אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת פינחס - פרשת פנחס כפי שלא כתובה בתורה ומינוי יהושע

לדף הראשי של פרשת פינחס
במאמר זה ננסה לקרוא את פרשת פינחס כפי שאינה כתובה בתורה. אני מציע לקוראים להחזיק חומש בידם ולעקוב אחרי הפסוקים (במדבר כ"ה י'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא. {פ}

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה {פ} וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל אֶל-הַמַּחֲנֶה ; אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ס}
מי שמתחיל לקרוא את פרשת פינחס רואה מיד שלא כך כתוב בתורה.

סיפור המלחמה במדין שמופיע כאן בצורה רציפה והגיונית, מחולק בתורה לשני סיפורים, כאשr רוב פרשת פינחס וחלק מפרשת מטות מפרידים ביניהם. התורה אפילו מדגישה את פעולת החיתוך הזו על ידי צורת כתיבה נדירה של סיום פרשייה באמצע פסוק לאחר המילים: "ויהי לאחר המגפה", צורה נדירה ביותר.

למעשה פרקים כ"ו עד ל' נכנסים באמצע פרשת פינחס והם מהווים את כל פרשת פינחס. הפרשיות בפינחס אינן במקומן אלא נלקטו ממקומות שונים ואפילו מזמנים שונים בתורה. נעמוד על מקומן "הנכון" של הפרשיות וננסה להסביר מדוע הן מובאות או יוצרות את פרשת פינחס ומה מחבר ביניהן.

פרק כ"ו מתאר את המפקד השני של בני ישראל במדבר. מדוע צריך מפקד שני? לכאורה המפקד קשור לצבא ויכול להצביע על כך שיש קשר בין המפקד לבין מלחמת מדיין אולם זה רק לכאורה. המפקד השני נחוץ על מנת לשחזר את תחילת ספר במדבר שהתחילה במפקד. הצבא שנבחר בסוף להילחם במדיין הינו מצומצם ביותר. אלף איש למטה בלבד. המפקד מיועד לרגל הכניסה לארץ ישראל ולחלוקת הארץ. בפרשת חוקת כבר הגיעו לגבול ארץ ישראל ולכן ראוי לחזור על המפקד. פרשיית המפקד ארוכה אך מתחבאים פרטים מענינים לרוב, למשל:

  • מפקד שבט ראובן – חזרה על סיפור קרח תוך ציון פרט חשוב על בני קרח שלא מתו.
  • בני שמעון – מספרם פחת מאד בעקבות חטא בעל פעור. ציון זה מהווה הטרמה לעתידו העגום של שבט שמעון (השבט אינו מקבל ברכה ממשה בפרשת וזאת הברכה ולא נוחל את הארץ בספר יהושע)
  • מנשה – לפני אפרים למרות שסדר המחנות לא כך. בשבט מנשה המשפחות רבות ועמוקות מאד (דור שביעי) ומגיעות עד צלפחד – הקדמה לפרשיה הבאה.
  • אשר – שרח בת אשר מוזכרת בשמה כנראה היתה המבוגרת ביותר מאלו שנכנסו לארץ.

סיום המפקד – פה באה המטרה האמיתי של המפקד – המספר הסופי של בני ישראל כמעט זהה (למרות הבדלים עצומים במניין השבטים ובפרט שמעון ומנשה) אך דור שלם התחלף והמפקד בא להדגיש זאת.

למרות כל זאת המפקד אינו מופיע במקומו ההגיוני. הוא היה צריך לבוא אחרי פרשת מלחמת מדיין ולכאורה יש שני מקומות בולטים לשבצו. או לפני עניין בני גד ובני ראובן (מאחר והמפקד הוא ליורשי הארץ ואלו ויתרו על נחתלם) או בתחילת פרק ל"ה, מיד אחרי שמות הנשיאים של השבטים שנכנסים לארץ על מנת לחזור על מבנה המפקד בתחילת ספר במבדבר (נשיאי השבטים ומיד אחר כך מפקד כל שבט). מאחר ושמות הנשיאים כוללים רק שבטים שנוחלים את הארץ, אנו רואים מעין עונש לנשיאי גד וראובן ששמם אינו נזכר ולעניות דעתנו מיקומו של פרק המפקד יהיה בתחילת פרק ל"ב.

פרק כ"ז
פרק כ"ז עוסק בבנות צלופחד וגם פרשייה זו מחולקת לשניים. בסיום ספר במדבר באים בני שבט מנשה וטוענים שבנות צלופחד צריכות להינשא לבני שבט מנשה בלבד. בכך למעשה מסתיים הספר. חלוקה זו של הסיפור היא מלאכותית. ברור שבני שבט מנשה טענו את טענתם מיידית לאחר מתן ההלכה שבת יורשת נחלה. יותר מזה מסיפור הכתובים ניתן אפילו להבין שהיה ויכוח מר בין בנות צלפחד לבין יתר שבט מנשה שבעקבותיו בכלל הגיעו אל פתח אוהל מועד. ולכן היה ראוי להעביר את כל סיפור בנות צלופחד לסוף הספר (או לחילופין לסיימו כאן) ולא לפצלו לשניים.

בהמשך הפרק מופיע תיאור מותו של משה רבנו. פרשייה זו אינה במקומה. נשווה בין פרשיה זו לפרשת האזינו ביומו האחרון של משה רבנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. "

אל מול דברים ל"ב
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
הביטויים המודגשים מראים כי מדובר כמעט באותו ציווי ובאותו טקסט עצמו ונראה שהפרשה הועתקה בשינויי נוסח קלים מפרשת האזינו למקומנו.

פרקים כ"ח-כ"ט

קורבנות – פרשיה שלא במקומה (נאמרה בא' בניסן בשנה השניה) כמו פרשת פרה. למה מופיעה פה ולא בספר ויקרא?

פרק ל'
נדרים – פרשיית נדרים כבר אינה בפרשת פינחס ומופיעה בפרשת מטות ועדיין קוטעת את הרצף עד להמשך תיאור המלחמה במדיין.


דומה שכל הפרקים הנ"ל מכוונים משני צדדים לפרשייה האמצעית שהשמטתי עד כה, ושעוסקת במינוי היורש למשה. זהו עיקרה של פרשת פינחס. משה מנושל מההנהגה בפרשת חוקת, פרשת בלק רובה מתרחשת מחוץ למחנה. האירועים בסוף פרשת בלק רק מחזקים את הצורך במנהיג, ואולי זה יהיה פינחס, היחידי שקם לעשות יוזמה?

הפרשייה נפתחת באחד הפסוקים המיוחדים ביותר בתורה (ט"ו).


הפסוק התמים לכאורה הינו יחידאי במקרא. הוא אינו הפסוק הרגיל שאנו מכירים: "וידבר ה' אל משה לאמר". השוו זאת לפנייה אחרת של משה רבנו  מיד לאחר חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיו..." . איזה הבדל. בחומש שמות יש לשון בקשה. מודגש גם היטב הבדל המעמדות ואילו אצלנו דיבור ישיר. לא שאלה ולא בקשה אלא אמירה ואולי אפילו ציווי של משה לה'. פסוק זה על אף פשטותו מהווה מפתח להבנת נושא הפרשיה וחשיבות עניין היורש ובני ישראל עד כדי שהוא מצדיק פניה ישירה (ואולי אפילו חצופה) כזו ממשה.
משה ממנה וסומך את יהושע, 1860 תחריט עץ על ידי  Julius Schnorr von Carolsfeld

בעיוננו הבא על פרשת מטות נתעכב יותר על דמותו של יהושע. בינתיים נסתפק האם יהושע בחירה טובה? האם יהושע מחובר יותר לעם? מתוך התורה ידועים לנו רק פרטים מעטים על יהושע.
  • יהושע לא מש מתוך האוהל
  • יהושע לא היה ארבעים יום עם העם כשחיכו למשה
  • יהושע הוביל קרב אחד מול עמלק
  • יהושע נקרא פעם הושע והיה אחד מהמרגלים שלא הוציאו דיבת הארץ
  • יהושע מקנא למשה בפרשת המתנבאים
  • יהושע הוא משרתו הנאמן של משה. 
האם בימינו כאשר מנהיג מבקש למנות את משרתו למנהיג תחתיו אנו מרוצים מהמהלך? ברור שלא. ולכן דרושה הסכמה אלוקית למהלך וגם לבצע אותו לעיני כל ישראל. במפרשים מופיעה הסברה שמשה רצה שבניו יתמנו לתפקיד. סברה זו אינה יכולה להיות לפי הפשט. בני משה אינם נזכרים כלל בתורה לאחר לידתם. גרוע מכך פעמיים בהם מוזכרות תולדות אהרון ומשה בספרינו (פרקים ג' וכ"ו כפי שהוכר למעלה) התולדות הם של אהרון ומשה אולם רק בניו של אהרון נזכרים. התורה מתעלמת לחלוטיין מבני משה. אנו שיודעים זאת בודאי לא נצפה שבני משה יתמנו לתפקיד כלשהו.

להבדיל המעבר מאהרון לאלעזר הינו פשוט וטבעי. אהרון עולה להר ואלעזר יורד ממנו ובכל הפסוקים הבאים מחליף אלעזר את אהרון (למשל כ"ו א'). ענין בחירת המנהיג לעם ישראל הוא מרכז פרשת פינחס, כאשר כל השאר, המפקד, נחלת הארץ, בנות צלופחד, ואפילו הקורבנות (הציבור) והנדרים שלא הקריבו במדבר ויתחייבו בהם עם הכניסה לארץ (רמב"ן), או לפי פירוש רש"י (צווה את בני עלי), יהיו באחריות המנהיג. בחירת המנהיג חשובה וחיונית, ומצדיקה אפילו פנייה ישירה לקב"ה. מה שמשה לא עושה בשביל עצמו (למשל פנייה על מנת לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל) הוא עושה למען עם ישראל, שלא יישאר כצאן שאין לו רועה. שוב מתגלה משה כדמות הרועה הנאמן הדואג לעמו גם על חשבונו האישי.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס 

פרשת פינחס - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת פינחס היא הפרשה ה-41 בתורה וה-8 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-280 שורות בספר תורה ויש בה 35 פרשיות (מיקום 2), מתוכן 10 פרשיות פתוחות ו -25 סתומות. בפרשה יש 168 פסוקים (מיקום 2),1887 מילים (מיקום 9) ו-7853 אותיות (מיקום 4). לפי ספר החינוך יש בפרשת פינחס 6 מצוות (מיקום 23), מתוכן 6 מצוות עשה (מיקום 15) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32). הערות לפרשת פינחס :

מאמרים לפרשת פינחס
פרשת פינחס כפי שלא כתובה בתורה ומינוי יהושע

לפרשה הקודמת - בלק
לפרשה הבאה -מטות

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

בלק - חידה לפרשת בלק

 דף חידה זו הינו ישן אתם מוזמנים לעבור לדף החידות החדש לפרשת בלק, הכולל חידות ציורים, חידות מילוליות ותפזורת.
 



פרשת בלק - בחירתו החופשית של בלעם

פרשת בלק שונה משאר הפרשות בתורה. הפרשה מתרחשת מחוץ למחנה ישראל ובני ישראל כלל אינם שותפים לה. למעשה לא ברור איך תוכן הפרשה הגיעה אלינו מאחר ובני ישראל לא היו מודעים למאורעות שקרו. במאמר זה ננתח את הפרשה (המורכבת בסך הכל משתי פרשיות) תוך הארת נקודות שונות בה שלא תמיד זוכות להסבר מספק.

מתי הייתה פרשת בלק?
נתחיל כדרכנו בתיארוכה של פרשת בלק. התיארוך קל מאחר והוא מופיע בפסוק הראשון: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי", כלומר אחרי המלחמות בסיחון ובעוג. אולם אם נעבור לקריאה בחומש דברים נגלה שכמו שבני ישראל פנו לאדום בבקשת מעבר ונענו בשלילה, כך פנו גם לעמון ומואב, נענו בשלילה ועקפו אותם. על בלק לא נאמר כי הוא מפחד אלא רק כי הוא ראה, וגם אין אנו יודעים עליו מאומה. רק בפסוק ב' נאמר שמואב מפחד מבני ישראל ויקץ בהם (אותו ביטוי בדיוק שנאמר בתחילת חומש שמות על המצרים). מואב פונים לזקני מדין (מה לאלו ואלו? המדיינים הרי הם שוכני המדבר, רחוק?) בדאגה שבני ישראל ילחכו את סביבותיהם ולא ישאירו כלום (אדמה חרוכה). לא סכנת המלחמה היא שעומדת לנגד עיניהם (לעומת בלק שמפחד כנראה ממלחמה). רק בפסוק האחרון של הפתיחה אנו למדים "...בָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא".

פניית בלק לבילעם
בלק, שרואה כי במלחמות רגילות אי אפשר לנצח את בני ישראל, מנסה שיטה חדשה, וקורא לבלעם בן בעור. אם השם מצלצל לכם קצת מוכר, חיזרו לסוף פרשת וישלח ושם תיראו שהוא המלך הראשון המולך בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. אין אפשרות לקבוע כי מדובר באותו אדם אבל בוודאי לבלעם היה מעמד נכבד ומפורסם באיזור. בלעם נמצא רחוק מאד מזירת ההתרחשות. פתורה היא בחילוף אותיות פרת, ומי שלא משתכנע מחילוף זה, התורה אומרת בפירוש "... אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ...". בלעם מגיע מרחוק.
לבלעם יש יכולת לברך ולקלל אולם פניית בלק אליו משונה: "...אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ.". אוכל ואגרשנו ביחיד, נכה ברבים. רש"י מפרש שהכוונה לבלק ולעמו, אולם לי נראה שאפשר לפרש כי הכוונה נכה, אני ואתה, בלק ובלעם. יש פה רמז שלבלעם יש כבר עניין אישי במאבק נגד בני ישראל. ייתכן שמקור המדרש על שלושת יועצי פרעה (יתרו, איוב ובלעם) מה לעשות במשה עוד כשהיה ילד בארמון פרעה, מקורו במילים אלו ממש. ובכן נניח כי בלעם מכיר היטב את משה ואת יכולתו (על יכולתו של בלעם עצמו נלמד בהמשך מפיו), ובהחלט רואה פה עניין אישי, בין אם מעין תחרות עם משה, ובין אם יחסי שנאה שהתפתחו לאורך 120 שנה (וגם בלעם מסתבר מבוגר מאד).

בחירה חופשית נגד רצון האל
אולם לפי הפשט אין לנו בינתיים יחס לבלעם, ואפילו ההיפך, כאשר זקני מואב וזקני מדין באים , בלעם מחכה לשמוע את תשובת אלוקים בלילה (דרגת נבואה פחותה ממשה רבנו). הקב"ה משתף פעולה ובא לשאול את בלעם מי האנשים, שימו לב שבלעם משמיט את המילה "נכה" מתשובתו לקב"ה (בה הוא משנה במעט את דברי בלק): "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו ", ולכאורה בילעם מנסה להסתיר את העניין האישי שיש לו ולהציג את כל העיסקה כביזנס טהור. בלעם כידוע מקבל תשובה שלילית, מוסר אותה לזקנים ומסרב לבוא. לכאורה בלעם ממש צדיק ושומע בקול ה', אולם ברור לנו כבר בשלב זה שבלעם היה צריך לסרב מיד ובמקום ולא לחכות לתשובה הלילית. בלעם אכן היה נביא אמת (לפחות לאותה שעה) והיה יודע את מעלתו של עם ישראל. . נקודה חשובה זו מעלה את נושא "הבחירה החופשית" בפרשה זו. בלעם בוחר בחירה חופשית נגד רצון האל, ובחירה זו מתאפשרת. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ההמשך ידוע, אלוקים לכאורה מתרצה, אולם מזהיר מראש את בלעם שלא יוכל להתנבא כרצונו. בלעם בשלב זה כל כך חדור רצון לקלל שהוא מתעלם מכל תמרורי האזהרה והולך בכל זאת. סיפור האתון המדברת מעלה קושיות גדולות. לרוב אנשים מופתעים שהאתון פותחת את פיה, אבל ההפתעה האמיתית בחלק זה של הסיפור היא תשובתו המיידית של בלעם וחוסר ההפתעה שלו ממעשה ניסי זה! בלעם פשוט עונה, וממשיך לנהל שיחה עם האתון ללא הבנה כלל של המתרחש, רק כשהוא רואה את מלאך ה' הוא מצטדק ומציע לחזור לביתו. אולם הצעה זו לחזור היא כלפי חוץ. הוא לא היה צריך להציע לחזור, הוא היה צריך באופן מיידי לחזור! הבחירה החופשית להרע של בלעם מושכת אותו בכח לעבר בלק.

בלעם והאתון - רמברנדט 1628 מוזיאון Cognaq-Jay פריז
בברכות עצמן נתרכז אי"ה בפעם אחרת (ראו מאמר על משלי בלעם), אולם חשוב להבחין בין שתי הברכות הראשונות הראשונות בהן ה' שם דבר בפי בלעם לבין הפעם השלישית בה בלעם מבין כי לקלל לא יוכל והוא מתנבא מיוזמתו כאשר התורה מציינת :"וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" כלומר שנבואתו אכן אמת. רק בסבב ברכות זה, מספר בלעם על עצמו: "נאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". מתברר לנו למפרע עד כמה גדול הוא הנביא בלעם. ידוע המדרש שבלעם היה נביא לאומות העולם גדול כמשה (למרות שראינו שקיבל את נבואתו בחלום ולא בצורה ישירה – וראה בהבדל בין דרכי קבלת הנבואה שדנו בהן בחידה לפרשת בהעלותך). בלק מתייאש לחלוטין ומשלח את בלעם למקומו, לא לפני שבלעם פוצח בסבב נוסף של נבואות הפעם על עמים נוספים ולא רק על ישראל. בכל מקרה הפרשה מסתיימת כך: " וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם-בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ".

השפעת בילעם על חטא בעל פעור
מיד לאחר מכן מוזכר חטא בעל פעור. וישב ישראל בשיטים. אם נעיין בפרשת מסעי (ל"ג מט) נראה כי רק חלק ממחנה ישראל יושב בשיטים והמחנה עצמו מתפרס על פני שטח גדול בהרבה. מסופו של הסיפור נראה כי חלק זה של המחנה הוא חלקו של שבט שמעון.
גם בפרשייה זו יש בלבול מסוים בין מואב למדיין. בפסוק הראשון מופיע כי העם זונה אחרי בנות מואב, ואילו האשה הנהרגת היא מדיינית ואף המלחמה המתוארת בפרשת מטות היא רק כנגד מדיין.
והנה בפרשת מטות אנו מגלים כי בני ישראל הורגים את חמשת מלכי מדיין "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". מה בכלל בלעם עושה שם. בלעם הרי חזר למקומו (ארם נהרים הרחוקה!). את התשובה מגלה לנו משה רבנו בעצמו: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'". כלומר בלעם הלך למקומו, הגיע למקומו, הבין שבברכות אין לו מה לעשות ופיתח תוכנית חלופית. בלעם ידע שבמהלך השהות במדבר פרצו מפעם לפעם מגפות שונות בהם (ופרשת נחש הנחושת, ארעה רק זמן קצר קודם לכן) וידע להסיק כי לעם ישראל יש נקודות תורפה שאפשר לנצל לצרכיו. בלעם בוחר שוב ברע, בבחירה חופשית, ומתעלם מכל מה שקרה קודם לכן וממשיך במאמציו לפגוע בעם ישראל. בלעם חוזר כנראה למדיין (בלק איבד עניין בסיפור. יותר מזה, התורה לא באה בחשבון עם בלק כלל, ואף מדרשים דורשים שבזכות 42 הקורבנות שהקריב, זכה ורות המואבייה היא מצאצאיו ובודאי זכה שאחת מפרשות התורה נקראת על שמו). ומשיא את עצת הפיתוי. מידע נוסף על הפרשה מגיע מספר יהושע (י"ג כב): "וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל-חַלְלֵיהֶם" ורד"ק שם שואל בדיוק את אותה שאלה, מה בלעם עושה שם אחרי שחוזר למקומו ועונה בדרך קצת שונה:
 "הקוסם -להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם ונבואתו הייתה לשעה, או לכבוד ישראל בא אליו מלאך ה' לדבר הנבואות ההם, ויש לשאול איך מצאו בלעם שם והלא כתיב: וילך וישב למקומו אלא שחזר שם לבקש שכרו על העצה שנתן להם למואב ולמדין, להוציא בנותיהם היפות ויזנו ישראל עמהם ויהיה קצף ה' בהם, וזהו שאמר: לכה איעצך כמו שכתוב בדבר בלעם וכשראה שנתקיימה עצתו הלך למואב ולמדין, לבקש שכרו מהם."

נשארה השאלה איך נכתבה הפרשה כמובן אפשר להגיד כי משה קיבלה בנבואה ישירות מה', אולם מאחר ובני ישראל תפסו את בלעם ולא היו הורגים אותו סתם בשדה הקרב (כפי שאומר הרד"ק בפירושו לספר יהושע שפינחס הרגו בארבע מיתות דין), אפשר בהחלט להניח כי בלעם עצמו סיפר להם את כל סיפור נבואותיו מטעמיו הוא. ייתכן והטעם היה רצון להתפארות עצמית ולהתרברבות וייתכן כי מאחר וכבר הבין כי סופו קרוב והוא לא יכול לפגוע בישראל, על כורחו נאלץ לספר בשבח ישראל (שכן נביא אינו יכול לכבוש נבואתו) ובגנותו הוא עצמו.