מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.


  • "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
  • "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)
ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

  • "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
  • "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו

תגובה 1:

  1. הקב"ה מעל הזמן לכן יכול לצוות על על אכילת מצה לפני שזה קורה וכמו כן אפילו בצקם החמיץ יכול לצוות לא לאכול חמץ
    השובע מקלקל את הקשר של האדם עם הבורא
    ואילו הלא חמץ מחזק את הקשר עם הבורא
    וביום שניתנה תורה הקשר לבורא הוא אחר דרך התורה אזי החומר הוא שולי

    השבמחק