מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


שניים יחדיו - משה מאיר

לשלל המונחים המפלחים את האוכלוסיה הדתית: חרדים, ליטאים, חסידים, דתיים, דתי לאומי, דתילייט, מסורתי, גושניק, מרכזניק, הר המורניק, דתלש, דתלשלש, מדרשיסטית  ועוד מבקש משה מאיר בספרו "שניים יחדיו" להוסיף קבוצה חדשה (הכוללת כרגע אותו בלבד) דתי-חילוני. משה מאיר, בוודאי שייך לציבור הדתי לאומי, בוגר ישיבת הסדר וספרו חושף בפנינו את הסיבות שהובילו אותו לשים את התואר חילוני בהגדרתו ומהי הדיוק אותה הגדרת חילוניות.

לכאורה דתי וחילוני אינם הפכים. ההפך מדתי או אתאיסט וההיפך מחול הוא קודש, אולם בישראל המושגים דתי וחילוני נראים כסותרים אחד את השני והנה בא המחבר ומציע לעשות סינתיזה בכיוון אחד דתי-חילוני, כאשר הוא מדגיש שיהיו אולי גם כאלו שיקראו לעצמם חילוני-דתי. ליהודים בחוץ לארץ הרבה יותר קל לבטל את ההפרדות המלאכותיות האלו. אנשים שבחוץ לארץ שומרים כשרות והולכים לבית הכנסת כאשר עולים ארצה לעיתים נאלצים לבחור בין להיות "דתיים" או "חילוניים", שאלה שלא עמדה בפניהם שלא בישראל.

המחבר הוציא כבר שלושה ספרי שירה והסגנון הפיוטי בולט כבר בהקדמה (שנקרא, כיאה למשורר בשם ראשית) לדוגמה: " הסדק והבקע שבמקורות היהדות: הסדק והבקע הם פצעים מדממים וכואבים. הם כואבים בכאב עצמם - כיד שבורה ושרוטה עד זוב דם".  אבל שפתו הפיוטיות עומדת לו לרועץ ומקשה על הבנת הספר. גם העומק הפילוסופי שנראה לעיתים כהכברת מילים יקשה  על הקורא הממוצע ובודאי על קהל היעד הרצוי של המחבר, אנשים צעירים המגלים שלמרות שהם לגמרי דתיים, משהו בעולם בחילוני נראה להם ראוי וטוב ולא רק זר ומאיים.רק בסופו של הספר כאשר המחבר מסביר יותר על עצמו ועל תפיסתו את אורח חייו, כוונתו מתבהרת לאט לאט.  פרקו האחרון של הספר נקרא "במבט לאחור" ולאחר קריאתו הבנתי שלמעשה אפשר לקרוא את הספר מהסוף להתחלה, כאשר לאחר הבנת התוצאה החזרה לדיון הפילוסופי נהיית ברורה יותר.
בסוף הספר המחבר מגדיר את עצמו על פי השלילה. מה הוא לא, או לפחות לא רק: לא אידאליסט, לא פוסט מודרני, לא פלורליסטי, לא סובלני לא מופשט, לא רפורמיסט, לא קיצוני, לא רדוד, לא דתי בלבד, לא חילוני בלבד.
משהו אחר.
מה הוא כן? את זאת אפשר לקרוא בעמוד 173 על הטיפוס הדתי חילוני. בקצרה ובפשטות וללא צורך במונחי החסיד והפילוסוף, זהו בסך הכל אדם דתי שלוקח חלק גם בפעולות שהן חילוניות במהותן - פעולות אומנות, תרבות או ישראליות אחרות אולם ללא ויתור על עקרונות דתיים.

נלך עוד מעט אחורה ונראה כי המחבר מתפעל מהעולם החילוני, אבל רק מחלק מצומצם שלו בעיקר בתחומי התרבות והאומנות. חלקים אחרים שבודאי אין להתפעל מהם, לא מוזכרים כלל, אולם שומה על מי שמצמיד את התואר חילוני לעצמו, לדעת שהתואר כולל גם תופעות אלו ולא רק את היכולות לצפות במחזה שייקספרי ובאופרה של ורדי. להשלמת טיעונים המחבר מדגים כיצד המונח ציוני הוא מונח חילוני לחלוטין ולכן כל מי שמכנה את עצמו דתי ציוני הוא למעשה, ירצה או לא ירצה, דתי חילוני.
בניגוד לספר אחר שסקרתי לא מזמן "בין הזמנים - הרב דוד סתיו" בו הרב סתיו מנסה להראות כיצד גם תחומי התרבות יונקים ממקורות יהודיים דתיים, משה מאיר מניח כי תחומים אלו הם חילוניים לגמרי במהותם ובאופים. סיכומו של הספר, הוא בפשטות, יש דברים טובים ומועילים בעולם החילוני, צריך לקבל אותם, להינות מהם ולהיות חלק מהעולם הזה ומבלי לוותר על תפיסה דתית שלמה.
אולי את הכלל החשוב ביותר הוא מביא באשר לשאלה מה קורה כאשר יש התנגשות ערכים ובקביעתו: "לדתי החילוני אין שולחן ערוך למצבי דילמה כאלו ולכן כל אחד מהאנשים בעלי השם הפרטי הנוטלים חלק בזהו זו צריכים להכריע את הכרעתם שלהם". זהו לדעתי משפט המפתח בספר והוא אולי מוביל לכך שהמחבר יוצא נגד תרבות השו"ת (שאלות ותשובות) הפורחת על כל נושא, חשוב או זניח. אם בעבר שאלות שו"ת היו אכן הלכתיות (חלב שנשפך לבשר, והאם עוף מסוים כשר בשחיטה), הרי שכיום שואלים את הרב על כל דבר ועניין וחלקים מהציבור הדתי איבדו את היכולות לחשוב בצורה עצמאית ומצפים לקבל תשובה מהרב על כל דבר. אבל דווקא בנושא זה המחבר לא מרחיב כלל ורק מציין כי לשיטתו ותפיסתו, פעילות חילונית לא תגרום לו לחלל שבת אך למשל ייתכן ויראה הצגה או סרט בעלי תכנים פחות מתאימים לדתיים. ראוי לציין שבעולמו של המחבר גם הודאה מעין זו אינה דבר פשוט, שכן היא מעבירה אותו בעיני חבריו שהם  דתיים, לפי ההגדרה המקובלת באותו חוג חברתי מסוים, באופן מיידי לצד הפחות דתי, בעוד הוא נשאר בעמדתו כי הוא הינו דתי.
נרחיב, אם נראה מישהו אותו אנו מכנים "דתילייט", לא נתפעל מכך שהוא יודע מה שידרו בארץ נהדרת ומי הבקיע לקבוצה מסוימת במשחק כדורגל, אולם מבחור עם כיפת ענק וציציות בחוץ שהולך לשלוש תפילות ביום, ייתכן ונגלה תמיהה מסוימת על ידע זה.
דוגמה זו מנסה המחבר לפרוץ ולשבור בהביאו את עצמו, בצורה חושפנית, אישית וישירה, כמקרה פרטי. בכיוון השני הספר לא נוגע כלל. הספר לא מביא את הצורך של אדם חילוני שמגלה שהחיים החילונים בפני עצמם ריקים להוסיף משהו דתי. המחבר מציין במפורש שהוא כותב כיוון אחד, הכיוון המתאים לחיים שלו.
לסיכומו של דבר, הספר מראה כי מי שמגלה רק בשלב מאוחר של חייו שהחיים מורכבים, שיש עמדות נוספות מאשר שחור ולבן, שצריך להתפשר על דברים מסוימים, ושהוא למעשה נצרך לנתק את עצמו מהקבוצה הטבעית שהוא שייך אליה ולעבור לקבוצה אחרת (גם אם היא ריקה), עושה דרך קשה, אבל אפשרית.


שניים יחדיו - לדף הספר באתר הוצאת מאגנס
משה מאיר
פילוסופיה דתית-חילונית חדשה
הואצת מאגנס
תשע"ב 2012
206 עמודים






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה