשיך את הספירה עד לימיו לפי שיטה של ספירת 7 שמיטות ואז שנת יובל. זוהי ספירה תיאורטית בלבד ואינה נוהגת הלכה למעשה כפי שמסביר הרמב"ם בסעיף הבא:

 ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.
כאן נכנס קושי שהיווה מחלוקת בגמרא. הספירה של שמיטות לבד וספירה של שמיטות ויובלים היא שונה. כאשר סופרים יובל הרי שלאחר 49 שנה, שנת החמישים היא יובל, ואז מתחיל מחזור חדש של 49 שנה ושנת יובל (במאה שנה יהיו 14 שמיטות ושני יובלים). אולם אם סופרים רק שמיטות, אזי יש ב-98 שנה 14 שמיטות. לפי כל שיטה יהיו שנות שמיטה אחרות והדבר כמובן בלתי אפשרי. יש לבחור שיטת ספירה אחת אחידה ולנקוט לפיה

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.
ולכן למרות שניתן לספור יובלים, בפועל ספירה זו לא נוהגת (וגם תבלבל מאד) ולכן סופרים רק שמיטות, פעם בשבע שנים. והיובל לא סופרים כלל.

ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

ולהשלמת ההסבר הרמב"ם מביא שאכן שנת היובל לא נחשבת במנין שבע שנים הבאות לשמיטה, אלא היא שנה אקס-טריטוריאלית שעומדת מעל הזמן.


למסקנה: הלכות יובל נהגו רק בתקופת בית ראשון, וגם אז רק עד גלות שבטי עבר הירדן המזרחי. אמנם המשיכו לספור יובלות עד חורבן בית ראשון אולם דיני היובל לא נהגו מהתורה. בימי בית שני ספרו שמיטה ויובלות עד החורבן. לאחר חורבן בית שני מפסיקים לגמרי לספור יובלות וסופרים רק שנים לשמיטה. נעיר ששיטת הרמב"ם אינה השיטה היחידה לחישובי השנים, אולם להלכה נקבע שאם השנה העברית מתחלקת בשבע הריהי שנת שמיטה ולכן שנת התשע"ה - 5775 היא שנת שמיטה (תוצאת החילוק היא 825 ללא שארית)

לדף הראשי של פרשת בהר

פרשת אמור לילדים

תקציר פרשת אמור

לכוהנים קדושה יתרה ולכן דברים שמותרים ליותר בני ישראל אסורים להם. התורה מציינת שלכהנים אסור להיטמא (להיות בקרבת) למתים, פרט לבני משפחה קרובים. זו הסיבה שעד ימינו כוהנים נוהגים שלא להיכנס לבתי קברות. לכהן אסור גם לשאת אשה גרושה. לכהן הגדול איסורים נוספים - הוא יאנו רשאי להיטמא למתים כלל וגם אינו רשאי לשאת אשה אלמנה.
לכהן שבכל זאת נטמא, בשגגה, אסור להיות במקדש ואסור לו גם לאכול מבשר הקורבנות.

פרשת המועדות

פרשת המועדות מתארת את כל החגים ביהדות (למעט פורים וחנוכה שכמובן נקבעו לאחר כתיבת התורה). אמנם מדובר בחגים אולם התורה פותחת דווקא במצוות השבת.
שבת:חזרה על עיקר דיני שבת, יום קדוש שאסורה בו מלאכה כלל.
פסח וחג המצות: יש לשים לב שאלו שני ענינים שונים בי"ד מוקרב קורבן הפסח ולאחריו חג המצות (שאנו קוראים לו בימינו חג הפסח).
העומר: ממחרת השבת, יום לאחר חג המצות, ט"ז בניסן, מקריבים את קורבן העומר. קורבן ראשון מן התבואה החדשה. קורבן זה הוא קורבן משעורים שמבשילות לפני החיטה. הקורבן מהחיטה יוקרב לאחר ספירה של חמישים יום נוספים, בחג השבועות (סופרים שבעה שבועות).
מאחר והוזכרו ענייני קציר, התורה שבה ומזכירה את חשיבות מצוות לקט שיכחה ופאה, מצוות שנועדו להשאיר חלק מהתבואה לעניים.
בראשון לחודש השביעי, זהו ראש הנשה. מצווים על שביתה ממלאה ותקיעה בשופר.
בעשירי לחודש השביעי, יום הכיפורים, מצווים על שביתה ממלאה ועל עינוי הנפש, צום של אכילה ושתייה ועוד איסורים.
בחמישה עשר לחודש השביעי, חג הסוכות, מצטווים לשבת בסוכה, ומצטווים על נטילת ארבעת המינים: פרי עץ הדר - אתרוג, כפות תמרים - לולב, ענף עת עבות - הדס וערבי נחל -ערבה.


לאחר פרשת המועדות בא ציווי על הדלקת המנורה (דומה לציווי בפרשת תצווה). את המנורה יש להדליק מדי ערב בזמן זך. כמו כן, מתואר השימוש בכל קודש אחר שבמשכן בשולחן לחם הפנים עליו יש לסדר מדי שבוע 12 לחמים. לאחר שהלחמים מוחלפים הכוהנים יכולים לאכול מהם, בטהרה.

וספרתם לכם ממחרת השבת...


לאחר ספירת העומר אנו אומרים:
"הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה"
מדוע אין אומרים זאת במצוות אחרות?
הסיבה היא שמהתורה מצוות העומר נוהגת רק בזמן המקדש ואילו "בזמן הזה" המצווה היא רק מדרבנן , ולכן אנו מתפללים שייבנה המקדש ונוכל לשוב ולקיים את המצווה כפי שהיא מן התורה.

לדף הראשי של פרשת אמור