אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

תפקידי הלויים ומתנות הנשיאים בפרשת נשא

פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר. בסיום פרשת במדבר נמנית משפחת קהת ובפרשת נשא מונים את משפחות גרשון ומררי. אמנם המשפחות כבר נמנו קודם לכן אבל בשונה מבני ישראל הם נימנו מגיל חודש ומעלה (לא מופיעה נקודת סיום ולכן יש להניח שלא הייתה מגבלת גיל למפקד) ואילו בפרשתנו הספירה היא מגיל שלושים ועד גיל חמישים, גיל העבודה. מספר נקודות בולטות מיד כאשר משווים בין המניינים:
  • שבט לוי הוא שבט קטן מאד. מגיל חודש ומעלה מונה השבט רק 22,300 איש, שזה אמנם לא הרבה פחות משבטי בנימין ומנשה, אולם המניין של בני לוי כולל את כל השבט. המניין לגיל העבודה (שהינו קצת פחות מבני ישראל) הוא בסך הכל 8580, וגם אם נגדיל אותו כי נספרו שני עשורים בלבד, ולא שלושה כמו יתר בני ישראל, נגיע שגודלו של שבט לוי הוא מחצית מהשבט הקטן ביותר וחמישית מהשבט הגדול ביותר.
  • סדר העבודה הולך מהפנים חוצה. משפחת קהת אחראית על הכלים, משפחת גרשון על היריעות והמכסה, ומשפחת מררי על הקרשים והאדנים. גם היקף העבודה הולך וגדל ולמשפחת מררי יש את עומס העבודה הרב ביותר.
  • ללויים אין תפקיד פעיל בפעולת המשכן, אלא רק בפירוקו, נשיאתו והקמתו. התפקידים של הלווים ישתנו כאשר המשכן יגיע למקום קבוע או בבית המקדש. כל עבודת הלויים המתוארת בפרשה היא אך ורק לימי המסעות במדבר.
אנו יודעים מהתורה ששבט לוי הוא שבט מבוגר. הגילאים של לוי, קהת ועמרם מפורשים בתורה וכלם חיו מעל 130 שנה. גם מספר הדורות מלוי עד משה הוא שלושה דורות בלבד. לשם השוואה, מספר הדורות בין אפרים ליהושע הוא תשעה כפי שכתוב בדברי הימים א' פרק ז' כג-כז. ניתן גם להגיד שבגלל ששבט לוי, לא היה נתון בקשיי השעבוד במצרים וזכה למעמד מיוחד, הוא לא התברך בפריון יוצא הדופן שהיה בשאר השבטים (ואולי הבדלי המספרים, הם המקור למדרש כי שבט לוי לא היה בשעבוד).
דבר מעניין נוסף על עבודת הלויים הוא גיל התחלת העבודה. בפרשתנו מצוין הגיל של שלושים שנה ואילו בפרשת בהעלותך הגיל הוא עשרים וחמש שנה. רש"י מפרש כי יש חמש שנות חניכה לעבודה (לימוד פירוק והרכבת המשכן), אולם אפשר גם לפרש כי מספרם הנמוך, של הלויים הצריך גיוס כוחות נוספים למשימה והוריד את גיל תחילת העבודה.

לאחר מנין הלויים באה פרשת שילוח הטמאים מהמחנה. הטמאים נמצאים מחוץ למחנה והולכים בשוליו עד שהם יכולים להיטהר. גם שלב זה הוא חלק מהתחלת המסע לארץ ישראל. הפרשות הבאות אחר כך, הן פרשות מצוות שאולי מקומן הטבעי יותר הוא בספר ויקרא. דיני אשמות ומעילות, נזיר וסוטה (ענינים דומים מופיעים בספר ויקרא). מיקום הפרשות דווקא בהכנות לארץ ישראל דורש הסברים. רש"י מקשר בין כל הפרשות, קשר סיבתי. מי שמועל בקודשים סופו שאשתו תמעל בו, ומי שרואה סוטה מוטב לו שיינזר מהיין, אולם הסיבה לכל ההופעה של הפרשות הנ"ל היא תעלומה.
לדעתי יש פה רמזים מוקדמים, לכך שהמסע לארץ ישראל לא הולך להיות פשוט. ספר במדבר עושה הנגדה בין הרצוי למצוי, מפקד המחנות והלווים הוא בבחינת רצוי: הכנות למסע לארץ ישראל, פרשיות אשמות וסוטה הן המצוי, דברים פחות חיוביים שקורים בעם ישראל. המתח בין הרצוי למצוי נשמר עד סוף החומש ובע"ה נתייחס אליו גם בפרשות הבאות.
הפרשה מסתיימת בברכת כהנים כפי הציווי לברך את הכהנים שנאמר ביום חנוכת המשכן בפרשת שמיני (ט' כב-כג):
"וישא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהשלָמִים.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם."
אכן הכתוב אומר לנו את זמנה של הפרשה: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...". הנשיאים הביאו את מתנותיהם ליום חנוכת המשכן, וכולם הביאו את אותם דברים. הקורבנות הגיעו על עגלות ושוורים, שניתנו ללויים לצורך עבודתם. משה ער להבדלי העבודה בין משפחות הלויים ולכן בני קהת לא מקבלים כלום (הם נושאים את כלי הקודש בידיים), בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה שוורים ובני מררי ארבע עגלות ושמונה שוורים.
כוונת הנשיאים הייתה להקריב את כל קורבנותיהם ביום אחד, אולם ה' מצווה לפרוש את ההקרבה על פני שנים עשר ימים לפחות, כאשר כל יום מוקדש לנשיא אחר או לשבט אחר.
סיום הפרשה הוא סיומו האמיתי של אירוע חנוכת המשכן. אם בסיום ספר שמות (המקום הראשון בו מתוארת חנוכת המשכן) נאמר (מ' לה):
"וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן."
הרי שפרשת נשא מסתיימת בצורה חיובית הרבה יותר (ז' פט):
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו."

דברי תורה ומאמרים לפרשת נשא

סדר השבטים בפרשת במדבר

פרשת במדבר פותחת בציון שמות הנשיאים של שבטי ישראל. הפעם הקודמת ששבטי ישראל מנויים היא בתחילת פרשת שמות וההבדל הבולט לעין הוא ששבט לוי אינו נמנה עם השבטים כלל וגם הסדר של בני השפחות שונה: דן אשר גד ונפתלי לעומת דן נפתלי גד ואשר.

הפרשייה הבאה עוסקת במפקד השבטים וגם היא מונה את כל השבטים וגם שם יש שינוי חדש בסדר בו שבט גד עובר להיות השבט השלישי לאחר ראובן ושמעון. בפעם השלישית מתואר סדר השבטים לפי המחנות, ושוב יש שינוי בסדר כאשר כל מחנה יהודה, מקדים את מחנה ראובן.

בין המפקד לפי שבטים לבין המפקד לבין המחנות, מופיע תפקידו של שבט לוי, לשמור ולשאת את המשכן. הסיבה לבחירת שבט לוי אינה ידועה. לאחר סידור המחנות, חוזרים שוב על תולדות אהרון ומשה (וזוהי הפעם היחידה שמילה תולדות מופיעה בתורה שלא בספר בראשית), לאחר מכן חזרה שוב על תפקיד הלווים. ורק לאחר מכן הסבר על כך שהלווים מחליפים את הבכורים, אם כי שוב ללא ציון סיבה מפורשת.

המשך הפרשה מתרכז במנייני הלווים ובתיאור מדוקדק יותר של תפקידם.

שינויים אלו בסדר השבטים ובהעברת התפקידים מבטאים מגמה ההולכת לכל אורך ספר במדבר והיא ההבדל בין הרצוי למצוי.

סדר השבטים הרצוי, הוא הסדר בתחילת פרשת שמות, כאשר כל אחד מבני יעקב הוא שבט ואילו השינויים נגרמו כתוצאה מסיבות שונות.

גם פתיחת ספר במדבר, בו עם ישראל מחולק לשבטיו, נמצא במבנה קבוע ומסודר והכשירים לצבא נספרים, מרמז על הרצוי - עם ההולך לרשת את ארצו לנחלה. אולם המרחק בין הרצוי למצוי רב ובע"ה נעמוד עליו גם בפרשות הבאות.

מעמד הבכורה מיוצג על ידי שבט ראובן, בכורו של יעקב. לבכור יש זכויות על פני יתר אחיו. חטאו של ראובן (במעשה בלהה) גרם להדחתו ולחלוקת תפקיד הבכורה בין שני שבטים. המלכות עברה ליהודה ואילו הבכורה (וזכות הירושה הכפולה) עברה ליוסף.

העברת הבכורה ליוסף מתבצעת על ידי יעקב באמירתו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". יוסף, זוכה לקבל חלק אחד יותר מאחיו. העברת המלכות ליהודה מתבצעת בברכת יעקב לבניו, לאחר ששמעון ולוי מודחים מכך עקב מעשיהם בפרשת שכם או במכירת יוסף.

שינוי זה מבטא את ההחלפה של שבט יוסף בשני שבטים, אפרים ומנשה (וכברכת יעקב לנכדיו, אפרים יהיה תמיד הראשון). השינויים מרומזים במספר מקומות, אפילו לפני ברכות יעקב. יהודה הוא היחיד מבני יעקב שסיפור ילדיו מסופר, יעקב מקבל את עצת יהודה להיות אחראי על בנימין, לאחר שהוא דוחה את הצעת ראובן, ואכן יהודה הוא זה שקם מול יוסף בפרשת ויגש.

שבטי לוי ושמעון נמצאים בתקופת מבחן לאחר ברכתו/קללתו של יעקב: "אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל".

כבר בתחילת ספר שמות אנו רואים שמנהיג בני ישראל צומח משבט לוי ושבט לוי עצמו מקבל את ההזדמנות שלו בחטא העגל, כל בני לוי לא היו שותפים לחטא והם נקבצים מיד לפי קריאתו של משה רבנו. שבט לוי מוצא מרשימת השבטים ומקבל תפקיד מיוחד.

שבט שמעון נשאר בתקופת המבחן.  שבט שמעון ייכשל במבחן במעשה בעל פעור ועונשו יהיה שהוא יסתפח לנחלת יהודה אחיו ולא ינחל עצמאית בארץ וגם אינו מזוכר ככל בברכות משה בפרשת וזאת הברכה . כתוצאה מכך מאמר יעקב היה ברכה לשבט לוי וקללה לשבט שמעון.

סדר המחנות הוא לפי חשיבות השבטים. יהודה, שבט המלכות ראשון, ראובן, שבכורתו היא עובדה ביולוגית שני, אפרים, החשוב מבני יוסף שלישי, ודן בנה של בלהה שפחת רחל נבחר לעמוד בראש המחנה.

על מנת לא לקפח את שבט גד שיהיה תחת שבט שאולי פחות ממנו, קודם גד למחנה השני, מחנה ראובן. וכך יוצא שכל שבט שהוא ראש מחנה, ראש לשבטים פחותים ממנו. יהודה הוא ראש לאחיו הקטנים (על מנת לא לפגוע בראובן ושמעון הגדולים ממנו). ראובן ראש לשמעון וגד, אפרים ראש למנשה ובנימין, ודן ראש ליתר בני השפחות.

למרות שראובן הודח מהבכורה, הבכורה היא עדיין דבר חשוב, כפי שאומר ה' למשה: "בני בכורי ישראל". לבכור יש חובות וגם זכויות. בני ישראל הבכורים קודשו לדורות על ידי ה' ביציאת מצרים, ותפקידם המקורי, כפי שרואים מהפרשה היה לעשות את כל עבודות המשכן בדומה ללויים.

הדבר ראוי מאד. לכל משפחה יש חלק ונציגות במקדש, ואם אני לא בכור, הרי בני או נכדי יהיה בכור וישרת במקדש. השותפות במקדש היא של כל העם. אולם הבכורות לא מילאו את תפקידם. לבן הבכור חשיבות רבה, והבכורות היו יכולים לעצור את חטא העגל.

אם כל בכור היה מניא את משפחתו הקרובה ואת אחיו הקטנים ממנו חטא העגל היה נמנע. הבכורות לא מילאו את תפקידם ולכן הם הודחו מתפקידי המשכן, למרות שקדושת הבכור לא פגה ונוהגת עד ימינו אלו במצוות פדיון הבן.

שבט לוי, שהקודש כולו לעבודת המשכן מוצא מרשימת שבטי ישראל, וגם מקום חנייתו הינה סביב המשכן ובין המשכן ויתר השבטים. הכשלון שהיה בחטא העגל מחייב הפרדה בין בני ישראל למשכן ואת שמירתו מסביב על ידי שבט לוי.

גם בתוך המשכן יש אזורים קדושים יותר ובהם מופיע פעמים האזהרה "והזר הקרב יומת". ההיררכיה בין כהנים, הזוכים לפרשית תולדות משלהם, לבין הלויים , לבין יתר שבטי ישראל נועדה לשמור שלא יקרו תקלות. הביטוי המוחשי להפרדות אלו בא בפרשת קרח. קרח שהיה לוי (ובכור), רוצה להיות משודרג לכהן, ומי שנאסף אליו למרי הם בני ראובן, שגם הודחו מבכורותם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת במדבר
דף צביעה לפרשת השבוע. הזכויות שמורות ליחיאל אופנר. דפי צביעה נוספים באתר האומן



מאמרים ודברי תורה לכל פרשות השבוע



ארכיון פרשת השבוע
בארכיון תמצאו קישור ישיר לכל פרשה בתורה. הקישור יכיל מאמר או רשימת מאמרים לאותה פרשה.
 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי        





פרשת בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה' ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ"ו מו):
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה"
נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ"ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ"ז מסתיים בפסוק דומה (לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" 

הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה בינהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם בינהם כקבוצה לבין מצוות.
רש"י אינו עונה לשאלה. הוא מפרש את המילה תורות (ברבים) כתורה שבכתב ותרה שבעל פה ולא כשתי תורות נפרדות. הספורנו מציע פירוש:
אֵלֶּה הַחֻקִּים. כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּורות" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכות וּקְלָלות. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרו "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחורֵב" (דברים כח, סט). בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכות לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלות אִם לא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכור וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרו. (פסוק לג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לא נִתְּנוּ "בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית.
ההבדל בין המונחים, הוא על מה מוזהרים בברית (חוקים, משפטים, תורות) ועל מה לא (מצוות). גם כאן נראה שפרשת התוכחה הייתה צריכה להיות לפני פרשת בהר ואחרי הפרשות העוסקות בין היתר בעבירות החמורות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה - כולן מופיעות בפרשות אחרי מות קדושים אמור), אולם דווקא בפרשת התוכחה מופיע קשר ישיר בין עונש הגלות ככפרה על נושא השמיטה ומיקום פרשת התוכחה מיד אחרי הציווי בפרשת בהר, מתאים והגיוני (גם בספר ירמיהו, לקראת החורבן מופיע נושא זה של שמיטה ואי הקפדה על שחרור עבדים, כאחד הגורמים המרכזיים בחורבן, למרות שהוא אינו אחד משלושת עבירות החמורות). גם המספר שבע חוזר על עצמו בשתי הפרשיות פעמים מרובות ומהווה קישור ישיר וברור בין הנושאים. ובדיוק כך מפרש הרשב"ם:
שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני.
וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.
ןעדיין נראה שחוקות ומשפטים הן כינויים ליחידות המצוות המופיעות החל מפרשת אחרי מות וכמבוא לפרשיות המצוות הארוכות שם: (פרק י"ח ד-ה)
"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה"
נשאר לנו למצוא את התורות, והן נמצאות בתחילת החומש החל מפרשת צו (זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'). הסיום מתאים לכל ספר ויקרא. לכל ספר ויקרא? כמעט לכל ספר ויקרא, פרשת ויקרא עצמה עדיין נותרת ללא מענה.
ההתיחסות שמצאתי במפרשים לכך היא בעיקר בראב"ע, האומר על דרך הסוד:
פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי, והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום, ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני, אם יעזרני אחד ואין לו שני.
כנראה הספר רוצה לסיים יותר בדברים של קדושה. קדושת הבכורות הנובעת מההקדשה שה' עשה בזמן יציאת מצרים נוהגת לדורות וגם חשיבות המספר עשר ידועה. דרך נוספת הינו הצעתו של הרב לייבטיג המציע פירוש מקורי לנושא. הרב לייבטיג מציע לראות בפרשות ויקרא הדנה במתנות היחיד ובפרשת ערכין הדנה בערך היחיד מעין עטיפה לספר ויקרא שמורכב באמצעו מהרבה ענינים שהם של העם ושל הציבור.
בהמשך להצעה זו אפשר לראות את הסיום החוזר כמצוות כעוסק יותר בעניני היחיד ולא בעניני הציבור

וכדי לסיים בדבר טוב נזכיר ציטוט מהרמב"ן:
וזכרתי להם ברית ראשונים:
וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.

חזק חזק ונתחזק 
שמיטה -הזכויות שמורות לאהובה קליין. מוצג באישור הציירת.