מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


הפטרת פרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי היא בספר ירמיהו פרק ט"ז יט ועד פרק י"ז טו.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

הפטרה זו היא הפטרה נוספת ברצף הפטרות הפורענות של ירמיהו. עיקרה של ההפטרה הוא בפרק י"ז. הפסוקים המקדימים שייכים לנבואה אחרת ונאמרו בגלל שהם פותחים בדבר מעט טוב יותר, בדומה לפרשת בחוקותי עצמה שפותחת בברכות ורק לאחר מכן עוברת לקללות.

יט ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל: כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי ה': 
פסוק י"ט מזכיר את תהילים כ"ח ז: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ". ירמיהו פותח פיסקה קצרה זו בביטחונו בה' ביום צרה, אולם גם כאן המשמעות של ביום צרה היא כפולה ויכולה להיות פתיחה למחצית הבאה של הפסוק. ביום צרה גם הגויים יבואו אל ה' ויתחרטו על כך שעבדו אלילים. פסוק כ' ממשיך את אותו כפל משמעות. אלו יכולים להיות דברי ירמיהו עצמו או דברי אותם גויים שעכשיו לא מבינים את המעשים שלהם עצמם.

א חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: 
הדימוי לעט ברזל ולציפורן שמיר מראה עד כמה החטא הוא עמוק ומושרש ועד כמה יהיה קשה למחוק אותו.

ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: ג הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל-אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל-גְּבוּלֶיךָ: 

ד וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי
 עַד-עוֹלָם תּוּקָד: 
לשון ושמטתה מזכיר לנו את שנת השמיטה, שמקומות אחרים התנבא ירמיהו כי חטא השמיטה ואי שחרור העבדים בשנת השמיטה היו מהסיבות לחורבן. סוף הפסוק מזכיר את שירת האזינו (דברים ל"ב כב): "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים", הדימוי אש קודחת מופיע עוד קודם בירמיהו בפרק טו, בנבואת פורענות קשה אחרת: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד". אנו גם נזכרים בפרשת צו (למשל ויקרא ו' ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". והנה במקום שאש המזבח תוקד עד עולם, היא תכבה ולעומת זאת חרון אפו של ה' יחליף אותה. מקומות אלו הם המקומות היחידים בתנ"ך בהם מופיעה המילה תוקד.

ה כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-ה' יָסוּר לִבּוֹ: ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (יִרְאֶ) [יִרְאֶה] כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:  
כאן אנו מוצאים ניגוד לפרשה. קודם כל מתחילים בגבר הארור. מי שבטוח באדם ובשרים (השלטון) ולעומות מי שבוטח בה' שהדימוי שלו מזכיר את תהילים א' ג: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" . המילה ימיש מופיעה בתנ"ך כמה פעמים אולם רק פעם אחת בחס לאיש ספציפי, יהושע בן-נון, אולי כדגם לאיש הבוטח בה'. עץ הערער בימינו הוא אכן עץ המסוגל לצמוח במדבריות ובתנאים של חוסר מים. המינים היחידים בארץ מתקיימים רק באזור החרמון וזהו למעשה עץ אלפיני.

ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:י אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:
גם לשון זו מופיעה בירמיהו בהפטרת שבוע שעבר - פרשת בהר (ובעוד מקומות בודדים). קשה לשפוט אנשים לפי התנהגותם החיצונית. את ההבחנה בין האיש הברוך לאיש הארור יכול לעשות רק מי שבוחן כליות ולב ויודע את כוונותיו האמיתיות של האדם.

יא קֹרֵא דָגָר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (יָמָו) [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: 
הנה משפטים שנכנסו ללשון ימינו ובפרט אצל עורכי דין. הראשון מתאר את הקורא המתאמץ ודוגר על הביצים אולם לא רואה מכך תועלת. נקבת הקורא פולשת לקינים אחרים בהם כבר יש ביצים (של קורא ואפילו של מינים אחרים) ומטילה שם, אולם אין לה יכולת לדגור על כמות גדולה כל כך של ביצים ורובן לא בוקעות כלל. חציו השני של הפסוק הוא המשך הדימוי. כל מי שעושה (או מנסה לעשות) עושר במהירות ולא ביושר. ייתכן ובהתחלה זה יצליח, אולי כך חושב הקורא כאשר הוא רואה ביצים רבות כל כך בקן, אולם אותו עושר בסופו של דבר יעלם, ובכל מקרה, אותו אחד יהיה נבל (גם במשמעות של רשע וגם במשמעות שהעושר נובל).

יב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ:יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יְסוּרַי) [וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה': 
בניגוד לדימוי של פסוק ח' בני ישראל עזבו את מקור המים החיים. עונש הגלות (הייבוש) הוא תוצאה ישירה של כך. כפי שעמדנו על מבנה פרשת התוכחה בפרשת בחוקותי, שלבי התוכחה אינם בהכרח עונשים, אלא יותר תוצאות שבאות על חטאי העם.

ומאחר ולא רוצים לסיים בדבר רע מוסיפים פסוק נוסף
יד רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: 
פסוק זה הוא למעשה תחילת של נבואת פורענות חדשה, ולכן אפשר לומר עליו שהוא הוצא מהקשרו, ניסוחו מזכיר הרבה פסוקים אחרים בהם נעשית פנייה לקב"ה שתהליך ההצלה והגאולה יחל ממנו, אולי הדוגמה הנוספת הידועה ביותר היא מסוף מגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"


לדף הראשי של פרשת בחוקותי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה