אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך







דבר תורה לפרשת מקץ

דבר תורה קצר לפרשת מקץ והפעם נביא מימרה קצרה ממדרש רבה לחומש בראשית פרשה צ'. דרכם של המדרשים שהם לוקחים פסוק ממקום אחד ומפרשים אותו על מקום אחר, ובפרשת מקץ דוגמה יפה לכך:

תחילה פותח המדרש בתיאור הפסוק אותו הוא דורש
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח)

אבל בניגוד לפרשנים, המדרש לא מפרש את הפסוק אל מביא מיד פסוק אחר משיר השירים (פרק ו' ט): "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ"
המדרש מוצא קשרים רעיוניים בין הפסוקים ומקשר כל חלק בפסוקים לאחד מאבות ישראל:

אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר : אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ.
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה יָחִיד לְאִמּוֹ.
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה בָּרוּר לְיוֹלַדְתּוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק.
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים : וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְּלוּהָ, זֶה יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה - אִם מְהַלְּכִים אָנוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ אֵין אָנוּ מוֹצְאִים כָּזֶה.

 לדף הראשי של פרשת מקץ




הפטרת פרשת וישב

עמוס - תחריט של גוסטב דורה

הפטרת פרשת וישב

ההפטרה היא בספר עמוס מפרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח. הפסוק הראשון בספר נותן לנו מידע רב: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר- חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס גם מתייחס בספרו לליקוי חמה ולכן קיימות אפשרויות מדויקות ביותר לתארוך הספר על י אירועים היסטורים אך גם בכך יש דעות שונות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


על שלושה ועל ארבעה

להפטרתינו צריך להקדים מעט רקע מתחילת הספר ואת הדימוי המוצלח ביותר (אם כי אינו מתחייב שהוא הנכון) שמעתי מהרב בני לאו. עמוס הוא הנביא הנודד מעיר לעיר. הוא עזב את יהודה ופנה לממלכת ישראל ושם בהגיעו לעיר, מציב הוא שרפרף ועומד עליו ומתחיל לדבר אל העם. תחילת נבואתו פותחת בנוסח קבוע: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." הקהל מתקבץ סביבו, מי לא רוצה לשמוע נבואות על אויביו. לאחר דמשק בא נוסח זהה לחלוטין: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". הקהל ממשיך לבוא והנביא ממשיך באותה צורה על צור, אדום, עמון, ומואב. קהל רב נאסף ואולי מגיע לאקסטזה בשומעו שהנביא ממשיך משם לדבר על חטאי ממלכת יהודה - האויב הגדול. כן כן, עד כדי כך הייתה מלחמת האחים חמורה והנתק בין הממלכות גדול...

חטאי ממלכת ישראל

לאחר מכן כשכל הקהל שלו, מביא עמוס את המכה בפטיש ופונה ישירות לעם הנמצא מולו:

ו כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:
אין אפשרות לברוח, והקהל שנאסף חייב עתה לשמוע את דברי התוכחה. כמובן שהקשר לפרשתינו מיידי והמפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף. זיכרו כמובן שזהו הקשר הפשוט, וכדרכנו נעמיק לגלות את הקשר העמוק יותר.  אנו נדרוש את הפסוק כפשוטו, הנביא מדבר על מערכת משפט מושחתת המרשיעה את הצדיק בעבוד שוחד.

ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי:
החטא בחלקו הראשון של הפסוק לא ברור, אולם שוב ברורה הסטייה מן הדרך. אם על ידי הטיית הדין ואם על ידי הסתה לעבודה זרה. חלקו השני ברור ומתייחס לחטאי גילוי עריות וניאוף, בגלוי וללא מינימום של בושה, דבר הגורם לחילול ה'.

ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: 
בגדים חבולים הם בגדים שנלקחו כמשכון. התורה אומרת במפורש (דברים כ"ד יז): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" והנביא מתייחס לפסוק זה. גם לגבי הטיית המשפט כפי שראינו וגם לגבי לקיחת הבגדים של האלמנה כמשכון. עם בגדים אלו באים העושקים להקריב קורבנות לפני המזבח. איזה אבסורד. הדגשה זו של ביצוע חטאים בין אדם לחברו תוך שמירה על דינים בין אדם למקום, מופיעה רבות בנביאים וגוררת אחריה תוכחה חמורה.

בהטיית המשפט הופך הגר והיתום להיות הענוש, ובכסף שהוא שילם, שלא לפי הצדק, קונים החזקים יין ושותים אותו בבית אלהיהם. נזכור שאנו בממלכת ישראל. הנתק בין הממלכות מוחלט ואין אפשרות לעלות לירושלים. ולכן אותם אנשים הולכים למקדשים שהקים ירבעם (הראשון) בבית אל ובדן וזובחים ושותים שם.

כפיות טובה

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת:י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה':

לאחר מניית חטאי ישראל מוכיח הנביא אותם על כך שלא נהגו מידה כנגד מידה והכרת הטוב על מה שאלוקים עשה עימם מצאתם ממצרים. הנביא מזמין את השומעים לטעון האם לא נעשו עימם הטובות האלו? כמובן שאיש לא עונה והנביא ממשיך.

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
פסוק י"ב חוזר לפסוק ז'. אפשר לפרש כי הנזירים הם אותם ענווים שניסו לשמור על המצוות כמו שצריך, אולם הושקו בכח יין ונזירותם בוטלה. חלקו השני של הפסוק מדבר על עמוס עצמו. אנחנו נראה זאת רק בהמשך הספר, אבל דבריו של עמוס לא היו נעימים כלל וכלל לשלטון. כהן בית אל, המקדש בו בוצעו העברות שולח איגרת למלך ומזהיר את הנביא (פרק ז):
"י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו: יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא"

הפסקה מוזיקלית

אני משער שלרבים מכם חולפת כרגע מנגינת שירו של אושיק לוי "חוזה לך ברח" (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שלום חנוך). אין יותר מדי קשר לעמוס אבל הנה השיר, אפשר להמשיך לקרוא תוך כדי האזנה.

העונש לא מאחר לבוא

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר:
הדימוי הוא לעושר הרב (עגלה מלאה בעומרי תבואה) שהופך להיות מטרד, למשל אם העגלה נתקעת בבוץ או הגלגל נשבר.

יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה':

הדימוי ממשיך. התכונות החזקות לא יעזרו ואולי אפילו יפריעו: קל הרגליים לא יוכל נוס, החזק ייהפך לחלש וגם הגיבור ייכשל. אפילו סוס מהיר לא יעזור לברוח וגם האמיץ ביותר ימצא את עצמו במנוסה ובבריחה.

בכך מסתיימת הנבואה (שתחילתה בראש הספר בפשעי דמשק). ההפטרה ממשיכה לתחילת הנבואה הבאה (פרק ג'):

א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם:
לדרישות הגבוהות מעם ישראל יש סיבה. עם ישראל הוא העם הנבחר. לבחירה זו יש זכויות רבות אולם צמודים אליה גם חובות מרובים. 

שאלות שלא דורשות מענה

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ:

מפסוק זה פותח הנביא בשאלה של שאלות רטוריות. מטרתן להראות שלכל דבר יש סיבה. פסוק ג' מתייחס אולי סתם לשני אנשים שהולכים ביחד בדרך, אולם גם לה' ולעם ישראל עצמו.
ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם-לָכָד:
האריה שואג סתם?
ה הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה-פַּח מִן-הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:
הציפור נופלת סתם? היא הרי נלכדה במלכודת. האם המלכודת לא תלכוד משהו מתישהו?

ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה:
השופר שימש צופר האזעקה בעיר. לאחר מבצע צוק איתן, הדימוי ברור מאד ומי לא נחרד כל פעם למשמע האזעקות. אבל סופו של הפסוק מראה שבכל הקשור למה שקורה לעם ישראל, הדברים אינם מקריים והם תוצאה של השגחה אלוקית. והנה כאן מופיע הקשר העמוק לפרשתינו. סיפור מכירת יוסף מתחיל ומסתיים רק אחרי עשרות שנים בהם רואים איך התוכנית האלוקית הנסתרת קרמה עור וגידים במשך שנים עד שהתגלתה או כפי שמסכם זאת יוסף לפני מותו (בראשית נ' כ: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב")

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ-נָי ה' דָּבָר כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא ה' אלוקים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:
מסיים עמוס תוך התייחסות לנבואתו הקודמת. איני יכול להתחמק משליחותי. ראינו נביאים רבים שלא ממש רצו להתנבא. הנבואה היא עול ומשלמים עליה מחיר כבד. אולם כמו שאריה שואג וכולם מפחדים, אם ה' מדבר אל נביא, אין אפשרות לכבוש את הנבואה והנביא חייב לדבר. אם דברי הנביא אינם מוצאים חן בעיניכם, רומז עמוס לעם, שפרו את מעשיכם אך אל תפגעו בנביא.

לדף הראשי של פרשת וישב.
עמוס - תחריט של גוסטב דורה
עמוס - תחריט של גוסטב דורה

דבר תורה לפרשת וישב

דברי תורה קצרים לפרשת וישב

אביון בעבור נעליים (באדיבות הרב רפאל שטרן)
בתורה מפורש שהסכום ששולם עבור יוסף היה "עשרים כסף" (בראשית ל"ז כח). בעמוס בפרק ב' (הפטרת הפרשה) נאמר: "על שלשה פשעי ישראל.. על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". במדרש ובמפרשים ביארו שהפסוק מדבר על מכירת יוסף ולכאורה סתירה. בילקוט שמעוני כתב, שהאחים קיבלו עשרים כסף וחילקו כסף זה ביניהם כדי לקנות נעלים לרגליהם. ובדעת זקנים מבעלי התוס' פירש, שמעיקרא מכרוהו בסכום נמוך של עשרים שקל, כיון שפניו של יוסף הוריקו מפחד הנחשים שבבור, וכשהוציאו חזר לו תואר יופיו, ולפיכך ביקשו עבורו סכום גבוה יותר, והישמעאלים הוסיפו על עשרים השקלים גם נעלים.
יתכן להציע הסבר נוסף, במגילת רות (ד,ז) נאמר "וזאת לפנים בישראל, על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו...". ומפסוק זה לומדת הגמרא גדרי קניין חליפין וסודר. ביצוע הקניין היה על ידי שהקונה היה נותן נעל למוכר (הנעל לא הייתה בשווי העיסקה כי אם אמצעי הקנין) ובמקביל וכתמורה היה הקונה זוכה במקחו, וזאת בנוסף לחובת התשלום שמוטלת עליו.
ונראה לפרש, שהתמורה שנתקבלה עבור מכירת יוסף הייתה עשרים כסף, אולם מעשה הקניין נעשה  באמצעות נעלים. ולכן הפסוק בעמוס כופל את דבריו. אולם נשאר לבאר מדוע הנביא טורח להביא פרט שולי כמו אמצעי הקניין? לפי ההלכה, עבד עברי אינו נקנה בקנין סודר (קידושין דף יג:), ואילו עבד כנעני נקנה בקנין סודר (שם כב:). האחים, במוכרם את יוסף באמצעות נעל (קנין סודר), ביטאו בזאת את זלזולם ביוסף שמכרוהו כמכירת עבד כנעני, וזו הסיבה שהפסוק בעמוס הזכיר את אמצעי הקניין.

שנאת הלב (באדיבות הרב רפאל שטרן)
אחי יוסף שנאו את אחיהם ולא יכלו דברו לשלום. וכתב רש"י "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב" (בראשית לז ד'). ולכאורה, מה הוא השבח בכך, שהרי נראה עדיף שמי שנוהג שלא כשורה ושונא את חבירו לא יגדיל את חטאו בכך שהוא יודיע את שנאתו לחבירו, ועדיף שיכבוש את שנאתו, ולפחות כלפי חוץ ינהג עמו כאילו אינו שונאו ?
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ה' כתב: "לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז)... ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא". ובספר המצוות  כתב הרמב"ם: "ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה גם כן והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל".
כלומר, מי שאינו עושה מעשה (אינו נוקם ואינו נוטר), ואומר לחבירו "אני שונא אותך", מבטל את העשה של "ואהבת..." אבל  אינו עובר על הלאו של "לא תשנא.. " ! ולפיכך האחים שהראו ליוסף את שנאתם ניצלו מהאיסור של "לא תשנא" וזה הוא "שבחם" .
ובטעם הדבר כתבו מפרשים (רשב"ם, ועוד), שאדם לא יכבוש שנאתו לאחיו, אלא "הוכח תוכיח" אותו על העבירה שעשה. אמנם, דבריהם תקפים ביחס למי ששונא את חבירו מחמת עבירה. אולם, מי ששונא את חבירו מחמת קנאה (כאחי יוסף), וחברם לא עבר שום עבירה, מה היא הסיבה שבגינה עליהם לגלות את שנאתם וזו תהיה סיבה ועל ידי כך  ינצלו מהלאו של "לא תשנא..." ?
 ובביאור הדברים כתב בבינה לעתים (ר' עזריה פיגו) דרוש ס': "מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך, הנה הוא שומר את המשטמה בליבו, לא ישוב מפני כל וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. מה שאין כן המרבה בדברים, כי יפיג כעסו בהפלגת הגיזומים, ואין כוחו אלא בפיו ומיד חמתו ניתכת, הלא נראה אבשלום, כשהיתה לו שנאה, עם אמנון לא דיבר עימו למטוב ועד רע, למען הוציא לפועל מה שעשה, שהמיתו".


למאמרים נוספים על הפרשה בדף הראשי של פרשת וישב