אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

חידון לפרשת תזריע

החידון לפרשת תזריע כולל חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות לנושאים השונים בפרשת תזריע. החידות מותאמות למבוגרים ולילדים והן ברמות קושי שונות. מומלץ לפתור את החידות רק לאחר קריאת הפרשה.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
חידות לפרשת תזריע
חידות לפרשת תזריע
 
פתרונות לחידות בלשונית בראש העמוד (בשבוע של פרשת תזריע בלבד) או בקישור הבא.
חידות לילדים לפי סדר הא'-ב' על פרשות תזריע ומצורע
חידות לפרשות תזריע מצורע
חידות לפרשת תזריע מצורע


 

צרעת

פרשות תזריע ומצורע עוסקות בנגע הצרעת. הצרעת המקראית, אינה מחלה אלא נגע הבא על האדם כתוצאה ממעשים מסוימים (שאינם מפורטים בתורה). הטיפול בנגע הוא טיפול רוחני. את האבחון האם מדובר בנגע צרעת או במחלת עור כלשהי, מבצע הכהן, סמכות דתית, ולא רופא. גם התרופה לנגע לא כתובה. על כל אחד שנגוע בנגע להבין איזה ממעשיו גרם לכך ולתקנו, ועד שיעשה זאת הוא נאלץ לשהות מחוץ למחנה. לאחר הרפאו, על המצורע להביא קורבן מיוחד. בתנ"ך מובאים מספר מקרי צרעת ונתארם בקצרה.
בתורה מופיעים שני מקרים ודווקא בבכירי האומה. הראשון שנגוע בצרעת הוא לא אחר ממשה רבנו (שמות ד' ה-ו):
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"



אצל משה הצרעת מופיעה ונעלמת כאות וכמופת. לגבי אופיה של המחלה אנו רק יודעים שהיא גורמת לעור להיות לבן. האות הוא האפשרות המהירה להירפא מהצרעת, אפשרות שלא הייתה ידועה בימי קדם. יש מפרשים האומרים שמשה קיבל דווקא אות מאוס זה עקב כך שטען כלפי ה' כי בני ישראל לא יאמינו לו. דיבור זה מהווה מעין לשון הרע, אחת העברות שצרעת באה עליהן. בכל מקרה משה לא נצטרע ולא חלו עליו דיני המצורע משתי סיבות: הראשונה היא שדינים אלו טרם ניתנו, והשנייה היא שכדי שהצרעת תחול חייב כהן לראות את האדם לאבחן את הנגע ולהכריז עליו כמצורע. משה התרפא מיד ושום כהן (שלא היה אז) יכול היה לראות את הנגע.
המקרה השני בתורה הוא במרים, אחות משה. ושם התורה מפרשת כי הצרעת הינה עונש על לשון הרע. כל פרק י"ב בספר במדבר עוסק בכך והצרעת הינה בפירוש עונש על דיבור בציפורה אשת משה. אין אנו יודעים מה מרים אמרה ואופיו המדויק של החטא מסתורי ולא ידוע (ואולי רומז לנו על ההכללה הגדולה של לשון הרע) אולם התוצאה קשה מאד: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". תפילת משה מועילה ומרים מתרפאת מיד אולם אהרון הכהן ראה את הנגע ואישר כי זוהי צרעת. מרים נטמאת ולמרות שכבר נרפאה, עליה להמתין שבעה ימים מחוץ למחנה. עונשה החמור של מרים, מהווה תזכורת ואחת ממצוות הזכירה בתורה ובספר דברים, ארבעים שנה לאחר האירועים נכתב:
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
עונשה של מרים משמש תמרור אזהרה לכולנו. בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקרים של צרעת. הראשון בהם הוא נעמן שר צבא ארם. הנה מצאנו שצרעת תוקפת גם גויים. הסיפור מתואר בהפטרת הפרשה ופותח כך: "וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע". והנה רמז בפסוק למקור הצרעת. נעמן היה נשוא פנים או במילים אחרות גאוותן ולא הכיר בכך שהוא בסך הכל כלי בידי ה'. בנוסף לחטא לשון הרע, גם חטא הגאווה גורם לצרעת. שני החטאים קשורים זה לזה. אדם גאוותן לא יהסס לדבר לשון הרע על זולתו, ואדם המדבר סרה ברעהו כל היום ישתכנע בסוף בעליונותו הוא. נעמן נוסע לנביא אלישע להירפא מהצרעת. עצתו של אלישע לטבול בירדן מרתיחה את נעמן, המתייחס לצרעת כמחלה ובוודאי כבר טבל בכל מעיינות המרפא הקיימים באיזור, אולם אלישע יודע כי הפגם הוא רוחני, ולכן הטבילה בירדן עוזרת. לאחר הטבילה נעמן פתאום משנה את סגנונו ואומר: "וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". נעמן פתאום מכנה את עצמו עבד. אכן חזר בו מחטאו ויכול להתרפא. נעמן מציע לאלישע שכר רב ואלישע מסרב לקחת. קבלת שכר תקטין את הרושם אצל נעמן ובמקום להתייחס לאלישע כנביא אמת הוא יחשוב שהוא עוד אחד מרופאי האליל. משרתו של אלישע גיחזי חוטא בחטא התאווה, החטא השלישי המוביל לצרעת, רודף אחרי נעמן, ובדבר שקר מבקש ממנו שכר בשם אלישע. גם כאשר אלישע שואל אותו מאיפה הבגדים שקיבל ממשיך גיחזי בשקרים ועונשו חומר ומיידי ומסיים את הפרק: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
הסיפור הבא, הוא הפטרת פרשת מצורע והוא מתייחס לארבעה מצורעים שאינם ידועים בשמותם. חז"ל אומרים שמצורעים אלו היו  גיחזי ושלושת בניו. ונביא מדברי המלבי"ם:
"וארבעה אנשים -פירשו חז"ל: שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כל שכן מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועל זה אמר: היו מצורעים שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעירות המוקפת חומה, כמו שאמר בפ"ק דכלים."
סיפור הצרעת הבא קורה שוב לאישיות בכירה, עזריה מלך יהודה ומופיע בפסוק אחד בלבד (מלכים ב' ט"ו ה): "וַיְנַגַּע ה' אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ". אין לנו מושג כלל מה קרה. הסיפור מופיע במלואו בספר דברי הימים ב' כ"ו, בו מופיע המלך בשמו היותר מוכר, עוזיהו.
תחילת מלכותו מתוארת בצורה חיובית ביותר והוא מתואר כמלך אשר עשה הישר בעיני ה' וגם הצליח בעניינים המדיניים אולם סופו של הסיפור הינו טראגי:
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹקיו וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי-חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹקים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ- כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי- עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ"
עוזיהו לא הסתפק במלוכה ורצה גם תפקידי כהונה. הכהנים, בראשות הכהן הגדול (ששמו זהה לשם המלך כפי שמופיע במלכים) מנסים להניאו מכך, אולם גם שמונים כהנים לא מצליחים לגרום לו להפסיק את מעשיו. עוזיהו מתעקש להמשיך ועונשו מהיר וגלוי, במצחו, מקום אשר נראה תמיד ולא מכוסה בבגדים. גם כאן מופיע במפורש כי הכהנים התבוננו, ראו את הנגע ואישרו כי הוא צרעת (ומיהרו להרחיק את המלך מהמקדש). עוזיהו הסתגר בחדרו ולמרות שלא הודח מהמלוכה, כל תפקידיו הועבר ליותם בנו.

הצרעת גם שימשה כקללה, ומצאנו בדוד המלך שקילל את יואב בן צרויה, לאחר הריגת אבנר בקללה הבאה (שמואל ב' ג' כט -  לא מצאנו שקללה זו התקיימה ביואב): "יָחֻלוּ עַל-רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל-בֵּית אָבִיו וְאַל-יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר-לָחֶם".

גם בעידן המודרני גורלם של המצורעים לא שפר עליהם. אמנם זו אינה הצרעת המקראית אלא מכונה צרעת הנסן, אבל תרופה לא נמצאה למחלה זו עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המצורעים סולקו אותם מהחברה והם נאלצו לאסוף נדבות למחייתם. מוסד ידוע הנועד להקל עליהם הוא בית החולים למצורעים בירושלים שהוקם בסוף המאה ה-18 וכיום הוא בנין המיועד לשימור. הכינוי הזהה למחלת העור (שאינה מדבקת, אינה מסוכנת, ואינה מפריעה לאיש פרט לחולה) לשם המקראי בעל הקונוטציות השליליות כל כך גרמה לפרופ' פליקס זגהר, לשלוח את המכתב הבא בתקווה כי המחלה תכונה בשמה המדעי.

מכתבו של פליקס זגהר
מכתבו של פליקס זגהר. מקור: ויקיפדיה

ספר יפה המתאר את חייהם של המצורעים במאה הקודמת הוא "האי של סופיה" מאת ויקטוריה האסלופ על מושבת המצורעים באי קטן לחוף כרתים (המושבה נסגרה מזמן ובעקבות הספר נהפכה לאתר תיירות).

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע

זיהוי עופות בתורה

פרשת שמיני כוללת בתוכה רשימה של בעלי חיים המותרים והאסורים במאכל. לגבי עופות, התורה אינה נותנת סימנים אלא רשימה של עופות שאסורים באכילה, ומכלל לאו אתה שומע הן - כל העופות שאינם ברשימה מותרים.
מאמר זה לא יתרכז בנושאים ההלכתיים אלא בנושאים הטקסומניים ויצביע על הבעיות שיש בזיהוי העופות. נתחיל בפסוקי התורה (פרשת שמיני, פרק י"א יג-יט):
"וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת-הַנֶּשֶׁר וְאֶת-הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: וְאֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה לְמִינָהּ: אֵת כָּל-עֹרֵב לְמִינוֹ: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף וְאֶת-הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף: וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָם: וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת-הַדּוּכִיפַת וְאֶת-הָעֲטַלֵּף"
התורה מפרטת עשרים סוגי ציפורים (כאשר במשפחת העופות המודרנית יש אלפי מינים). ולמרות שאת רוב השמות אנו מכירים מהעברית של ימינו, אין אפשרות להשליך מכך לאיזה עוף התורה התכוונה. נביא מספר דוגמאות והבולטת שבהן היא הבלבול בין הנשר לעיט, בלבול הרווח בשפות רבות.
כולנו מכירים את הסמל האמריקאי - הנשר. אף רכב הנחיתה של אפולו 11 על הירח כונה נשר, וקריאת הסיסמה "הנשר נחת" מסמלת על הצלחתה של משימה מורכבת. אבל הנשר בעברית שהינו עוף אוכל נבלות מתורגם בלועזית ל-Vulture ואילו הנשאר האמריקאי Eagle כמו במשפט: The eagle has landed הוא למעשה עיט (הנשר האמריקאי אם לדייק הוא עיטם לבן ראש). הבלבול קיים גם בתורה וגם במקורות מאוחרים יותר ההופכים בין המושגים. למשל, בברית בין הבתרים מופיע הפסוק הבא (בראשית ט"ו יא): "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". התנהגות ושל העיט מזכירה יותר את הנשר שהוא עוף אוכל נבלות. אף בנבואת יחזקאל על גוג (ל"ט ד') מוזכר העיט כעוף אוכל נבלות: "עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כָּל-כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה". גם הפסוק "... על כנפי נשרים..." אינו יכול להתייחס לנשר שאינו נושא את גוזליו על כנפיו. התנהגות זו אופיינית דווקא לעיט בעת בה הוא מלמד את גוזליו לעוף. להרחבה נוספת בענין ההבדלים בשמות ראו באתר השפה העברית

רש"י מנסה לתת זיהוים לכל העופות וכך לשונו:
כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד: (טז) הנץ - אישפרויי"ר [נץ]:
(יז) השלך - פירשו רבותינו:זה השולה דגים מן הים.

וזהו שתרגם אונקלוס:ושלינונא:
כוס וינשוף - הם צואיטי"ש [כוס] הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית]:
(יח) התנשמת - היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עיניים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת]:
(יט) החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה [חסידה].ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:
האנפה - היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן [אנפה]:
הדוכיפת - תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א [דוכיפת],ולמה נקרא שמו דוכיפת? שהודו כפות, וזו היא כרבלתו.
רב סעדיה גאון, שחי לפני רש"י בבבל, נותן שמות ערביים לכל העופות. בתרגום של הרב קפאח (המופיע כהערות לפירוש הרס"ג במהדורת תורת חיים מקראות גדולות של מוסד הרב קוק) מופיעים הסברים נוספים על כל מין ומין בהתאם לזיהוי הערבי. בעיית הזיהוי בולטת כבר בין הפרשנים. למשל את העוף נשר, מתרגם הרס"ג - נסר, פרס - עקאב (בעברית של ימינו הפרס והעקב הם שני עופות נפרדים לחלוטין) והעוזנייה - ענקא. על פירוש זה אומר ראב"ע:
טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא, כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל, וכן יודו חכמי לשונם, אם כן לא יתכן שיאסר השם הדבר שלא היה.
האבן עזרא, שידע ערבית לא הכיר עוף זה אולם הרב קפאח בהערותיו מוסיף: "אך כנראה היה ידוע לרס"ג עוף מציאותי בשם "ענקא". ובתימן יש עוף טורף גדול צבעו חום אפרפר, בעל ראש גדול ומקור כפוף רחב מעט בעיקרו, ונמצא בהרי בראע ויערות הריה העבותים, ונקרא אצל הכפריים "טיר" עוף בסתם, אבל הנודדים הערביים קוראים אותו "ענקא", ויראים ממנו מאד כי הוא חוטף בין רגליו גדיים וטלאים ואף תינוקות קטנים מידי אומניהם ומגביה בהם עוף ואח"כ משחררם כנגד שן סלע למען ירוטשו בנפלם ממרומים ויורד ואוכלם". תיאור זה מתאים מאד לסוגים של עיטים. ומראה עד כמה קשה זיהוי העופות המקראיים פרט לאלו המוכרים היטב. נביא דוגמה נוספת לגבי הדוכיפת, ציפור המוכרת לנו היטב כיום, אך כנראה אין קשר בינה לבין הדוכיפת המקראית.
רש"י פירש תרנגול הבר. ייתכן וסוג של פסיון גדול או אפילו טווס. הרס"ג מתרגם "הדהד" - ובהערות הרב קפאח - עוף בעל כתר של נוצה נאה על ראשו ומקורו ארוך" (וייתכן כי אולי זה גם סוג של עגור). ואילו הראב"ע אומר על הדוכיפת - "אמרו הצדוקים כי היא התרנגולת, ואלה טפשי עולם, כי מי הגיד להם". משפטו האחרון של הראב"ע רק מוכיח כמה קשה באמת לזהות את המינים.
דוכיפת
דוכיפת - כנראה לא זו המקראית אבל עדיין לא כשרה

במינים מסוימים השם הלועזי שרש"י נותן השתמר עד ימינו וניתן לסמוך עליו (לעומת העברית שהיא שפה בה חודשו מילים רבות). למשל על האנפה אומר רש"י היירון ושם זה נשתמר עד ימינו באנגלית ובצרפתית) Heron. בארץ אנו מכירים בעיקר את אנפית הבקר והלבנית הקטנה - עופות מאד דומים, אולם במשפחה יש למעלה מ-65 מינים מה שמצדיק מאד את התוספות בתורה: "האנפה למינה...".
אנפה
אנפה - האם זו האנפה המקראית?

קושי אחר נובע כבר מהתורה עצמה. החיה תנשמת מוזכרת גם ברשימת העופות וגם ברשימת השרצים כאשר כבר מההקשר בתורה ברור שמדובר בחיה אחרת. רש"י מפרש כי תנשמת הינה העוף עטלף (למרות שעטלף הוא למעשה יונק, הרי שהוא בעל כנפיים) והשרץ הינו החפרפרת, אולם אחרים מתייחסים לתנשמת המוכרת לנו כיום כעוף אשר נשימותיו נשמעות בחוזקה (ואם עמדתם פעם ליד תנשמות אתם מכירים את הנשיפות שלהן).

אמנם התורה נוקטת בלשון ומינו לגבי חלק העופות מה שמרחיב את הרשימה וחכמים בתורה שבעל פה נתנו סימנים גם בעופות. עופות דורסים הם תמיד טמאים, ונדרשים גם סימנים אחרים (אצבע אחורית, זפק, קורקבן נקלף ולא נקרע). הקשיים בזיהוי העופות (ושאר החיות) דורשים שפרט לסימני הטהרה שהם תנאי הכרחי תהיה קיימת גם מסורת שחיטה על אותו מין ולכן קיימות ציפורים שלהן כל סימני הטהרה איך אינו נאכלות עקב כך שאין מסורות על כשרותן. כזו היא למשל ציפור הדרור. ציפורים אחרות נאכלות למרות שהייתה מחלוקת לגבי המסורת (תרנגול הודו, שהיא ציפור שלא הייתה קיימת באזורנו) וציפורים שמסורות עתיקות עליהן חודשו, כדוגמת השלו.

מאמרים נוספים לפרשת שמיני
ברווז
ברווז, אינו מופיע בתורה ולו כל סימני הכשרות והמסורת

תשובות לחידון מצורע

להלן מופיעות התשובות המלאות לחידות פרשת מצורע. אפ טרם ניסיתם לפתור את החידות, גשו בבקשה לדף החידות לפרשת מצורע ונסו לפתור לבד.





מתחילים:

  • עץ הארז בדגל לבנון והאזוב- הם שניים מהדברים אותם צריך להביא המיטה מצרעתו (י"ד ד): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"
  • מכונת הגילוח - המיטהר מהצרעת צריך לגלח את כל שערו (כולל הגבות) י"ד ט: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ אֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר"
  • רחוב ראשי ברעננה או שכונה בעיר צפונית - הכוונה למילה אחוזה (י"ד לד): "כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"
  • ארגון לבטיחות ילדים- הכוונה לארגון בטרם, המילה מופיעה בפרק י"ד לו: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת".
  • דגל פורטוגל מורכב מהצבעים אדום וירוק (כמו גם דגל לבנון) ואלו הם צבעי הנגעים בקירות (י"ד לז): "וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּיר"
  • שניים קצרים - הכוונה לשני הפסוקים בסוף פרק י"ד. שני פסוקים בני שלוש מילים: "וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת".
  • CC+CC - את המספר 200 כותבים בספרות רומיות CC. מאתיים בגימטריה היא האות ר והכוונה היתה למילה רר המופיעה בפרק ט"ו ג: "וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא"
  • חותמת מתייחסת לפסוק  ג' המובא למעלה
  • התמרור שאוסר על יריקה (מנהג הנפוץ בסין) רומז על כך שהרוק הוא אחר מהנוזלים המטמאים כנאמר בפרק ט"ו ח: "וְכִי-יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב"
  • סרגל הלוגריתמים הישן שימש לביצוע חישובים לפני המצאת מחשבי הכיס ונחשב לפלא הנדסי. כיום הוא בעיקר מוצג מוזיאוני. המידה לוג מוזכרת בתורה ובפרשה פעמים רבות.
    פעולה בכיוון כתיבה באנגלית. הכהן המזה שמן על המיטהר שם את השמן בכפו המשאלית ומזה על איבריו הימניים של המיטהר. כיוון הפעולה הוא משמאל לימין כמו כתיבה בשפה אנגלית.