אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

חסל סדר פסח

"חסל סדר פסח כהלכתו...", באמירה זו יסיימו מיליוני יהודים את אמירת ההגדה של פסח ואת ליל הסדר כולו. לאחר אמירה זו מקובל לשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
נעיין באמירה המלאה:
"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:"
כאשר הועתקו שורות אלו לתוך ההגדה ניתן להבין כי המשפט כן נזכה לעשותו מדבר על שנה הבאה בה נזכה להקריב את קורבן הפסח. מקור הפיוט הוא מפיוט ארוך הרבה יותר, קרובה לשבת הגדול הנאמר בחזרת השץ והוא מכיל עשרות הלכות שונות הקשורות לפסח. הפיוט חובר במאה ה-11 על ידי  רבי יוסף בן רבי שמואל טוב עלם. כאשר אומרים אותו בשבת הגדול המשמעות היא אחרת.
חסל סידור פסח כהלכתו - סיימנו ללמוד ולחזור על כל הלכות הפסח
ככל משפטו וחוקתו - כל הלכות בדיקת חמץ וליל הסדר
כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו - לא לשנה הבאה, אלא בעוד כמה ימים בלבד. בתקווה שלא יהיו עלילות דם, הלשנות ושאינקווזיציה ומסעי הצלב לא יפריעו.

הנה הפיוט במלואו (מתוך תוכנת תורת אמת - מאגר חופשי של כתבי קודש).



אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה. בְּמַעֲמַד פְּנֵי תֵיבָה. גַּשְׁתִּי לְרוֹמֵם וּלְשַׂגְּבָה. מֵרְשׁוּת דָּגוּל מֵרְבָבָה: הִלּוּל קוֹנִי אַקְשִׁיבָה. וּבְחֵקֶר דָּתוֹ אֶתְיַשְּׁבָה. זֹאת לָדַעַת אֲחַשְּׁבָה. מִטַּעַם חַכְמֵי יְשִׁיבָה: טוֹעֵן עוֹלָם אַמְלִיכָה. יְהָבִי עָלָיו אַשְׁלִיכָה. כְּרָשׁ לְפָנָיו אֶתְהַלְּכָה. לִפְתּוֹחַ בִּדְבַר הֲלָכָה: מִלַּת פִּי גְּדוּשָׁה. נוֹצֵר חֶסֶד אַקְדִּישָׁה. סַלְסֵל בְּדֵעָה חֲדָשָׁה. מֵרְשׁוּת עֵדָה הַקְּדוֹשָׁה: פְּנֵי יְשָׁרִים דּוֹבֵר. צִחֲצוּחַ אֲמָרִים אֲגַבֵּר. קִדַמְתִּי לִטּוֹל בְּסֵבֶר. רְשׁוּת מֵרַב וְחָבֵר: שַׁדַּי חֵילִי תְּאַמֵּץ. תַּעְדִּיף קָט וְקוֹמֶץ. לְבָאֵר בְּלִי שֶׁמֶץ. הִלְכוֹת בִּעוּר חָמֵץ:


אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר. חוֹק לְעַמּוֹ מָסָר. וְהִזְהִירָם בִּכְתָב מוּסָר. לִבְדּוֹק חָמֵץ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִים בְּשׁוּקָא. אוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל בִּעוּר חָמֵץ כְּחֻקָּה: גָּמַר מְנַטְּרֵהּ עַד דְּבַתְרָא. וּמִיַד צָרִיךְ לְבַטֵל הַשְׁאָר בַּאֲמִירָה. וְלֵימָא הָכִי כָּל חֲמִירָא דְּאִיכָּא בַּהֲדָא דִירָה. דְּלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא: דְּאִי מִשְׁתַּכַּח לְאַחַר אוֹתָהּ שָׁעָה. אֵינוֹ חַיָּב בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא לְפוֹשְׁעָה. וְהָרוֹצֶה אַחַר בְּדִיקָתוֹ לֶאֱכוֹל חָמֵץ וּלְשָׂבְעָה. מַה שֶׁמְּשַׁיֵּר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה: הֵיכָא דְבָדַק בְּחוֹרֵי בֵיתָא. וְהִנִיחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ רִפְתָּא. וְאַשְׁכַּח דְּחָדָא מִנַּיְהוּ פַּחֲתָא. לִבְדּוֹק מֵרֵישָׁא שֶׁמָּא חוּלְדָא לְקָחַתָּהּ: וְכֵן תָּנוּ רַבָּנָן בְּפִרְקִין. דְּחוֹרֵי בֵיתָא וּנְקִיקִין. עִילָאֵי וְתַתָּאֵי אֵינָן נִבְדָּקִין. וְאֶמְצָעִים זְקוּקִין: זִהֲרוּ גַּג הַיָּצִיעַ וְגַג מִגְדָּלִין. וְרֶפֶת בָּקָר וּמַתְבֵּן וְלוּלִין. וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן הַנְעוּלִין. לִבְדּוֹק חָמֵץ בְּלִי עוֹלִין: חוֹר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. זֶה וְזֶה בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִיעַ וּמְבַטֵּל שְׁאָרוֹ. וְכֵן בֵּין יְהוּדִי וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב לְבַעֲרוֹ. פְּלֵימוֹ מֵקַל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּשָׁפוֹ וַחֲבָרוֹ: טָעֲנוּ הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. וְאֵין דַּעְתּוֹ קוֹדֶם פֶּסַח לְחָזְרָה. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעֵי לְבָעֵר חֲמִירָא. לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין זָקוּק לְבַעֲרָה: יִשְׂרָאֵל דְּחָמֵץ אִתְפַּקֵּד לֵיהּ. וְלֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ לְמִשְׁקְלֵיהּ נַטְרֵיהּ עַד אַרְבַּע דְּחָזֵי לְאָכְלֵיהּ. שְׁלִים אַרְבַּע וְלֹא אָתָא לְנָכְרִי מְזַבִּין לֵיהּ: כְּשֶׁנָפְלָה מַפּוֹלֶת עַל חָמֵץ בְּעַרְבֵי פְּסָחִים. וְכֶלֶב אֵין יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּטוּחִים. הֲרֵי הוּא כִּמְבוּעָר לְרֵעִים פִּקְחִים. וְכַמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: לִמְּדוּ בֵּי מִלְחֵי וּבֵי קִירֵי נְקוּבִים. וּבֵי תְמָרִים וְצִיבִים. לִבְדוֹק אוֹתָם חַיָּבִים. וְחָצֵר פְּטוּרָה מִפְּנֵי הָעוֹרְבִים: מוֹצֵא חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. כּוֹפֶה עָלָיו כֶּלִי בְּלִי רְאוֹתוֹ. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ. לְפִי שֶׁבְּדֵלִין מֵאוֹתוֹ: נָפֵי וּפַתִּילֵי וְיוֹרָה. דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חַמִּין חֲמִירָא. צָרִיךְ לְגַעֲלִינְהוּ וְיַנִּיחַ בְּגוֹ רַבָּא זְעֵירָא. וּלְרַבָּא לֶעֱבַד גְּדַנְפָא וּלְרַתְחֵיהּ בְּנוּרָא: סַכִּינֵי דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חֲמִירָא לַאֲרוּחִין. אִם אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹתָן חֲדָשִׁים הֵם מְשֻׁבָּחִין. וְאִי לָא מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין. וּבִכְלִי רִאשׁוֹן הֵם מְצוּחֲצָחִין. וְעֵץ פָּרוּר מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין: עִנְּדוּ אַגָּנֵי וּקְצִיעֵי דְקוּנְיָא וּפַחֲרָא. אַף עַל גַּב דְּמַפְלִיט לְהוּ שַׁפִּיר לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ אֲסִירָא. וְאַף עַל גַּב דִּרְוִיחָן וְאִכָּא לְמֵימָר דְּשַׁלִּיט בְּהוּ אַוִּירָא. אֲפִילוּ הָכִי קַיְמָא אִסּוּרָא: פְּחַר קְדֵרוֹת אֵין צָרִיךְ לְפַלְחָא. אֲבָל מַשְׁהֵי לֵיהּ עַד בָּתַר פִּסְחָא. וּקְעָרוֹת מֻתָּרוֹת כִּי שָׁקִיל מִדּוּדָא עֲלַיְהוּ לְאַנָּחָא. וּבוּרְמֵי דִּגְלָלָא שַׁרְיָן בַּהֲדָחָה: צָעֵי דְמַשְׁהֵי בְּהוּ חֲמִירָא בִּשְׁאָר יוֹמֵי. כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. וְאִי אַקְרָאֵי אוֹתִיבֵיהּ וְלֹא אִשְׁתָּהֵי עִמֵּיהּ. לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוּ שַׁפִּיר דָּמֵי: קִטּוּף בְּיַיִן וְשֶׁמֶן עֲבִידִין. מִלְמֵילַשׁ בְּהוּ לֵילֵי קַמָּאֵי קַפְּדִין. וְאַמְהָן דְּלָא טְבִילָן וְעַבְדִּין. דְלָא לְמֵילַשׁ בְּהוּ הוּא הַדִּין: רְקִיקֵי מַצּוֹת עוֹשִׂין זֵכֶר לְעִגּוּן. וְלִשְׁמָן צָרִיךְ לְשָׁמְרָן מֵחִמּוּץ כְּהָגוּן. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין לָשִׁין דִּלְמָא יִשְׁגּוּן. אַף עַל גַּב דְאַפְיֵה יִשְׂרָאֵל בַּר דֵּעָה לָא יְנַהֲגוּן: שָׁנוּ שֶׁאֵין לָשִׁין בְּבַת אַחַת לְמַעְלָה מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְכֵן לְחַלָּה. וְהֵן בֵּיצִים כְּמִנְיַן חַלָּה. וְהָעוֹמֶר מוּכַח לָהּ. וְהָאִשָׁה לֹא תָלוּשׁ אֶלָא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ הַלַּיְלָה. תְּמִימִים שָׁנוּ בְּמִשְׁנָה הַמְּהֻלָּלָה. מֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפֵכוּ. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲמִיצִין סֶלָה. וְאַמְרִינָן שָׁדֵי לְהוּ בְּמָקוֹם מוּדְרָן דְּלָא לֵיתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. תַּמוּ הִלְכוֹת בִּעוּר וְהַגְעָלָה:


יַיִן כִּי יִתְאַדָּם. לְמִצְוָה הוּא מֻקְדָּם. לָצֵאת בּוֹ חוֹבַת יְדֵי אָדָם. אִם אַיִן קוּנְדִיטוּן וּמְבֻשָּׁל נֶגְדָּם: וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת הַלָּלוּ. צָרִיךְ שֶׁיְהֵא בָהֵן כְּדֵי רְבִיעִית בְּלִי יָקֵלוּ. אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אֵלּוּ כָּאֵלּוּ. וּמְחַלְּקִין לְתִינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאָלוּ: סָחוּ שֶׁהַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לְאַמְּצָה. בְּכָל מִילֵי דְפִּסְחָא בְּלִי שִׁמְצָה. אַף עַל גַּב דְמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְמַן גְּרָמָא בָּם לֹא נִמְצָא. שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ יֶשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה: פֵּרְשׁוּ בְשָׂפָה נְדִיבָה. מַצָּה וְיַיִן צָרִיךְ הֲסֵבָּה. מָרוֹר אֵין בּוֹ כֵּן חוֹבָה. וּמִבָּעֵי לֵיהּ לְכַסְכּוּסֵי טוּבָא: הֲסֵבַּת יָמִין הֲסֵבָּהּ אֵינָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּא יַקְּדִים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. פְּרַקְדָּן לָא מִן חוּשְׁבָּנָא. וְאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה וְאִם חֲשׁוּבָה הִיא נְדוֹנָה: קַמֵּי אָב מֵיסַב הַבֵּן בְּדִיצָה. תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ רָאוּי לְפָרְצָה. אֲבָל בְּשׁוּלְיָא דְנַגְרֵי צָרִיךְ לְהָסֵב בִּמְרוּצָה. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מַצָּה כְּשֶׁהוּא מֵסֵב יָצָא: טָעֲנוּ לַחֲטוֹף מַצָּה בְּלֵילֵי פְסָחִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ הַפְּרָחִים. וְחַיָּבִין בְּרֶגֶל לִהְיוֹת שְׂמֵחִים. בַּמִּקְדָּשׁ בְּבָשָׂר וְהַשְׁתָּא בְּיֵין רִקּוּחִים: נָשִׁים חַיָּבוֹת לִשְׂמוֹחַ וּלְהַרְנִין. בְּבָבֶל בְּבִגְדֵי צִּבְעוֹנִין. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּבִגְדֵי פִשְׁתָּן הַמְּלֻבָּנִין. וְהָאֲנָשִׁים בְּיַיִן מִתְעַדְּנִין: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח סָמוּךְ לְמִנְחַת רִאשׁוֹן. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד הָאִישׁוֹן. וּבְבֹאוֹ מִבֵּית רַחֲשׁוֹן. מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן: רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כַּךְ קִדּוּשׁ וּזְמָן וְאֵינוֹ אוֹמֵר נֵס עֲדַיִן. שֶׁצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בָּאֲגָדָה וְרָאוּי לְכָפְלוֹ אַיִן. וְשָׁתֵי וּמָשֵׁי יָדֵיהּ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם: שָׁקִיל גַּרְגִּירָא אוֹ כַרְפְּסָא אוֹ כֻּסְבַּרְתָּא אוֹ חַסָא וְיִטְבּוֹל בַּחֲרוֹסֶת וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכַד אָכִיל יֶחֱצֶה אַחַת מִשָׁלֹשׁ מַצוֹת וְאֵין בְּרָכָה עִמָּהּ. מַחֲצָה בִקְעָרָה וּמַחֲצָה בְשֻׁלְחָן לְהָשִׂימָה: מוֹשֵׁךְ מֵהַקְּעָרָה שְׁנֵי תַבְשִׁילֵי דְּאִנּוּן בִּשְׂרָא וְכַוְרָא צְלִילֵי. אִי נַמֵּי גַּרְמָא וּבִשּׁוּלֵי. וּמַגְבִּיהַּ קְעָרָה וְלֵימָא הָא לַחְמָא עַנְיָא כֻּלֵהּ: וּמוֹזְגִין לוֹ כּוֹס שֵׁנִי מֵאַרְבַּעַת הָאֵל. וְכַאן הַבֵּן מֵאָבִיו שׁוֹאֵל. מַה נִּשְׁתַּנָּה מִלֵּילוֹת זֶה לֵיל. וְגוֹמֵר הָאֲגָדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל: אַחַר דְשָׁתֵי מָשֵׁי יָדֵיהּ. וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם לְחוֹדֵיהּ. וְשָׁרֵי הַמּוֹצִיא עַל הַשְּׁלֵמָה דְּעִלַּוֵּי תַּרְתֵּי דִידֵיהּ. וְלֹא אָכִיל מִנֵּיהּ אֲכַתֵּי מִדֵּי: לוֹקֵחַ פְּרוּסָה וּמְבָרֵךְ לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּמֶלֶל. וּבַהֲדֵי דְהַהִיא דְהַמּוֹצִיא אוֹכֵל וְכוֹלֵל. וּמְבָרֵךְ בַּחֲזֶרֶת לֶאֱכוֹל מָרוֹר וְטוֹבֵל וּבוֹלֵל. וְהָדָר אָכִיל מַצָּה וּמָרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה. וְכוֹרְכָן בְּבַת אַחַת כְּהִלֵּל: חָלִיף לְכַמָּה בָתֵּי וְעָבִיד כִּי הַאי גַּוְנָא עַד הָכָא. וְאַחַר כַּךְ עוֹשִׂין סְעוּדָתָן כָּל צָרְכָּהּ. וְכַזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לְכָּרְכָה. וְנוֹטְלִין וְלֹא מְבָרְכִין שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה: זוֹכֵר בַּשְׁלִישִׁי בִּרְכַת מְזוֹנוֹ. וְלִשְׁאָר הַבָּתִּים תְּחִלָּה וְטוֹעֵם הַכּוֹס עַד מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ. וּבָרְבִיעִי הַלֵּל מִצְרִי לְתַנּוֹ. בַּל יִטְעוֹם כְּלוּם בְּאִישׁוּנוֹ: קִמְעָא לִשְׁתּוֹת מַיִם יְכַנֵּס. אִם חוֹלֶה הוּא אוֹ אִסְטְנֵס. וּבָעֵי לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא מִשּׁוּם אוֹנֵס. לוֹמַר בַּחֲמִישִׁי הַלֵּל הַגָּדוֹל יִשְׁתַּנֵּס:


חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:

כפי שהעירו לי בהערות, בעל פירוש "אור זרוע" העתיק לספרו את הפיוט וביאור מאת ר' שמואל מפלייש. ניתן לראות הביאור כאן מתוך הספר המלא.

פיוט זה ייתכן והיווה השראה לרב קוק שחיבר פיוט דומה המשבץ את רוב הלכות חנוכה


תפזורת לפסח

בתפזורת הבאה מוטמנים עשרות מילים וביטוייים הקשורים לפסח. נסו למצוא את כולם עם או בלי להיעזר ברשימת המילים. ליחצו על התפזורות והגדילו אותה בשביל הדפסה. בהצלחה
תפזורת לפסח
תפזורת לפסח
בנוסף תשבצון לפסח, פיתרו את ההגדרות הבאות וקבלו בטור האמצי מושג הקשור לפסח:
  1. מסימני הסדר
  2. מה הביא ה' על מצרים
  3. משמות החג
  4. מה חוגגים בפסח
  5. מסימני הסדר
  6. מלך עלינו כשהיינו עבדים
  7. אותו חצו בני ישראל
  8. שיר ששרים בליל הסדר
  9. מי בא לקחת את הכוס החמישית
תשבץ לפסח
תשבץ לפסח

תשובות לתשבצון

לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה היא הגדה של פסח שמיועדת בראש ובראשונה לילדים. ההגדה כוללת את הטקסט המלא, ועשירה בביאורים של הרב בני לאו ואיורים של נועה שוורצון. הביאורים כתובים באותיות ללא ניקוד ומיועדים לילדים שכבר קוראים היטב. האיורים הצבעוניים והפשוטים מוסיפים חן וגם מעט הומור לספר. להגדה זו שני תפקידים, קודם כל ללוות את הילד בשעת קריאת ההגדה בליל החג, אולם בליל הסדר חשוב לקיים את מצוות והגדת לבנך, ובמשפחות רבות נהוג שגם הילדים מכינים דברים לאומרם בשעת קריאת ההגדה ובסעודה. הספר יכול לסייע לילדים להכין קטע קצר, ואפילו רק לבחור קטע או שניים שיקריאו בקול רם. גם הורים המתקשים למצוא הסברים בשפה פשוטה ובהירה לילדים יוכלו להיעזר בספר, ובמקומות רבים, להמשיך את הנושאים וההסברים מהידע האישי שלהם, לדוגמא לגבי המנהג של התזת טיפות היין מן הכוס, בעת אמירת עשרת המכות, מביא הרב לאו את הטעם שגם באובדנם של המצרים, יש צער מסוים לקב"ה ואת הכלל שנובע מכך: "בנפול אויבך אל תשמח". ניתן לפתח נושא זה להסברים אחרים על פסח, כדוגמת אי אמירת הלל שלם בשביעי של פסח, מאותה סיבה, ועד התייחסות למציאות ימינו. הרב בני לאו מעונין להגיע לציבור קוראים רחב ככל האפשר. המשפט הראשון בספר "ליל הסדר הוא מסיבת יום ההולדת של העם היהודי", אינו משפט שמופיע לרוב בהגדות של פסח ובהמשך ההקדמה מציין הרב כי בליל הסדר יושבים יהודים בכל רחבי העולם בסגנונות ובהרכבים שונים ומספרים את אותו סיפור. ואכן, הספר מיועד לא רק לציבור הדתי אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, לציבור החילוני והמסורתי. לצורך כך מצורפים לפירושים גם שירים של ביאליק ועוזי חיטמן, ואפילו נושא שירת הנשים מוזכר בספר עם הצעה לדון בו (אולם ללא נקיטת עמדה כלשהי), גם האיורים שאינם מציגים משפחה "דתית" דווקא, אלא משפחה ישראלית רגילה, מראים שההגדה מכוונת לציבור הישראלי כולו. למרות זאת, ובניגוד להגדות אחרות, התאמה זו של ההגדה אינה כוללת שינוי או ויתור בטקסט של ההגדה עצמה. בכך מצליח הרב לאו לתפוס את החבל בשני קצותיו ולכוון למכנה המשותף הישראלי והיהודי הרחב ביותר. הנימה האישית של הרב לאו באה לידי ביטוי, בקטע קצר ליד אמרית "והיא שעמדה" בה הוא מתאר בקיצור נמרץ את סיפורם האישי של אביו ודודו, שניצלו ממחנות ההשמדה. גם בנקודה זו כדאי להרחיב ובפרט לקרוא את הספרים המוזכרים: "עם כלביא" של הרב נפתלי לאו והספר "אל תשלח ידך אל הנער" של הרב ישראל מאיר לאו.


עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים
עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה
הגדה של פסח לילדים
ביאורים: הרב בני לאו
יצירה וערכיה: נילי אושורוב
איורים: נועה שוורצון
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"ב 2012
80 עמודים


לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

פרשת צו לילדים

תקציר פרשת צו

דיני עבודת המזבח (ו, א-ו)
התורה מונה כמה דינים ועניינים הקשורים בעבודת הכוהנים על המזבח. סדר מערכות העצים והאש, זמנים המותרים להקרבה, הפרשת דשן הקורבנות והאפר מן המזבח וחובת יקידת אש תמיד על המזבח.
תורת המנחה (ו, ז-יא)
התורה מלמדת כלל במנחות לפיו תמיד תהיה המנחה טעונה שמן ולבונה. לאחר הקטרת הקומץ והלבונה מותרת המנחה באכילה לכוהנים טהורים. המנחה נאכלת אך ורק כמצות ללא התפחת הבצק וחימוצו.
מנחת הכוהנים (ו, יב-ז)
כהן העובד לראשונה מביא מנחה לציון חנוכת עבודתו. המנחה, עשירית איפה סולת, מחציתה יביא בבוקר ומחציתה בערב. הסולת מטוגנת במחבת עם שמן ואחר כך פותתים את הבצק המטוגן לפתיתים. מנחה כזו מקריב הכוהן הגדול בכל יום.
תורת החטאת (ו, יז- ז ז)
החטאת נשחטת, כמו העולה, בצפון העזרה. יש בה דינים מיוחדים של קדושה, ולאחר הקרבתה, יתרת בשרה נאכל לכוהנים. האשם מוגדר קודש קודשים, ומשמעות הדבר שלא ניתן להקריב קורבן בתמורתו כאשר נאבד או נפסל במומו. גם האשם נשחט בצפון העזרה ודמו נזרק סביב לקרנות המזבח. לאחר הקרבת כמה מאבריו הפנימיים, הוא נאכל בעזרה לכוהנים הטהורים חברי אותו המשמר.
זכויות בקורבנות (ז, ח-י)
התורה מונה כמה מהזכויות שיש לכוהנים בקורבנות. קורבן עולה: נשרף כולו על המזבח, אולם את עורו מפשיטים לפני ההקרבה ונותנים לכוהן. מנחות: נאכלו לבני בית האב שמקריבים באותו יום.
תורת השלמים (ז, יא-כא)
אדם שנעשה לו נס, ניצל ממוות או היה במצב של סכנת חיים, חייב בקורבן שלמים הנקרא 'תודה'. יחד עם הקורבן יש להביא מנחות. הכוהן מקבל חלק מהמנחות ואת החזה והשוק מהבשר, ושאר הקורבן ומנחותיו נאכלים לבעלים משך כל יום ההקרבה ובלילה שאחריו.
כאשר קורבן השלמים אינו קשור ב'תודה' אלא מוקרב כנדר או כנדבה, זמן אכילתו גם ביום שלמחרת ההקרבה. התורה מזהירה בחומרה את האוכל מהבשר לאחר הזמן המותר וכן את האוכל ממנו והוא טמא. התורה אוסרת אכילת חלב בהמות וכן את דם הבהמות והעופות.התורה מלמדת כמה דינים נוספים באשר להבאת קורבן השלמים, דרך הקרבתו, וזכויות האכילה המתחלקות בין הכוהנים לבעלים.
מינוי הכוהנים וימי המילואים לפני חנוכת המשכן (ח, א-לו)
הקב"ה מצווה על משה למנות את אהרון ובניו הכוהנים ולקדשם לעיני כל ישראל. לשם כך עליו לקחת את אהרון ובניו, את בגדי הכהונה המיוחדים, את שמן המשחה ואת קורבנות הכוהנים: פר החטאת, שני האילים וסל המצות. משה עושה כמצוות ה' ומכנס את בני ישראל אל מול אוהל מועד. לעיניהם הוא מלביש את אהרון בבגדיו, מושח את המשכן ואת כל כליו ואת אהרון ובניו. גם את בני אהרון הכוהנים מלביש משה בארבעת בגדי הכהונה אל מול ישראל.
משה לוקח את פר החטאת ומביאו לפני אהרון ובניו. הכוהנים סומכים את ידיהם על ראש הקורבן. משה שוחט את הפר, מזה מדמו על המזבח ומקיים את כל דיני ההקרבה. כך גם עושה משה לשני האילים. מדם האיל השני מושח משה, על פי ציווי ה', את אוזנם הימנית של הכוהנים וכן את בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית.
אהרון ובניו מקיימים מצוות תנופה כאשר על ידיהם חלת מצה וחלת שמן ורקיק אחד וכן החלבים ושוק הימין. משה לוקח את כל אלה מידיהם לאחר התנופה ומקטיר על המזבח.
לאחר שמשה מקיים את כל מצוות ה' הוא מצווה על אהרון ובניו הכוהנים לבשל את הבשר שלא הוקרב ולאכול אותו. להישאר באוהל מועד שבעה ימים רצופים הנקראים 'שבעת ימי המילואים'.


דבר תורה קצר לפרשת צו
פרשת צו היא הפרשה השנייה בחומש ויקרא והיא נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון של הפרשה משלימים את הלכות הקורבנות השונים וחוזרים עליהם, הפעם מנקודת המבט של הכוהנים המקריבים אותם. בחלקה השני של הפרשה מתוארות הפעולות של משיחת הכהנים הגדולים, הלבשת אהרון בבגדים המיוחדים, והכנתם של אהרון ובניו לתפקיד הכהונה.
תפקיד הכהונה היה קיים גם אצל עמים אחרים, אולם בעם ישראל התפקיד שונה מאד. על הכוהנים מוטלות למעשה הגבלות רבות מאד, הרבה מעבר למגבלות שיש לאנשים שאינם כוהנים. בכל תקופת המילואים, לכוהנים נאסר לצאת מפתח אוהל מועד. עבודת הכוהנים היא עבודה מסוכנת. גם בפרשת תצווה וגם בפרשתנו הכוהנים מוזהרים שעליהם להקפיד מאד על כל ההוראות אחרת הם מסתכנים במיתה. האזהרות אינן אזהרות סרק ובפרשת שמיני, הפרשה הבאה אחרי פרשת צו, נראה ששני בני אהרון הגדולים, נדב ואביהוא, לא הקפידו ונענשו בעונש מיתה. גם מבחינה חומרית, הכוהנים תלויים בעם ישראל, הם אינם עובדים למחייתם ומתפרנסים רק מהתרומות ומהקורבנות המובאים למקדש. גם בדיני אישות חלות על הכוהנים החמרות, כוהן אינו יכול להתחתן עם אשה גרושה (הקפדה הנמשכת עד ימינו) והקפדות רבות נוספות שאינן חלות על שאר בני ישראל.
בניגוד לעמים אחרים, בהם הכהנים היו מעין שליטים, מעמד גבוה שרשאי לעשות כמעט הכל וכטוב בעיניו, ביהדות, לכהנים יש מגבלות רבות מאד, אך גם זכויות הנובעות ממעמדם והזכות העיקרית היא כמובן הזכות לעבוד במשכן ובבית המקדש.

מאמרים נוספים לפרשת צו
חידון לפרשת צו