אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת בראשית - עם ישראל ארץ ישראל תורת ישראל


תורת ישראל מתחילה בספר בראשית, ארץ ישראל נמצאת בספר בראשית וצעדי התהוותו הראשונים של עם ישראל כמשפחה מורחבת של שנים עשר שבטים גם מופיעים בספר.

באחת מתכניות הרדיו נשאלה פעם שאלה איזה עניין משותף מקשר בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. התשובה במקרה זה הייתה, קברו של משה, ששיך לפרשת בראשית כאחד מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותיאור קבורתו של משה מופיע בפרשת וזאת הברכה.

קשר זה הינו קשר טריוויאלי בלבד, אולם ננסה למצוא הקשרים יותר עמוקים העומדים מאחוריו. חכמים כבר אמרו על דברי תורה שסופן נעוץ בתחילתן ותחילתן בסופן. אמירה זו מחייבת אותנו למצוא הקשרים בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. נתייחס לרש"י הראשון על התורה:
"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
רש"י מדבר על ארץ ישראל. דיבורים על ארץ ישראל בשלב זה של התורה נראים מוזרים במקצת. העולם כלל עוד לא נברא ומה קשורה איפה א"י לנושא? אולי היה אפשר לדבר על התורה, שהרי התורה קדמה לבריאת העולם 974 דור (בחשבון פשוט, לפי הפסוק "תורה ציווה לאלף דור" ומשה רבנו הוא דור 26 לאדם הראשון). התורה אבל כלל לא נזכרת בפירוש רש"י. התורה כמצוות שצריכים לקיים באמת מתחילה מפרשת החודש הזה לכם שבחומש שמות.

את הצלע השנייה, עם ישראל, העם המגובש שעבר את ארבעים שנות הנדודים במדבר, אנו מוצאים בסוף התורה, ואכן מילותיה האחרונות הן "כל ישראל". והתורה שהיא הצלע השלישית מקשרת בין ארץ ישראל (המופיעה כבר בפסוק הראשון בתורה אם כי בשם יידוע כללי - הארץ) לעם ישראל המסיים את התורה,וכפי שקראנו במגילת קוהלת " והחוט המשולש לא במהרה יינתק".

ועוד מפרש רש"י:
"בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו (ובכתיב תבואתה)".

שני פירושים מהו ראשית (מחלקים את המילה בראשית כך: ב' ראשית - שני דברים מכונים ראשית), התורה נקראת ראשית וגם ישראל נקראים ראשית, מה קודם למה? מובא במדרש (קהלת רבה (וילנא):
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' על אחת כמה וכמה"
מאחר ורש"י כבר הזכיר את א"י, אולי לא ראה צורך לציין שגם בעניין ארץ ישראל מופיע הביטוי ראשית בפסוק בדברים (י"א יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'  אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" ואולי המשטה זו נובעת מהכתיב החסר בפסוק.

מכאן אולי נלמד על משה רבנו. הענו מכל אדם. גם הגמרא שואלת משה בתורה מנין? והשאלה תמוהה שהרי משה רבנו מופיע בכל פרשיות התורה החל מספר שמות למעט אחת. אולם המדרש מוסיף "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". בשגם = משה וגילו של משה מופיע בפסוק. משה כמובן גם מופיע מיד לפני המילים כל ישראל בפרשת וזאת הברכה והנה ראיה שכמו ארץ ישראל, אף משה רבינו נפרש על פני התורה כולה מתחילתה ועד סופה. עכשיו אולי נבין למה כל כך התאווה משה להיכנס לארץ ישראל:
אמרו חז"ל (סוטה דף יד עמוד א):
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

משה רבנו אינו זקוק או צריך לעוד מצווה, אלא שמשה רבנו מבין את הקשר העמוק והחיוני בין שלושת חלקי המשולש ורוצה למלא את יעודו בצורה מושלמת, לחבר בין עם ישראל לתורת ישראל ודווקא בארץ ישראל.

ראינו שהמשולש "ארץ ישראל עם ישראל תורת ישראל" מופיע ברמז כבר בפסוק הראשון בתורה. דגם זה של משולש ישמש אותנו בעיונים נוספים רבים.
להשלמת העיון, עיינו בהפטרה, אכן הפסוק הראשון מדבר על ה' כבורא העולם, אולם רוב ההפטרה ובמיוחד הסיום שלה עוסקים בתפקידו ובמהותו של עם ישראל, כעדים לקיומו של ה' דרך התורה.

מאמרים נוספים
עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל בפרשת וזאת הברכה

מאמרים נוספים לפרשת בראשית

למה שמחים בשמחת תורה

פרשת וזאת הברכה היא פרשה חגיגית במיוחד המסיימת את התורה כולה. הפרשה חגיגית בזכות תוכנה, הברכות של משה לבני ישראל וגם בקביעתה לחג שמחת תורה.

במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הינו טרגי, ולכן השאלה היא מה אנחנו חוגגים ומה ועל מה היא שמחת התורה. בפשטות מדובר ביום חג, ומצווה לשמוח בחג, ועוד שסוכות ושמיני עצרת מכונים זמן שמחתנו, אולם קראנו גם את ספר קוהלת ויחסו המעורב לשמחה.
הברכות ממתנות את הטרגיות שבתורה. הברכות הינן עניניות ומיועדות לשבטים ערב כניסתם לארץ, גם סדר השבטים שונה מהמקובל והוא מסודר בצורה מעין גיאוגרפית (מדרום לצפון). ראובן מקבל ברכה שלא ימותו ממנו הרבה בקרב (הברכה נחוצה עקב היותו חלוץ במלחמה), יהודה מקבל ברכה על המלכות, לוי, שבטו של משה מקבל ברכה ארוכה המתארת את תפקידיו בעם ישראל ואת אי השתתפותו בחטא העגל והמרגלים במדבר. בנימין מקבל ברכה בנבואה שבשטחו יבנה בית המקדש וכך הלאה, כאשר חלק מהברכות ארוכות וחלקן קצרות מאד (זבולון ויששכר כבר מופיעים ביחד).
בסיום הברכות השבטיות מופיעים פסוקי ברכה נוספים המתייחסים על כלל עם ישראל כעם אחד.
לאור ברכות אלו נסה לענות על השאלה, מה חוגגים בשמחת תורה ולמה שמחים בשמחת תורה ומה היא בכלל שמחת התורה.
בפשט נראה כי השמחה היא על כך שסיימנו לקרוא את התורה, וכפי שעושים סעודת סיום בסיום לימוד מסכת, כך גם בסיום המחזור השנתי של התורה, נעשה שמחה ואירוע מיוחד. טעם זה הינו נכון ונבקש טעמים נוספים.

מנהג נפוץ בשמחת תורה הוא להעלות אל כל הקהל לתורה ולכן הברכות נקראות פעמים רבות, ואילו סוף הפרשה (והתורה) נקרא למעמד חתן תורה בצורה חגיגית, ובו עסקנו במאמר על סיום התורה. החזרה על הברכות והשיתוף של כלל הקהל בעלייה לתורה, מראים לנו כי התורה עצמה שייכת לכלל עם ישראל (כמו הברכות שהן לכלל עם ישראל, על שבטיו השונים והברכות המשותפות). מכאן שהשמחה היא שמחה של העם על כך שיש לנו את התורה. שימו לב שהשמחה על עצם קיום התורה, לרוב בשמחת תורה עצמה אין שיעורי תורה רבים ואולי אנו אף לומדים מעט תורה באותו יום. שונה הוא החג מחג מתן תורה, שבועות, בו מקובל ללמוד שעות רבות. בשמחת תורה, השמחה היא העיקר.

טעם נוסף, הוא שיבוץ שמחת תורה בשמיני עצרת ובסיום מחזור חגי תשרי. ההצמדה בין השנה החדשה לבין התחלתה הקריאה בתורה מחדש, לאחר הימים הנוראים, מזכירה לנו, כי עברנו שנה בשלום ואנו כרגע בפתחה של שנה חדשה. אנו שמחים על כך שיש לנו שנה נוספת לעסוק וללמוד בתורה.

נסיים מאמר זה, בפיוט החגיגי "שישו ושמחו בשמחת תורה", הנאמר בקהילות אשכנז (ולצערי במעט מדי קהילות בארץ) ובטקסי הכנסת ספר תורה חדש, במנגינה המסורתית
שִׂישוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה.
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל סְחוֹרָה. מִפָּז וּמִפְּנִינִים יְקָרָה:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:
אֲהַלֵל אֱלֹהַי וְאֶשְׂמְחָה בּוֹ. וְאָשִׂימָה תִקְוָתִי בּוֹ.
אֲהוֹדֶנּוּ בְּסוֹד עַם קְרוֹבוֹ. אֱלוֹהַּ צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:

בְּכָל לֵב אֲרַנֵּן גְבוּרָתֶךָ. וַאֲסַפְּרָה תְּהִלָּתֶךָ.
בְּשָׂשׂוֹן הֲשִׁיבֵנוּ לְבֵיתֶךָ. עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:

הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה.
וְאָמַר זֶה לָזֶה. מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
מִי עָלָה לַמָּרוֹם. מִי עָלָה לַמָּרוֹם.
מִי עָלָה לַמָּרוֹם. וְהוֹרִיד עֹז מִבְטֶחָה:
הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה. וְאָמַר זֶה לָזֶה.
מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם. משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם.
משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם. וְהוֹרִיד עֹז מִבְטֶחָה:
הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה. וְאָמַר זֶה לָזֶה.
מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:

אָגִיל וְאֶשְׂמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. בֹּא יָבֹא צֶמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.
תּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים. לְכֻלָּם חַיִּים. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים:
אַבְרָהָם שָׂמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. יִצְחָק. יַעֲקֹב. משֶׁה. אַהֲרֹן. יְהוֹשֻׁעַ. שְׁמוּאֵל. דָּוִד. שְׁלֹמֹה. אֵלִיָּהוּ. שָׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.
תּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים. לְכֻלָּם חַיִּים. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים:
אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל.
אֲשֶׁר בָּחַר בָּכֶם אֵל. וְהִנְחִילְכֶם הַתּוֹרָה מִמִּדְבָּר מַתָּנָה:
לשמיעת התחלת הפיוט במנגינה המסורתית של יהודי אשכנז

מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה

תואריו ומעלתו של משה רבנו

פרשת וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בתורה ולכן חשוב לעיין בה ולמצוא את המסר העומד מאחוריה. כמובן שנושא עיקרי בפרשה הוא הברכות לעם ישראל, אולם נושא לא פחות חשוב הוא משה רבנו, תואריו, ומעלתו הנבואית.
במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הוא טרגי. משה עומד למות ומקבל בנבואה ומתוך ידיעה ברורה שבני ישראל יחטאו ויגלו מארצם. משה נוקט את כל יכולתו בהסברות, שכנוע וכתיבת עותקים רבים של ספר התורה (ובימי קדם, כתיבת 13 עותקים של ספר באורך של התורה היו כרוכים במאמץ רב), אולם גם משה יודע שכל המאמצים האלו רק ידחו את הקץ. התורה לא רצתה לסיים בצורה שאינה חיובית ובחרה לסיים בנימה האופטימית של הברכות, למרות שבפועל הן נאמרו לפני עלייתו של משה להר נבו המתוארת בסוף פרשת האזינו.

הפרשה מתחילה בתיאורו של משה רבנו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים". תואר זה מופיע לראשונה במקרא (אך בנביאים ובכתובים מופיע עוד מספר פעמים), ולכאורה מראה על חשיבותו ומדרגתו הגבוהה של משה. בעיני נכון יותר לראות בכל הפסוק הזה דווקא האנשה של משה רבנו, מדגישים שהוא איש, מזכירים שהוא לפני מותו. אזכרות אלו נועדו כדי למנוע תפיסה שגויה שמשה בעצמו הוא אל (ואכן הר נבו מקודש לדתות אחרות), ולחזק את האמונה שהאל הוא ללא דמות כלל.

התורה מדגישה שמשה מת (למרות שהוא עלה יחידי להר נבו, ולכן היה אפשר להאמין שהוא עלה לשמים או נעלם למקום אחר) ואף נקבר, כמו כל אדם אחר. מסיבה זו בדיוק גם מקום קבורתו של משה לא נודע.

במותו של משה הוא מכונה בתואר אחר "עֶבֶד-ה'". מדרגה זו גבוהה יותר ואף מצאנו שהקב"ה קורא כך למשה עוד קודם בתורה (במדבר פרק יב)
"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"
 ושוב מיד בפתיחת ספר יהושע (א' ב): "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל"

גם תואר זה של עבד ה' אינו יחידאי, אף יהושע, תלמידו הגדול של משה מכונה כך לפני מותו (יהושע כ"ד כט): "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים", בתורה מצאנו גם שכלב בן יפונה מכונה כך (במדבר י"ד כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" וגם מזמורים בתהלים פותחים בציון התואר עבד ה' לדוד (מזמורים י"ח ו-ל"ו).

שני תוארים מנוגדים אלו "איש האלוהים" מצד אחד "ועבד ה'" מצד שני משלימים אלו את אלו ומצאנו רק במשה רבנו שנקרא בשניהם. במיוחד בולט הדבר, בסיום פרקי הנבואה. הנביא מלאכי, מאות שנים לאחר משה רבנו, חותם את הנבואה. אחריו לא תהיה נבואה יותר ומילותיו האחרונות, מתייחסות אל העבר הרחוק (מלאכי ג'):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם"
הנבואה, מתחילה באדם הראשון ובאבות מתעצמת דרך משה רבנו, עוברת עשרות נביאים ונביאות ומסתיימת לאחר מאות שנים בחזרה שוב לאדון הנביאים, משה רבנו.

וכמובן התורה עצמה מעידה על כך: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" וממשיכה התורה ומסבירה, בשני הפסוקים האחרונים של כלל התורה,  למה מעלתו של משה אינה ניתנת למעבר: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ: ולְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל".

משה רבנו עשה דברים שלא ייתכן ויעשו בעתיד. הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם אחד, עם ישראל. דבר כזה לא ייתכן יותר, גם נתינת התורה לעם ישראל, הייתה מעשה חד פעמי שאינו יכול לחזור על עצמו. התורה, במילותיה האחרונות, בחרה להדגיש שלושת מושגים אלו: עם ישראל ותורת ישראל וכמובן הצלע השלישית של ארץ ישראל, שה' הראה את כולה למשה ושעומדים להיכנס אליה מיד לאחר סיום ימי אבל משה, עקב חשיבותם הרבה והיותם המסר המסכם של חמשת חומשי תורה.

חזק חזק ונתחזק

משה. יצירה של האמן מיכאל סגן-כהן. אקריליק ועפרונות צבעוניים על בד, 70X212 ס"מ. 1977-78. מקור: אתר מיקראנט


מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה


קריאת התורה בסוכות

סוכות, ככל שאר החגים, משנה את סדר קריאת התורה, ובמקום קריאת פרשת השבוע קוראים מעניני החג.

כפי שעמדנו במאמר על מועד חג הסוכות, אין בתורה פרשייה המתארת אירוע שהיה בסוכות, ולכן קוראים בחג סוכות את פרשיית המועדות הכללית בפרשת אמור שבספר ויקרא. בפסח קוראים את סיפור יציאת מצרים ובשבועות את מתן תורה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

כריכת הספר הפטרה לעניין

בשבת חול המועד סוכות, קוראים את פרשת "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה", שהיא חלק מפרשת כי-תשא, ועוסקת בעיקרה בירידת משה מהר סיני עם לוחות הברית השניים וכוללת גם אזכור קצר לשלושת הרגלים.

בשמיני עצרת קוראים את פרשת וזאת הברכה (הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת) ומסיימים את התורה, וכדי להראות את חיבתנו לתורה מתחילים מיד בקריאת הפרק הראשון של חומש בראשית. פרשת בראשית המלאה נקראת כרגיל בשבת שאחרי שמחת תורה.

בניגוד לפסח, בו בכל יום של חול המועד יש קריאה שונה בתורה, בחול המועד סוכות החיים לבעלי הקריאה פשוטים מאד. קוראים את קורבן המוסף של אותו יום.

הקריאה היא קצרה מאד, שלושה פסוקים בסך הכל (שזה המינימום לקריאה), וחוזרים על אותם פסוקים ארבע פעמים (בחול המועד עולים לתורה ארבעה אנשים).

בחוץ לארץ המצב קצת יותר מסובך בגלל יום טוב שני של גלויות ולכן קוראים שם בכל יום את המוספים של שלושה ימים שונים. למזלנו אנחנו בארץ והדברים פשוטים. למעשה רוב האנשים יודעים לקרוא את הפסוקים הנ"ל בתורה, מאחר ומספיק לשמוע את הקריאה פעמיים בשביל לזכור אותה בעל פה.

דבר מעניין בקריאת סוכות הוא שהתורה עושה לנו משחק מצא את ההבדלים. במבט ראשון הקריאות נראות זהות לחלוטין אולם קריאה זהירה תגלה הבדלים ברורים ואני מזמין את הקוראים לפתוח את ספר במדבר פרק כ"ט ולמצוא את ההבדלים.

אודה גם אם ידועים לכם מדרשים המתייחסים להבדלים אלו ותרשמו אותם בהערות. לדעתי, אולי כיוונה התורה מראש לעשות הבדלים בין יום ליום ולגרום לנו גם כשהקריאה נשמעת זהה לחלוטין, להתרכז, לקרוא מתוך הכתוב ולשים ליבנו להבדלים הקטנים, ולא לקרוא מהזכרון קריאה המתאימה בכלל ליום אחר.

הנה רשימת ההבדלים שאני מצאתי, אני מניח שיש נוספים ובפרט אם נחפש גם הבדלים בטעמים ובניקוד.
  • ביום הראשון מופיע פסוק פתיחה שאינו מופיע בשאר הימים (מאחר והם אינם מקראי קודש) וגם פסוק סיום שאינו מופיע באף יום אחר (פסוק טו - "וְעִשָּׂרֹון עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים". ניתן לומר שמנחות והנסכים מופיעים פעם אחת וזהים ביותר הימים ואין צורך לפרטם שוב. הבדל נוסף ביום הראשון, בכבשים מופיע "תְּמִימִם יִהְיוּ", המילה יהיו לא מופיעה בשאר הימים.
  • מספר הפרים הולך ויורד. מתחיל ב-13 ומסיים ב-7. סך הכל מוקרבים בחג שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. הירידה בפרי החג הייתה המקור לדעת בית שמאי להדלקת נרות חנוכה בסדר דומה, שמונה נרות ביום הראשון וכל ערב מפחיתים נר.
  • הצירוף פרים בני בקר מופיע רק ביום הראשון והשני, לאחר מכן נאמר פרים סתם.
  • בימים השני והשישי מופיע סיום שונה: ביום השני - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם", ביום השישי - "מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ" ובשאר הימים - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ". ביום השביעי מופיע המילה "כמשפטם" לעומת "כמשפט" ביתר הימים.  המדרש דורש הבדל זה (מובא ברש"י) כמו שאמרו רז"ל:  "בשני ונסכיהם. בששי ונסכיה. בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג". מדרש זה מופיע בגמרא במסכת תענית.
  • ביום השביעי השינוי של המילה כמשפט והוספת מם סופית גורמת לכך שכל המילים בפסוק יסתיימו באות מם. למשמעות הענין ראו בחידה לפרשת וישלח.
  • ההתיחסות לשעיר העיזים משתנה. ביום הראשון השני והרביעי: "וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד חַטָּאת" ביתר הימים: "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד".
  • ביום הרביעי, פסוק כד פותח "מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" לעומת "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם".
  • קורבנות שמיני עצרת שונים מהותית אבל שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ולכן לא נעשה אליו השוואה