מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


דבר תורה לפרשת שמות

דברי תורה לפרשת שמות מאת יואב (ודבר תורה אוחר בסוף הפוסט)


שנת תשע"ח
בסוף פרשת שמות משה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל.
בתגובה פרעה עונה כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"
פרעה טוען בפסוק זה שלוש טענות.
  • הראשונה: אני לא מכיר, לא יודע מי זה ההשם הזה שאתם מדברים עליו.
  • השנייה: מי אמר שה' שלכם הוא האלוקים?
  • והשלישית: גם אם באמת ההשם שלכם הוא האלוקים ונגיד שאני מכיר אותו לא בגלל זה אני אשלח אתכם.

בואו נתייחס רק לשתי הטענות הראשונות.
פרעה הוא הראשון שמצאנו עד עכשיו שטוען שהוא לא מכיר את השם, שטוען שה' הוא לא האלוקים. ובספר בראשית אפילו מופיע שהיו גויים שהאמינו בה', לדוגמה: כשיוסף פותר לפרעה את חלומותיו פרעה אומר כך לעבדיו: "  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוקים בּוֹ"  פרעה הקודם מאמין שיש רוח אלוקים ביוסף אחרי שיוסף טען שאלוקים פתר לו את החלום, אנחנו רואים שפרעה  מכיר באלוקים של יוסף. עוד דוגמה:  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" לבן ובתואל אומרים שמה' יצא הדבר ולכן הם מוכנים לתת את רבקה ליצחק.

כלומר גם לבן שאנחנו יודעים שהיה עובד עבודה זרה כן מאמין בה', ויש עוד הרבה דוגמאות מספר בראשית, כמו שאבימלך ויצחק רוצים לכרות ברית. אז איך זה שפרעה אינו מכיר בה' אם עד עכשיו כולם כן הכירו?

אני חושב שהסיבה לכך שפרעה לא הכיר את ה', זה בגלל שפעם האמינו שהאלוקים נחשב לפי מעמד העם או המאמין, מכיוון שאם העם נמצא בשפל כנראה האלוקים שלו לא מספיק חזק ואילו אם הוא נמצא בשגשוג רב תחומי כנראה הוא מאוד חזק.

בכל הדוגמאות שאמרתי קודם, הגויים מכירים באלוקים כי יוסף, יצחק או אברהם נמצאים במעמד גבוה. אבל פה כשעם ישראל עבדים, פרעה לא סופר אותם וגם מאוד סביר שלא שמע על האלוקים שלהם כי הוא לא עושה כלום בינתיים, והוא לא חזק מספיק כדי שישמעו עליו. ולכן גם מובן מה שה' אומר למשה בהמשך: "  וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'"
אפשר להבין שה' אומר למשה שהוא יעשה שפטים באלוקי מצרים כתוצאה ישירה מכך שהוא יהרוג את הבכורות.

ואנחנו צריכים להיות לא כמו פרעה, אלא לדעת ולהאמין שכל הזמן ה' איתנו ולא משנה מתי, גם כשאנחנו נמצאים הכי בשפל.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת שמות


שנת תשע"ה

הפעם בדבר התורה נביא מאמר מאת ד"ר אמיר שוורץ. אמיר מחבר בכל שבוע מאמר רלוונטי (ולעיתים כולך גם אקטואליה ולא רק ענייני פרשה) ומחביא מו מילים מהפרשה או מאירועי השבוע (לרוב בין שתי מילים צמודות).
הנה רשימת המילים שיש למצוא במאמר זה
כל מי שמעוניין מוזמן לפנות ישירות לאמיר לקבלת הדפים(כתובת siim@zahav.net.il)

לרוב אמיר מביא את המילים רק בסוף המאמר אולם אני אביא מיד בהתחלה את הרשימה. אדגיש שאפשר להנות ולהחכים מהמאמרים בלי לחפש את המילים.
המילים הסמויות: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, יששכר, זבולון, גד, אשר, נפתלי,  יוסף בנימין, שפרה, פועה, בת- פרעה
.מילות אקטואליה: ליכוד, עבודה, תנועה, ש"ס, בית יהודי, כולנו.

ממשפחה לעם מה ניתן ללמוד מהפרשה פרשת שמות תשע"ה
האלקים  נמצא בפרטים הקטנים
לע"נ חמי העניו באדם פרץ בן יהודה דב בלבן שנפטר בג טבת תשע"ה
בניו של יעקב, בני ישראל, משפחה אחת "בלבד" הופכת במהירות בפרשתנו - לעם. דמויות בודדות ופרטים "קטנים" שנראים לכאורה לא כ"כ רלוונטיים, מתגלים דווקא כחשובים לאין שיעור בתהליך העיצוב של פני ההיסטוריה כולה.
מבוסס על דברי הרב יעקב סופר

סגירת ספר בראשית שעסק לא מעט בהתכתשויות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחד עשר אחיו, מביאה לסיומו של המאבק עם ברכתו של יעקב לבניו של יוסף - אפרים ומנשה. למרות שיעקב שם את אפרים לפני מנשה, אין קנאה ביניהם, אין תחרות, אלא "בך יברך ישראל, ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה". מעתה מתגלה התכנית הא-לוקית, אליה התוודענו בספר בראשית, בקרב כל ישראל, לא כבודדים - כבני ישראל במובן של "בני יעקב" כאשר הכוונה היא לכל בן ובן, שבט ושבט, אלא כ"בני ישראל" במובן של "עם". ובני ישראל ראו בנים ובני בנים בגלות עד שהפכו לעם. הזקנים בניהם שמעו נבואת ה על הקמת עם יהודי וחזרה לארצו. אומר המדרש שבני ישראל ניצלו יחד עם הצרות הרבות בגלל שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. שמרו על הזהות הלאומית והדתית מול הטומאה הגדולה המצרים. בני ישראל היו במצב נואש רבים כבר לא יכלו יותר עד שהגיע משה.ושם במצרים כל אחד מישראל מצא את בני מינו כדי לא להתבולל.
ואכן, פרשתנו הפותחת את ספר שמות, משנה במהירות את ההתייחסות לבני ישראל במצרים: ממצב של "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א', א') כאשר בכך מדגישה התורה את הצד האישי, הפרטי, משפחה אחת "בסך הכל" שעשתה את דרכה "לגור בארץ" כגֵרִים באופן זמני בלבד, למצב שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וַתִּמָּלֵא הארץ אותם" (שמות א', ז') והם הופכים לעם. פרעה לא יכול היה לעמוד מול יהוד המחוז של גשן. פנה ליועציו ואמר פרעה מי שרוצה להשליש שכרו יתן עצה כיצד להפטר מבני יעקב. הציע אחד החרטומים מנפת ליאור שהיא קרובה לבית המלך בואו נשליך אותם היאורה. השני שחוטמו זב ולו נתנו מעט כבוד רק את הבנים נטביע.
יש חשיבות בפרטים הקטנים. התורה פירטה את שמות המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ושאלנו מה ראתה התורה לפרט את שמותן? ההסבר לכך קשור גם הוא בדרך שבה התכנית הא-לוקית מתגלה: לשפרה ולפועה, ישנה כנשים פרטיות בעלות אישיות, זהות ושם "משל עצמן", השפעה עצומה על היותנו לעם. הן לא שמעו לגזירת פרעה הרשע, אלא נתנו חיים, כפשוטו, לקיום התכנית הא-לוקית הגדולה. גם משה רבנו שסיפורו האישי מלווה את עם ישראל מאז היותנו לעם, הוא למעשה סיפור על משפחה "אנונימית" לכאורה, משפחה אחת פשוטה: אבא, אמא, אח ואחות מבית לוי, שנולד בה ילד נוסף. חייו האישיים של אותו ילד, נשזרו לתוך מהלך חייה הגדול של כל האומה כולה.ועכשיו סף העם הגלל סיבלותיו מופיעות שתי נשים צדקניות. נשים אילו שהיו כמו אשה שפועה ומתחננת על בניה. כך רחמו על בני ישראל. ומי שלא שפר הגורל עליו ולא הגיע למיילדות שילם בחייו.
דמות מפתח או "אישיות פרטית" נוספת שבה תלוי המשך הסיפור, מימוש התכנית הא-לוקית לגאולה, היא בת פרעה. עובדה תמוהה ושולית לכאורה, שהתורה מציינת בקשר לבת פרעה, שנערותיה "הולכות על שפת היאור" (שמות ב', ה'). פירוש האלשיך הקדוש מלמדנו שגם לפרט השולי הזה, ישנה משמעות חשובה בסיפור ההשגחה הא-לוקית על העם: התורה מתארת שאמו של משה לא יכלה עוד להצפינו ועל כן היא מניחה אותו בתיבה ושמה אותה בסוּף על שפת היאור. אולם בת פרעה מגיעה לרחוץ ביאור, והתורה מתארת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (כלומר, בתוך היאור ממש פנימה, ואילו) "ונערותיה הולכות על שפת היאור". לכאורה, הנערות ההולכות על שפת היאור אמורות היו לראות את התיבה ובה משה, שהרי שם היא הונחה. אך דווקא בת פרעה שהייתה בתוך היאור, היא שמצאה את התיבה. אילו נערות בת פרעה שהלכו בסמוך לתיבה היו מוצאות אותה, וודאי היו ממיתות את הילד - כמצוות פרעה הרשע. ובכל זאת בת פרעה שרחצה באותה עת במרכז היאור ולא בשפה, מצאה את התיבה על אף שהייתה בסבך הסוּף עם התינוק שבתוכה, והיא, כבתו של המלך ניצלה את מעמדה והתעלמה מציווי פרעה אביה - להמית את הבנים. . והקב"ה ישב תפר עה"ז (בעולם הזה)את ההכנות לקראת היציאה ממצרים.

פירוש האלשיך הקדוש נסמך על מדרש רבה לפרשה (שמות פרשה א, כ"ד-כ"ו) ועל פיו הוא מציג את יופי ההשגחה האלוקית, לא רק בפרטים הטכניים ה"קטנים" לכאורה, אלא גם כמהלך של "חוכמה א-לוקית" מול עצת פרעה הרשע: יועציו של פרעה המליצו לקיים את הגזרה להשליך את ילדי בני ישראל אל היאור, מתוך חשש ודאגה שאחד מאלו הנולדים יהיה מושיע של העם המשועבד. אך הקב"ה סיבב את הדברים אחרת, כך שבת פרעה שלא חסר לה בית מרחץ בארמון המלוכה, יצאה דווקא אל היאור ושם מצאה היא, ולא נערותיה, את התיבה ובה משה מושיעם של ישראל. משה גדל בבית פרעה "והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו" כלשונו של האלשיך, על פי המדרש. כעת רק נזכיר שבגלל משה התינוק שהשתעשע על ברכי פרעה ושיחק בכתרו, רק בגללו - שלא יהיה (ח"ו) לבני ישראל מושיע, גזר פרעה על ילדי ישראל את הגזרה הנוראה. היופי שהאלשיך מדגיש בפירושו הוא שהתכנית הא-לוקית להושיע את בני ישראל מתממשת על אפו וחמתו של פרעה ולמרות וכנגד עצת יועציו.

גם המהר"ל בספר גבורות ה', מסביר שהקב"ה מגלגל כאן מהלך על טבעי. מתוך ארמונו של פרעה צומח משה שעתיד להנהיג את העם, אף שלא נבחר על ידם. תכונות האישיוּת של משה, כרועה שחומל על הצאן מתאימות בעיני הקב"ה לשלוח אותו להיות הרועה של העם. כאן אנו חוזרים שוב לנקודת "הפרטים הקטנים" שחשיבותם כה רבה בתהליך שעיצב את פני ההיסטוריה כולה: על אף שתכונות האופי של משה ראויות היו בעיני הקב"ה על מנת שינהיג את העם, כאשר הקב"ה מטיל עליו את השליחות מסרב משה כמה פעמים עד ש"ויחר אף ה' במשה" כפי שמתארת התורה.

חז"ל מסבירים שתשובת ה' הפעם - "והוריתיך אשר תדבר", שניתנת למשה אחרי טענתו האישית, היא למעשה הבטחה של הקב"ה למשה "לברוא אותו מחדש" בכך שיעלים את הפגם בדיבורו ואז התכנית לשליחתו של משה לגאול את העם, תמשיך לפי המסלול המתוכנן. ואולם אנו רואים שרק כעת הקב"ה מגיב בכעס, רק אחרי שמשה מתפתל שוב אחרי פתרון בעיית הגמגום, שהקב"ה הציע, כשאומר משה "שלח נא ביד תשלח". דבר מהטענות הרבות של משה קודם לכן, לא עמד לשנות את התכנית הא-לוקית לשלוח את משה לגאולת העם, עד שהגיע משה לטענת הפרט האישי, ה"קטן" הזה - הגמגום בדיבורו. כאן הקב"ה "נאלץ" לשנות במעט את תכניתו, ובנוסף על הבטחתו "והוריתיך את אשר תדבר", אותה הבטחה שהסברנו שהיא כביכול "בריאה של משה מחדש" והפעם ללא הפגם בדיבורו, מצרף הקב"ה לשליחות את אהרון, שיהיה פה למשה. תגובתו של הקב"ה "ויחר אף ה' במשה" גוררת את שינוי התכנית לא רק בצירופו של אהרון לשליחות מבחינה פרקטית. מדרש רבה (שמות פרשה ג' פסקה אחרונה) מסביר שחרון אף ה' בשל סירובו של משה, הביא להעברת הכהונה ממשה שהיה עתיד לקבלה, לאחיו אהרון שזכה בה. ובלשון המדרש: "מה חרון אף היה שם? שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הלא אהרן אחיך הלוי. וכי מאחר שאמר 'אחיך' איני יודע שהוא לוי? אלא אמר לו - ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן"".

ראוי שניקח אל ליבנו את חשיבותם של הפרטים הקטנים שנמצאים בסביבה ובכל אחד מאיתנו, באופי, בזהות האישית, בדברים שנראים "טכניים" ושוליים לכאורה. בע"ה, נזכה לצרף את כל הפרטים יחד ולתרום במשהו למהלכים הכוללים של התכנית הא-לוקית הגדולה.


הענווה כגורם עיקרי לבריאות איתנה
בפרשת שמות אנו פוגשים בפעם הראשונה את הדמות הבולטת ביותר ביהדות - משה רבנו.

מה לא נאמר עליו?
האיש שהוציא עם שלם מעבדות לחירות; דיבר ישירות עם הקדוש ברוך הוא; הוריד לנו את התורה וכו'. ובכל זאת התכונה הכי מפורסמת שלו אינה חוכמתו, גבורתו או קדושתו, אלא...ענוותנותו, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ברפואה ידוע ומוכר שהגאווה מהווה סיבה להרבה בעיות בריאותיות. הגאוותן אוכל את עצמו ברגע שהוא אינו מקבל את הכבוד המגיע לו לטעמו, ואז הוא כועס, מתרגז ומרגיש מתוסכל. מזה הוא מגיע למחלות של תעוקת לב, לחץ דם או כיב קיבה, והרשימה הולכת וגדלה. משה מידו משליך ודמו ממאן להרגע אם פגע באיש. וכל אדם שיצא לעבוד הרי מבין שהרשות נתונה. משה את נועה הקטנה הציל נגד כל הסיכויים.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "גאווה - מום היא, רפואתו - שפלות".

אצל האדם העניו, הדברים הפוכים מאצל הגאוותן. לא חסר לו כלום והוא לא שם את עצמו במצב של תחרות עם אחרים ולכן אינו יודע מה זה תסכול. לטעמו, שום דבר לא מגיע לו מצד עצמו ולכן הוא מסוגל להעריך כל מה שנותן לו ה'.
המילה "יהודי" באה מהשורש הודיה. תפקידו של היהודי הוא להודות לה' כל העת. התכונה של היכולת להודות הכרחית בשביל להגיע לאמונה. הרי להודות, זה לא רק להגיד תודה, זה גם להודות במובן של "להכיר", להיות מודע. אם אינך מודה, אתה לא מודע שה' נותן לך את הכל, ולכן אתה לא מרגיש אותו.
משורש המילה מודה אפשר להקיש את המילים מידה, מודד, מדידה. המידה או קנה המידה, המודדת את ערכו של אדם, היא התכונה שלו להודות. אדם שווה למה ולמי שהוא מודה. "תגיד לי למי ולמה אתה מודה, ואגיד לך מי אתה"! האם אתה מודה ומודד רק לכבוד, לכסף או אולי לארצות הברית, או שאתה מודה לה' שנותן לך את הכל?
הגאוותן אינו מסוגל להודות לה', כי הרי מגיע לו הכל. רבי אברהם חיים מזלצוב כתב: "מידת הגאווה מסלקת יראת השם כי 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'".  והוא שסוגר ענינים ללא התחשבות. ואז לא יכול ,נוצר כעסו מול בני אדם שונים. ובכעסו אומר : "גם אם ביתי הודיעה לי שמתארסת אבדוק הציציות החתן ומשפחתו מי הם".
להלן מספר פתגמים שכדאי להרהר בהם ולנסות ליישם אותם:
רבי חיים מצאנז: "אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום-לא חסר כלום".
רבי שלמה אבן גבירול: "החן אינו תלוי אלא בשפלות וענווה - השפל עצמך, כדי שינשאך האלוקים".
רבי פנחס מקוריץ: "ע"י הגאווה, נמשך על האדם מרה שחורה".
הבעל שם טוב: "מקור העצבות – גאווה, הגאוותן חושב שהכול מגיע לו".

בפרשתנו ה' אומר למשה "המקום אשר אתה עומד עליו אדמה קדש היא". אחת מהפרשנויות היא שבגלל ענוותנותו של משה, ה' בחר בו. הוא לא תפס שום מקום, לכן היה מגיע לו להיות המנהיג של ישראל (להבדיל מהמנהיגים שלנו בימינו!). זה בדיוק מה שכתב רבי ברוך מסטושטיק : "מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום".



לדף הראשי של פרשת שמות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה