אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

מעבר הכהונה ממשה לאהרון

בפרשת צו נמשחים הכוהנים ואהרון מתחיל לכהן בקודש. אלו הם שבעת ימי המילואים, שבסיומם, ביום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן. התורה מתארת בהרחבה את פרטי חנוכת הכוהנים, ולמעשה חוזרת על פרטים שנאמרו בפרשות הקודמות בספר שמות, כפי שחזרה על ענייני הקמת המשכן.

בפועל מבוצע כאן מעבר של הכהונה ממשה לאהרון, עובדה שכמעט מוסווית בתוך הטקסט וניתן למצוא לה הדים דווקא בטעמי המקרא. טעמי המקרא אינם מיועדים לניגון המוזיקלי אלא בעיקר כסימני פיסוק והגייה נכונים של המילים וגם משמשים לפרשנות.

במיוחד אפשר לומר זאת על הטעם שלשלת (ב֓), טעם נדיר ביותר בתורה המופיע בה ארבע פעמים בלבד. אין ספק שהבחירה לשים טעם זה היא גם אמירה פרשנית, שהרי יש טעמים אחרים בעלי אופי דומה שהיה אפשר להשתמש בהם. בנביאים,הטעם  שלשלת מופיע עוד פעמיים ובכתובים פרט לספרי תהלים, משלי ואיוב פעם אחת בלבד. בספרי אמ"ת, משמעות הטעם שונה והוא נפוץ בהם.

מה משמעות טעם השלשלת? נראה שהוא מביע היסוס, התלבטות או חוסר יכולת להכריע. נבחן את שלושת ההופעות של השלשלת בספר בראשית.
  1. כאשר המלאכים מצויים על לוט להימלט מסדום, הטעם הוא על המילה ויתמהמה בפסוק: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לא פשוט לעזוב את מקומך ללא חפציך ולצאת אל הלא נודע. כל אחד היה מתמהמה אבל איחור עלול לעלות ביוקר רב.
  2. בסיפור עבד אברהם, המיוחס לרוב כאליעזר, הבא לחפש אישה ליצחק, הטעם שלשלת הוא על המילה ויאמר בפסוק: "ויֹּאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (פרק כ"ד יב). רבות נאמר על תנאי אליעזר והאם היה תנאי ראוי וגם אני כתבת על כך, ובכל זאת ייתכן שאף אליעזר עצמו לא היה כל כך בטוח במעשהו והתלבט האם לנקוט צעד זה.
  3. בסיפור אשת פוטיפר המפתה את יוסף הטעם מופיע במילה וימאן בפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי". הפרשנים אומרים כי סירובו של יוסף בא רק לאחר שכמעט נכנע ליצר הרע ולאחר התלבטות. למרבה המזל יוסף בחר בדרך הנכונה אף שהיא עלתה לו בשנות מאסר ארוכות.
גם בפרשת צו, מופיע הטעם שלשלת כאשר נשחט איל המילואים בפסוק (פרק ח' כ"ג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית".

לא ברור מדוע כאן יש התמהמהות ואפשר לפרש כי פעולות אלו היו למעשה העברת הכהונה הגדולה ממשה לאהרון. כל עוד אהרון לא נחנך ולא עברו ימי המילואים, שימש משה ככהן גדול. העברת הכהונה לאהרון הייתה לא צפויה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש ככהן גדול ואף להנות ממתנות הכהונה כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

בוודאי שאין לחשוד במשה, העניו מכל אדם, שהייתה לו קנאה כלשהי באהרון, ובכל זאת יש למשה איזה היסוס קטן,שנייה אחת של עצירה, שכן הוא יודע שלאחר מעשה זה, הוא לא יזכה לשמש יותר ככהן גדול. בעצירה קלה זו משה נפרד מתפקידו אותו הוא מעבר לאחיו.

עוד עניין שיש לשים לב אליו הוא שהטעם שלשלת מופיע במילה הראשונה בפסוק. להתלבט זה בסדר אבל צריך להחליט. אצל לוט, לוט לא מצליח להכריע והמלאכים נאלצים לתפוס אותו ולהוציא אותו מיד מחוץ לעיר. ואילו אצל אליעזר, הוא אמנם מתלבט אבל מבין שיש לו הזדמנות שאסור להחמיץ. גם יוסף מתלבט ומבין שאם לא יכריע מיד ויעמוד כנגד יצר הרע הוא חלילה עלול לחטוא וגם משה, לא מניח לשום רגש קנאה להיכנס אליו ומיד מבצע את מה שהצטווה ומעביר את הכהונה לאהרון.

משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז
משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז



לדף הראשי של פרשת צו

דבר תורה לפרשת צו

דברי התורה של יואב לפרשת צו

שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן

בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" 

וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".

כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.

הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?

לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?

האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?

המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.

התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.

אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.

הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.


לדף הראשי של פרשת צו




שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו

השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.

ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:

פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"

הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות.  הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ.  מדוע?

האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.

עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ"  מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.

  • שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה. 
  • שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך. 

ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:

  • אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
  • אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
  • יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו". 
  • אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל. 

והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".

המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?

לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ

דבר תורה לפרשת ויקרא

דבר התורה של יואב לפרשת ויקרא

תשע"ח - קורבן שגגה של הציבור

בפרשת ויקרא ה' מוסר למשה את פרטי הקורבנות. היום אנו נתמקד בקורבן חטאת. קרבן חטאת משתנה על פי מי שחטא.
ככל שהחוטא במעלה גבוהה יותר כך הקרבן יקר יותר וחשוב יותר. דבר זה הגיוני מכיוון שככל שאתה יותר חשוב ככה אתה משפיע יותר וממילא החטא שלך משפיע יותר על אחרים וזה שונה לגמרי מחטא רגיל.

עוד סוג של חטאת הוא: "וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ". רש"י אומר לנו שעדת ישראל זו הסנהדרין. והם טעו להורות בעניין חמור שעונשו כרת שהוא מותר ולפי זה עשו הציבור על פיהם. כלומר הסנהדרין, הגוף התורני הכי חשוב טעה במשהו ובגלל זה כל עם ישראל טעה על פיהם.

האם הגיוני שהאסיפה של מי שאמורים להיות הכי חכמים בתורה, טועים בדבר ה', ומחטיאים את כל הקהל? האם הגיוני שכל החכמים שכל חייהם עסקו בתורה יטעו במשהו? שאף אחד לא יעיר משהו? שהקהל פשוט ילך אחריהם בנאמנות  עיוורת ולא יעלה על זה שהם עשו טעות? ומי מביא את הקרבן? הסנהדרין שבגללם חטאו או האנשים שחטאו בפועל?

במסכת הוריות שכולה עוסקת בנושא זה עונים לנו על כל השאלות.

בפרק א' משנה ג' אומרים לנו שאם בית הדין עוקר את כל המצווה כולה מהתורה, לדוגמה: הם אומרים שאין שבת מהתורה,  אין זה נחשב שהם חטאו מכיוון שברור שהציבור לא יאמין להם ואם הציבור חוטא זאת אשמתו. הסנהדרין נחשב שהוא חוטא רק עם הוא בטל חלק מהמיצווה וחלק אמר לקיים לדוגמה, אם הסנהדרין אומרים: שמותר לזרוק ולהושיט מרשות לרשות בשבת, מכיוון שהוא לא יצא בעצמו מרשות לרשות. לטעות בדבר כזה זה שונה לחלוטין מאשר להגיד אין שבת מהתורה, שפה יש מקום להתבלבל. אבל עדיין זו הלכה יחסית פשוטה איך בית דין של 71 חכמים יכול לטעות בדבר כזה?

במשנה הבאה אומרים לנו שאם הורו בית דין ואחד אמר להם שהם טועים והם בכל זאת לא הקשיבו לו אין זה נחשב שהם הורו לא נכון ומי שחטא בגללם מביא קורבן חטאת רגיל מכיוון שכתוב כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל חייב שיהיה כולם. המשנה גם אומרת שאם ראש הסנהדרין לא היה בישיבת הסנהדרין אין זה נחשב שהם הורו טעות.

במשנה הבאה אנחנו רואים שיש שלוש שיטות למי מביא את הקורבן. הראשונה: הסנהדרין מביאים. השנייה: כל שבט ושבט, והשלישית כל שבט שחטא אם 7 שבטים אז שבעה פרים.

מזה שהתורה נתנה קורבן מיוחד למקרה של טעות בסדר גודל כזה וגם מהמשנה אנחנו מבינים דבר אחד כמו שאמר הרמב"ם בהקדמה למסכת הוריות: כי כל מי שיש בו טבע בשר, אי אפשר שלא יטעה ויחטא.

כל אחד יכול לחטוא ולטעות אפילו האדם הכי חשוב.

לדף הראשי של פרשת ויקרא




תשע"ז - מה לומדים מהפסוק הראשון בדיני הקורבנות

שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויקרא.
הפסוק השני בפרשה הוא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"

אני רוצה להתיחס למילים "אדם כי יקריב מכם" לכאורה זה ברור אדם שיקריב מכם אבל אני אביא כמה פרשנים שמראים שיש עוד מה ללמוד.

  • הרשב"ם אומר: כשיתנדבו להביא את הקרבן זאת אומרת שאינו חובה אלא רשות. 
  • החזקוני אומר שכשרשום 'אדם' זה לרבות את הגוים וכשרשום 'מכם' משתמע מכם ולא מאומות אחרות. 
  • והאבן עזרא אומר שהיה צריך להיות רשום "אדם מכם כי יקריב קרבן" במקום "אדם כי יקריב מכם". אז למה זה לא נכתב ככה ? כדי ללמד שמכם זה מממונכם. ולא גזול. 
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: משהו בפרשה שקשור לרבקה.

אפשר למצוא הרבה תשובות אני חשבתי על שתי תשובות התשובה הראשונה היא נזם שאליעזר מביא לרבקה נזם ואצלנו כשהעם מביאים נזמים לבניין כלי המקדש. התשובה השנייה היא בקע. שאצל רבקה הנזם היה במשקל בקע זהב ובפרשת פקודי מופיע שלצורך מחצית השקל הביא כל אחד  בקע לגולגולת.

והחידה השבועית השבוע היא: איזו דמות מוכרת מספר בראשית מופיע בפרשה.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה  רשמו אותה בתגובות. אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו  נפרסם אותה בשבוע הבא.
נתראה שבוע הבא ושבת שלום.



לדף הראשי של פרשת ויקרא

דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי

דברי תורה של יואב לפרשת ויקהל ופקודי


תשע"ח - מדוע ביקש משה להפסיק את התרומות למשכן?

בפרשת ויקהל מסופר על כך שבני ישראל הביאו תרומה ושהם בנו את המשכן. במהלך תהליך הבאת התרומה כתוב כך: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ. וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"

מסופר שמשה מעביר קול במחנה לא להביא יותר תרומה, וכתוב על העם "ויכלא העם מלהביא" המילה ויכלא מזכירה קצת את המילה כלא,  נראה שלא רק הסתפקו בקול במחנה אלא לא נתנו לעם ישראל להביא עוד תרומה, וכמו שאומר רש"י ויכלא לשון מניעה.

ואני רוצה לשאול מדוע משה אומר לעם להפסיק להביא תרומה? הרי מה אכפת למשה שיהיה הרבה עודף, שהוא יוכל להשתמש בו בשנים הקרובות, לכל הצרכים של המשכן או אפילו אם הולכים רחוק גם שימוש לבית המקדש? תמיד טוב לחשוב לטווח ארוך ולהיות בטוחים שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים, במיוחד כשמדובר על משכן, התפעול היומיומי עולה המון כסף.

חוץ מזה מי אנחנו בכל שנגיד לאנשים לא לתרום לכבוד ה', אם מישהו רוצה לתרום משהו או להקדיש משהו לה' מי אנחנו שנגיד לו לא?

הרמב"ן מעיר שאי אפשר לפרש שבגלל שכתוב בפסוקים את המילה מלאכה, נחשוב שמדובר רק על מה שצריך לעשות מלאכה בשבילו לדוגמה: טוויה או אריגה, ואת זה היה מספיק ולא צריך יותר.
הרמב"ן אומר שגם ממון נקרא מלאכה ולא רק פעולה ממש.

האברבנל מרחיב ומוסיף שבגלל שכתוב "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה" מהמילה יעשו אי אפשר להגיד שמדובר בזהב, נחושת או כסף כי לא עושים איתם כלום אלא חייב להיות שבמקרה הזה הכוונה היא רק למלאכה ממש ואת זה משה אמר לא לעשות כי אין בה צורך ולכן אין טעם לעשות אותה.
אבל זהב וכל החומרים האחרים משה כן נתן להביא כי כמו שאמרנו תמיד צריך אותם וכדאי תמיד שיהיה.

והוא מוסיף ואמר שכשראה העם שאסרו לעשות את המלאכות שהיו צריכים, הם גם לא הביאו את החומרים הפשוטים למרות שלמשה לא היה אכפת אם יביאו מעל מה שצריך.

אני חשבתי על שני תירוצים הראשון זה שכמויות הכסף והזהב שיצטברו אם משה היה נותן להמשיך להביא כנראה היו מכבידות מאוד על המסע. בנוסף היה מלא זהב וכלים יקרים שהיו מצטברים ויכול להיות שהיו אנשים שגונבים את זה וגם יהיה ממש קשה לסחוב את כל הזהב. משה מעדיף ללכת ברוגע בלי לסחוב כמויות של חומרים מאשר שיהיה לו אקסטרה.

התירוץ השני הוא: שבפסוק כתוב: " לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה'" התורה מדגישה שיש מספיק למה שה' ציווה נכון שאפשר יותר אבל אנחנו רוצים מה שה' ציווה. מכיוון שאם ה' היה רוצה שיהיה יותר הוא היה אומר להביא ולשים בצד, אלא שהוא לא אומר זאת ולכן משה מקפיד שיהיה מה שה' ציווה.

וזה מה שאנחנו יכולים ללמוד אם ה' מצווה אותנו משהו כנראה שלזה הוא מתכוון ולא יותר, כי אם הוא רוצה להוסיף הוא היה מרמז זאת, או מעביר זאת למשה בהר סיני.
שבת שלום.



לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי


תשע"ז - האם פרשות ויקהל ופקודי חשובות או מיותרות?

בפרשת ויקהל ופקודי מסופר על העשייה של מה שאמר ה' למשה בנושא המשכן וכליו. אני בטוח שגם אתם חשבתם פעם למה צריך את כל זה ?היה מספיק שהיה רשום: "ויאמר משה לבני ישראל את כל המלאכה אשר אמר ה' למשה ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה". למה היה צורך להאריך ולהוסיף שתי פרשות שלמות כשהיה אפשר להסתפק בפסוק אחד?

הרמב"ן עונה שמשה פירט את כל מה שצריך לעשות כדי שהעם יבין כמה מלאכה גדולה יש ויתנדב לעזור. אפשר גם לומר שה' רצה לשבח את העם על זה שהתנדבו או לשבח את החכמים על כך שהם דייקו בכל פרט, ועל כן ה' הזכיר את כל המלאכה.

עוד סיבה שיכולה להיות שפרשת המשכן הייתה חביבה על ה' יכול להיות בגלל שהוא ראה את העם שלו עובד ומתנדב בשבילו. ובגלל שזה היה חביב על ה' החליט לכתוב פעמיים.

שאלה נוספת שאולי שאלתם את עצמכם היא למה לשון העשייה לא אותו הדבר בכל הפעמים למה פעם אחת רשום "ויעשו כל חכם לב" ופעם אחרת רשום "ויעש יריעות העזים". ובארון אומר "ויעש בצאלאל את הארון" ובשאר הכלים רשום ויעש סתם בלי שם. מהי סיבת חילופי הדברים?

האברבנל עונה שאפשר לומר שביריעות המשכן שהם היו המלאכה הראשונה שעשו, עשו אותה כל האומנים וכולם תפרו את היריעות, כדי שיקימו מהר את המשכן ויכניסו בו את שאר הכלים אשר יעשו כולם. ובגלל זה רשום ויעשו כל חכם לב עושי המלאכה את המשכן, כי כולם עשו אותן היריעות. אמנם שאר הדברים עשו אותם אנשים מיוחדים ולזה נאמר בהם ויעש.

ואמנם הארון מפני קדימתו ומעלתו על שאר הכלים, עשאו בצלאל בידיו, ואף אחד אחר לא נגע בו.  ולזה אמר ויעש בצלאל את הארון.  אבל שאר הדברים כל אחד אחר עשה לבד ולכן לא באה לשון העשיה שווה בכל הדברים.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היא: חומר יקר שחרקים עשויים לקלקל.
והתשובה היא: שמן רוקח - כינוי לשמן המשחה ובקוהלת כתוב: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ"
והחידה השבועית של השבוע היא: מה בפרשה קשור גם לרבקה אמנו?

אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני  ממש אשמח אם תרשמו אותה בתגובות אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו נפרסם אותה בשבוע הבא.



 לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי