מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה