חידות לפרשת בשלח

חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת בשלח. מומלץ להדפיס את דף החידה ולעבור עליו בבית לאחר קריאת הפרשה. החידות מתאימות לכל הגילאים ובדרגות קושי שונות.

חידות לפרשת בשלח

תפזורת לפרשת בשלח

לדף הראשי של פרשת בשלח

הדף לילדים כולל רק את החידות הקלות ביותר בתוספת מראי מקום

לאחר שניסיתם את כוחכם אתם מוזמנים גם להציץ בפתרונות

הפטרת פרשת בשלח - שירת דבורה

הפטרת פרשת בשלח 

עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, כמקבילה לשירת הים בפרשה (מנהג ספרד לקרוא רק את השירה ומנהג אשכנז לקרוא גם את סיפור המלחמה עצמו). אמנם השירה עצמה היא מרכז הפרשה וההפטרה אולם ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא המעמיקים את הקשר עוד יותר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

נעיין בקשרים בין הסיפורים המקדימים ובין השירות עצמן ונעמוד גם על ההבדלים.

מלחמת ברק בסיסרא

סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שאינם חלק מההפטרה אולם הם חיוניים להבנת העניין:

"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"

לאחר תקופה ארוכה של שקט, המנהיג הקודם, אהוד, מת, ובני ישראל עושים את הרע, ומשועבדים במשך עשרים שנה לסיסרא... יתרונו הגדול של סיסרא הוא ברכב הברזל שלו. תשע מאות רכב, מספר הגדול בחמישים אחוז ממספר המרכבות של פרעה (600). ניתן לראות קו דמיון בולט. עם גדול משועבד לעם אחר, באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל מרשים בעוצמתו.

כדי לשחרר את בני ישראל נדרשת התערבות אלוקית, בספר שמות ההתערבות מתחילה כמובן עוד בפרשת שמות אולם המאפיינים של זירוז ונסיון הימנעות מהצד השני חוזרים גם במעשה ברק:
דבורה מזרזת את ברק (פסוקים ו'-ז'):

"וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ"

וברק מנסה להימנע בפסוק ח': "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי- לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְּיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֵדְשָׁה: י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֵדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:
יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד-אֵלוֹן (בְּצַעֲנַּיִם) [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ: יב וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם הַר-תָּבוֹר: יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן: 

גם לאחר שברק אוסף את הצבא (ולאחר שדבורה הסכימה ללכת עימו, אך עם עונש - שתהילתו לא תהיה שלמה) נדרש חיזוק וזירוז נוסף כפי המופיע בפסוק י"ד: "וַתֹּאמֶר- דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר- נָתַן ה' אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (השוו גם לביטויים  בפרשה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן").

גם הטקטיקה הצבאית זהה, מביאים את צבא האויב למקום בו יתרונו האסטרטגי הגדול (מרכבות הברזל) הופך להיות חסרון טקטי חמור (המרכבות נתקעות בבוץ ולא מאפשרות תנועה כלל) והחיילים פחות מיומנים בתנועה רגלית.

טו וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד:
התשועה מגיעה מיד ה', רכב הברזל הכבד, שהיה נראה כלי הניצחון נהיה לגורם מכביד ומעכב, וכאשר לוחמי סיסרא יורדים ממנו הם נמצאים בנחיתות מול צבא ברק, המונה עשרת אלפים איש. צבא סיסרא אפילו לא מנסה להילחם וישר פותח במנוסה. 

יז וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל-אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:  
סיסרא מנסה להגיע למקום בטוח בו הוא ימצא מקט

יח וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם כִּי צָמֵתִי וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה- אִם-אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֶשׁ-פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא-נִרְדַּם וַיָּעַף וַיָּמֹת:
אולם המקום שסיסרא חשב שיהיה עבורו מקלט הופך להיות לו מלכודת. המניע של יעל למעשה אינו ברור. גם לא ברור איפה היה בעלה באותה עת. ו



כב וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:
נבואתה של דבורה מתגשמת. לא ברק הכניע את מנהיג היריב אלא דווקא אשה.
כג וַיַּכְנַע אֱלֹקים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן:


ההקבלה לפרשה מושגת באמצעות מילים המופיעות בתנ"ך אך ורק בשני הסיפורים. למשל המילה "ויהם" מופיעה בשמות י"ד כד: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" ובשופטים ד' טו: "וַיָּהָם ה' אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו". גם הפלשתים וגם המצרים נאלצים לרדת מסוסיהם ולהמשיך ברגל, ואפילו סיום הקרב מתואר באותן מילים בדיוק:
שמות י"ד כח: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד"
שופטים ד' טז: "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד"

שירת דבורה מול שירת הים

ההקבלות ממשיכות בשירה עצמה. כבר מסכת סופרים מקשרת בין השירות ומציינת כי שתיהן נכתבות על קלף בצורה מיוחדת, של אריח על גבי לבנה, צורת כתיבה יחודית.
שתי השירות בעלות מאפיינים ספרותיים דומים (וראו מאמר על ההשוואה ספרותית בין השירות) למרות שמנוסח הטקסט רואים ששירת דבורה הרבה יותר לירית ומשתמשת בלשון נמלצת, חזרות על מילים ועל שורשים בהטיות שונות. נתמקד דווקא בביטויים מיוחדים בשירת דבורה הבאים לחזק את הקשר לשירת הים.
בסיפור המעשה מודגש שצבא סיסרא מת בחרב, אולם דבורה בשירתה (פסוק כא) אומרת: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז", ומקשרת בכך באופן ישיר לקריעת ים סוף בה המצרים מתו בגלל כח המים, כך צבא סיסרא מת בגלל כח המים של נחל קישון.
בנוסף, בסוף שירת דבורה, מתארת דבורה את אם סיסרא שאינה מבינה מדוע לא שב בנה עטור ניצחון, ומביאה את דברי שרותיה: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל" והלו זו חזרה מדויקת על הנאמר בשירת הים: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי".
מצאנו קווי דמיון מרובים בין המעשים וקווי דמיון מכוונים בין שירת דבורה לשירת הים. ניתן בהחלט למצוא קשרים נוספים. נביא כעת את השירה במלואה ונעיר מעט הערות. שימו לב לתקבולת בכל פסוק בין שתי צלעות. שימוש באותם ביטויים או במילים נרדפות.
לפני קריאת הפרוש אתם מוזמנים להאזין ללחן של נורית הירש לשירת דבורה (שירה: אסתר ראדא). השיר בוצע בחגיגות יום העצמאות למדינת ישראל ה-66 (תשע"ד), וניתן ממש לדמיין את דבורה שרה בלחן זה.


  א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
אנו מכירים את השירה כשירת דבורה, אולם גם ברק בן אבינעם מוזכר. כל שאר השירה היא בלשון נקבה ונראה כי מחבר ספר שופטים לא רצה לבייש את ברק יותר ממה שהיה מבוייש גם כך (מאחר ולא הוא ניצח את מנהיג היריב)

ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה':ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

ד ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם:ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוקים אלו מתייחסים לכיבוש הארץ בידי יהושע ואף למלחמות משה בסיחון ובעוג קודם לכן. אז היראה מפני בני ישראל (ובעצם מפני ה') הייתה בשיאה.

ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת:
הכוונה היא לסוך ימי שמגר בן ענת שהיה השופט הקודם
ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם-יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל:
ולמה חדלו השיירות? בגלל העבודה הזרה, החטא המלווה את כל תקופת השופטים.
ט לִבִּי לְחוֹקֲקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה':
שוב, כמו בפסוק ב' מוזכרים המתנדבים שבאו להילחם. מאפיין של צבא לא מקצועי וללא חובת גיוס (חובה אותה הנהיגו המלכים שבאו לאחר מכן)
י רֹכְבֵי- אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ שִׂיחוּ:יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם-ה':יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן-אֲבִינֹעַם:יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים:יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקֲקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב:טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב:יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:
בפסוקים אלו משבחת דבורה את השטים שבאו להתנדב כולל שבט זבולון הרחוק, ויוצאת חוצץ נגד שבטים שלא שלחו מתנדבים. אולי כי חשבו שהמלחמה אינה נוגעת להם. זהו עוד מאפיין של תקופת השופטים, כל שבט לעצמו ואין אחדות בישראל. שימו לב איזה שבט לא מופיע כלל - שבט יהודה! 

יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעֲנָךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:
אמנם המלחמה היא נגד סיסרא ויבין מהצפון, אולם ייתכן שהוקמה קואליציה קטנה של מלכים אזוריים נוספים (רובן ערי-מלוכה).

כ מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם-סִיסְרָא:כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז:
מדוע מייחסת דבורה את המלחמה לכוכבים (בביטוי שנהיה מטבע לשון)?  אולי ככה ראה צבא סיסרא את מהלך האירועים.
כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי-סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים:

כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֵבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ:כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:
המדרשים מתארים שיעל הציעה לסיסרא גם את עצמה מתוך מטרה שיתעייף יותר ויחשוד פחות. דבר מעין זה לא מופיע כלל בפרק הקודם ואפשר להניח כי התיאור בפסוק האחרון תרם לרעיון זה.
כח בְּעַד- הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
כל סיפור ההפטרה הוא סיפורם של הנשים הנשארות מאחור אך משמשות דמויות מפתח בלחימה. התיאור של אם סיסרא ספק מלגלג ספק מגלה שיתוף גורל של נשים.

כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶנָּה אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
חלקו השני של הפסוק מראה שאומנות השכנוע העצמי הייתה קיימת מאז ומתמיד
ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתָיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:
דבורה לא חוסכת לשונה. ברור לה שלא היו בני ישראל מפסידים היה צבאו של סיסרא הורג את הגברים והולך לבחור לעצמו נשים.
לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
וההפטרה מסיימת בסיומת המוכרת מספר שופטים (שלרוב היא הערת מחבר הספר ואולי כאן היא חלק מהשירה)

לדף הראשי של פרשת בשלח 

יעל מראה לברק את גופת סיסרא, ג'וליוס שנור ואן קרוספלד CAROLSFELD, Julius Schnorr von תחריט עץ 1853

ועוד תמונה על הנושא מאת הצייר ההולנדי יוהאן שפילברג משנת 1644. רק הפטיש ומהקבת יכולים לרמז על נושא התמונה מאחר ופרט להם מוצגת אשה במראה ולבוש מאותה תקופה.

יעל - יוהאן שפילברג - 1644 - גמלדהגלארי - ברלין

פרשת בשלח - ארבעים (40) שנה?

מחלוקת גדולה וידועה בין רש"י לרמב"ן ואחרים האם יש או אין מוקדם ומאוחר בתורה. על פניו בוודאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ואירועים מסוימים מתרחשים לפני אירועים שכתובים אחריהם (למשל בספר במדבר, שתחילתו המפקד, לאחר חג הפסח וסיום הקמת המשכן המתוארים מספר פרקים אחר כך), אולם המחלוקת היא האם אפשר לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה רק כשהתורה עצמה מציינת זאת בפירוש, או שבכל מקום בו יש קושי ניתן הגיד זאת.


בפרשתינו נמצא אחד מהפסוקים המוזרים ביותר בתורה והוא פסוק שמקדים את זמנו. בסוף פרשת המן מופיע הפסוק הבא: שמות ט"ז לה  "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת  אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". אפשר בקלות לפספס את המוזרות שבפסוק. כדי לקלוט אותה עלינו לשכוח את כל התורה ולהיזכר רק בסיפור מבראשית ועד אותה נקודה (הכרותינו עם כל התורה היא בעיתית מכמה בחינות, ומונעות מאיתנו לשים לב לדברים רבים ושינויי טקסט עדינים. הדבר יודגם בעתיד בפרשות נוספות). מה פתאום ארבעים שנה? בני ישראל יצאו ממצרים. יקח חודש, חודשים, שלושה מקסימום, אבל הולכים ישר לארץ ישראל, איך פתאום נתקעים ארבעים שנה במדבר??

הפסוק הנ"ל מקדים בהרבה את זמנו, חטא המרגלים, ואנו מגלים שהמסע הקצר ממצרים לא"י הולך להימשך ארבעים שנה וזאת מסיבות שאינן ברורות לנו כלל בנקודה זו. נראה הגיוני להניח שכאשר משה כתב את ספר התורה הוא הכניס את הפסוק הזה כאן במכוון, ואכן מרבית המפרשים מציינים שהמן הפסיק לרדת ביום מיתתו של משה רבנו ולכן משה רבנו היה יכול לכתוב על זה אולם בני ישראל אכלו מן עד למחרת הפסח, כנאמר בספר יהושע פרק ה' "יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.  יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא." אולם מרבית הפרשנים אינם מוטרדים ממקומו של הפסוק או מהשאלה בשביל מה בכלל צריך אותו שהרי אפשר היה להביאו גם בפרשת וזאת הברכה.

ננסה לענות על השאלה משני כיוונים שונים. שבת פרשת בשלח היא תמיד סמוך מאד לט"ו בשבט ולפעמים בדיוק בו. התורה רצתה לתת לנו רמזים לט"ו בשבט בפרשת השבוע. בפסוק זה ניתן לראות את שבחה של ארץ ישראל. שלא כבמדבר חסר המים והמזון ארץ ישראל היא ארץ שמפרנסת את יושביה כנאמר בפרק ח' בספר דברים: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה שעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש...". החשיבות הרבה להדגשת יתרונותיה של ארץ ישראל היא במיקומו של הפסוק בסוף פרשת המן המדברת על חוסר במזון ומיד לאחריה פרשת רפידים והמחסור במים ובעקבותיו המלחמה בעמלק.

אולם עדיין נשארנו בקושי להסביר את הרמז לעתיד לבא לגבי ההישארות במדבר. באופן מפתיע גם הפרשנים הקלאסיים לא מתייחסים כלל לבעיה זו, ולכן נציע כיוון שונה. בפרשתנו מופיע לראשונה יהושע האיש שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל, שנבחר להילחם בעמלק. לא ידוע לנו על יהושע כלום. הוא מופיע בשמו בלבד, לא בשם אביו ולא בשם שבטו, שם אביו מתגלה בפרשת כי תשא בפסוק "...ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" כינוי מוזר בהתחשב שיהושע בן 56 ואכמ"ל.  פרטיו המלאים מתגלים לנו לראשונה רק בפרשת המרגלים, שהיא אותה הפרשה בה נגזר עונש הנדודים של ארבעים שנה במדבר.

יכול להיות שהאזכור במובלע של עונש הנדודים במדבר בא להאיר לנו כבר עתה על תפקידו החשוב של יהושע, עליו אין אנו יודעים דבר (בניגוד לסיפורים המפורטים על תולדות משה או האבות) שהוא יהיה זה שיכניס את ישראל לארץ. ואכן בספר יהושע מופיע פסוק המסכם את תקופת הנדודים: "כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש". המעגל נסגר. משה מל את בני ישראל לפני היציאה ממצרים ויהושע מל את בני ישראל לפני הפסח בארץ ישראל, ויום לאחר הפסח שכבר ניתן לאכול מהתבואה החדשה של הארץ הטובה, הפסיק להיות המן שירד בזכותו של משה והתחילו לאכול מעבור הארץ שיהושע הכניס אותה אליהם. יהושע נלחם את המלחמה הראשונה במדבר וימשיך להוביל את העם במלחמות.

ולמעשה גם עוד קודם בפרשתנו ניתן לקשר בין כל הדברים המופיעים כולם בשירת הים: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען" לגבי מלחמות הכיבוש משה מתחיל באזור אדום ומואב (שבהם דווקא לא נלחמו) ויהושע מסיים בארץ ישראל.
ובפסוק נוסף הקשור גם לט"ו בשבט: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". משה מביא את העם עד לארץ ויהושע נוטע אותם בתוך הארץ.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בשלח

ניקולא פואסון - איסוף המן - 1640 - מוזיאון הלובר

נספח אומנותי
למידע נוסף על רב האמן של המן

פרשת בא - ההיסטוריה הצבאית של מצרים

חששו המקורי של פרעה מתחילת ספר שמות (זהו כמובן פרעה אחר מפרעה של פרשתינו) הוא מכך שבני ישראל יצטרפו לאחד מאויביה הרבים של מצרים. ארץ מצרים היוותה תמיד יעד אסטרטגי מסיבות רבות. בתחום הדתי היא היוותה את אחד ממוקדי האיסלם והייתה יעד למסעות צלב (בנוסך לארץ ישראל) וגם מבחיה גיאוגרפית מיקומה הנוח על ים סוף היווה נקודה חיונית בדרך למזרח. הצבא הארחון שנעצר במצרים היה צבאו של רומל במלחמת העולם השנייה שנהדף על ידי כוחות בעלות הברית.
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מחברי פיני קרישר, איש מחשבים, סוציולוג והיסטוריון חובב לכתוב מאמר אורח בבלוג, המתאר שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים. אני מודה לפיני על נכונתו לכתוב בבלוג ומקווה שנזכה לראות מאמרים נוספים פרי עטו בעתיד.

על ההבדל בין משה רבינו, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי
מצרים, אותה ארץ גדולה והיסטורית, אותו מקום שהיה ערש היווצרותו של עם ישראל, היה משאת נפשם של גדולי עולם לאורך הדורות. בסקירה קצרה זו אסקור את ניסיונותיהם של הנוצרים לכבוש את מצרים במסע הצלב החמישי, ואת ניסיונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש אף הוא את מצרים.
אביא את הכישלונות ואת הסיבות לכישלונותיהם, כך אולי נעצים את אותה יציאת מצרים שלנו שגיבשה אותנו והביאה אותנו להיות עם.
מסע הצלב החמישי-רקע כללי:
במסע הצלב החמישי שיצא מאירופה בשנת 1218  פעלו הצלבנים במגמה להסיר את החרפה מכישלונות מסעי הצלב הקודמים (ובמיוחד מכישלון מסע הצלב הרביעי). לאחר מספר קרבות בארץ ישראל בחלקם ניצחו ובחלקם נחלו כישלון צבאי (קרבות בעכו, בהר תבור, בעתלית, באזור מרג' עיון שבלבנון ועוד), פנו צבאות הצלבנים לעבר מצרים בניסיון להביא לשקט בארץ ישראל שנשלטה על ידי הסולטאן שישב במצרים.
לאחר כיבוש העיר דמיאט לחוף הים התיכון בקצה הדלתא של מצרים החליטו הצלבנים לצאת לכיוון קהיר בירת הממלכה האָיֻבִּית (הידוע בשושלת האיובית היה צאלח  א-דין).
מדוע רצו הצלבנים להגיע לקהיר? בכדי לדון על אירועים הסטורים וסיבותיהם נהוג לחלק את ניתוח האירועים לשני חלקים: סיבות ברמת המיקרו וסיבות ברמת המאקרו.
ברמת המאקרו יש לציין את מחשבתם של הצלבנים שחשבו שבכל רגע נתון יוכלו להכניע את הסולטאן ולשחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית מההצקות הבלתי פוסקות מצד מתנגדיהם המוסלמים. ולמרות הכישלונות ההיסטוריים הם זלזלו ביריב המוסלמי העיקש.
ברמת המיקרו יש לציין במיוחד את הופעתו של פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקאנים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה הנוצרית, הגיע לפני המצביא הנוצרי ואמר כי עליו לנצח את הסולטאן – לאחר מכן הלך לסולטאן בעצמו ודרש ממנו להיכנע לכוחות הנוצרים, כמובן שהסולטאן לא קיבל את דעתו. אירוע זה לימד על אמונתם העיוורת של הצלבנים.
הופעתו הפתאומית והיעלמותו הפתאומית גרמה לרוח תזזית במחנה הנוצרי ולהתלהבות רבה.
מסע הצלב החמישי-הנפילה במצרים וסיבותיה:
הצעות כניעה ושלום מצד האיובים נדחו על הסף על ידי נציג האפיפיור ולמרות שמלך ירושלים שמח על הצעות אלו, דעתו נדחתה והוא עזב את המחנה הצלבני. הצבא הצלבני הובס ללא תנאי בקהיר. הוא הפסיד כיון שהאיובים נקטו בתחבולות כמו הצפת הנילוס באזורי קרבות ויצירת בוץ שהיקשה על הלוחמים הצלבנים הממושמעים והכבדים. לאחר התבוסות נציג הכנסייה נכנע והסכים לעזוב כליל את מצרים.
זהו התיאור של הנפילה במצרים, ניתן להוסיף כי מבחינה ארגונית היו בעיות בשרשרת האספקה, כך שהריחוק ממרכזי המזון והלוגיסטיקה והחיפזון בארגון מסע הצלב היה גם הוא גורם משפיע לכישלון – זה הסבר חלקי מאחר וגם מסעי צלב אחרים ומאורגנים כשלו.
מסע הצלב החמישי-תוצאותיו:
כמובן באותו זמן בממלכת ירושלים הצלבנית – ללא צבא שישליט סדר פרעו גדודים מוסלמים ממדינות האזור בערים צלבניות ובראשם בירושלים. ולאורך כל אזורי הארץ ישבו האיובים והציקו לאורך שנים לנוצרים.
המחנה הצלבני במצרים התפרק מנשקו וחזר לאירופה. מדוע לא הצליחו להיאחז במצרים לאחר הניצחון הראשון? ומה יש בה במצרים שמושך את הכובשים לדורותיהם?
על כך נענה אולי בפעם אחרת.

מסע נפוליאון למצרים-רקע כללי:
לאחר המהפכה הצרפתית ולאחר שלטון האימים של היעקובינים ברשות רובספייר בצרפת נכנס לוואקום המנהיגות בצרפת, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הציע לנסוע ולכבוש את מצרים ובכך לנתק את אנגליה מהודו.
המסע הימי למצרים היה סיכון מחושב שלקח נפוליאון עקב השליטה של האנגלים בים. נפוליאון אכן כבש את מצרים ושאף להגיע עד להודו, הכיבוש היה פרק שנלמד בתורת לחימה טקטיקה צבאית. אך בעקבות קרב ימי כנגד הצי הבריטי בהנהגת נלסון – ובו הושמד רוב הצי הצרפתי, נפוליאון וצבאו נתקעו במצרים.
בכיבוש מצרים נקבעה אבן דרך בתולדות המחקר ההיסטורי (ובראש: פענוח כתב החרטומים באמצעות אבן הרוזטה), בתורת המיפוי הגיאוגרפי, ובתורת הרפואה צבאית. כקוריוז נציין את מעבר נפוליאון בים-סוף, הוא כמעט טבע באותו המקום וכשכתב את זיכרונותיו בסוף ימיו – טען כי אז זה היה הרגע המסוכן בחייו וחשש כי ימות כשם שפרעה מת, הייתה שם גאות פתאומית שגרמה לסחף ולכמעט טביעה של נפוליאון.
נפוליאון פחד כי האנגלים ייגשו אליו בתנועת מלקחיים דרך ארץ ישראל ודרך הים ולכן ניגש לכיבושה של ארץ ישראל, הוא כבש את עזה, את יפו, ואת רמלה. הם הגיעו לאזור הר תבור ועד לאזור הירדן ההררי. בעכו הם נתקעו ולאחר זמן לא רב חזרו למצרים ומשם חזר נפוליאון לצרפת חבול ומוכה.
ממילא בתקופה זו חלה הידרדרות בכוחו של השלטון בצרפת, ונפוליאון התכונן לחזור לצרפת.
מסע נפוליאון למצרים-הנפילה וסיבותיה:
ראשית כגורם ראשי לכשלון אפשר לציין את ניתוק הקשר בין בסיסי האספקה בצרפת לבין הצבא הלוחם במצרים, שבא כתוצאה מהשמדת הצי הצרפתי. סיבה שנייה קשורה להערכות שונות על התנגדותם של הכוחות התורכיים, העריכו תחילה כי לא תהיה התנגדות עזה אולם הערכות אלו טעו וגרמו לכשלונות מקרבות בארץ ישראל. גם הכישלון ביצירת אמון בין תושבי מצרים לבין הצרפתים עצמם, הביא לאי שקט וללוחמה זעירה שהביאה בסופו של דבר לנסיגתו של הצבא הצרפתי.
מסע נפוליאון למצרים-תוצאותיו:
מסעות הכיבוש של נפוליון – מעבר לתרומה המדעית והרפואית שתרמו לעולם, תרמו לעליית כוחה של צרפת כמעצמה קולוניאלית, ועד היום חלק מהגבולות של מדינת ישראל נסמכים על הגבולות בין האימפריה הצרפתית לאימפריה הבריטית. נפוליון כמצביא חכם למד את הצורך ביצירת אמון בן הצבא לבין האזור שאליו נכבשים ואת חשיבותה האסטרטגית של הלוגיסטיקה.מצרים כמצרים תרמה להגות הצבאית הצרפתית את החשיבות של התכנון והאסטרטגיה הצבאית ובעצם היוותה את שכר הלימוד של נפוליאון בונפרטה.

מאמרים ודברי תורה נוספים  לפרשת בא

נפוליאון במצרים. איור מתוך הספר "המהפכה" של אדולף תייר שיצא ב-1865