אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות סקירת ספרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סקירת ספרים. הצג את כל הרשומות

מרחק נגיעה - סקירת הספר

נעמי וולפסון וצופיה שקורי (אם ובת), בספרן "מרחק, נגיעה" מנסות להעביר לציבור הקוראות רעיונות מהותיים על חיי האישות בין בני הזוג בראייה היהודית. הספר מיועד לציבור הנשי, דבר הנובע בעליל כבר מכריכתו הוורודה, הבאה לסמן מעין תמרור אזהרה לגברים: "עצור - טריטוריה נשית לפניך".

כבר שם הספר מצביע על המתח בחיים האנטימיים היהודים הנע בין מגע קרוב לריחוק בחלקי החודש השונים. במהלך הספר, הסופרות נותנות את הדעת למושגים מהותיים של טומאה וטהרה, משמעות ימי הפסק זמן, הקדושה שבחיבור בין איש לאישה, וכן התיחסות מעשית ליחסי אישות בין הגבר לאישה, חשיבות רצונה של האישה ותענוגה ביחסי האישות ומה מותר ואסור על פי המקורות. בתוך כך, ובצורה עדינה ורגישה, הן נוגעות בסטיגמות ומיתוסים הקיימים בקרב הציבור החילוני לגבי מקומה של האישה ביהדות, מעמדה ובפרט מהות הנידה וגישת היהדות לאופן קיום יחסי אישות.


הסופרות לא מפחדות לדבר באופן גלוי על נושאים שבדרך כלל נמנעים מלהתיחס אליהם באופן מפורש, כגון מותר ואסור ביחסי אישות על פי המקורות. ואת החלק הזה של הספר הם פותחים כך: "בשונה מן התפישה המוטעית, הרווחת בקרב הציבור, שלפיה על פי תפישת היהדות כל המטרה של קיום יחסים היא הבאת ילדים לעולם, הדבקות בין איש לאשתו חשובה לא פחות והיא עומדת בפני עצמה. האדם קיבל שתי הנחיות שהיו קשורות בתחום האינטימי: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כז) – האדם צווה להמשיך את שרשרת הדורות. האחרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד) – האיש והאישה צוו על ידי האלוקים ליצור דבקות בגוף ובנפש." וממשיכות ומפרטות על יחסים ובצורה מפורשת על המותר ואסור בהם.


ניכר מקריאת הספר שלסופרות הכרה עמוקה עם העולם החילוני ואינן עיוורות לבעיות וההתחבטויות שעומדות בפני כלה חילונית צעירה לפני חתונתה. הפרקים מלווים בסיפורים אישיים המקרבים את הנאמר למציאות היומיומית של חיינו ומתאים מאד לציבור הכלות לפני הנישואין ובמיוחד במגזר המסורתי והחילוני, בהם נתפס נושא הטהרה, הטבילה לפני החתונה, והמפגש ההכרחי עם "הרבנית" כנושא משפיל, מאיים, וזר.

הספר קל לקריאה וזורם עם נושאים מושכים ומעניינים. הוא אינו בא לפרט בפני הקוראת את ההלכות המעשיות של עשה ואל תעשה ביחס לתקופת הנידה אלא מנסה להעביר מסר על המהות של המרחק הנשמר בין בני הזוג בתקופה מסוימת במחזור ועל משמעותה של נגיעה נכונה ומתחשבת בזמן האחר בחודש, הן ביחס למצבה הנפשי וגם הגופני של האישה.

לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר מרחקת נגיעה 

לספר להחזיר טהרה ליושנה - העוסק בנושאים אלו מזווית שונה לחלוטין

הספר מרחק, נגיעה
הספר מרחק, נגיעה
סוד האנטימיות - מבט יהודי
נעמי וולפסון וצופיה שקורי
הוצאת משכל ידיעות אחרונות
תשע"א 2011
156 עמודים

להחזיר טהרה ליושנה - שבעה נקיים?

הספר "להחזיר טהרה ליושנה" של דניאל רוזנק חייב את חייו לאינטרנט. בדומה למהפכות חברתיות בעולם, מבקש הספר ליצור מעין מהפכה חברתית הילכתית, הצומחת מלמטה כלפי הממסד ולחולל שינוי משמעותי, שינוי שבעיני הכותב יהיה חיובי ומבורך ברמות רבות אך בעיניים אחרות, שינוי זה הינו הרסני ואסור לחלוטין. הסקירה תסקור את הספר וכל הנאמר בה הינו על דעת מחבר הספר בלבד.

הספר מסביר את מטרתו מיד בפתיחה וניגש ישר לעסוק בלב העניין, חומרת הטהרה בדיני אישות הנוהגת בימינו מרחיבה את איסור התורה משבעה ימים לכמעט כפול מכך. לאחר כל דימום האשה חייבת לשמור "שבעה נקיים" - שבעה ימים בהם אין דימום כלל. החמרה זו מכונה חומרת רבי זירא, שהביא אותה בתלמוד בצורה משונה למדי לא בשמו אלא בשם בנות ישראל שנהגו להחמיר על עצמן. כתוצאה מהחמרה זו נתקלים זוגות השומרים על הלכות אלו בבעיות קשות. הבעיה הקשה מכולם הינה עקרות שזכתה לכינוי "עקרות הלכתית". האשה והגבר פוריים ובריאים, אולם זמן הביוץ של האשה חל בתקופה בו אסור לזוג לקיים יחסי אישות. כתוצאה מכך אין הפריה והמצב יכול להימשך למעשה שנים רבות ולהרוס את יחסי הזוג עד כדי גירושין וגרוע מכך. זוגות שאינם שומרים דינים אלו לא נתקלים כלל בעקרות מהסוג הזה, שיעור העקרות ההלכתית מכלל בעיות העקרות הינו שיעור גבוה של 25%.

למרבה המזל, או הצער, תלוי את מי שואלים, לרפואה המודרנית שני פתרונים לבעיה. מאחר והלכות טהרת המשפחה הן מההלכות החמורות ביותר שיש, זוגות רבים פונים לפתור את בעיית הביוץ המוקדם באמצעים רפואיים הנחלקים לשתי אפשרויות עיקריות. האפשרות הראשונה הינה נטילת הורמונים על ידי האשה מתוך מטרה לדחות את הביוץ והאפשרות השנייה הינה ביצוע הזרעה מלאכותית ביום הביוץ, על כל הכרוך בכך.
ד"ר רוזנק, רופא נשים הנפגש רבות עם זוגות הסובלים מבעיות אלו, שולל את שתי האפשרויות. ככלל, לשיטתו, לרפואה אסור להציע טיפול רפואי לאשה שהיא בריאה לחלוטין. ביוץ מוקדם ומחזור קצר, הם נורמליים לחלוטין, אינם מעידים על שום בעיה רפואית ונתינת תרופות והורמונים בעלי השפעות לוואי מרובות, היכולות גם לגרום למצבי סיכון חיים (רוזנק טיפל במקרה אחד שהגיע לכלל סכנת חיים) אינו אתי מבחינה רפואית. טענות אלו משמיע רוזנק כלפי הרופאים ומערכת הרפואה שעליה לחדול כליל ממתן טיפולים אלו. הטענה השנייה היא כלפי הממסד הרבני, שבמקום לדון בנושא בריש גלי, ולפתור את הבעיה בדרכים הלכתיות, נסמך הוא על האפשרויות הרפואיות ופתר בכך את אחריותו מהנושא. בכך מפנה רוזנק חיצי אשמה לעבר שני ממסדים, הממסד הרפואי והממסד הרבני המשתפים ביניהם פעולה להנצחת המצב. במקום זאת ד"ר רוזנק רוצה שהרפואה לא תתערב במצבים כאלו ובכך תכריח את הממסד הרבני לפתור את הבעיה, ההלכתית במגרש ההלכתי.

נושאים אלו, הקשורים בדיני טהרה, עקרות ונושאים אינטימיים רבים, עולים לעיתים נדירות על סדר היום. מדיום האינטרנט המאפשר לכל אחד לכתוב ולהגיב ולקבל תפוצה רחבה בהינף שיתוף יצר את הקרקע בה הדיון בנושא, עזב את החדרים הסגורים של הרבנים ומתחולל בציבור, ואכן רשימת המקורות של הספר כוללת עשרות הפניות לעמודי אינטרנט בהם התפרסמו מאמרים ותגובות (המצוטטות לרוב בספר) החל משנת 2006. בנוסף התפרסמו מאמרים בביטאונים שונים, בעיתונות היומית (הצופה והארץ) ואפילו בויקיפדיה יש ערך למושג עקרות הלכתית. מכאן שהספר מסכם את גישתו של רוזנק לנושא ומהווה נסיון להמשיך את הדיון שהחל בשנת 2006 אך לא צלח ולא גרם לשינוי לו רוזנק ייחל.

רוזנק עורך דיון מקיף בהלכה עצמה, בהתפתחותה ומגמתו הכללית היא לשוב לדיני התורה המקוריים, הרואים במצב הנידה מצב טבעי, המחייב הרחקה מעטה לימי הוסת ועוד ימים בודדים. חזרה לדין זה תפתור אוטומטית את בעיית העקרות ההלכתית, תאפשר לנשים להימנע מטיפולים הורמונליים שבין היתר גומרים להריונות מרובי עוברים, למי שתוהה מדוע מספר לידות התואמים והשלישיות באוכלוסייה הדתית גדל מאד בשנים האחרונות. נציין שההורמונים לדחיית הביוץ נועדו במקור לפתור בעיה של היעדר ביוץ, ולכן אשה בריאה הלוקחת אותם מעלה מאד את סיכוייה לבייץ מספר ביציות ומכאן ההריונות מרובי התאומים (שאינם זהים. כמות התאומים הזהים, לא משתנה בעקבות טיפולים אלו ומכאן ראייה ברורה, לגידול במספר ההריונות מרובי העוברים).
בנוסף, מוצא רוזנק טעמים אחרים לחזור להלכה המקורית. הקושי לשמור דינים אלו גורם לזוגות רבים להפסיק לשמור את הדינים כלל, ובנוסף, הציבור המסורתי והחילוני, היה יכול להצטרף לשמירה על דינים אלו (ולו רק כחלק ממגמת הניו-אייג' הפושטת בעולם), אולם בודאי שאינו עושה כן כאשר משמעות השמירה היא הרחקה של שבוע נוסף בין איש לאשתו.
בהמשך הספר עובר הדיון לצדדים ההלכתיים - כל הסיבות מדוע לא לשנות (לא משנים מנהג קדום או תקנות, בית דין גדול לעומת בית דין קטן, החשש מפני מדרון חלקלק ואיבוד סמכות החכמים וכו') והמטא-הלכתיים, צדדים הנוגעים לבעיות רבות בהלכה, בדינמיות ובהתחדשות שלה אל מול השמרנות והפחד לשנות ובודאי הפחד להתיר, וזהו דיון מרתק היכול להתבצע גם במנותק משאלת שבעה נקיים, ומסקנתו, למרות שאינו רב, היא שעל הרבנים, ולפחות על אחד מהם, שיהיה הראשון, להורות על חזרה לדיני התורה וביטול חומרת שבעת הנקיים ושמירתה רק למקרים המצוינים בתורה והדורשים הקפדה זו (המתנה במשך שבעה ימים נקיים היא דין תורה בחלק מהמקרים, הרחבת ההמתנה למצבי דימום רגילים וסדירים היא ההחמרה שאינה מהתורה). בפועל מסתבר, שרבנים מסוימים (שבודאי גם את שמותיהם ניתן לברר באתר האינטרנט), בחדרי חדרים, יתירו לזוגות לוותר על חומרה זו, אולם פתרון אישי וסודי אינו פתרון ראוי.

מעבר לפתרון בעיות עקרות ולאפשרות הרחבת ציבור האנשים המקיימים דיני טהרה כהלכתם בעשרות אלפי אנשים, רואה רוזנק בחזרה לדיני התורה גם סימן לגאולה. כבר בגמרא מצוין כי אחת מסיבות ההחמרה היא הזמנים הקשים שעוברים על היהודים, הגלות והריחוק מארץ ישראל, ואובדן ידע. חזרה לדינים אלו תהיה בה כדי להצהיר כי אנו מתנתקים ממצבנו הגלותי וחוזרים למצבנו כעם החי בארצו. גם מבחינה זו יש ערך רב לשנות ותקן.
לדעתי, הבחנה זו הינה נכונה בעוד כמה תחומים. בתחום השמיטה, וקדושת ארץ ישראל, מעדיפים רבים, לקנות תוצרת גויים, מאשר לקיים את הלכות שמיטה לחומרה תוך שימוש באוצר בית דין, פתרון הלכתי ממדרגה הראשונה. לאחר מלחמת ששת הימים, במקום לחזור לדיני טהרת גברים, פירסמו רבנים רבים איסור גורף לעלות להר הבית. בעניין זה רבו הרבנים המתירים, ואכן עליית יהודים להר הבית מתרחשת (עם קשיים רבים מצד גורמי השלטון), תוך חיזוק דיני הטהרה גם לגברים והקפדה על כל החומרות. יוצא מכך ששיבת עם ישראל לארצו הינה הזדמנות לחזור לדינים המקוריים, להתקרב אליהם ובפרט לדיני הטהרה שמאז חורבן בית המקדש הפכו כמעט כולם לבלתי מעשיים.

הספר עצמו קולח, אולם מעט חוזר על עצמו, המחבר מפרט את טענותיו העיקריות כבר בעמודים הראשונים ואחר כך חוזר עליהן פעמים רבות, מביא עוד דוגמאות ומרחיב ומפרט קצת, אבל נדמה שאפשר היה לקצר אותן עוד יותר. טוב היה עושה המחבר, או הוצאת ידיעות אחרונות אם היו מוסיפים עמוד אינטרנט אחד הכולל הפניות לכל המאמרים המוזכרים, הפניות שיכולות לחסוך לקורא זמן רב תשומת לבי הופנתה לכך שאכן הוקם אתר כזה ואפשר לגשת אליו כאן) . כמו כן היה אפשר לצרף לספר לפחות מאמר תגובה מפי אחד הרבנים המתנגדים לחלוטין לשינוי בנושא (הנה אחד לדוגמה) למרות שבמקורות ניתן למוצאם. יריעת הספר קצרה מדי לניתוח הלכתי מלא, רוזנק אינו רב ואינו מתיימר לפסוק הלכה, והבעיה הגדולה ביותר היא שאנו לא מוצאים הרבה רופאים אחרים שמצטרפים לדעתו (רוזנק טוען למעין קשר של שתיקה בנושא, שכן הטיפול בעקרות הוא הכנסה מניבה ביותר לרופאים). החוסר באמירה רפואית ברורה בנושא, והעובדה שמאות רופאים מטפלים בטיפולי דחיית ביוץ, מהווה את העקב אכילס של הטענות למרות שההגיון שלהן ברור ומובן וקשה להתנגד לו.
לספר זה לא יימצאו הסכמות הלכתיות (מלבד רבע הסכמה המופיעה בסוף הספר), ההיפך הוא הנכון, ורוזנק עוד צפוי לקבל על עצמו לבה, גופרית (ובודאי כבר קיבל לא מעט) ופשקוולים, אולם ההרגשה שהוא מנסה להעביר היא שממילא הנושא הזה טעון ונפיץ והגיעו מים עד נפש (ובמיוחד נפש העקרות ההלכתיות אותן הוא פוגש מדי יום), והנושא חייב לעלות לסדר היום הרפואי והרבני ולהיפתר.לאחר קריאה בספר, ולמרות שרוזנק מפנה אותו לממסד הרבני ולממסד הרופאי, ברור שלרוזנק יש מטרה נוספת, והיא הבאת הנתונים בפני הציבור. אמנם רוב המידע כבר פורסם באתרים שונים, אבל ריכוזו וביאורו והנגשתו לציבור רחב, תאפשר לאותו ציבור לדעת שיש דרך אחרת ובכך גם הציבור יוכל ללחוץ על רבניו (שכבר נאמר שבפסיקות אישיות נוטים להקל הרבה יותר ממה שהציבור מאמין) או לקבל החלטה לעצמו.

לספר"מרחק, נגיעה" - העוסק בנושאי האינטימיות ביהדות מזווית נשית 

להחזיר טהרה ליושנה
להחזיר טהרה ליושנה
להחזיר טהרה ליושנה
דניאל רוזנק
חומרת שבעת נקיים והשלכותיה
היבטים רפואיים, הלכתיים, ערכיים ולאומיים
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"ב 2011
328 עמודים

פרנץ רוזנצווייג

פרנץ רוזנצווייג היה פילוסוף יהודי גרמני בגמרניה של ראשית המאה העשרים. רוזנצווייג עבר מסלול חיים הכרוך בעימותים עם דתו. החל מגדילה בבית מסורתי, דרך התבוללות משפחתו הקרובה, רצון להתנצר ולהמיר את דתו, ביקור בתפילות יום הכיפורים, שינוי החלטתו והתקרבות לדת. בין שאר כתביו תרגם רוזנצוויג ביחד עם מרטין בובר את התנ"ך לגרמנית.
כשעיינתי בספר החדש: "פירושי פרנץ רוזנצוויג לשירי רבי יהודה הלוי",  הרהרתי שיש מעט מאד אנשים היכולים להוקיר את הספר במלואו. זוהי קבוצה מצומצמת  של חובבי שירת ימי הביניים בכלל וריה"ל בפרט, ובנוסף מתענינים בפילוסופיה יהודית של ראשית המאה העשרים. אלו שצלחו את שני התנאים האחרונים מוטב שישלטו היטב בשפה הגרמנית.
לדאבוני, איני עונה לאף אחד משלושת התנאים בצורה מובהקת ובודאי לא לצירוף הכמעט בלתי אפשרי, אולם מחבר הספר פרופ' מיכאל שורץ, הצליח ליצור ספר רב מימדי שגם אנשים  המתענינים באחד מתחומים אלו, יוכלו למצוא בו עניין.
הספר מתחיל במבוא ומסתיים באחרית דבר של רוזנצוויג לספרו המקורי ובמבוא של בנו של רוזנצוויג לספר שהוציא. בין לבין מובאים תשעים וחמישה שירים ופיוטים של רבי יהודה הלוי.
הספר בנוי מחמישה רבדים שונים בין-תחומיים, המגשרים על מאות שנים של הבדלי שפה לשון ופילוסופיה. קריאת המבואות לבדם תספק את חובבי הפילוסופיה ותספק להם הצצה קצרה לדמותו של רוזנצווייג.
  • הרובד הראשון הוא שיריו ופיוטיו (לרוב פיוטים שנאמרו כחלק מהתפילות בשבתות ובחגים) של רבי יהודה הלוי, אין חידוש בשירים אלו והם ידועים כבר מאות בשנים.
  • הרובד השני הוא התרגום לגרמנית של שירים אלו, התרגום של רוזנצוויג מראשית המאה העשרים.
  • הרובד השלישי הוא הפירושים של רוזנצוויג אותם תירגם פרופ' שוורץ מגרמנית לעברית. פירושים אלו שלעיתים הם קצרים ולעיתים ארוכים, מעידים על נפשו של רוזנצוויג יותר מאשר על ריה"ל וקריאתם מהווה לעיתים פרשנות חדשנית על שירה ישנה, שבודאי לא הייתה נמצאת בכוונת המשורר.
  • הרובד הרביעי הן הערות קצרות של שוורץ על התרגום ועל השינויים בו מהמקור
  • הרובד החמישי, הם "זכרי הלשון" בשירי ריה"ל. במונח זה הכוונה שהמחבר הוסיף לכל שירי ריה"ל מקורות לפסוקים במקרא ובספרות היהודית. 
הרובד החמישי חשוב. בשירת ימי הביניים המשוררים ידעו כמובן את התנ"ך בעל פה ולמעשה כמעט כל מילה בפיוט מכוונת לפסוק מסוים. הערות אלו המחזירות לקורא של ימינו שאינו מכיר את התנ"ך בעל פה את הקשר המיידי בין כל משפט לפסוק בתנ"ך, מועילות מאד. עבודה זו של זכרי הלשון, מתבססת על ספריו של דב ירדן שעשה זאת לכל שירי ריה"ל והוציאם בארבעה כרכים, עם שינויים הוספות וגריעות בכל מקום שדעתו של שוורץ הייתה שונה. מבחינתי האישית רובז זה הוא המענין ביותר בספר ואשתדל לעשות בו שימוש מפעם לפעם בהבאת קטעי פיוטים קצרים.
למרות שקהל הקוראים של הספר אינו גדול, אנשים המתעניינים בתחומים אלו ישמחו להחזיקו בבית ולעיין בו מפעם לפעם. טוב לספרים אלו היוצאים, העוסקים בתחומי נישה, היוצאים מהיכל האקדמיה ומגיעים למדף הספרים.

פרנץ רוזנצווייג
פרנץ רוזנצווייג
פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי
תרגמם ואיתר פסוקי מקרא ואמרות חז"ל המאוזכרים בשירים - מיכאל שוורץ
הוצאת מאגנס
תשע"א 2011
496 עמודים

האגדות שלנו ואגדתא

בעיתוי מעניין, יצאו בהוצאת דביר שני ספרים העוסקים באגדות חז"ל. הראשון, האגדות שלנו מיועד לילדים ונכתב על ידי שהם סמיט והשני, אגדתא, נכתב על ידי שמוליק פאוסט.

האגדות תופסות מקום חשוב בספרות היהודית, במדרשים ובתלמוד. בהקדמתה לספר האגדות שלנו, מזכירה שהם סמיט את "ספר האגדה", יצירתם של ביאליק ורבניציקי כמקור ההשראה שלה ועל הקשיים שהיו לה בהקראת הסיפורים לילדיה. לשון התלמוד שונה מלשון ימינו וללא לימוד קבוע ורגיל של המקורות, קשה להכיר אותה. עשתה שהם מעשה, אספה מבחר אגדות ושכתבה אותן בלשון עשירה ויפה, אך בת ימינו, תוך שיבוץ פירושים, ביאורים והרחבות מאירות עיניים בשוליים. אפשר לקבל את הפירושים האלו או להתווכח איתם אך הדבר מוסיך עניין רב גם למבוגרים המקריאים את הסיפור לילדים. לדוגמה בסיפור המבול משובצות הערות והארות על עץ הגופר, על סיפורי המבול בשאר תרבויות העולם העתיק, על עץ הגופר, הר אררט ועוף החול, ובנוסף גם מוצגות מבחר אפשרויות ודעות שונות של חכמי ישראל בנוגע לצורת התיבה.

הספר מתאים מאד לילדים בראשית הקריאה לקריאה עצמית (בני בכיתה ב' נהנה מהקריאה וסיים את הספר, וגם הילדים הגדולים יותר מעיינים בו) וכמובן להקראה לילדים קטנים יותר וללימוד משותף.
הספר מעוצב בצורה שונה מספרי ילדים, צורה שמבהירה שהוא ספר שונה ומיוחד. הפורמט גדול ואלבומי, אולם לא צעקני וצבעוני מדי, אלא עיצוב קפדני ויפה המצליח להראות שמדובר בקנקן נאה וחדשני לתוכן ישן נושן ומלווה באיורים רכים בצבעים עדינים של ולי מינצי.
יש לקוות שספר זה ימצא את מקומו בבתים רבים וילדים רבים יחזרו להינות מהעושר הגדול הטמון במקורות היהודים העתיקים.
נציין עוד שהספר זכה בפרס אקום לעידוד פרסום היצירה לספרות ילדים (ציטוט מגב הספר):
מִתּוֹךְ נִמּוּקֵי הַשּׁוֹפְטִים: "הָאַגָּדוֹת נִכְתְּבוּ בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה, נְהִירָה, סִפּוּרִית וּנְעִימָה, לֹא מִתְיַלֶּדֶת וְלֹא מִצְטַעֲצַעַת, וְהַמַּחְשָׁבוֹת וְהַהֶעָרוֹת הַמְּלַוּוֹת אוֹתָן מַעֲשִׁירוֹת אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד... לְדַעְתֵּנוּ, סְמִיט הִתְמוֹדְדָה הֵיטֵב עִם הָאֶתְגָּר שֶׁהִצִּיבָה לְעַצְמָהּ, וְהִצְלִיחָה לִיצֹר מַאֲרָג עַדְכָּנִי וּמוֹשֵׁךְ לֵב שֶׁל אַגָּדוֹת, לִשְׁאֹב מְעַט מִן הַיָּם הָאַדִּיר שֶׁל הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית וְלָצֶקֶת לִכְלִי חָדָשׁ." - חַיִּים בְּאֵר, מַאיָה בֵּזֵ'רָנוֹ, אֲבִירָמָה גּוֹלָן"

האגדות שלנו - שהם סמיט
האגדות שלנו - שהם סמיט

להלן דוגמה לדף מהספר (באדיבות ההוצאה). לחצו להגדלה
עמוד לדוגמה



האגדות שלנו
אוצר האגדה העברית לילדים
שהם סמיט
איורים: ולי מינצי
הוצאת דביר
תשע"א 2011
128 עמודים

הספר השני, אגדתא, נכתב על ידי שמוליק פאוסט. ספרי עיון רבים מתחילים את דרכם באחת משתי האפשרויות הבאות: פישוט של עבודת דוקטורט, או כינוס ואיסוף והרחבה של טורים שבועיים. אגדתא, שייך לסוג השני והוא מקבץ מבחר טורים שפורסמו במהלך כמה שנים בעיתון מקור ראשון (בו פאוסט משמש כעורך מדור הספרות). כינוס המאמרים ועריכתם מאפשר חלוקה לנושאים והתבוננות באגדות שונות ולפעמים בעלי מסר שונה, על נושא אחד. גם פאוסט מתייחס לעבודתו של ביאליק ומצטט ממנו: "אני הייתי רוצה שהבחורים שלנו והמורים שלנו יהיו מצויים יותר אצל האגדה שלנו וישתדלו לקרוא את הטכסט בעינים חדשות ולשאול את עצמם כל פעם: הנה יש כאן רעיון... לאיזה מושג של זמננו מכון הרעיון הזה..."
כדרכם של טורים עיתונאיים, המאמרים קצרים (המחבר מתייחס לכך במפורש בהקדמה לספרו ומתאר את ההבדלים בין הספר לבין מחקר אקדמאי מסודר, הדורש כתיבה שונה לחלוטין, השוואה מתודית של מקורות מקבילים ועוד), ברורים, מעלים שאלות ודילמות הלכתיות ומוסריות ומדגישים גם את מקומה של האגדה בספרות חז"ל ומלווים בגוון דק של הומור. ניתן לקרוא את המאמרים ללא סדר מסוים, ניתן לקרוא אותן לפי נושאים, אך בעיקר רצוי וניתן גם להשתמש בהם כמעין שער לעיסוק במעשה מסוים (למשל, למעשי אלישע בן אבויה ותנורו של עכנאי, נכתבו ספרים שלמים וארוכים, וברור שמאמר של עמודים בודדים מהווה רק קמצוץ מהעיסוק במעשים אלו).

בתור דוגמה לעיון נביא את הפרק העוסק במעשה הבא (כתובות ס"ט)
"שלח ליה רב ענן לרב הונא הונא חברין שלם כי אתיא הא איתתא לקמך אגבה עישור נכסי הוה יתיב רב ששת קמיה אמר ליה זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ששת לקמיה דרב ענן אמר ליה מר רבה ורב הונא רביה דרבה ושמותי שמית מאן דלא אמר ליה ואי לאו דשמית לא הוה קאמינא ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר היכי שלח לי רב הונא ענן ענן ועוד מרזיחא דשלח לי [לא ידענא] מאי ניהו א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל הכי והכי הוה מעשה אמר ליה גברא דלא ידע מאי ניהו מרזיחא שלח ליה לרב הונא הונא חברין".
בתחילת כל אגדה מופיע עמוד הקדמה קצר המהווה מעין פרומו מעורר תיאבון לאגדה עצמה (לעיתים בסוף ההקדמה תהיה הפניה להערה בסוף הספר, בה יופיעו הפניות מדויקות לספרים אחרים העוסקים באותה אגדה). האגדה עצמה מופיעה כבר מתורגמת מארמית לעברית (ישירות בתרגום, כנראה לא להאריך את הספר יותר מדי בהבאת המקור כלשונו). לאחר מכן מופיע הסבר בעברית פשוטה של הסיפור ושל ההתרחשויות השונות בו. הפרק הבא נותן רקע על האישים השונים המופיעים בסיפור. מי הם היו ומה מעמדיהם. לאחר מכן עוסק פאוסט בניתוח עצמו, מה חשב רב הונא, מה חשב רב ענן. בסיום מנסה פאוסט לבדוק האם האגדה עצמה מנסה להגיד לנו רק עד כמה צריך להיזהר בכבודם של חכמים, או האם גם ברמיזה דקה, מנסה לומר לנו שלמרות הזהירות הנדרשת, תגובתו של רב הונא, עד כדי נידוי, הינה מוגזמת.

והנה רעיון: בפעם הבאה שאתם נתקלים במבצע 1+1 ודומיו, ריכשו את שני הספרים הנ"ל, כך שכל המשפחה תוכל להינות מהעושר הטמון באגדות חז"ל, מגיל 3 ועד 120.


אגדתא - שמואל פאוסט
אגדתא - שמואל פאוסט


אגדתא
סיפורי הדרמה התלמודית
שמואל פאוסט
הוצאת דביר
תשע"א 2011
498 עמודים

החזון איש - בנימין בראון

קשה לסכם במאמר קצר את ספרו החדש של בנימין בראון "החזון איש". הספר, עב כרס ביותר, מבוסס על עבודת הדוקטורט של בראון (שגם היא באופן חריג הייתה עבה מאד וחולקה לשני כרכים) ומהווה מסמך מקיף ומלא (מונוגרפיה) על החזון איש. הרב רבי אברהם ישעיהו (ר"ת איש) המכונה "חזון איש" על שום ספרו, נולד בשנת 1878, עלה לארץ והתיישב בבני-ברק בשנת 1933 ונהיה תוך שנים למנהיג הלא-רשמי של היהדות החרדית בעיר ובארץ בכלל. מוערבותו ההלכתית הקיפה תחומים רבים: היתרי המכירה לקראת שנת השמיטה, שימוש בחשמל בשבת, שיטה מיוחדת לגבי כל נושא השיעורים והמידות ביהדות ופתיחת מוסדות תורה רבים. השפעתו, השפיעה באופן ישיר על העיר בני ברק והציבור החרדי אך מאידך גם על כלל אוכלוסיית הארץ ועל המדינה כולה.
לספר קהל קוראים מגוון והוא נמכר היטב גם בקרב הציבור החרדי וגם בקרב ציבורים אחרים. מהדורתו הראשונה נמכרה כולה והוא הודפס שוב. עבור ספר עיון רציני ומקיף, זוהי גם הצלחה מסחרית.
מטרת הספר להציג את התחומים בהם פעל החזון איש והוא מחולק לארבעה חלקים מאד לא שווים בגודלם. הביוגרפיה המופיעה הינה קצרה ותמציתית ומתאאת את החזון איש מלידתו ועד הפיכתו לגדול הדור בשנות החמישים של המאה הקודמת. השער השני עוסק בעיקרי אמונתו של החזון איש, כפי שבאים לידי ביטוי בכתביו. הפרק השלישי הוא הפרק שיעסיק את הסוציולוגים ובו דיום ארוך בהשפעות החזון איש על החברה בישראל, יחסו לציונות החילונית והדתית, יחסו לשואה ולמדינת ישראל. את שלושת החלקים האלו ניתן לקרוא כספר ובצורה רציפה.
עיקר הספר עוסק בענייני הלכה והוא מחולק לפרקים ולפרקי משנה כאשר כל פרק משנה עוסק בנושא מסוים וניתן לקריאה עצמאית. בסך הכל יש כמה עשרות פרקים העוסקים במחלוקות וסוגיות הלכתיות שונות ומכל אחת מהן ניתן להסיק משהו על שיטתו הייחדות של החזון איש. עיון מעמיק בכל סוגיה ידרוש זמן רב, אולם המחבר מביא עיקרי הסוגיה ואת עיקרי המקורות בתמציתיות המאפשרת גם לכאלו שאינם בקיאים מאד בהלכה, לעקוב אחר הדברים. חלק זה של הספר אינו מיועד לקריאה רציפה, אלא ללימוד של פרק בכל פעם. ייתכן והיה מקום לחלוקת הספר לשניים ולמכירתם בנפרד, וכך להגדיל את התפוצה שלו מאחר ולשני חלקי הספר (הביוגרפיה, האמונה וההשפעות החברתיות), קהל קוראים שונה מהחצי ההלכתי של הספר.

נסקור שני פרקים הלכתיים לדוגמה.
פיקוח תלמידי חכמים והחשש מפני רפורמה: השור ההודי (זבו), עמוד 441: לאחרונה רכשתי בשר מיובא מארגנטינה. על אריזת הבשר ליד חותמות הכשרות מופיעה בגדול הכתובת "ללא חשש זבו". הזבו הוא שור הודי וכבר בשנות הצנע של ראשית הקמת המדינה עלתה השאלה האם מותר ליבאו ולאוכלו. הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג פסק להכשיר את הזבו (בעל שלושת סימני הטהרה: העלאת גרה, פרסה, ורגל שסועה), אולם החזון איש לא התיר. הפרק מתאר את המציאות ההלכתית ואת המקורות ההלכתיים עליהם התבססו הצדדים, בצורה בה עולים בין היתר קווי שיטתו של החזון איש בשאלות דומות. לפני כמה שנים עלה נושא הזבו שנית והרב שלמה עמאר נטה להכשירו אולם חוגם חרדיים, בהתבססם על עמדת החזון איש, התנגדו. למרות זאת הבשר מיובא ארצה ומשווק ככשר בכשרות רגילה, ומכאן המקור לכתובת על הבשר המיובא המבהירה שאין מה לחשוש מבשר "זבו".

הפרק השני: סמכות הראשונים בענייני מדע: קו התאריך (עמ' 612), הנמצא בשער הלכה ומדע עוסק בנושא קו התאריך הבינלאומי. ככל שהיהודים נפוצו בעולם, לרוב בכיוון מערב, לא התעורר קושי מיוחד, אולם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו רבים מישיבת מיר ליפן ונתקלו בקושי מתי לציין את השבת ובקושי גדול עוד יותר מתי לציין את יום הכיפורים. השאלה הייתה האם קו התאריך ההלכתי זהה לקו התאריך הבינלאומי עליו הסכימו אומות העולם במאה ה-19. להגדרה זו אין מקור ביהדות. שיטות שונות מבוססות על הנחות גיאוגרפיות בהן ירושלים היא מרכז העולם, אבל הגיאוגרפיה המודרנית מתייחסת לציר הסיבוב של כדור הארץ. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם לדחות דעות ראשונות שלא התחשבו בגיאוגרפיה המודרנית, או לקבלם (שיטת החזון איש). גם בהבנת דברי הראשונים עצמם היו קשיים מרובים.
הסוגייה התחילה למעשה שנים רבות קודם לכן ועוד בראשית המאה העשרים כבר הגיעו מעט יהודים ליפן. הללו נועצו ברב הראשי של רוסיה המזרחית (הרב משה אהרן קיסילב) שהורה להם לציין את השבת כמו ביתר יבשת אסיה. הרב קיסילב לא זז מעמדתו גם במלחמת העולם השנייה, אולם חלק מפליטי מיר החמירו על עצמם ונשמרו מאיסורים גם ביום ראשון. אך לצום יומיים כנדרש ביום כיפור גובל כבר בסכנת נפשות והם ביקשו הכרעה חד משמעית.
לפי הגישה של הראשונים, היבשות כולן מחוברות ולכן ברור שכל יבשת אסיה תהיה באותו יום (יבשת אמריקה לא הייתה ידועה באותה עת), אולם יפן הינה אי המרוחק מהיבשת וייתכן שהקו עובר בינה לבין אסיה (ואז יש לציין בה את השבת ביום ראשון(. לחילופין, ייתכן והקו עובר מזרחית ליפן (במקומו הגיאוגרפי המקובל עליו הסכימו אומות עולם או בסמוך אליו). השאלה נשלחה למספר רבנים שחלקם גם העבירו אותה הלאה. הבעיה הייתה שהם לא ידעו על כך שהם אינם היחידים העוסקים בנושא וחיברו תשובות, שונות, בנפרד ושלחו אותן ליפן. נקל להבין את המבוכה של השואלים כאשר קיבלו מספר תשובות שונות ורק כשהתגלה הדבר התחיל משא ומתן בין הרבנים החולקים (ובעיקר החזון איש מחד ור' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי מאידך). המחלוקת מתחילה משיטות שונות של הראשונים ובנסיונות התאמתם למציאות של ימינו כך שיתקבלו תוצאות הגיוניות. לכולם היה ברור כי קו תאריך העובר ביבשה ויכול לחלק כפר לשני חלקים שכל אחד ישמור שבת ביום אחר הינו אבסורד. הרב טקוצ'ינסקי העביר את קו התאריך 180 מעלות מישראל (ולמרבה המזל כמעט כולו יוצא באוקינוס ומיעוטו באיזורים לא מיושבים של אלסקה) כך ששיטת הראשונים נשמרת וגם התוצאה הגיונית. החזון איש, נקט בשיטה אחרת, בה יש לזוז מישראל רק 90 מעלות, אולם כדי שהשיטה תהיה הגיונית, כל קו החוף של יבשת אסיה משמש כקו התאריך (ומכאן שקו זה נמצא מערבית ליפן!). בנוסף היו עוד מספר דעות שונות. לפתרון הסוגיה התכנסה ועידה גדולה ימים ספורים לפני יום הכיפורים, אולם החזון איש לא השתתף בה ושלח במברק את דעתו ליפן (לצום ביום חמישי), בעוד וועידת הרבנים פסקה הפוך והכריעה לצום ביום רביעי. וכך נאלצו השואלים במיר לעשות כראות עיניהם. הרוב סמכו על החלטת הרוב וצמו ברביעי. מיעוט צמו בחמישי ובודדים צמו שני ימים רצופים. סופו של דבר נדחתה שיטת החזון איש וההלכה במקרה זה שהתקבלה אינה כמותו. מסקנות המחבר מסיפור זה, פרט לאופיו הבלשי ולמתח הבנוי בו, הינו ראייתו של החזון איש את דברי הראשונים כסמכותיים ביותר וככאלו שכמעט ולא ניתן לערער עליהם. במקרה בו יש הסכמה בין הראשונים (ולשיטתו בסוגיה זו הייתה הסכמה), דברי הראשונים סמכותם כדברי הגמרא עצמה.

החזון איש - בנימין בראון
החזון איש - בנימין בראון
החזון איש
הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית
בנימין בראון
הוצאת מאגנס
תשע"א 2011
972 עמודים (כולל בביליוגרפיה, מפתחות ותקציר באנגלית)
לקריאת תוכן הענינים והמבוא (באדיבות ההוצאה)

הרבי מלובביץ - מנחם פרידמן ושמואל היילמן

הספר "הרבי מלובביץ - בחייו ובחיים שלאחר חייו", עורר מהומה לא קטנה עם צאתו באנגלית לפני כשנה ומן הסתם המהומה תתעורר מחדש עם צאתו לעברית (למעשה המהומה כבר התעוררה ובאתרי חב"ד תוכלו למצוא ביקורות חריפות על הספר). לספר שני חלקים. החלק הראשון הינו ביוגרפיה של חייו המוקדמים של הרב מנחם מנדל שניאורסון (להלן רמ"מ) מלידתו וצעירותו ועד שהצליח לברוח מאירופה ולהצטרף לחותנו בארצות הברית. את הביוגרפיה מקיפה גם התייחסות לרבי  מלובביץ כמנהיג התנועה, על החזון המשיחי, על ההתפתחויות של התנועה, על השליחים וקצת על המשך התנועה לאחר מות הרמ"מ.

הספר אינו הגיוגרפי כלל ודבר זה כנראה עורר את קיצפם של חסידי חב"ד. מקור הספרות ההגיוגרפית הינו דווקא מן הנצרות, שם שונו הביוגרפיות של אנשים ברגע שהם קיבלו מעמד מיוחד. דווקא התנ"ך, אינו הגיוגרפי כלל והוא לא מתאמץ להסתיר אף פגם או תכונה אנושית אצל גדולי האומה (ולעיתים אפילו מדגישה). בחלק הביוגרפי מתוארות עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם דמותו של הרבי (משיכתו לאקדמיה למרות שאמרותיו, כאשר היה אדמו"ר, היו נגד לימודים אקדמאיים, ריחוקו במשך שנים רבות מחצר חותנו האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד ועוד), ובמיוחד שדמותו זו שופצה במשנת חב"ד, לאחר בחירתו לאדמו"ר, ככזו שתהלום את האדמור כבר מלידתו, בהיותו מעין מקודש מבטן למשרה זו. אולם העובדות כנראה שונות ויש להתמודד איתן. ההתמודדות גם יכולה להניב תועלת לחסידים שכן מסלול חייו של הרמ"מ יכל לקבל תפניות רבות, אולם למעשה בחירתו לקחת על עצמו את השליחות ולשקם את חסידות חב"ד מחד (ולאחר מכן נסיון לעטוף תחת כנפיו את כלל היהדות מאידך), הייתה בחירה ישירה שלו.

חלקו הביוגרפי של הספר נקרא כספר מתח. למרות שאת הספר כתבו שני פרופסורים, זהו אינו מחקר אקדמי, אלא ספר קריאה ועיון לכל דבר. המחברים אינם טורחים להוכיח כל דבר, אולם מציינים במפורש עדויות שאינן מבוססת דיין, ולספר עצמו הערות רבות מאד בסיומו בהם יכול הקורא לעמוד על המקורות המדויקם או לקבל עשרות הפניות לספרות ולעמודי האינטרנט להמשך עיון).

חלקו הסוציולוגי של הספר מקיף את הביוגרפיה משני צדדיה. הספר פותח בתיאור מוסד השליחות ובתיאור בחירתו של הרמ"מ לאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, בחירה שלא הייתה טבעית ומובנת מאליה. לאחר הביוגרפיה חוזר הספר לאותה נקודה בה רבי מנחם מנדל מפתח את שיטתו הייחודית.

 כיום כולנו מכירים את מושג הגלובליזציה אבל אחד הראשונים שהבינו זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה היה הרבי, שהבין שהעולם הוא שטוח. ושאמנם הוא נמצא בברוקלין אך אין מניעה לשליחיו להתפרס בכל העולם. בכך פיתח הרבי מלובביץ את תפיסת חב"ד הטוענת שהרבי למעשה אחראי על כל היהודים בעולם ולא רק על חסידיו ולכן חסידיו הפועלים מכוחו צריכים לעשות כל מה שביכולתם על מנת לקרב יהודים ולגרום להם לקיים עוד ועוד מצוות.

שיטת השליחים שהתחילה בתוך ארצות הברית והתפשטה לכל העולם גרמה בפועל לכך, שתנועת חב"ד, שהינה תנועה קטנה של כמה עשרות אלפי יהודים, היא התנועה הנפוצה ביותר על פני הגלובוס, ובמקומות רבים, היא נתפסת כמייצגת הרשמית של היהדות (ולעיתים דוחקת קהילות ותיקות קטנות מאד שנשתמרו ושנלחמות בשיניים על קיומן היומיומי). במקומות אלו דאגו השליחים למזון כשר, לבתי כנסת עם תפילות ולבית יהודי עבור כל יהודי מקומי ויהודי שניקלע למקום. סדרי הפסח בנפאל כבר נהיו מפורסמים, ואנשים רבים נעזרים בשירותי בית חב"ד בנסיעותיהם ברחבי העולם. גם ציבור יהודי חילוני לגמרי, נעזר בבית חב"ד שכן הוא מהווה כתובת לכל בעייה שהיא ומקום המוכן לסייע לכל יהודי. שיטת חב"ד עושה זאת בצורה נעימה ובלא להעמיס יותר מדי על היהודי. תאכל כשר אצלנו, תניח תפילין, תקיים כמה מצוות וכו'. אמנם השליחים עצמם מקפידים על קלה כחמורה ככל היהדות החרדית אולם אין הם דורשים הקפדות אלו מהבאים בשעריהם, ובלבד שיעשו משהו ובכך יגדילו את מאזן המצוות הגלובלי.

חזונו של הרבי ביחד עם ההבנה הגבוהה שלו כיצד העולם עובד מוסברים היטב בספר, בתוספות כך שגורם שאפשר לקרוא לו המזל, או היכולת הנבואית של הרבי, צדקו פעמים רבות (הספר מתאר גם מספר טעויות שבאופן טבעי אינן מוזכרות על ידי חסידיו).

למשל, לאחר עליית הקומוניזם לשלטון, רק חסידות חב"ד נשארה בתחומי ברית המועצות (עד שנאלצו לעזוב משם). דבר זה העניק לחסידות יתרון ניכר שם, מאחר והאדמור הששי (רבי יוסף יצחק - ריי"ץ) שימש שנים כמתווך בין יהודי העולם, ובפרט האמריקאים, לבין יהודי רוסיה. גם לאחר נפילת הקומונזים היה לחב"ד קל מאד לחדור לרוסיה וחסיד התנועה מונה לרב הראשי למוסקבה.

דוגמא נוספת היא השליחים שהגיעו לקולג'ים האמריקאים בשנות השישים, בהם היו רוב הסטודטנים, יהודים ולא-יהודים, אנטי-ממסדיים. שליחי חב"ד, על בגדיהם המוזרים וזקנם הארוך בודאי שלא יכלו להיתפס כגורם ממסדי כלשהו והם מצאו את הדרך לליבות הסטודנטים. אף הורי הסטודנטים שמחו שגם כשהילד רחוק מהבית מישהו שומר על כך שיישאר קרוב ליהדות.

הספר מתאר איך במקביל לעליית כוחו של הרבי כאדמו"ר, הוא נהיה מבודד יותר ויותר בחייו האישיים. משפחה קרובה הייתה לו בצמצום רב, אחיו נרצח בשואה, אביו נפטר מיד לאחריה, אמו נפטרה בשנת 1964 וחלק משארי בשרו הקרובים ניהלו אורח חיים שאינו דתי. מאבק האדמו"רות השאיר משקעים רבים בינו לבין גיסו, הרב שמריהו גורארי ואחיינו בארי גורארי (שרק התעצמו בעקבות הפרשייה הידועה כמשפט הספרים, בו נוהל קרב על ירושת הספריה של הריי"ץ). תחושות בדידות אלו התחזקו מאד לאחר פטירת אשתו, ולמעשה לא היה מבין החסידים מישהו שהרגיש קרוב מספיק לרבי על מנת לספר לו שרעייתו נפטרה.

הרבי, בתפקידו כאדמו"ר למעשה משעבד את עצמו לחסידיו וזמנו כאדם אישי אינו קיים יותר, וכן גם רצונותיו האישיים מהתקופה שלפני המלחמה (דוגמה לכך מובאת בהערת שוליים בעמוד 170 מפי מתיו שיין, שהזדמן עם ארוסתו לקבל את ברכת הרב. כאשר הסתבר לרבי כי הוא עובד בחברת IBM, ניהל איתו שיחה ארוכה מאד על שפות התכנות השונות באותה עת, בלי לשעות לבקשות מזכירו לקצר את השיחה ולקבל את קהל הפונים שעמד בתור ההולך ומתארך).

השכלתו הרחבה של הרבי, כושר הלימוד הגבוה שלו, ועובדת היות לו נסיון בעולם הגדול, גרמו לכך שחב"ד שלא כתנועות חסידיות אחרות, אינה תנועה המסתגרת פנימה אלא פורצת החוצה ומגיעה לכל מקום בעולם.

לקראת סוף הספר דנים בנושא המשיחיות של הרב והתנועה. הספר אינו טוען בשום מקום שהרבי הכריז על עצמו כמשיח, אלא מנסה ללכת בין הטיפות של לטעון שאולי הייתה לו הרגשה כזאת ואולי גם לא מנע יותר מדי מחסידיו לחשוב כך. קשה לדעת, אבל העובדה היא שעוד בחייו היו חסידים המשוכנעים לגמרי שהוא המשיח.

בתקופה שלאחר מותו (או הסתלקותו), מתאר הספר את הזרמים השונים בחב"ד, המשיחיים יותר והמשיחיים פחות למרות שקשה להפריד בינהם והם עדיין כולם חיים יחד תחת מטריית חב"ד (ולעיתים אף באותה משפחה) מאחר והם יודעים שהתפצלות לזרמים שונים יכולה להזיק לתנועה, אם לא לחסלה לחלוטין. בנקודה זו נמצאת השקפה של המחברים שייתכן וגרמה למורת רוח בקרב התנועה.

המחברים טוענים שהרבי היה מושפע מדי מהרגשת ההיבריס, ולא כיוון מספיק את התנועה ליום שאחרי מותו (ראו עמוד 248). המילה היבריס היא מילה מורכבת בעלת מספר משמעויות ולמרות שהמחברים משתמשים בפירוש יחסית רך שלה: "להתעלם מהמקור האמיתי של העוצמה ולהאמין שמקור זה מתגלם במתעלם עצמו". רק נקודה זה מהווה למעשה ביקורת חריפה וישירה על הרבי מלוביבץ.

טענות נוספות, אם כי משמעותית פחות, יכולה לעלות כנגד התעסקות של הספר בכל מיני זוטות ורכילויות (לשיטתם) בחייו האישיים של הרבי, מעין חדירה לפרטיות, כדוגמת התשובה לשאלה מדוע לא הלך הרבי עם שטריימל, מה משמעות זקנו הגזוז של הרבי בצעירותו ועוד. אולם לרוב במקומות אלו פרט לפיקנטריה הבאת העובדה מאירה עוד קצת את אישיותו המורכבת של רבי מנחם מנדל מבחינות סוציולוגיות שונות.

בסופו של דבר הספר מנסה לנתח מה יהיה עתידה של תנועת חב"ד ומסכם בכך שצריך לחכות עוד כמה עשרות שנים עד שנוכל לראות לאן תתפתח התנועה. המחברים מציעים שתי אפשרויות, אולם אפשרות שלישית, אפשרות ההשלמה עם המצב אינה מוצגת. כיום כשרוב השליחים הצעירים הם מהדור שלאחר רמ"מ ובוודאי בדור הבא שרק זקני התנועה יהיו עוד אלו שהכירו אישית את הרב, ייתכן והמפעל ייעשה מתוך השלמה של המציאות של חסידים הפועלים ללא רב בעולמם. מאידך, התחזקות האלמנטים המשיחיים בתנועה יכולים לשנות זאות והמחברים מסכמים את כל ספרם כך:
"סימון דין טוען ש-'תנועות דתיות אינן צריכות לספק את הבטחותיהן בעולם הזה - תגמוליהן בעלי הערך הרב ביותר מושגים במציאות שמעבר לנראה'. אבל יש מקום לתהות אם מציאות שמעבר לנראה תוסיף להיות מספיקה לתנועה שרוצה משיח עכשיו. בהיותו בחיים הביא מנחם מנדל שניאורסן את חסידיו לשיא כזה של ציפיות, תקוות וארגון בהפצת המעיינות החוצה, עד כי היעדרו, אם יוסיף המשיח להתמהמה, העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או הופעה של יהדות מסוג חדש".
הרבי מלובביץ בחייו ובחיים שלאחר חייו מנחם פרידמן ושמואל היימן
הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו מנחם פרידמן ושמואל היימן

הרבי מלובביץ'
בחייו ובחיים שלאחר חייו
מנחם פרידמן ושמואל היילמן
הוצאת דביר
ומכון זלמן שזר
תשע"א 2011
400 עמודים

ראש השנה - באר מרים

מאמרים נוספים לראש השנה

"ראש השנה" הוא הכרך הראשון בסדרה "באר מרים" היוצאת לאור בשיתוף פעולה של ישיבת הר עציון והוצאת ידיעות אחרונות, לזכרה של מרים בלאו. הסדרה היא אסופת מאמרים של רבני הישיבה בהווה ובעבר בעריכתו הראשית של הרב יעקב מדן. הדבר הראשון בספר שמשך את תשומת ליבי (או יותר נכון את תשומת ידי) הינו משקלו החריג. דפדוף קל פתר את התעלומה שכן הספר הוא למעשה אלבום חגיגי, כולו נייר כרומו משובח בעיצובה המרהיב של עדי צור. זהו אלבום שתשמחו לקבל מתנה או להביא מתנה למארחיכם בחג (במקום המתנות הרגילות). הספר כולל מאמרים במבחר נושאים הקשורים לראש השנה ובינהם שזורים פרקי מנהגים ומסורות ותמונות חפצי יודאיקה. הספר מחולק לחמישה פרקים: תוקף קדושת היום, מלכויות, זכרונות, שופרות ומקראי קודש, כאשר לכל חלק מוקדם מבוא קצר.
ראשי ישיבת הר עציון, יושבים בתוך עמם, והם ערים למתחים ולקונפליקטים בין דתיים לחילוניים וליחסים בין היהדות המסורתית מחד לבין הישראליות החדשה מאידך. כבר במבוא נותנים העורכים את הדעת להבדל בין ראש השנה כיום חגיגי מלא ציפיה לשנה הבאה (שתהיה יפה וטובה), לעומת התפילות והפיוטים הרציניים ומלאי היראה מאימת הדין. ביטוי חזק לכך במיוחד נמצא בפרק השני (והמרתק במיוחד) של הספר העוסק בפיוט "ונתנה תוקף". לפרק זה בספר לא מצוין כותב אלא שנכתב על ידי המערכת כולה. הפרק עוסק בפיוט ונתנה תוקף, שנהיה בקהילות אשכנז לאחד מרגעי השיא של תפילת מוסף של הימים הנוראים (בנוסף לתקיעות השופר בראש השנה ולסדר העבודה ביום הכיפורים). לאחר הצגת הפיוט, מקורו בסיפור הנורא על רבי אמנון ממגנצא, מבנה חלקיו השונים ומשמעותו עוברים לדון במנגינות הפיוט השונות, ובפרט מעמתים את הלחן המסורתי (שלו שלל גירסאות ווריאציות) עם הלחן הישראלי החדש של יאיר רוזנבלום. את הלחן חיבר רוזנבלום לחברי קיבוץ בית השיטה. קיבוץ קטן זה שכל במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו ותחושות האבל וההלם בקיבוץ היו חזקות במיוחד (גם השיר "החיטה צומחת שוב" חובר לזכר נופלי בית השיטה).
גם במאמר עצמו מזכירים הקוראים כי שמיעת הניגונים (בפועל או בזכרון) חיונית להמשך קריאת המאמר ולכן הנה קישורים לשני הביצועים, המרגשים והמרטיטים כל אחד בדרכו שלו.


ביצועו של אשר היינוביץ באתר פיוט (באתר פיוט לחנים נוספים רבים)

מכאן עוברים המחברים לדון בהבדלים בין המנגינות המבטאים את השוני והדגשים בתפיסת הפיוט. מתי השירה איטית ומתי היא מהירה, בהשמטות חלקי הפיוט בלחנו של יאיר רוזבלום המשאירות את ההרגשה של גזר הדין שנחתם למיתה, ואת המהירות שהדברים קרו בשדה הקרב, את התחושות של חוסר האונים ושל אפסות וקטנות האדם. אלו היו התחושות שהשתקפו לאחר המלחמה בארץ כולה ובקיבוץ בית השיטה בפרט, ובפעם הראשונה שהושמע הלחן בטקס בקיבוץ, קמו מיד לאחריו חברי הקיבוץ ועזבו את המקום בדומייה.

אולם בפיוט עוד מילים ובתים ובהם מופיעה האפשרות לתקן את החטא, ולחזור בתשובה "כי לא יחפוץ במת המת כי אם בשובו מדרכו וחיה". הניגון המסורתי מדגיש אלמנט זה של חזרה בתשובה שהרי זוהי מהותו של יום הכיפורים ולמעשה יום הדין כבר היה בראש השנה וכל שנותר לנו ביום הכיפורים הוא לחזור בתשובה ולקוות למחילה.
מסכמים המחברים:
"לחנו של יאיר רוזנבלום פותח בהכרזה נשגבת, מתאר באופן מהיר וקצבי את דינו של הקב"ה, ומסיים בקטע המבטא את אפסות האדם ואת חוסר האונים שלו בעומדו לדין לפני יוצר כול. הניגון המסורתי פותח בתפילה ובתחינה, מלווה את הדין בצלילים של יראה ואימה, מדגיש את יכולתו של האדם לשוב בתשובה, ומסיים בשמחה של זכייה בדין ושל תקווה לעתיד שבו ימלום ה' על כל הארץ. ניגון זה מוביל את המתפלל מיראת הדין להתרוממות הרוח, בועד הלחן המודרני מוליך אותו לדרך ללא מוצא"
בפועל, לחנו של רוזנלבום חדר לציבור הדתי והוא מושר במשולב עם הלחנים המסורתיים בבתי כנסת רבים וכן בקהילתנו. כיום, לא ניתן לנתק את יום הכיפורים, על משמעויותיו ההיסטורית מזה אלפי שנים מזכרונות המלחמה בת הקרוב לארבעים שנה, והסינתיזה מתבצעת גם באמצעות לחן משולב של פיוט נורא זה.



ראש השנה  -  באר מרים סדרה לחגים
בעריכת יעקב מדן
הוצאת ידיעות אחרונות
בשיתוף ישיבת אור עציון
תשע"ב 2011
282 עמודים
לתוכן הענינים
לרשימת הכותבים

לדף הראשי של ראש השנה




על בלימה - חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

מאז שנת תשל"ד, אין אפשרות להתייחס ליום הכיפורים, בלי להזכיר את המלחמה. מלחמת יום הכיפורים, קרעה את החברה הישראלית והקרעים נמשכים עד ימינו. ההפתעה, הרשלנות, מועד פרוץ המלחמה ביום הקודש ליהודים (ובמקביל בעיצומו של חודש הרמאדן, עובדה שכמובן לא הפריעה כלל לצבאות ערב) והתוצאות ממשיכות להשפיע על החברה בישראל עד ימינו. למרות שהמלחמה הוכרעה תוך ימים בודדים והקרב עבר לאדמת מדינות האויב ובסיכומו של דבר ישראל ניצחה במלחמה, ניתפס הנצחון כהפסד או כנצחון פירוס בחברה הישראלית. מנין האבדות הגבוה, בימים בודדים בלבד, אמנם היה נמוך ממספר הקורבנות במלחמת יום העצמאות, אלא שהכעס והזעם שכוונו כלפי ההיררכיה המדינית והצבאית העצימו זאת. ככל שהתרבו ההבנות על כישלון הניהול של המלחמה, הציבור לא היה מוכן לקבל את דברי המנהיגים כי בסופו של דבר ישראל ניצחה במלחמה (ומבחינה צבאית, הנצחון היה לא מוטל בספק), ובתודעה הציבורית נצרב הנצחון בתור - עוד אחד כזה ואבדנו.
ספרים רבים, מוספי עיתונים ומחקרים פורסמו ועוד יתפרסמו על המלחמה. בין אלה אני ממליץ על ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה" סיפורה של חטיבה 188 שבמשך שני ימי הלחימה הראשונים בלמה לבדה, את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. הספר הינו ספר מיוחד, הוא כתוב דקה אחרי דקה, טנק אחרי טנק, ונע בין שמחת הטנקיסטים בכל פגיעה בטנק אויב ובין נפילת הרוח כאשר נפלו החברים אחד אחרי השני. החטיבה איבדה את כל שדרת הפיקוד שלה, מפקד החטיבה, סגנו, קצין האג"ם מפקדי הפלוגות ונלחמה בעור שיניה, לעיתים טנק בודד מול כח גדול בהרבה, מתוך אמונה שנלחמים על הבית. סיפורה של החטיבה היה די נשכח עד פירסום הספר שמתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 אנשים ולעל יומני הפיקוד
מעבר לסיפור ההירואי של החיילים וגבורתם בקרב, הספר גם לא חוסך ביקורת מההנהגה הצבאית ברמה האסטרטגית (והדברים ידועים) ובאופן חד מטיל ביקורת על קצין בכיר מסוים. החוסר העיקרי בספר הוא שלא ניתנה לאותו קצין זכות התגובה.
בין לבין הקורא נע ונד במטוטלת של ייאוש ותקווה ובעיקר חוסר הבנה מה היה שם. לאחר למעלה ממחצית הספר ולאחר שארבע שעות הקרב הראשונות תוארו בדייקנות ובאיטיות דווקא נראה כי המצב אינו נורא כל כך. הטנקים מחזיקים מעמד ומאות טנקים סוריים הושמדו. אולם יחסי הכוחות  הבלתי הגיוניים (1 ל-12) והעובדה שהסורים נלחמים גם בלילה ומצוידים היטב באמצעי ראיית לילה (שלא היו לכוחות הישראליים), גרמה לכך שבלילות נטו שוב יחסי הכוחות לטובת הסורים שהצליחו לפרוץ ולהשתלט על חלקים נרחבים ברמה. הספר ממשיך בתיאור המדויק של האירועים עד היום הרביעי למלחמה היום בו נסוגו הסורים ברמה. חלקו האחרון העוסק ב-12 ימי הלחימה לאחר מכן, עובר מהר יותר והוא בעיקר סוקר את הנופלים תוך רמיזה להאשמה לפיקוד הצבאי, למה היה צריך להמשיך את המלחמה עוד ועוד ולגרום לאבדות נוספות, כאשר הקרב כבר הוכרע ולמדינ לא נשקפה כל סכנה. בסיכומו של קרב איבדה החטיבה 79 חיילים.
הבנה מלאה של המתרחש לא תתקבל מספר זה. צריך גם לקרוא מה קרה בחטיבות החי"ר, בתותחנים, ובחיל האוויר ובשאר הצבא, וכמובן חזית הדרום מוזכרת רק ברמז. אולם הספר ייתן חוויה מטלטלת של ישיבה במקומות השונים בטנקים השונים של חיילי החטיבה ובתוך כך הכעס שחווים הלוחמים שנותרו לספר את הסיפור. הספר כתוב בצורה השוזרת בין אירועי הקרב לבין תמצית קצרצרה של הגיבורים, המופיעה בפונט שונה, לרוב שניות בודדות לפני התיאור המצמרר של מותם. לא אחת כאשר אוזכר שם בספר, דפדפתי מיד לסוף הספר לראות אם אותו שם מופיע ברשימת הנופלים. הספר נקרא כספר מתח, הנשמר עד הסיום, ומצליח גם לספר את סיפורה של החטיבה הנשכחת וגם להשאיר את הקורא ובמוחו תובנות חדשות ושאלות רבות עוד יותר על המלחמה.

דיון על הספר באתר יד לשריון

על בלימה סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
על בלימה סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

על בלימה
סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
אבירם ברקאי
הוצאת מעריב
תשס"ט 2009
553 עמודים

נבואה שעריך - אפי ויסמן

מאמרים נוספים לראש השנה

"פתח לנו שער
בעת נעילת שער
כי פנה יום.
היום יפנה
השמש יבוא ויפנה
נבואה שעריך"

הספר נבואה שעריך של אפי ויסמן, בוגר ישיבת אור עציון ובעל תואר שני בפיסיקה אשר בנוסף משמש כחזן נועד למלא חוסר הקיים בימים הנוראים. בימים אלו, חלקו העיקרי של היום (ובפרט ביום הכיפורים) הוא התפילה בבית הכנסת. בנוסף, בימים אלו, ושוב בפרט ביום הכיפורים, מתמלא בית הכנסת באנשים שלא נמצאים בו בהכרח בימים אחרים בשנה. כריכת הספר מייעדת אותו לבני ישיבות מאידך (ולציבור הדתי בכללותו) ולקהל מסורתי וחילוני אשר מגיע בימים אלו לבית הכנסת. על מנת להיכנס לאווירת הימים הנוראים אתם מוזמנים לשמוע את השיר   "פתח לנו שער" (השיר יפתח בחלון חדש) בביצועו של יהורם גאון ולהמשיך לקרוא.

הספר מקיים את ההבטחה והוא בהחלט מעניק מימד נוסף לתפילות. את תפילות הימים הנוראים אני מתפלל באיטיות. התפילות שונות מהרגיל, ארוכות יותר ומצריכות קריאה איטית, לעומת התפילות הקבועות השגורות מאד בפינו. בספר יש פירושים והסברים רבים על המבנים הכלליים של התפילה ובהחלט מצאתי את עצמי נעזר בו להבנה טובה יותר של התפילה ובנוסף, לשאילת שאלות נוספות ולמחשבה מעמיקה יותר על התפילה.

הספר, כראוי, מתחיל כבר באלול ובשלושת התוספות של החודש (לדוד ה', שופר וסליחות), ממשיך בפרק כללי על הימים הנוראים ומתקדם לראש השנה ויום הכיפורים, אך לא נגמר שם אלא ממשיך עד הושענא רבא ושמחת תורה.
מחזורים רבים שיצאו בשנים האחרונות כוללים פירושים, מי יותר ומי פחות, שנועדו לסייע למתפלל הן בביאור המילים הקשות, והן בביאורים ובמאמרים על הימים והתפילה. ספר זה שונה, הוא אינו מחזור, אין בו את כל התפילות, והוא מיועד לקריאה, עיון ולימוד בבית. למרות זאת, את התפילות שהספר עוסק בהן הוא מביא. כאשר מחבר וההוצאה מייעדים את הספר לכלל המתפללים, קבועים וקבועים פחות כנאמר בפתיחה:
"בשנים האחרונות רואים אנו יותר ויותר כי בימים הנוראים פוקדים את בתי הכנסת גם אנשים שאינם רגילים בתפילות במשך כל השנה.... מטרתו העיקרית של ספר זה היא להצליח לקרב את האנשים - הן את הרגילים בתפילה בכל ימות השנה, והן את הפוקדים את התפילות בעיקר בימים הנוראים - להבנת התפילה, וממילא אף להזדהות גדולה יותר ולכוונה שלמה יותר."
אמנם המחבר פונה לכלל המתפללים אולם הצורך לשמור על היקף סביר של הספר, בהכרח גורם לו לעסוק יותר בתפילות המרכזיות ולהוסיף הסברים רבים כללייים על מבנה התפילה והברכות, הסברים אשר מתפללים קבועים יכירו. לציבור זה דווקא יתאימו יותר הסברים מפורטים על הפיוטים המרכזיים. המחבר ער לעובדה זו ואף מתנצל עליה קמעה בהקדמתו:
"מאידך גיסא, בחלק מהדברים שכתבתי אין חידושים מפליגים, שכן מתבוננים הם באופן פשוט בנאמר בתפילה. נדמה כי גם דברים אלו ימצא הקורא או המתפלל חידוש,שהרי לעיתים אין אנו מבחינים אף בדברים הפשוטים, והצגתם יכולה לעורר את תשומת הלב לאשר נעלם מעינינו, או לפחות לסדדר את הדברים שכבר שמנו אליהם לב."
המחבר מזמין גם את המתפלל הבקיא לעיין בתפילה. לפעמים דווקא מרוב שהתפילות נהיות שגורות על פינו, אנו אומרים אותם בצורה מהירה ובלי להתעמק על המילים. גם בתפילות אלו, יש להתעמק ולהבין את משמעותן ואת מבנן ובפרט בימים הנוראים, בהן ניתן לרכז את כל כוונת הלב בתפילה. ניקח לדוגמא את הפרק העוסק באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (בשכמל"ו בקיצור). הציבור הדתי יודע כי ביום כיפור אומרים פסוק זה בקול רם ולא בלחש כמו בכל ימות השנה, ורבו אף מכיר את הטעם שזוהי אמירה של המלאכים וביום כיפור אנו דומים למלאכי השרת, אולם המחבר ממשיך ומרחיב את היריעה, ומחבר את האמירה לאמירה הנאמרת בסדר העבודה וגם לפסוקים הנאמרים בסיום של הסום של תפילת נעילה, ממש לפני אמירת "ה' הוא האלוקים" והסתלקות השכינה (מושג שאף הוא מוסבר היטב בספר). לגבי טעמי אמירת הפסוק בקול רם, המחבר מביא הן את הגמרא העוסקת בנושא והן את המדרש וקודם כל מסביר שני טעמים שונים לאמירתו בכל ימות השנה בלחש, טעם אחד הוא שאמירה זו לפי המדרש נאמרה על ידי בני יעקב סמוך למיתת יעקב אביהם ועל מיטתו ממש לפני ברכות יעקב, אך לא נאמרה בתורה במסגרת שמע ישראל שאמר משה רבנו. המחבר מרחיב את משמעות האמירה, מדוע בני יעקב אמרוה ומודע משה חשש לאומרה ומסכם שגם חז"ל התלבטו אם להכניסה או לא ופסקו לאומרה בלחש. הטעם השני, אף מפתיע יותר ובו נטעו כי לעומת אידאלים נשגבים יותר של התגלות ה' כגון "ה' אחד ושמו אחד" שבשמע ישראל, אמירת בשכמל"ו היא מעין הסתפקות במועט יותר, ואת תאוותינו למשהו מועט אנו מצניעים ואומרים בשקט, מאחר ואנו אמורים להתאוות להתגלות הנשגבת יותר. זאת לפי הגמרא, אולם המדרש הופך זאת ורואה באמירה זה שבח נשגב כל כך עד שרק המלאכים יכולים לאומרו ולכן רק ביום הכיפורים נאמרו בקול רם. המחבר ממשיך ומאזכר את ענינו של ראש השנה בהמלכת ה' (כפי המתבטא בברכת מלכויות) וביישום המלא שלה ביום הכיפורים (בו אנו מקווים ליישומה המעשי בעולם על ידי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) זאת ועוד מדגיש המחבר כי בראש השנה עיקר היום הוא המלכת ה' בעולם (כאשר מלך היא דרגה נמוכה מאל, אנו רואים ומכירים מלכים בשר ודם ומבינים מה משמעות המילה, לעומת אל שהוא מושג שכלי בלבד), אך יום כיפור המסתיים בביטוי "ה' הוא האלוקים", שונה מהותית מראש השנה. נושאים אלו נידונים לאורך כל הספר ובכל פרק שופכים עליהם אור מזוויות נוספות.
יוצא מכאן שהספר מועיל מאד להבנת ענינני הימים השונים ותפילותיהם ואכן גם קוראים דתיים ימצאו בו ענין רב. אמנם הספר מיועד ללימוד מקדים בבית אולם ניתן לקוראו על הסדר תוך כדי ההפסקות בתפילה, ויפה יעשו גבאים שיקנו מספר עותקים של הספר וישאילום לאורחים הבאים בשערי בית הכנסת. יפה יעשו גם אלו היודעים שיש להם חברים או קרובים שאינם דתיים אך באים לבית הכנסת בימים אלו ויעניקו להם ספר זה כשי לחגים.

נבואה שעריך - אפי ויסמן
נבואה שעריך - אפי ויסמן

נבואה שעריך (בדף תוכלו למצוא קישור לפרק מתוך הספר)
עיונים בתפילות הימים הנוראים
אפי ויסמן
אור עציון - ספרי איכות תורניים
תשע"א 2011
266 עמודים

לדף הראשי של ראש השנה

מבקשי פניך - חיים סבתו

מבקשי פניך

הציבור הדתי לא יכול להתעלם מהוצאתו של הספר מבקשי פניך לאור. פרסומות בעיתונות הדתית ובעלוני השבת, התייחסות מרשימה בתוכניות רדיו (אצל ידידיה וסיון רהב מאיר דקה 38:40) ועוד. באופן נדיר זכה הספר להזמנות מרובות עוד טרם צאתו לאור עד כדי כך שמנכ"ל הוצאת הספרים התייחס אליו, להבדיל, בדומה להוצאת ספר חדש מסדרת "הארי פוטר".
מה מייחד כל כך את הספר והאם הצלחתו היא תוצאה של פירסום או של איכויות. התשובה כנראה מורכבת ונמצאת באמצע. שם הספר לקוח מהפסוק "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כ"ד ו) ונתבונן מיהם שני הדורשים של הדור הדורשים בספר זה.
הרב אהרון ליכטנשטיין, המרואיין בספר על ידי סבתו (ואולי מרואיין אינה המילה המתאימה שכן מדובר בדיאלוג ולא בראיון), הינו ראש ישיבת הר עציון שבגוש עציון, לישיבה ותיקה זו אלפי בוגרים והם נמנים מראש על קהל הקונים של הספר. הרב סבתו, מייסד ישיבת ההסדר במעלה אדומים, כבר מוכבר בציבור כסופר מחונן. בקרב בוגרי הישיבה ובקרב אלו הזוכים לשמוע את שיעוריו של הרב סבתו (זכיתי לשמוע מספר שיעורים מפיו) הדבר ברור כבר משמיעה אולם הציבור שאינו בן הישיבה נחשף לרב בעיקר מספריו הכלליים, שאינם חיבורים תורניים, ובראשם הספר"תיאום כוונות" המספר בגוף ראשון ובשפה שמאז עגנון לא נכתבה, על חוויותיו הקשות כטנקיסט במלחמת יום הכיפורים (הספר עובד לסרט שאינו מגיע לדרגתו של הספר, במיוחד מאחר והוא אינו מצליח להעביר את שפתו העשירה של הרב סבתו). הספר זכה בפרס ספיר ונהייה לרב מכר. גם ספריו האחרים של הרב, מומלצים לקריאה.
לקורא החילוני, המכיר את הרב סבתו אך אינו מכיר את הרב ליכטנשטיין, עיון בפרסומות ובתמונות יספק סקרנות מסוימת, שכן שני הרבנים אינם מגדלים זקן. לא הייתי מתייחס כלל לנושא זה, לולא חברתינו, השקועה כל כך בסטיגמות, מייחסת לו חשיבות ואחת ההתניות שיש לנו (גם לאנשים דתיים) מקשרת את הזקן לרבנות. זוהי דוגמה למורכבות שעוד נדבר בה בהמשך. עניין נוסף העולה בבירור מהתמונה (וגם מהשמות) הוא שהרב ליכטנשטיין הינו אשכנזי והרב סבתו ממה שמכונה עדות המזרח (הרב סבתו עלה מקהיר ומוצאו חלבי מסוריה).שוב, צירוף זה מפעיל מספר התניות באופן אוטומטי.
המפגש בין שני אישים אלו, שלכאורה שונים מאד זה מזה ברקעם הוא היוצר את העניין בספר.
על העניין שמראש יש בספר מוסיפות עניין גם הפרסומות "ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק". לא יודע. רק קיבלתי את הספר ולצערי, אף בהגותו של הרב סולובייצ'יק איני בקיא מספיק, וגם לא ביתר ההגות שהתפרסמה מאז (של לייבוביץ למשל) אולם הכרזה כזו יוצרת עניין וציפיה. הרב ליכטנשטיין הינו חתנו של הרב סולובייצ'יק (נשוי לביתו טובה) ולמד ישירות מפי הרב וחלק מהשקפותיו עוצבו בדרכו של הרב, אולם הרב ליכטנשטיין, עלה לישראל, הקים ישיבה בארץ ישראל (ביחד עם הרב יהודה עמיטל זצ"ל), נאלץ להתמודד עם שאלות קשות של היחס למדינה, לצבא ולאדם החילוני ובודאי עיצב לו השקפת עולם מרתקת ומיוחדת משלו. את ההשקפה הזו הרב סבתו מוציא לאור ומשלבה בהשקפתו הוא. על זה בנוי הספר וכל זה בלשונו המיוחדת של הרב שזכתה לכינוי "שפה עגנונית-סבתואית" שרבים מהכותבים הצעירים הדתיים מנסים לחקותה ונכשלים.
נוסיף לכל הנ"ל את מועד יציאתו של הספר, חודש אלול, ערב ראש השנה (ולמעונינים כדאי מאד לקרוא את אני לדודי של הרב סבתו בחודש זה), מועד בו רבים רוכשים ספרים חדשים וגופים רבים רוכשים ספרים בכמויות גדולות כמתנה לעובדיהם ונקבל נוסחת מכירות מוצלחת במיוחד לספר שיכול וצריך לעניין כמעט כל איש במדינת ישראל, חילוני ודתי כאחד. חיזוק לכך יגלה המעיין בנספח המתאר בקצרה רבה אישים המוזכרים בשיחות. כבר בעמוד הראשון (עמוד 283) מוזכרים משורר רומאי ושלושה תיאלוגים נוצריים. אישים אלו שבדרך כלל אינם מוזכרים בספרות תורנית, רק מראים עד כמה רחבה מניפת הדעת של הרב ליכטנשטיין (אשר תואר הד"ר שלו מאוניבריסטת הווארד הוא בספרות דווקא). משפט שדליתי מהפתיחה לספר מתמצת את הסיבה העיקרית ליחודו של הרב והספר (עמוד 15) "ארבע שנים למדתי בהרווארד, אמר לי הרב, ואילו שאלת אותי, מה למדתי שם? הייתי משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב". על מורכבות זו,  כבר כתבתי בעבר (עיינו בסקירת הספר ראשית חכמה).  כבר כשמקבלים את הספר ליד רואים שמדובר במשהו מיוחד. לספר יש עטיפה (כמקובל באלבומים ופחות בספרי קריאה ועיון) וגם סימנייה יפה המוכרת מסידורים.
הספר מורכב משבעה עשר פרקים העוסקים כל אחד בנושא אחר. כל פרק פותח במספר ציטוטים מתוך הפרק, מעין טעימה של הדברים, בנוי במתכונת של דו שיח, של שאלות ותשובות ומסיים בציטוט כתבים של הרב (מודפסים על רקע כהה). בפרק "דברי חכמים כדורבנות על התחדשות ההלכה בימינו". הפרק קצר אך בבחינת מעט המחזיק את המרובה. הרב עונה לשאלה שיש שינוי ותמיד היה, שיש המעונינים בשינויים מהירים הרבה יותר בתחומים הנוגעים אליהם ודווקא תחומים אחרים התפתחו רבות. הרב שולל מהפכות מהירות וחדות. הרב גם מקשה על השאלה האם יש שינוי או לא ואיך מודדים את קצב השינוי. למרות קוצרו של הפרק, עולה ממנו תפיסת המורכבת. אי אפשר לענות שאין שינוי או שיש שינוי, אלא השאלה הרבה יותר עמוקה מכך. זוהי מהות המורכבות ומי שיתעמק היטב בספר יבין את קו המחשבה ואת אישיותו של הרב ליכטנשטיין ואת התמודדתו עם המורכבות.


ככל שאני קורא בספר יותר אני מגלה שאני צריך לקרוא אותו יותר ויותר לאט. זה לא ספר קריאה, אולי אפילו לא ספר עיון. זהו ספר לימוד. לא לקרוא מהר מדי. פרק אחד בכל פעם, ואז לחשוב, לעצור ושוב  לחשוב...

יחודו  של הספר אינו בכך שהוא אומר לנו מה הרב ליכטנשטיין חושב, אלא מראה לנו גם, במידה ונתעמק בו מספיק ונקרא בין השיטין, איך הרב ליכטנשטיין חושב. בימינו כאשר רבים (בין אם הם רבנים ובין אם לא) משוכנעים למעלה מכל ספק בדרכם ומושכים אחריהם רבות אחרים. ובעוד רבים אחרים ויתרו מזמן על יכולת מחשבה עצמאית ונוהים אחרי מישהו כריזמטי מספיק ומאמצים בחום את דעתו (ושוב יהיה זה אדמו"ר דתי, או אדמ"ור חילוני)  וכאשר בבתי הספר (דתיים וחילוניים) מלמדים בעיקר מה לחשוב ולא איך לחשוב, התעמקות בספר יכולה לסייע לקורא לא לקבל תשובה על כל שאלה, אלא בעיקר להבין ואולי גם להפנים את הדרך בא הרב ליכטנשטיין עונה לעצמו על השאלות, כדי שמכך יוכל גם הוא לענות בעצמו לשאלותיו שלו.

ספר מומלץ

מבקשי פניך -חיים סבתו שיחות עם הרב אהרון ליכטנשטיין

מבקשי פניך
שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין
חיים סבתו
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"א 2011
296 עמודים

רבי נחמן מברסלב - ההתגלות והתיקון - צבי מרק

אפשר לאהוב אותם ואפשר לא לסבול אותם, אבל אי אפשר להתעלם מהם. הסיסמה הידועה, הכיפות המיוחדות, ניידות השמחה והריקודים וההצעה לקבל חוברת קטנה עם כמה פרקי תהילים הם מהסממנים הבולטים ביותר של תנועת חסידי ברסלב בישראל. הפופולריות העולה של התנועה בציבור מתרגמת לפופולריות בתחום המחקרי וצבי מרק הוא אחד החוקרים הבולטים בנושא שכבר פירסם מספר ספרים העוסקים ברבי נחמן מברסלב ובתורתו.
ספרו השלישי של מרק "התגלות ותיקון" בנוי על היכרות כלשהי עם תורתו של רבי נחמן (שבאה לידי ביטוי בעיקר בסיפורי המעשיות שלו) ומרחיבה אותה לתחומים נוספים. פרקי הספר עוסקים בהתגלויות מיסטיות המתוארת בכתבים (חלקם ידועים וחלקם סיפורים נדירים שהופיעו רק בכתבי יד) ועל ההשפעה של התגלויות מיסטיות אלו על רבי נחמן, על תורתו ועל חסידיו עצמם. הפרק העוסק בהתגלות מענין מאחר והוא מציב, לפי סיפורו של רבי נחמן עצמו (המעשה מהלחם), את רבי נחמן כעומד בשורה אחת עם משה רבנו ומקבל את התורה כולה ישירות מבורא עולם. לא מפתיע שרבי נחמן רצה שהסיפור יישאר גנוז ויועבר בעל פה. בסיפורים אחרים מוכרים יותר ומאוחרים יותר (מעשה באורח), שוב זוכה רבי נחמן להתגלות אבל שם, לכאורה שנים רבות לאחר ההתגלות הקודמת, הבנתו כבר פחותה, באופן הבא אולי להדגיש שככל שלומדים יותר מבינים שיש עוד הרבה יותר מה ללמוד ולמעשה יודעים פחות.
החלק השני של הספר עוסק בפעילות האקטיבית החשובה ביותר של חסידות ברסלב והיא התיקון. התיקון הוא מושג מקובל ביהדות ויש תיקונים רבים, הידועים בינהם הם תיקון ליל שבועות, הבא לתקן את מעשי בני ישראל לפני ואחרי קבלת התורה, ותיקון חצות שאפשר לעשותו בכל לילה. הפרק העוסק בתיקון, מציג את התיקונים השונים של רבי נחמן, שוב בהתאם לכתביו, שהתגבשו לידי התיקון הכללי ובפרט התיקון הכללי הנאמר על קברו בעיר אומן שבאוקראינה.
בשני פרקים אלו המחבר נוקט שיטות ספרותיות לניתוח המעשיות של רבי נחמן. מעשיות אלו, שאם טרם קיבלתם באיזה צומת מבחור חביב, קשות לקריאה ומכילות רבדים נסתרים ועטופי סמלים, דימויים ומשלים. מעשיות אלו מתאימות מאד לניתוח ספרותי בנוסף לניתוח הסיפורים בהתאם למקורות הקבלה ותורת הסוד השונים.
למתענינים בכתבי ובתורת הרב, בין בתור חסידים המעונינים להרחיב את אופקיהם ובין בתור חוקרים או מתענינים מהצד (ואכן, קשה לי לראות את רבבות חסידי ברסלב אוחזים בספר זה), יוסיף הספר תובנות והבנות, ובפרט אם יבוא לאחר קריאת ספרים המוקדמים שכן למרות שהוא ניתן לקריאה עצמאית הוא מניח ידע כלשהו עם תורת ברסלב. לחסרי רקע היה יכול להואיל מבוא קצר.
כהדיוט בתורת ברסלב מצאתי את עצמי מתענין בעיקר בפרק האחרון, הקצר מדי, הבא לתאר מה קרה לחסידות ובחסידות במאתיים השנה האחרונות מאז פטירת רבי נחמן. חסידות ברסלב היא חסידות של אדמור אחד. לרבי נחמן אין יורש ואין ממשיך והחסידות הייתה תמיד שולית וקטנה וכמעט נעלמה מהעולם.
נפילת ברית המועצות, שינתה את התמונה. העיר אומן באוקראינה נהייתה נגישה, ותנועת ברסלב התעצמה וגדלה בעיקר בזכות מצטרפים חדשים, רובם חוזרים בתשובה, ללא זיקה כלשהי קודמת לדת בכלל או לחסידות בפרט. כיום עולים לרגל (לקבר רב נחמן באומן!) עשרות אלפי איש מדי ראש השנה. הפרק האחרון בספר מתאר בעיקר את ההתפתחות והשוני בעשר השנים האחרונות, את האירועים באומן, את אירועי התשליך ואמירת התיקון... הכותב אף מזכיר את סרטו של פול מזרוסקי: "יהיפי" ואת ההתפעמות שלו כיהודי חילוני ממה שקורה שם.

תופעה זו והתעצמותה ראויה להיחקר. מה גרם לפריחה של התנועה? מה המסר העכשווי של התנועה (פרט לדרישה לעלות לקבר ולומר שם את פרקי התיקון)? מדוע התנועה קורצת כל כך לחוזרים בתשובה (האם זו החוויה המיסטית המובטחת?) לאנשים חילוניים ואפילו ללא יהודים (כחלק מעידן הניו-אייג')? מה רמת המשיחיות של התנועה כיום והאם היא תנועה משיחית? מה יחסי הגומלין בין חב"ד (תנועה נוספת שהולכת וגדלה) לבין ברסלב ומה הדומה והשונה בינהן? מה עתידה של התנועה? האם תמשיך לגדול ולגדול, או שתתיצב ואפילו תתכווץ?
על שאלות מרתקות אלו, שיכולות לענין כל ישראלי, גם אם תורתו של רב נחמן עצמה אינה מושכת אותו, אין מענה בספר. הפרק האחרון נותן טעימה קטנה אליהן ואולי ספרו הבא של המחבר יעסוק בהן בפירוט רב יותר.

התגלות ותיקון - צבי מרק על כתביו של רבי נחמן מברסלב
התגלות ותיקון - צבי מרק על כתביו של רבי נחמן מברסלב


התגלות ותיקון
בכתבי הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב
צבי מרק
הוצאת מאגנס
תשע"א 2011
311 עמודים


חלומות ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - חיים וייס

חלומות הם תופעה אנושית מופלאה (ויש אומרים כי אף בעלי חיים חולמים). כולנו חולמים. חלומות טובים ורעים, חלומות מפחידים וחלומות מהנים, ובהרבה פעמים חלומות חסרי כל פשר והגיון (למרות שבזמן החלום הכל נראה הגיוני). בפיסיולוגיה מוצאים לחלום תפקידים רבים החל מזמן מנוחה למח ועד לתהליך המטביע את הרשמים שעברו אלינו בזכרון לטווח ארוך. חלומות משמשים כר נרחב לסיפורים ולסרטים רבים  ונציין רק את Inception המצוין. החלומות מופיעים תדיר במקרא ומשמשים גם לחיזוי העתיד (חלומות יוסף ופרעה) או כדרך להתגלות אלוקית ולקבלת נבואה ודבר ה'.
ספרו המענין של חיים וייס עוסק בטקסטים התלמודיים העוסקים בחלומות (בעיקר במסכת ברכות) ומנתח אותם ניתוחים ספרותיים מקיפים.
את הדיון נתחיל דווקא בהבדל בין שם הספר בעברית ובאנגלית. בעברית הספר נקרא "ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה" ובאנגלית All Dreams Follow The Mouth. שני שמות אלו לקוחים מדברי הגמרא (ברכות נ"ה ב'):
"עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה"
משפט זה עומד על טיבם של החלומות. כאשר אין הם כוללים נבואה ברורה (ובימינו החולומות אינם בגדר נבואה), הרי שפירושם הוא סוביקטיבי לחלוטין, אולם יש בהם ממשות שכן הם מתקיימים והולכים אחר הפה ובכך ייתכן שהאדם מממש את החלום שהוא חלם וגורם לו לקרות. אבל מהמימרה עולים עוד מספר תובנות עליהם מתעכב חיים וייס בהתייחסות הכללית לחלום. עושה רושם שפותרי חולמות היה מקצוע נפוץ ומבוקש עד שבעיר כמו ירושלים היו לא פחות מאשר עשרים וארבעה כאלו. החלום המדובר לא נזכר למרבה הצער אבל הוא בוודאי הטריד את החולם (ויש מחלוקת בשם מי מובאת האימרה) מאד עד כי טרח והלך (וכנראה גם שילם) לכל אחד מהם. כמו כן ברור כיה חלום לא היה מובן מדי שכן היו לו 24 פתרונות שונים. מתוך אימרה זו, ההקשרים שלה והיחס הכללי כלפי החלומות שפורשו בהקדמה לספר מתחיל חיים וייס את ניתוחו המעמיק של מעשה בר-הדיא פותר חלומות מקצועי בשכר ושל אביי ורבא. המעשה ארוך ותופס עמוד שלם בתלמוד הבבלי. אביי ורבא חולמים את אותם חלומות בדיוק, והולכים לבר-הדיא על מנת שיפתור לו אותם. אביי המשלם ביד יפה זוכה לפתרונות מיטיבים ורבא שלא משלם זוכה לפתרונות רעים (שמתגשמים). בשלב מסוים אביי נעלם ורק רבא ממשיך וגם הוא בסופו של דבר מתחיל לשלם ופתאום דווקא מהחלומות שנראים גרועים ביותר הוא מקבל פתרונות טובים... בסופו של דבר מבין רבא כי "כל החלומות הולכים אחר הפה" ומקלל את בר-הדיא. בר הדיא בורח אולם תאוותו לקבלת שכר בעד פתרון חלומות מכשילה אותו שוב עד מותו ביסורים.
הסיפור ארוך ומרשים וניתן למצוא בו תובנות רבות גם בקריאה שטחית, אולם חיים וייס עורך בו קריאה מעמיקה ביותר, המתחילה בשאלות מדוע גדולי הדור אביי ורבא נזקקים לפותר חלומות. מדוע אביי משלם לו ורבא לא? מדוע לרבא לוקח זמן כה רב עד שהוא מתחיל לשלם? מדוע רבא נזקק לספר של בר-הדיא על מנת להבין כי כל החלומות הולכים אחר הפה, ומדוע בכלל היה בכוחו של בר-הדיא לגרום להשפעה שלילית כל כך על רבא. הקריאה הספרותית מענינת ומוסיפה מימדים חדשים למעשה תלמודי זה (שלא זכה לפירושים רבים מסורתיים מאחר והוא אינו הלכתי).
גם חלקו הבא של הספר ממשיך במסכת ברכות בה יש פסקאות ארוכות העוסקות בפתרון חלומות. זהו מעין ספר הוראות כללי לפתרון חלומות. הספר נחלק לכמה חלקים. חלק מהחלומות הינם פאסיביים ובהם פשוט ציפיה למשהו אולם חלק מהחלומות הם אקטיביים ודורשים פעולה זריזה ומיידית מהחולם. באחריות החולם (ולא דווקא פותר חלומות מקצועי בשכר) לפרש את חלומו לעצמו על דרך הטובה ולא על דרך הרעה. נביא כמה דוגמאות מהגמרא (ברכות נ"ו עמוד ב):
"אמר ר' יהושע בן לוי הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פסוק אחר  כי יבא כנהר צר הרואה צפור בחלום ישכים ויאמר כצפרים עפות כן יגן וגו' קודם שיקדמנו פסוק אחר כצפור נודדת מן קנה וגו' הרואה קדרה בחלום ישכים ויאמר ה' תשפות שלום לנו קודם שיקדמנו פסוק אחר  שפות הסיר שפות הרואה ענבים בחלום ישכים ויאמר כענבים במדבר קודם שיקדמנו פסוק אחר  ענבימו ענבי רוש..."
בדיונו מחלק חיים וייס את הדברים הנראים בחלום לקטגוריות נושאיות, מנתח את הפתרונת לפי סוגים בין כאלו המתבססים על סימבוליקה, על פסוקים מהתנ"ך ועל משחקי לשון כגון החלפת אותיות נוטריקונים וגימטריות.
באחרית הדבר דן בקצרה המחבר בקשר שבין החלום לחידה. הזיקה בן השניים במקרא גבוהה. חלומות פרעה הם חידה והשורש פ.ת.ר מופיע שם רבות (כלומר החלומות צריכים פתרון ולא דווקא פירוש). בספר דניאל נבוכדנאצר אף מגדיל את דרישתו ודורש מהחכמים לגלות מהו חלומו (ואז גם לפתור אותו) דרישה שכמובן אינה ריאלית - אולם למעשה היא ריאלית כמו היכולת של מישהו לפתור חלום (כלומר, אם יש לך יכולת לפתור את החלום בצורה שתתאים לאיש הרי שאתה מכיר את אישיותו מספיק טוב כדי לדעת גם מה הטריד אותו ועל מה הוא חלם).
הניתוח המוצג בספר, לבד ממקוריותו וביכולתו לתרום רבות ללימוד דפי הגמרא בברכות, פותח לנו פתח לעולמם של החכמים בבואם לנתח ולעסוק בחלומות ומהווה תוספת נכבדה להבנת סוגיות אלו שבמבט ראשון נראה שאין להם שייכות לתלמוד כלל (בהיותו בסופו של דבר ספר שרובו הלכתי)  אולם באמצעות הבנה שלהם הן תורמות רבות להבנת אישיות החכמים ודרכי פעולתם המדרשית וגם ההלכתית

ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - חיים וייס
ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - חיים וייס
ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה 
קריאה במסכת החלומות שבתלמוד הבבלי
חיים וייס
בסדרת מסה קריטית
בהוצאת דביר ומכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון
תשע"א 2011
318 עמודים

נאחז בסבך חיים נבון

הוצאת ידיעות אחרונות חברה להוצאת מעליות של ישיבת ההסדר במעלה אדומים, והוציאה מחדש מספר ספרים שהוצאו בעבר. בין הספרים ניתן למנות את ספרי הרב סמט: פרקי אליהו, פרקי אלישע וסדרות העיונים בפרשת השבוע. לאחרונה יצא בהדפסה מחודשת ספרו של הרב חיים נבון, נאחז בסבך, על משנתו של הרב סולוביציק (להלן הרב). הדפסות מחודשות אלו הן מבורכות. הספרים נחשפים לקהל קוראים גדול הרבה יותר מאשר לזו של הוצאה קטנה ולמחברים יש אפשרות לערוך ולהכניס תיקונים ושינויים שלא היו מתאפשרים אחרת. הספר נאחז בסבך מצטרף למספר ספרים אחרים של הרב נבון בהוצאת ידיעות אחרונות והוא דומה להם בעיצובו ובכריכתו.

הוצאת ידיעות אחרונות עוסקת רבות בהגותו של הרב סולובייצ'יק ומאמרים מהרצאותיו תורגמו ופורסמו במסגרת הסדרה "מאוצר הרב" אותה סקרתי בעבר ושכרכים נוספים ממנה נמצאים בהכנה. כפי שמעיד הרב חיים נבון בהקדמה: "בחברה שבה גדלתי, שמו של הרב סולובייצי'ק היה ידוע מאד, אולם הגותו לא הייתה ידועה כלל". נדמה שהגותו של הרב עדיין אינה ידועה מספיק והסיבות לכך רבות. הרב פעל בארצות הברית ורוב מאמריו כתובים באנגלית ובשפה קשה ביותר. סדרת מאוצר הרב המלקטת הרצאות (ולא מאמרים כתובים) המדברות בשפה פשוטה יותר ובתרגום משובח וההוצאה המחודשת של ספרו של חיים נבון מביאות מקצת מהגותו של הרב סולבייצ'יק בצורה ברורה וקלה.

ספרו של הרב חיים נבון בנוי בצורה שכל פרק דן בנושא אחר בהגותו של הרב, כאשר כפתיחה מומלץ לקרוא את הפרק הראשון ולאחריו ניתן לקרוא את הפרקים ללא סדר מסוים. חלק מהפרקים מתארים נושאים שנלקחו ממבחר מקומות וחלקם מסבירים מאמר מסוים. לצורך כתיבת הסקירה אתאר את הפרקים הרביעי והשביעי העוסקים ביחסו של הרב לציונות ולמדינת ישראל (כפי שפורסם במאמר "קול דודי דופק" משנת 1956) ובאתגרים העומדים בפני האדם המאמין בעולם המודרני (כפי שפורסמו במאמר "איש האמונה הבודד" בשנת 1965 ובטרם התקדם (?) עולמנו לשלב הפוסט-מודרני). אמנם המאמרים בני 50 שנה אולם הם רלוונטיים כאז כן היום. סיבה נוספת לבחירה במאמרים אלו היא העובדה כי הם נגישים מאד לקורא הישראלי ומופיעים בכרך "אמונה בזמן משבר" בסדרת עם הספר, אף הוא בהוצאת ידיעות ספרים.
שיטת העבודה בסקירה הייתה לקרוא את פרקיו של חיים נבון ולאחר מכן לעיין במאמרים עצמם ומתוך כך לבחון את עבודת ההסבר והפרשנות.

במימד ההשוואה מאמריו של חיים נבון אורכם כשליש מאורך המאמר המקורי. הם מתחילים בהסבר רקע כללי למאמר ומתחילים לנתח את המאמר לפי הסדר שלב אחר שלב. חלק חשוב מהדיון של נבון הוא בהתייחסו לרלוונטיות של המאמרים בימינו למשל בעמ' 184: "עברו עשרות שנים, ואנחנו חיים בתקופה שונה לחלוטין. בעידן הפוסט-מודרני, האמונה העיוורת בשכל האנושי התמתנה מאד. אחרי התפרצות האיידס - מי מאמין שהשכל האנושי ידביר את כל המחלות? אחרי קריסת הקומונזים - מי יכול לחשוב שהשכל ימצא פתרון למצוקות החברה?", פרשנות אישית זו של נבון והשלכת הדברים לימינו מאירה את המאמרים באור חדש.

גם בסיומו של כל פרק, מוסיף הרב נבון פרשנות אישית והתאמה של הדברים לימינו (ובפרק העוסק ביחסו של הרב לציונות, סיום זה הוא נספח שלם הניתן לקריאה כפרק בפני עצמו והעוסק בין היתר בשאלות מדוע לא עלה הרב לארץ ישראל ובהשוואה הבלתי נמנעת בין הרב קוק לרב סולוסייצ'יק ביחסם למפעל הציוני החילוני).
ספרו של נבון מצטט את המאמרים באותם קטעים שנראו למחבר משמעותיים במיוחד אך למעשה הוא עובר עם הקורא קריאה מודרכת של המאמר (ללא צורך במאמר עצמו), כאשר הוא שומר על סדר הפרקים בתוך המאמר ומבאר אותם במילותיו שלו. הניסוחים בהירים וקולעים, והמילים הקשות מהמאמרים המקוריים מושמטות.

רעיונות העיקריים מוצגים בצורה תמציתית ובהירה במילים פשוטות. כתיבה זו פותחת בפני הקורא שתי אפשרויות טובות.  לקוראים המעונינים להעמיק יותר, הספר נותן מבוא מצוין המאפשר לקרוא את מאמריו המקוריים של הרב (ובפרט את שני המאמרים שהזכרתי לעיל הנגישים מאד לציבור הרחב לעומת יתר המאמרים) ולהבינם בצורה טובה בהרבה מאשר ללא הספר. בסקירה קודמת סקרנו גם את הספר "רב בעולם החדש" המכיל סיכומי הרצאות מכנס במשנת הרב. ספרו של נבון יכול לשמש אף הקדמה לספר הנ"ל המניח הכרה כלשהי עם כתבי הרב והבנה שלהם ודן בהיבטים עמוקים הרבה יותר שלהם ובהשפעתם על התרבות היהודית בכללה.

לקוראים המעונינם לקבל את עיקרי משנתו של הרב סולובייצ'יק ספרו של נבון יספיק להבנת שיטתו והגותו של הרב סולובייצ'יק בנושאים הנ"ל ומבחינתם טעימה זו תהיה מספקת, אך עדיין חשוב להבהיר כי היא בגדר טעימה בלבד, ככותרת המשנה לספר: "שערים להגותו..." אלו הם השערים בלבד, הספר מאפשר להציץ פנימה דרך השער ולסייע במעבר דרכו, אך הוא אינו תחליף לכניסה בשער.

נאחז בסבך - חיים נבון
נאחז בסבך - חיים נבון

נאחז בסבך
שערים להגותו של הרב סולובייצ'ק
חיים נבון
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"א 2011
הוצאה מחודשת
285 עמודים
לקריאת הפרק הראשון מאתר ההוצאה

כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר

ספרו של עמרם טרופר, כחומר ביד היוצר, מצטרף לסדרה ארוכה של ספרים הבאים להציע כלים ספרותיים לניתוח הטקסטים הקדומים ביהדות. בעוד שגישה זו מקובלת מזה זמן מה לספרי התנ"ך, ספרי התלמוד טרם זכו לגישה כזו, ובכך חידושו הגדול של הספר.
התלמוד, אינו רק ספר הלכות, למרות שרובו עוסק בדיונים סביב פרטי הדינים השונים שנאמרו במשנה. התלמוד כולל מאות סיפורי חכמים ואגדות, ובמחקרו מתמקד טרופר בתשעה מעשי חכמים (שאינם מוגדרים כאגדות, סוגה ספרותית נפרדת המצריכה דיון בפני עצמה). המחבר בודק את המעשים מבחינה ספרותית, משווה בין הגרסאות השונות של הסיפור בתלמוד עצמו ובמקורות מדרשיים אחרים, מציע סדר כרונולוגי למקורות השונים ומדגים את התפתחות המעשה בהתאם לצורך ולמקורות הספרותיים הקודמים. מחקרים רבים עסקו בשאלה האם הסיפורים היו או לא היו. נקודה זו אינה עומדת כלל לדיון בספר הנוכחי והוא אגנוסטי לגביה, מטרת הסיפורים היא קודם כל ללמוד מהם לקח (ולצורך כך לא משנה העובדה בדבר אמיתותם ההיסטורית), ומטרת הספר אינה לקבוע אם סיפור מסוים אירע או לא אלא למצוא את מקורות הסיפור הקדומים יותר במסורת היהודית (ממקורת תנאיים ועד סיפורי התנ"ך). הצגת המקורות והתפתחות הסיפור מובילה בהכרח להבנה יותר טובה שלו ושל הלקחים אותם הוא בא לייצג.
להדגמת שיטת הספר נעסוק בפרק הראשון בתוכו, הדן במשנה ביומא פרק ב':
"מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס..."
לכאורה המשנה באה להסביר מדוע תפקיד תרומת הדשן נקבע בהגרלה ולא כל הקודם זוכה מאחר ופעם אירעה תקלה וכהן נדחף ושבר את רגלו. לסיפור זה מקבילה חמורה בהרבה בתוספתא (מקור תנאי נוסף). באמצעות ניתוח ספרותי, מראה טרופר כי המקור בתוספתא קודם למקור במשנה.
"מעשה בשני כוהנים שהיו שווין רצין ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ד' אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: 'שמעוני אחינו בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל וגו' 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה - על ההיכל או על העזרות'.געו כל העם אחריו בבכייה. ואח"כ בא אביו של תינוק אמר להם: 'אחינו! אניכפרתכם - עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמא'. ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב' כא') 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה': מכאן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא"
המקור בתוספתא מתאר אירוע חמור ביותר, הכהן שלא הגיע ראשון רוצח את חבירו ולאחר מעשה הרצח מתחיל דיון כלשהו. גם למקור זה מספר גרסאות והמחבר משווה בין כולן למציאת המקור הקדום ביותר ומטרתו להראות את המוסר הנמוך של העם בימי בית שני ולהשוותו למוסר הנמוך בימי בית ראשון. המחבר מציג את מטרת המשנה כשונה לגמרי ובא להסביר את השינויים שחלו בצורת העבודה במקדש. לצורך הסבר זה מתאימה גירסה מרוככת של הסיפור בה הכהן נדחף ושובר רגל ולא נרצח.

שילוב מקורות אחר מופיע בפרק העוסק בדימויים בין ישו הנוצרי לגיחזי. בהערת ביניים נגיד כי בתלמוד מופיעים סיפורים רבים בהם מוזכר ישו, אולם פעמים רבות לא ניתן לדעת שאכן מדובר באותו האיש ולא באיש אחר (השמות ישו, ישוע, יהושע היו נפוצים מאד בתקופת בית שני). ניתוח מדויק של מקורות אלו, שעברו צנזורות בדפוסים ולכן מופיעים גם בהבדלי גירסאות מרובים, יצריך עבודת מחקר אחרת לגמרי.
בפרק הנ"ל, טרופר ממשיך בשיטתו להשוואת המקורות, אולם מסקנותיו מענינות עוד יותר. לאחר השוואת המקורות השונים והבנה איך התגלגל הסיפור, מציע טרופר כי בעוד הנצרות מדמה את ישו לאלישע הנביא, התלמוד נוקט בשיטה הפוכה ומדמה אותו דווקא לגיחזי (כאנטיתיזה לנצרות), כתוצאה מכך, התלמוד מייחס לגיחזי מעשים אשר לא נאמרו בתנ"ך אך מקבילים לדברים שישו עשה (התת העם לעבודה זרה), ובסיפורים יש השפעות הדדיות דו-כיווניות בין שתי הדמויות.
שני סיפורים אלו מדגימים את שיטת המחבר כדבריו באחרית דבר: "...ודומני שעיון בהתהוות הסיפורים עשוי לעיתים להעשיר את הבנת הסיפור ופרשנותו... יוצא אפא שעיון בהתהוותם של מעשי חכמים, יש בו כדי לתרום תרומה של ממש להבנת סיפורים ולפרשנותם". למרות זאת המחבר לא לוקח את מחקרו בדבר התהוות הסיפורים עוד צעד קדימה לעבר פרשנויות חדשות, ולמשל בסיפור ההשוואה בגיחזי וישו היה אפשר להמשיך את הדיון במסקנות על הדו-שיח הקדום בין הדתות. עיקר מטרת הספר היא להדגים את שיטת הניתוח הספרותי ולכן המסקנות היוצאות ממנה מופיעות בקצרה בסופי המאמרים ומהווים נקודת המשך, לקורא, לחוקרים אחרים ואולי אף למחבר עצמו, למחקרים עתידיים נוספים.

כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר
כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר


כחומר ביד היוצר
מעשי חכמים בספרות חז"ל
עמרם טרופר
בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
תשע"א 2011
265 עמודים

לקריאת הפרק הראשון בספר מאתר הוצאת שז"ר





התורה והטבע בכתבי הרמבם - אליעזר חדד

בספרו התורה והטבע בכתבי הרמב"ם, מנתח  ד"ר אליעזר חדד, את ההקבלות שעושה הרמב"ם בין הטבע לבין התורה כפי שהן באותו לידי ביטוי בספרו הגדול מורה נבוכים. הביטוי "טבע" במונח זה מציין בעיקר את המדע הביולוגי של אותה תקופה ובפרט את דרך התנהגות בעלי החיים, ואינו מציין את כלל המדעים (והסיבות לכך מובהרות בהמשך הספר). הרמב"ם מונה 4 הקבלות והן:
  • תכליתיות - להתנהגות בעלי החיים יש תכלית מסוימת ואין הם עושים פעילות לריק (וכך גם המצוות מיועדות לתכלית כלשהי)
  • תחכום - ככל שיצור מפותח יותר כך רמת התחכום שלו עולה (ולכן יש הדרגתיות גם במצוות)
  • כלליות - הרמב"ם מכיר ביוצאים מן הכלל, אולם עיקר חוקי הטבע (והתורה) מכוונים אל הרוב.
  • חכמה - הטבע והתורה מתנהגים בחכמה והאדם מפענח רק חלקים ממנה
הקבלות אלו, מופיעות בחלקו האחרון של מורה נבוכים, החלק העסק בטעמי המצוות, וכוונת המחבר היא להראות שהרמב"ם בתפיסתו רואה שהנהגת בעלי החיים בטבע היא ההנחייה למצוות התורה שנועדו להנהגת האדם בעולם (וזאת על מנת לנצל את כח השכל והבינה של האדם, שאינו קיים, או קיים בדרגות נמוכות בהרבה, אצל בעלי החיים) ולהבדילו משאר בעלי החיים. ידועה האימרה כי "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", אולם הרמב"ם דווקא מציע מעין כיוון הפוך "הקב"ה הסתכל בטבע, ונתן לפיו את התורה". זוהי תפיסה פילוסופית עתיקה המכונה "חוק הטבע" והאומרת כי חוקי המדינה צריכים להיות דומים לחוקי הטבע, והמבוא לספר עוסק ברקע הפילוסופי הקדום של טענה זו.
בשלושה פרקים ארוכים (ולעיתים גם קשים לקריאה), המחבר מפרש את ההקבלות (ובמיוחד את שלושת הראשונות). בפרק הסיום, המחבר מקביל בין הספר הפילוסופי "מורה נבוכים" לבין ספר ההלכה "משנה תורה" ומראה שגם שם סדר המצוות מכוון לפי אותן שלוש הקבלות, ולמעשה הרמב"ם מסדר את המצוות בהתאם להקבלת התורה לטבע (כמובן ניתן לחלוק על נקודה זו, אולם הטיעונים מעניינים ומוצגים היטב).
רעיונותיו של הרמב"ם מעניינים גם מהבחינה המדעית, תכלית הטבע, אותה מציג הרמב"ם מורכבת למעשה משני חלקים. החלק המיידי, תכלית הקיום, והאמצעים לספקה הם מערכות בעלי החיים העוסקות בקיום (איברי האכילה והעיכול, ושאר אברי הגוף כדוגמת ידים ורגליים כמסייעים להם) והתכלית הרחוקה, תכלית ההמשכיות, הרבייה של אותו מין. בהשלכה לעולם האדם, הרי שגופו הוא האחראי לקיום הפיזי, ואילו הנהגת התורה, נועדה לאפשר את קיומו הנצחי, לא במימד של רבייה, אלא במימד הרוחני.
בפרק על הערמה מוצגות המצוות כעוזרות לאדם להגיע לתכלית. הדוגמה הטובה היא מענייני הקורבנות, שלפי שיטת הרמב"ם מטרתם היא להיות ניגוד לדרך עבודת האלילים ולכוון לעבודת ה' אמיתית (עבודה שאינה גשמית), אולם מציאות כזו לפני 3000 שנה הייתה בלתי אפשרית ולכן ניתנו דיני הקורבנות (ניתוח רחב של נושא זה מופיע גם בפרק על טעמי המצוות)
בפרק השלישי מועלית הטענה שגם הטבע וגם התורה רואים את הרוב כחשוב יותר מאשר פרט יחידני. אירועי טבע הם כלליים ומשפיעים על כל המינים למרות שלחלקם ולפרטים מסוימים הם יהיו מזיקים. גם מצוות התורה המעשיות מחייבות את כל בני האדם באופן זהה כאשר אין לפרוץ אותם לטובת יחידים (אין אפשרות של תורה בהתאמה אישית).
באחרית הדבר, מציג המחבר דיון מרתק בשאלה מה אנו צריכים לעשות עם מפעלו של הרמב"ם בימינו כאשר המדע השתנה כליל. אמנם הטבע נראה לנו תכליתי, אולם המדע המודרני הוציא את התכליתיות כלל מחוקי הטבע (ואפשר גם להגיד שהוציאה מחוץ לחוק) ומה המשמעות כיום להגיד שהתורה נוצרה מתוך הטבע?
המחבר דוחה את השיטה המפרידה לחלוטין בין השניים וגם דוחה את האפשרות שאכן התורה מייצגת את הטבע אולם את זה הידוע לנו כיום (מהסיבה שהתורה ניתנה לאנשים לפני 3000 שנה והיא הייתה צריכה להגיד משהו להם, וכן מתוך ההנחה שאם נהיה פה עוד 3000 שנה, התורה תצטרך גם להגיד משהו רלוונטי אז, שוב התורה אינה יכולה להיות בנויה בהתאמה אישית לפי חוקי הטבע הנוהגים באותו זמן).
הרמב"ם הכיר במגבלותיו של המדע בין זמנו ודבר זה ניכר היטב בכתביו (למשל בפרק ו' בחלק ב')
"מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם חכמי ישֹראל שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העֻבָּר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו, וחושב שזאת גדוּלה ויכולת מצד האלוה, וחוכמה מלפניו יתעלה, אף-על-פי שהוא מאמין שמלאך הוא גוף מאש שׂורפת אשר מידתו כמידת שליש העולם כולו, ויחשוב כל זאת אפשרי לגבי האל. אבל כאשר ייאמר לו שהאל שׂם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשׂה השׂכל הפועל והוא המלאך והוא שֹרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד - יירתע מכך כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו, הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר, אשר אינם מושׂגים בחוש."
ובפרט בתחומי האסטרונומיה בפרק כ"ד בחלק ב אותו מסיים הרמב"ם:
"זאת היא האמת. כי אנו מנועים מן הנתונים הדרושים להסקת מסקנות לגבי השמים. (השמים) רחוקים מאתנו ורמים מבחינת המקום ומבחינת המעלה. המסקנה הכוללת המוסקת לגבי השמים היא שהם מורים לנו על מי שמניע אותם. הם דבר אשר שׂכלם של בני-האדם אינו מגיע לדעת אותו. ולהוגיע את המחשבות במה שאין הן מגיעות להשׂיג ואין להן הכלי להגיע אליו - הרי זה פגם שאדם נולד עמו או מין שיגעון. נעצור אפוא במקום שאליו היכולת מגיעה, ונשאיר את מה שאין להשׂיגו בהיגיון למי שבא אליו השפע האלוהי הגדול, כך שראוי להגיד על אודותיו פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב, 8).
זה כל מה שידוע לי בשאלה זאת. ייתכן שלזולתי יש הוכחה מופתית שבעזרתה מוסברת לו אמיתת מה שקשה לי. העדפתי המופלגת את האמת (מתבטאת בכך) שבמפורש הודעתי על מבוכתי בעניינים אלה ושלא שמעתי ולא ידעתי הוכחה מופתית לדבר מהם. "
הרמב"ם מציג דעות רבות ואת הבעיות שיש בהן (בעיות שבסופו של דבר גרמו לקופרניקוס להציג תיאוריה חליפית), אך השיטה עצמה פחות מעניינת אותו כל עוד תוצאות החיזוי שלה טובות (באופן מפתיע גם הקדמת ההתנצלות ל"על אודות הסיבובים" של קופרניקוס, שנכתבה ללא ידיעתו של קופרניקוס על ידי אוסניידר המוציא לאור, כוללת התנצלות שאין בשיטה זו לומר שום דבר על המציאות, אלא רק לספק שיטה לחיזוי מיקום השמים).

בכל אופן ברור לנו שהרמב"ם הכיר את מגבלות המדע, הכיר את השינויים הרבים שחלו במדע במהלך הדורות ובודאי ידע ששינויים רבים עוד יהיו, ועל כן, כבר הרמב"ם עצמו לא מבסס את שיטתו ואת ההקבלות על חוקי הטבע הידועים אז, אלא בעיקר על הטבע הנראה לעין, התנהגות בעלי החיים נצפתה ונראתה זהה, ועל הפסיכולוגיה האנושית, שללא קשר לשאלה אם חוקי הטבע תכליתיים או לא, האדם כיצור חושב הוא תכליתי (גם אם תכליתו היא להוכיח כי הטבע אינו תכליתי).  המחבר מעלה השערה נועזת, שלו הרמב"ם היה חי בימינו, היה כנראה מקבל את עקרונות המדע המודרני ומכיר בהם כמהווים תיאור טוב של המציאות ואם הכרת המציאות אינה זקוקה לתכליתיות, אפשר לוותר על חלקים ממנה (לפחות ברמות המיקרו של הפיזיקה והביולוגיה), ואולם הנהגת בני האדם, הצריכה תכליתיות עליה לשאוב תכליתיות זו מהטבע הנראה לנו. הרמב"ם גם לא שולל שינויים בתורה עצמה ומתאר שינויים שחלו במהלך הדורות ואת כללי השינויים (ג' מא)
"מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת."
זוהי אמירה חשובה. התורה היא שלמה ונצחית והיא כוללת בתוכה את ההנחיות מתי ובאיזה אופן ועל ידי מי מותר לשנות אותה (מאחר וההנחיות הן בתוך התורה, אין הן פוגעות בשלמותה, וגם השינויים שמתקבלים בדרך הראויה, הופכים להיות חלק אינטגרלי מהתורה, לא תוספת ולא גריעה". אבל מתן האפשרות לכל איש לעשות שינויים אלו כרצונו, זוהי תוספת וגריעה ואין להם חלק בתורה, לא פלא שהקטע המצוטט מופיע בחלק ממשנה תורה, המצדיק את עושנו החמור של זקן ממרה. בנספח לספרו ממשיך המחבר ומנסה לפתור סתירות אלו בין האפשרות לשינויים בתורה לבין שלמותה ונצחיותה.

מורה נבוכים הינו ספר מסובך וקשה (והכולל גם סתירות מכוונות בין חלקיו השונים) וגם ספרו של ד"ר אליעזר חדד, אינו קל לקריאה,  אך מציג עמדה מקורית לפיה התורה באה בעקבות הטבע (ולכן גם משתנה, בהשתנות הטבע, בעיקר בסייגים ובחומרות, אך גם בביטול תקנות כדוגמת דין עגלה ערופה שבטל כשרבו ברוצחים, ודיני סוטה שבטלו כשרבו המנאפים), והנהגת התורה מתאימה להנהגת הטבע המשתנה. השאלה המרתקת עולה מתוך אחרית הדבר (למרות שהיא מוצגת שם רק ברמז). לו היה חי הרמב"ם היום וכותב את שני ספריו הגדולים מחדש. האם היה מורה נבוכים נראה אחרת? האם ספר משנה תורה היה נראה אחרת (נציין שספר משנה תורה, בניגוד לשולחן ערוך, מכיל גם דינים שאינם מעשיים לימינו)? לי אישית נראה שלא, בחיבורו ההלכתי הרמב"ם היה מציג את כל הדינים שניתינו למשה ואת התפתחותם עד ימינו (או עד הנקודה בה הם חדלו להיות מעשיים). זוהי הרי שלמות התורה, והרמב"ם לא היה מוותר כלל על חלקים אלו, אולם במורה נבוכים, ייתכן והרמב"ם היה מתייחס לדינים אלו בתור כאלו שתכליתם בעבר ברורה, בהווה אין להם מעשיות ובעתיד יכולים לחזור בצורה אחרת לחלוטין.
התורה והטבע בכתבי הרמבם אליעזר חדד
התורה והטבע בכתבי הרמב"ם אליעזר חדד

התורה והטבע בכתבי הרמב"ם
אליעזר חדד
מחקר ועיון - יהדות
הוצאת ספרים מאגנס - האוניברסיטה העברית
תשע"א 2011
409 עמודים (כולל מבוא, אחרית דבר נספחים מקורות ומפתחות)
לקריאת המבוא ותוכן העניינים

הציטוטים ממורה נבוכים לקוחים מהעותק האלקטרוני של מהודרת ותרגום שוורץ, אוניברסיטת תל אביב