אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

חידון לפרשת מטות

לדף הראשי של פרשת מטות

החידון לפרשת מטות מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מטות. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות (יפורסם לאחר השבת) אולם מומלץ לנסות היטב לבד.


חידות לפרשת מטות
חידות לפרשת מטות


חידות ושאלות באדיבות מר עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"

1. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". איזו מידה כנגד מידה יש בעונש זה? (רש"י)
2. על מה נאמר בפרשתינו: "זאת חוקת התורה"?
3. איזו הלכה נלמדת מהפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"?
4. כיצד נקראים התכשיטים באיברים הבאים: א. יד ב. רגל ג. אף ?
5.מי אמר למי: "והייתם נקיים מה' ומישראל"?

תפזורת לפרשת מטות
בהצלחה

תפזורת לפרשת מטות

בתפזורת הבאה לפרשת מטות, מופיעות 15 מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתרון. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (ואם צריך להיעזר במקורות המופיעים - מתאים לילדים היודעים לקרוא), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה


עוד חידות לפרשת מטות
מאמרים ודברי תורה לפרשת מטות

תפזורת לפרשת מטות
תפזורת לפרשת מטות

בני גד ובני ראובן

בפרשת מטות, מופיע משא ומתן מענין בין בני גד ובני ראובן לבין משה רבנו. מאמרנו יעסוק במשא ומתן זה כפי שהוא בא לידי ביטוי במקורות השונים בתנ"ך.

תחילת הסיפור בפרק ל"ב:
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". 
שני שבטים אלו התברכו במקנה רב. אין אנו יודעים למה דווקא שני שבטים אלו, אולם שבטי גד וראובן חלקו מחנה אחד (ביחד עם שבט שמעון) ונראה שזוהי הסיבה שהם הולכים ביחד. כמו כן גד וראובן הינם בכורים שנדחו מהבכורה. ראובן הוא בכור יעקב אך נדחה מפני יהודה וגד הוא בכור לאמו, אך לא קיבל מחנה משלו. במצב ענינים זה, נראה שזוהי גם סיבה לגרום לשני שבטים אלו להישאר בצד השני של הירדן. שבט שמעון אינו מצטרף לתוכנית זו, לאחר המכה הגדולה שספג השבט, הוא לא מחפש לעצמו יותר צרות ובסופו של דבר שבט שמעון חוסה בצילו של שבט יהודה.
התורה מתארת את כמות המקנה בתואר כפול. עצום מאד. המילה עצום אינה שכיחה בתנ"ך ומופיעה כ-15 פעמים. בפעם הראשונה נעשה שימוש במילה בדברי ה' על אברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." אולם אנו זוכרים את המילה עצום מפרשת בלק בה הוא מתאר את העם כשור הלוחך את השדה ומשתמש גם במילה עצום. ייתכן וחששו של בלק הגשים את עצמו, שני שבטים מישראל, נשארים בעבר הירדן המזרחי, ואלו הם שבטים בעלי מקנה רב הלוחכים את עשב השדה. אם נזכור שמחנה ראובן שכן בצד דרום, הרי שהם היו הקרובים ביותר לבלק ולכן הוא ראה את כמויות המקנה הגדולות שלהם. שני שבטים אלו רואים את האיזור כמתאים להם ומציינים שני מקומות. את יעזר שכבר נכבשה (סוף פרשת חוקת) ואת הגלעד הצפונית יותר..
בני גד ובני ראובן (והכתוב מקדים את בני גד מכאן והלאה, כנראה מפני שיוזמת הרעיון הייתה שלהם, או מפני שהיו חזקים יותר במלחמה ולא יראו לשבת מבודדים כנאמר ברש"י) באים למשה ומוסרים לו מעין דו"ח.
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָֹה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"
בני גד ובני ראובן מצפים לתגובה שתגיע ממשה, שימסור מרצונו את הארץ להם (הרמזים די ברורים), אולם בצד השני יש שתיקה ולכן בני גד ובני ראובן נאלצים להגיד את בקשתם במפורש:
"וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן"
עכשיו משה עונה, תגובה ארוכה המתחלקת לכמה חלקים:
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה (תְנִואוּן) [תְנִיאוּן] אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר-אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אם -יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה"
משה רבנו כבר קיבל כמה בקשות מוזרות. האנשים הטמאים שביקשו אפשרות להקריב את קורבן הפסח (פרשת בהעלותך) ובנות צלפחד שביקשו את נחלת אביהן (פרשתך פינחס) ובשני מקרים אלו הבקשה נאמרה בלשון "למה יגרע" במקרים אלו, משה מבקש מה' הכרעה, אולם כאן משה לא פונה לה' וגם לא עונה לבקשה אלא פותח בדברי נזיפה חמורים ביותר, המראים שמשה לא מאמין בכנות בקשותיהם. "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" זו שאלה רטורית, ומשמעותה היא שמשה לא מבין איך הם יכולים לשבת בנחלתם בעוד שאר בני ישראל נלחמים. לאחר מכן משה משווה אותם למרגלים ואומר להם שצעדם יכול לגרום לכל בני ישראל לא לעבור את הירדן.
בני גד ובני ראובן נאלצים לענות ולנסות להוכיח את תמימות כוונותיהם:
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"
הפנייה כבר נהיית יותר אינטימית. ייתכן ומשה עזב את המקום בכעס, אולם בני גד ובני ראובן ניגשים אל משה ונראה כי כעת הם מדברים רק איתו ולא עם אלעזר ונשיאי העדה. אולם משפטם הראשון מראה שהם נחושים בתוכנית. נבנה לנו כאן גדרות וערים, ורק אחר כך הם עונים לחששו של משה. הם מציעים לעבור חלוצים (ובכך גם להילחם עם בני ישראל וגם להראות שם לא פוחדים), הם מסיימים את דבריהם בכך שהחלטתם התקבלה ואין להם שום כוונה לעבור את הירדן. במצב זה, משה צריך להיות זהיר מאד על מנת שלא לגרום לפיצוץ. למשה צורמים שני דברים. בני גד ובני ראובן מחשיבים את רכושם יותר ממשפחתם, וגם שבדבריהם שם ה' כלל אינו נזכר. תגובתו עונה על שני חוסרים אלו.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"
משה מדגיש קודם כל את היציאה למלחמה ואת השותפות עם בני ישראל, על כל צעד מוסיף משה את הביטוי לפני ה'. ורק בסוף דבריו הוא מקבל את הצעתם ומאשר להם את בנין הערים לנשים ולטף והגדרות לצאן (בסדר הנכון)
לכאורה היה הסיפור יכול להסתיים כאן, אולם בני גד ובני ראובן חוזרים לאשרר את הדברים:
"וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"
שימו לב לשימוש בצורת היחיד ויאמר. הפעם הם מקדימים את הטף והנשים למקנה וגם מוסיפים את הביטוי לפני ה' לדבריהם. פעמיים בדבריהם הם מדגישים שיעשו ככל שמשה מצווה אותם ונראה כי הם מתאמצים מאד להפיס אותו. משה חוזר שוב על הדברים והפעם בתוקף משפטי ומחייב (ומכאן המקור לדיני תנאי שהינו כתנאי בני גד ובני ראובן)
"וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"
 לפי משה אם בני גד ובני ראובן יקימו את התנאי הרי שהם רשאים להתנחל בארץ הגלעד, אולם אם לא הם ינחלו בתוך ארץ ישראל. מכאן ברור למה גם יהושע שותף לתנאי. כל עוד דובר להישאר מחוץ לארץ ישראל, לא היה ליהושע תפקיד (מאחר ותפקידו הוא להכניס את העם לארץ ישראל), אולם כאשר יש אפשרות ששבטים אלו ינחלו בארץ ישראל, יהושע נקרא לשמש כעד.
מול אלעזר ויהושע, בני גד ובני ראובן מאשרים את התנאים
"וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"
אך הפעם מוסיפים שמבחינתם ציווי משה הוא כמו דבר ה'. רק לאחר זאת משה נותן להם את השטח, וכבונוס מצרף להם את שבט מנשה. שבט מנשה גדל מאד במספרו, ומשה בוחר בו להיות שבט מתווך, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי והוא ישמור על הקשר בין השבטים. בסוף הפרק מתוארות הערים שבנו, וגם את כיבוש ארץ הגלעד שטרם נכבשה קודם.

נעיר מספר הערות ממקורות אחרים בתנ"ך הקשורים לנושא זה:
בפרשת מסעי, מופיעים שמות של נשיאי השבטים. שמותיהם של נשיא גד ונשיא ראובן לא מופיעים, ויש בזה להראות לנו שהתורה לא מרוצה ממעשיהם. בפרשת דברים מופיע תיאור שונה של הענין ועל ההבדלים בתיאור זה עמדנו בסוף מאמרנו לפרשת דברים. בברכות משה בוזאת הברכה, דווקא נראה לנו שמשה מאשר את המעשה. את ראובן הוא מברך בברכה קצרה: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", ברכה הנחוצה למי שהולך להיות חלוץ במלחמה, אולם בברכתו לגד (בעל הנטיות הצבאיות עוד מברכת יעקב, גד גדוד יגודנו), הוא אומר בפירוש "ברוך מרחיב גד..." והכוונה שברוך שנחלתו של גד הורחבה, "כי שם חלקת מחוקק ספון", ואולי מתייחס לכך שקברו של משה עצמו נמצא בנחלת גד, ומבחינה מסוימת הוא נקבר בשטח ישראלי.
קיום התנאי מופיע בתחילת ספר יהושע (ד' יב) : "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה" ומימושו בסוף הספר (פרק כ"ב):
"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ- וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם"
יהושע מעיד כי התנאי קוים במלואו ומאשר להם לחזור לנחלתם. יהושע מוסיף להם אזהרות מרובות מאחר וידע כי יהיה להם קושי לשמור על זהותם היהודית בעבר הירדן. כחלק מהנסיון לשמור על זהותם, בני גד ובני ראובן בונים מזבח, ומעלים בכך את חרון שאר העם החושב שהמזבח הוא לעבודה זרה. פינחס בן אלעזר מתערב (ונראה כי בניית המזבח מתרחשת לאחר מות יהושע ואלעזר) ואף מציע להם לחזור ולנחול בארץ ישראל. לאחר שהוא משוכנע כי המזבח הוא לה', מסתיים העניין.

שבט ראובן מוזכר לגנאי בשירת דבורה על שלא עזר לשבטי זבולון ונפתלי (יש קושי מסוים באזכרת ראובן, מאחר ונחלתו הייתה הדרומית ביותר, ושבט מנשה היה קרוב וייתכן ודבורה מכוונת לכל השבטים בעבר הירדן המזרחי).
בימי דוד עוד מצאנו שיש קשר בין השבטים ובני גד באו לעזרת דוד בתקופת בריחתו משאול, ובהמלכתו בחברון, נכחה משלחת מכובדת מעבר הירדן המזרחי :"וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן-הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (דברי הימים א' י"ב לח).

אולם הבידוד וההתפשטות של שבטים אלו מזרחה לאורך הסהר הפורה עד כמעט נהר פרת, הקשתה עליהם וגררה מלחמות עם שבטים נודדים באזורים אלו. לפירוט על כך כדאי לעיין בדברי הימים א' פרק ה' אשר מסכם את העניין :"ויָּעַר- אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולמעשה שבטים אלו, גלו ראשונים ואיבדו את נחלתם עוד לפני גלות שומרון.

מאמרים נוספים לפרשת מטות
מזבח בני גד ובני ראובן
מזבח בני גד ובני ראובן - גררד הוט - דמויות מהתנ"ך 1728. שימו לב לנהר הירדן, ולמזבח בצידו.

ראשית חכמה - ליאון קאס

ליאון קאס, פרופסור לרפואה ולביוכימיה, מרצה וחוקר טקסטים עתיקים, גילה את ספר בראשית. קאס, יהודי חילוני לגמרי (לפי הגדרתו) הכיר את ספר בראשית אך מעולם לא חשב לעסוק בו. באופן מפתיע מאד, קאס מייחס את העניין שלו בספר בראשית דווקא לדארוין (ואני מוצא מקריות מוזרה אך משעשעת בכך שספר שסקרתי לא מזמן - אלוהים משחק בקוביות, עוסק גם הוא בדארוין). לאחר שהירצה על מוצא המינים שיכנע חבר לנסוע לאתר חציבה על מנת למצוא מאובנים. בנסיעה שמע אודות מחקריו של חברו בספר בראשית והחליט להתעניין בו. ייתכן ולפרופסור קאס היה קל לכתוב על ספר בראשית. ספר זה הוא סיפורי בעיקרו, ואין בו כמעט חטיבות מצוות. טענתו של קאס (וגם של פרשנים קלאסיים) היא שגם דרך הסיפורים אנו למדים מה ואיך עושים ולא רק מהחוקים ומהמצוות. כמו כן נציין את העובדה שכחוקר אמריקאי המרוחק מהמתח החילוני-דתי הקיים בישראל, הוא יכול לכתוב בצורה, ששום פרופסור או סופר חילוני ישראלי אינו יכול לכתוב.

המחבר למד את הנושא בביתו, הציע קורסים בנושא באוניברסיטה, ערך סמינריונים עם תלמידים רבים ולבסוף פירסם את ספרו (כאשר הוא מביא רבות מדברי תלמידיו). כקורא דתי, חששתי במעט מקריאת ספרו של קאס. המחבר מעונין לקרוא ספר זה כטקסט פילוסופי, בדומה לטקסטים קדומים אחרים (כתבי אפלטון ועוד). לקורא דתי התייחסות זו לטקסט אינה נכונה. קאס רואה בעייה זו משני מקורות, הציבור החילוני האקדמאי (לאו דווקא היהודי) לא רואה בתנ"ך כלל מקור לתבונה אנושית והדרכה מוסרית בעוד ציבור דתי (נוצרי ויהודי כאחד) רואה בו דברי אלוקים חיים. גם קאס בעצמו מודע לכך שהתנ"ך אינו ספר רגיל וכי חשיבותו עולה לאין ערוך על ספרים אחרים.

בניגוד לחוקרי מקרא מקצועיים קאס אינו מתענין כלל במקורות הטקסט והאם הם באו ממקור אחד או מכמה מקורות. קאס מעניק חשיבות אך ורק לתוכן הטקסט ונותן לטקסט לדבר. גישה זו של חקר המקרא דווקא מקובלת בציבור הדתי (שאינו חרדי) בישראל, ומטרתה למצוא משמעויות חדשות בטקסט. קאס גם לוקח את המושג "תנ"ך בגובה העיניים" בצורה ברורה והוא מנסה להיכנס למחשבותיו של כל אחד מגיבורי התנ"ך. ואלם קאס בעצמו במבוא לספרו מציג ארבע הנחות עבודה שעמדו בפניו, ולאחר שקראתי הנחות אלו, שהן די דומות במהותן להנחות המסורתיות ביהדות, היה נראה לי שאין כל חשש מפני קריאת הספר. ההנחות של קאס הן:
  1. קיים סדר עקבי בטקסט מעבר לסדר ההתרחשות הכרונולוגית.
  2. יש חשיבות לכל מילה בטקסט (וברצוני להרחיב את החשיבות לכל אות ולצורת כתיבה מלאה או חסרה).
  3. סמיכות הפרשיות היא חשובה.
  4. האמירה של הטקסט אינה חסומה בפני התבונה האנושית.
ואכן  קאס עומד בדיבורו ומנתח את הטקסט ממש ביראת קודש (ואף מסביר מהו מקורה של יראת הקודש במקרא). קאס שואל הרבה שאלות, שאלות שאולי בציבור הדתי לא שואלים אבל שאילתן חשובה, מאחר ורק דרך השאלות יכולות להתברר התשובות. אי שאילת השאלות ואי ההתעמקות בטקסט גורמים לכך שבמוחינו לעיתים מקובעים דברים שלמדנו בגן הילדים ואשר חסרי כל אחיזה בטקסט עצמו (דוגמאות: למדנו שמשה הונח ביאור ותיבתו שטה על פני המים, בטקסט במפורש מופיע שמשה הונח על שפת היאור ולא ביאור עצמו, דוגמה קיצונית יותר, בלימוד סיפור בת יפתח לרוב מוצנעת העבודה שבת יפתח הוקרבה כקורבן אדם ומוצגת גירסה רכה יותר). אמנם קאס, לא רואה בספר דברי אלוקים חיים אבל הוא בהחלט רואה בספר את מקור החוכמה האנושית וספר הראוי ללמוד ממנו כיצד להתנהג וגם לא מהסס להעביר ביקורת על גדולי האומה.

כאן ייתכן והקרוא הדתי ייצעק, איך ייתכן להעביר ביקורת על אבותינו, ויזכיר את הגמרא "כל האומר ... חטא אינו אלא טועה", אולם דוגמה זו הרי שהיא מונעת מהאומר אותה להבין את משמעות המעשה של אותו גדול במקרא (שהטקסט עצמו כלל אינו טורח להסתיר את מעשהו/חטאו) ואת משמעות המעשה לימינו. אם לא היה חטא, ואם אין לנו מה ללמוד מן המעשה, הרי שאין לו כלל מקום בתנ"ך. מצד שני, גם הנסיונות להיתפס לחטאים כאלו ומכך להתייחס לאותו גדול האומה כאחרון האנשים, בבחינת לשפוך את התינוק עם המים, היא גישה גרועה, וייתכן כי כוונת הגמרא במימרא זו, היא ללמדנו, שאל לנו להתעסק בחטאים של אחרים, אלא בחטאים של עצמנו ומה אנו יכולים ללמוד ממעשי אחרים כדי לשפר את דרכינו.

מתוך קריאת ההקדמה השתכנעתי שלמרות הכיתובים על הכריכה ובמבוא על כך שהספר מיועד "לישראלי העכשווי הרחוק מן הקריאה הדתית (לא אני), מי שאינו צמא לרומנטיקה מקראית מיתית (לא אני) ומי שאמון על חשיבה מערבית אך אינו מוצא סיפוק בגישה האקדמית למקרא (כן אני) ", אמצא עניין רב בספר. ועברתי לגוף הספר עצמו.

ואכן קאס, נאה דורש ונאה מקיים. חקירתו את הטקסט מתבצעת פסוק אחר פסוק והוא מגלה בו רבדים עמוקים. באופן שהפתיע אותי למדי, קאס דוחה בעצמו טענות רבות של סתירות בין המדע לדת גם בקוסמולוגיה וגם באבולוציה (עמ' 6: "את החלופות האלו, כמה מוזר, פוסלת גם הקוסמולוגיה המודרנית.... תהיינה אשר תהיינה המחלוקות בנושא הבריאה, ספר בראשית והמדע המודרני תמימי דעים בנושאים המהותיים האלו". או בעמ' 15: "אך נקודה אחת ראויה להדגשה: טענת המקרא - הייתי אומר, העובדה, שיש הייררכיה, אינה מנוגדת לעובדת האבולוציה או אפילו לאבולוציה בברירה טבעית. היא מנוגדת רק לחשיבה אבולוציונית אורתודוקסית, המסרבת להבחין בה בתור הייררכיה ואינה מסוגלת להסביר אותה. ראוי שנתמה על העיוורון הזה כלפי הייררכיה מצד החשיבה האבולוציונית בימינו"). גם בגוף הטקסט עצמו וכנגד הטענה שלאדם כאוסף תאים שהתחלקו במקרה אין עדיפות על פני הארנבת, השועל, או השמרים אומר קאס: "אני מאמין כי ההאשמות אלו מוטעות וכי הטקסט, בקריאה נכונה, נותן להן מענה. בני אדם אכן שונים מבעלי החיים ונעלים מהם, ורק בעל החיים האנושי ראוי להיקרא דמוי אל...". אולם קאס מתייחס גם לכך שיכולות אלו של האדם, הופכות את האדם לבעייה.

האדם, בשונה מבעלי חיים, יכול ליצור ולבנות (אכן גם נמלים בונות מושבות וציפורים קינים), אולם האדם מפתח חומרים חדשים ואינו משתמש רק במה שמצוי בידו. אבל אפשרויות אלו גורמות לאדם לשנות את דרכו וטבעו, או במילים אחרות להרע ולהיות רע. ואכן תוך עשרה דורות העולם נשחת לגמרי. בסוף הפרק הראשון (עמ' 25) מוסיף המחבר נספח בנושא בריאה ואבולוציה. וניתוח השילוב בין השניים וגישת האבולוציה אותה מציע ספר בראשית (ממש כך) בידי כותב חילוני דווקא גורמים לנו להעריך מחדש את מורכבות החוכמה גם בטקסט העתיק וגם בממצאי המדע האחרונים (המורכבות, היא בעייה קשה. בעולמנו הרדוד למדי, קשה ללמד ילדים מהי מורכבות, והרבה יותר פשוט ללמד ילדים מה לחשוב, במקום איך לחשוב. כתוצאה מכך, החשיבה נעשית רדודה והיכולת להתמודד עם מורכבות, עם גווני אפור של המציאות, נעלמת. בעייה זו קיימת גם אצל דתיים וגם אצל חילונים במידה שווה, והמחפש דרך לחינוך ילדים, טוב אם יבחר מראש בדרך המורכבות, דרך קשה, אך מתגמלת).
לאחר קריאת הפרק הראשון, העוסק בבריאה, עברתי לפרק העוסק באברהם אבינו, המופיע בחלקו השני של הספר. פרק י"א נפתח בכותרת "חינוכו של אברהם אבינו". הכותרת אכן קצת קשה לעיכול לאדם דתי. האם את אברהם צריך לחנך? אך מסתבר שכן, כדי לעמוד בראש שושלת מיוחדת, ולהיות אב-המון גויים, אברהם נאלץ לעבור דרך ארוכה וקשה (ומסתבר שגם רצופה בהקרבות מצידו).

המחבר מנסה לחדור לראש של אברהם. בברית בין הבתרים, מה אברהם חושב כאשר הוא שומע שכל ההבטחות יקרו לאחר שזרעו ישועבד 400 שנה והרבה אחרי מותו (שלפחות מובטח בשיבה טובה). בהליכה לעקידה, מה חושב אברהם על ההבטחות, ומדוע העקידה יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי בין אברהם ליצחק? גם בקריאת המאמר (שכן כל פרק הוא מאמר בפני עצמו) על אברהם לא מצאתי דבר היכול לפגוע בקורא הדתי, אולם מצאתי תובנות רבות וחשובות.

הספר בנוי על סדר חומש בראשית, וחופף באופן מסוים לפרשת השבוע, אולם הוא אינו ספר פרשת שבוע. זהו ספר הדורש מהקורא זמן פנוי לכל פרק, התעמקות בקריאה ובעיקר את היכולת לחזור כל הזמן לטקסט ולחפש בו עוד משמעויות. ההבנה של ליאון קאס, היא הבנה אחת אפשרית, הבנות נוספות ניתן למצוא בספרים אחרים הנוהגים אותה שיטה של קריאת הטקסט. אמליץ על שני ספרים: הראשון, ספריו של אלחנן סמט, העוסקים בסוגיות מפרשת השבוע בקריאה איטית ומעמיקה והספר השני, פרקי בראשית של הרב ברויאר המתמודד עם שאלות דומות בטקסט. ספרים עלו הינם ספרי עיון לכל דבר ודורשים השקעה מהקורא, אך הקורא המעונין להעשיר את הבנתו בספר בראשית, יתוגמל רבות על השקעתו כנאמר בסוף המבוא (של עידו חברוני): "סיפורי האבות, שחוקים מרוב קריאות שגורות, עטויים במחלצות של פרשנויות מעמיקות אך גם מכוסים בבלואים של דרשנות ושל פולקלור, עשויים "לזרוח באור עצמם" ולהאיר למאמין דרכים שלא הכיר עד כה". ולקרוא החילוני ממליץ עידו חברוני: "ספרו של קאס פונה אל הקורא המודע לפער שבין עולמו שלו לעולמו של המקרא ואינו נבהל ממנו. קורא שאינו להוט לחסל את הפער הזה, אלא מציב אותו כנקודת מוצא יוכל למצוא בספר נקודת ארכימס להתחדשות רעיונית".

אין לי אלא להסכים עם הדברים, ולהמליץ על הספר בחום רב (ובתקווה שאוכל גם לשלב רעיונות ממנו, במאמרים הבאים עלינו לטובה בפרשות בראשית הקרובות). אף מחבר הספר מצא בו את נקודת ארכימדס שלו שכן למרות שלא נהיה אדם דתי הוא מעיד על עצמו:
"הקורא יתהה בודאי, כיצד השפיעו מחקריי אלו על השקפת החיים שלי, המוסרית והדתית. הלוואי שיכולתי להשיב על כך תשובה ברורה, אולם עודני בעיצומו של המסע. יש אמיתות שגיליתי, סבורני, אך ורק בסיועו של התנ"ך, ואני יודע שאהדתי נוטה עתה לעבר הקוטב המקראי במתח עתיק היומין שבין אתונה לירושלים. אינני בטוח עוד שדי בתבונה האנושית כשהיא לעצמה. אני מוצא את רגישויותיה המוסריות ותביעותיה של התורה קרובות לליבי, אף שעליי להודות כי יישומן הלכה למעשה עדיין לוקה אצלי בחסר. כולי השתאות כנה נוכח העובדה שהובלתי אל הנקודה הרוחנית הזו, ורק אלוקים יודע כיצד. בכל היתר, אניח לספרי להיות לי לפה".
ראשית חכמה ליאון קאס
ראשית חכמה ליאון קאס
ראשית חכמה - קריאה בספר בראשית
ליאון קאס
הוצאת שלם
2010
מבוא מאת עידו חברוני
752 עמודים

לקריאת המבוא וההקדמה