לוחות הברית

לוחות הברית - בסוף פרשת משפטים אנו מתוודעים לראשונה ללוחות האבן עליהם כתובים דברי הברית (פרק כ"ד יב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". יותר מאוחר בחומש דברים משה מכנה את הלוחות בשם "לוחות הברית" (מקור 6 למטה). במאמר זה נעיין במספר נושאים הקשורים ללוחות הברית.

המקורות בתורה:

פרט למקור שציינו בפרשת משפטים, מופיעים גם המקורות הבאים המתייחסים ללוחות:
1)    ספר שמות פרק לא יח - "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים"

2)    ספר שמות פרק לב טו-טז: - "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"

3)    ספר שמות פרק לד א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" ובפסוק ד' שם: "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים"

בפסוקים ה-כה מופיעות י"ג מידות, אזהרות על עבודה זרה ומצוות השבת והרגלים (בצורה דומה למה שמופיע בפרשת משפטים) ולאחר מכן חוזרים לנושא הלוחות בפסקום כז-כח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים"


המקורות הבאים מופעים בחומש דברים
4) ספר דברים פרק ד יג :"וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים"

5) דברים פרק ט ט'-יז:

"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן-הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹקיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם"

6) בדברים פרק י  פסוקים א-ה:

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'"

בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקורות במלכים ודברי הימים (פסוק זהה)
7) מלכים א' ח ט: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לחות הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"


מי כתב את הלוחות?
ברור מהכתובים כי את הלוחות הראשונים כתב ה' בעצמו. הלוחות הם ניסיים ולפי המשנה באבות הוכנו כבר מבריאת העולם (פרק ה' משנה ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות , ואלו הן , פי הארץ , ופי הבאר , ופי האתון , והקשת , והמן , והמטה , והשמיר , והכתב , והמכתב , והלוחות . ויש אומרים , אף המזיקין , וקבורתו של משה , ואילו של אברהם אבינו . ויש אומרים , אף צבת בצבת עשויה". ניסים אחרים שהיו בלוחות הם שהאותיות נראו היטב משני צדדי הלוחות ושהאותיות היו חוקקות לכל עובי הלוחות והאותיות מם סופית וסמך, שהן חלולות, עמדו ולא נפלו.
בלוחות השניים המקורות ברורים פחות. מפורש בכתובים שהלוחות לא היו ניסיים, אלא נחצבו על ידי משה ועלו עמו ההרה, אולם לגבי הכתיבה עצמה ניתן לפרש לפי מקור 3 (שמות ל"ד כ"ה) כי המילה ויכתב מוסבת על משה או על ה'. בחומש דברים במקור מספר 6 המילה ויכתב חייבת להיות מוסבת על ה' (מאחר ובכל שאר הפיסקה משה מדבר בגוף ראשון).


מה כתוב על הלוחות?
בלוחות הראשונים לא ידוע לנו כלל מה כתוב בהם (רק ידוע שהלוחות הם לוחות אלוקיים וגם המכתב הוא אלוקי) אולם תוכנו לא מפורש. בלוחות השניים מפורש שיכתבו אליהם אותם הדברים שהיו בלוחות הראשונים ושאלו הם עשרת הדברים. שימו לב שהביטוי עשרת הדברות אינו מופיע בתורה (הוא מופיע בתלמוד הבבלי). דיבְּר הוא זכר ולא נקבה ואכן אנו אומרים הדיבר הראשון, הדיבר השני וכו' (האת ב' דגושה) ובכל מקרה התורה מציינת עשרת הדברים (ב' רפה ואינה דגושה) ולכן אולי היה צריך לומר הדבר הראשון, הדבר השני וכו'... לאחרונה ראיתי שכותבי מאמרים החלו לחזור לביטוי המקראי "עשרת הדברים".

הגמרא בירושלמי (שקלים י"ד) מביאה עניינים נוספים בכתיבת הלוחות:

"כיצד היו הלוחות כתובים ר' חנינה (בן אחיה ר' יהודה) בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הה''ד "ויכתבם על שני לוחות אבנים" חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הה''ד "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה ר''ש בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב "ויכתבם על שני לוחות אבנים" עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב "מזה ומזה הם כתובים" "

אנו מכירים היום בעיקר את הדעה הראשונה, שהדברים חולקו לשתי מחציות. חמישה דברים בכל צד, אולם דעת רבנן (שהם הרוב) סוברת כי הלוחות היו עותקים מושלמים. מאחר והלוחות נועדו לכריתת ברית, הרי שכל לוח הכיל את כל הברית, ולמעשה אלו היו שני עותקים. עותק אחד לבני ישראל ועותק אחד של ה' (שאכן נשמר בארון שבמשכן ובמקדש מבלי שראתה אותו עין אדם יותר). דעות אחרות מכפילות עוד פעמיים את מספר הפעמים שהדברות היו כתובות.


במאמר מוסגר נציין שהחלוקה המקובלת של הדברות המחלקת בין "אנכי ה'", ובין "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" לשני דיברים, ייתכן ואינה נכונה. צורת הכתיבה בתורה, כוללת את הפסוקים האלו בתוך פרשיה אחת ודווקא הדיבר האחרון של לא תחמוד, מופיע פעמיים בשתי פרשיות שונות ונראה כשני דיברים שונים.  בגירסת עשרת הדברים בפרשת ואתחנן הציווים שונים והם לא תחמוד, ולא תתאווה ומשם נראה שאכן אלו שני דיברים שונים. הבדלים אלו מתבטאים בשתי הכתיבות של עשרת הדרים בתורה, המכונות הטעם העליון והטעם התחתון (השטעמים השונים אינם העיקר אלא הם נובעים מהחלוקה השונה של הפסוקים).

כמו כן יש דעה שעל הלוחות הראשונים היה כתוב נוסח הדברים המופיע בפרשת ויתרו ובלוחות השניים שנשתמרו היה כתוב נוסח הדברים בפרשת ואתחנן ולכן לעיתים נמצא את הכיתוב "שמור את" ליום השבת (הדיבר הרביעי) ולא "זכור את". מאחר ורוב הלוחות מפרידים את הדיבר הראשון לשניים, לא ניתן לבדוק תאוריה זו לגבי הדיבר של "לא תתאווה" וגם תוספת האותיות ו' לפני הדיברים הקצרים לא מופיעה. הרחבה בנושאים אלו ראו במאמר על לוחות הברית בבתי הכנסת בגרמניה מאת פרופ' מאיר שוורץ.

צורת הלוחות
צורת הלוחות אינה מפורטת במקרא כלל ואנו נדרשים לגמרא העוסקת בנושא זה במספר מקומות ובסופו של דבר יש שתי דעות:

בבלי מסכת בבא בתרא יד א, (וכן בירושלמי מסכת שקלים כה א, ובמדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה כ): "והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון". הלוחות הם בצורת ריבוע שארוכו 6 טפחים (אמה), ועובין שלושה טפחים. חיבור הלוחות אחד לשני יוצר קוביה מושלמת שאורך צלעה 6 טפחים. לעומת זאת בירושלמי מסכת סוטה (לו א) ובמדרש תנחומא (כי תשא פרק לז) נאמר כי אורכן היה ששה טפחים ורחבן רק שלשה, מה שמקנה להם צורה מלבנית.
ייתכן שהצורה קשורה גם למה שהיה כתוב על הלוחות האם על כל לוח היו כתובים חמישה או עשרה דיברים.
בשתי הדעות צורת הלוחות הינה רבועה ולמרות זאת אנו רגילים לראות את הלוחות עם קצה מעוגל.

הקצה המעוגל של הלוחות הגיע כנראה מהאומנות הנוצרית. לא נראה שיש עניין תיאולוגי בהוספת הקימור, אלא יותר ענין ארכיטקטוני (הלוחות מזכירים את החלונות בבתי התפילה) או אומנותי ליצור צורה המושכת יותר את העין. גם בבתי כנסת רבים מופיעה צורה מעוגלת של הלוחות למרות שבשנים האחרונות יש חזרה יותר ויותר ללוחות מלבניים (אך לא ללוחות רבועיים, אלא אם נניח שמה שמוצג בתור שני לוחות הוא בעצם לוח אחד בלבד)


לוחות הברית מבית הכנסת בעיר לער (Leer)
בית הכנסת הגדול בעיר לער (צפון גרמניה סמוך לגבול עם הולנד), נשרף כמו מאות בתי כנסת אחרים בגרמניה בליל הבדולח ט"ו בחשוון התרצ"ט (9 לנובמבר 1938). את חזית בית הכנסת עיטרו שני לוחות שיש כבדים עליהם היו חקוקים עשרת הדברות (בצד שמאל למעלה בתמונה)

בית הכנסת בעיר לער בגרמניה. נבנה בשנת 1885 נשרף בשנת  1938

בית הכנסת נשרף כליל ושומרים נאצים (בתמונה נראים בבירור שלושה שומרים בפתח בית הכנסת) מנעו  את אפשרות כיבויו.

בית הכנסת בעיר לער בגרמניה בליל השריפה

בית הכנסת בעיר לער למחרת ליל הבדולח. הנאצים מונעים אפשרות כניסה לבית הכנסת

יחיאל הירשברג שהיה אז ילד בן 12 חזה בשריפת בבית הכנסת ומתאר את המאורע: "לעולם לא אשכח את היום הנורא בו נשרף בית הכנסת. גדלתי בעיירה לער, בה היו 300 יהודים. אבי היה מנהל בית הספר וראש הקהל. בלילה ההוא גררו את משפחתנו, תוך כדי מהלומות, לרחבה שלפני בית הכנסת כדי שנחזה בשריפתו. הנאצים איימו עלינו שאם נסב פנינו מהמראה, הם ישליכו אותנו לאש. פרצתי בבכי, כשראיתי כיצד בית הכנסת נשרף. ואז זעקה אמי: 'יחיאל, אל תבכה! אפשר לשרוף בית כנסת אבל לעולם הם לא יוכלו לשרוף את האמונה! היה גאה באמונתך, ואל תבכה' לאחר מכן ריכזו את כולנו בבית השחיטה המקומי, לקחו את הגברים ואת הנשים למחנות ריכוז. הורי ניספו באושוויץ, אני ואחי הצלחנו להגיע לארץ בחנוכה 1939".

בשנת 1982 סיירו יחיאל ויהודית הירשברג בעיר לער עם משלחת של 60 יהודים נוספים שהוזמנו על ידי "החברה לשיתוף פעולה בין נוצרים ליהודים" באחד הערבים אמר הכומר אודו גרונוולד, ראש הארגון, ליחיאל שיש לו הפתעה עבורם. הכומר אודו סיפר על אשה שהתוודתה לפני מספר שנים כי בעלה לקח לוח שיש מבית הכנסת של היהודים לגינתו. הכומר אסף אליו את לוח השיש וגילה לתדהמתו כי על צדו השני של הלוח חקוקה המחצית הראשונה של עשרת הדברות. אותו גרמני לקח את הלוח, ציפה אותו בזפת, הפכו לצידו השני, והניחו בגינתו. מאז המתין הלוח אצל הכומר. יחיאל זיהה מייד את הלוח וביקש מהכומר לתת לו אותו על מנת שיוצב מחדש בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" בית הכנסת של יוצאי גרמניה בתל-אביב, בו התפללתי בילדותי. הלוח הוצב בטקס מרגש, הזכור לי במעורפל מילדותי, בהשתתפות הכומר ושגריר גרמניה בישראל בשנת 1984 והוא מוצב בבית הכנסת (רחוב בן יהודה 86 בתל-אביב) עד היום. למרות שלוח השיש נוקה, הזפת חדרה לתוך האבן ומראה לוח השיש הוא שחור. גורלו של צד שמאל של לוחות הברית אינו ידוע.

תודתי ליחיאל וליהודית הירשברג שנתנו לי את הרשות להשתמש בחומרים המצויים אצלם.

לדף הראשי של פרשת משפטים

יחיאל הירשברג ליד לוח השיש שהוצב מחדש בבית הכנסת איחוד שיבת ציון

לוחות הברית באומנות
לוחות הברית משמשים כפריט עיצובי בבתי כנסת רבים. לעיתים מחוץ למבנה ולעיתים בתוך המבנה ובעיקר מעל ארון הקודש, או רקומים על הפרוכת המכסה את פתח ארון הקודש או כלוח כסף המונח על ספר התורה.

לוחות הברית בבית כנסת בטבריה

לוחות הברית

לוחות הברית - לוח כסף המונח על ספר תורה

בעיר בת ים (בסימטה היוצאת מרחוב אנה פרנק) מוצב פסל מעניין של הפסל אבנר בר חמא, המציג את לוחות הברית ומוטיבים יהודים נוספים

פסל לוחות הברית בבת ים של אבנר בר חמא

חידות לפרשת וישלח

בחידות לפרשת וישלח, חידות ציורים וחידות מילוליות הקשורות לנושאים שנוים בפרשה. החידות מתאימות לכל גיל, אולם קיימת גריסה מיוחדת לילדים הכוללת רק את החידות הקלות ובצירוף המקורות מהפרשה. מומלץ להדפיס ולפתור ביחד סביב שולחן השבת. במוצאי שבת ניתן להיעזר בדף התשובות.

חידות לפרשת וישלח

חידות לפרשת וישלח

חידות נוספות לפרשת וישלח:

מהו האבר הבא בסדרה?
70 40 40 40 6 40 70 40 200 40 ...


חידה שנייה:
מהו המאכל האהוב בפרשה?
(הפתרונות בתחתית העמוד)

מאמרים נוספים לפרשת וישלח

יעקב חוזר לארץ כנען - לוקה גיאורדונו (~1680)

 תשובות
החידה הראשונה הובילה לפסוק בפרק ל"ב טו: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים". כל המילים מסתיימות באות מם. המספרים מייצגים את הגימטריה של האות הראשונה והאחרונה של כל מילה. הרצף ימשיך 40 40 6 40 7 40...

בתורה קיים פסוק נוסף בו כל המילים מסתיימת באות מם, במדבר כ"ט לג: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם".
האם יש קשר? בעל הטורים עונה שכן. מספר החיות שהביא יעקב לעשו מסתכם ב-550. בעל הטורים סופר את קורבנות המוספים על פני שנה שלמה ומגיע לאותו מספר. האם החישוב מדויק? מספר המוספים תלוי בסוג השנה ובמספר השבתות וראשי חודשים שיש בשנה. המספר יכול להיות קצת יותר או קצת פחות ואולי ממוצע שלו הוא בסביבות 550... שימו לב שהפסוק מופיעה ביום האחרון של סוכות - הושענא רבא, ושלצורך הענין שכל המילים יסתיימו במ' המילם כמשפטם שונה משאר ימי סוכות בהם כתוב כמשפט.
הפסוק לא יכול להיות במוסף של שמיני עצרת (הסוגר את כל פרשת המוספים) מאחר ושם מקריבים פר ואיל אחד בלבד (ולא רבים)...
להבדלים נוספים עיינו במאמר על קריאת התורה של סוכות.

בשאלה השנייה שאלנו מה המאכל האהוב בפרשה. עם כל האלופים המוזכרים בפרשה ברור שהמאכל האהוב הוא הפלאפל...

מאמרים נוספים לפרשת וישלח

ותצא דינה

הספר ותצא דינה של חיים חיון עוסק בפרק אחד בפרשת וישלח הידוע כמעשה דינה. בפרק ל"ד מסופר על דינה שיצאה לראות בבנות הארץ. דינה נחטפת על ידי שכם בן חמור נשיא החוי ונאנסת בעינויים. באופן מפתיע, לאחר האונס, שכם מתאהב בנערה, ורוצה לשאתה לאשה בצורה חוקית ומהוגנת. שכם וחמור באים אל יעקב לדון בתנאים. בני יעקב דורשים מכל אנשי שכם למול את עורלתם ולאחר שלושה ימים שמעון ולוי באים על העיר, מחריבים אותה ומשחררים את דינה. יעקב נוזף בבניו, בניו עונים לו והפרשה נגמרת בשתיקה.
קיצור הדברים בתורה, מעשם החמור של שמעון ולוי, תגובתו הפאסיבית של יעקב גם למעשה החטיפה עצמו וגם למעשה של בניו והסיום הלא ברור של הפרשה גורמים לקשיים בהבנתה. הספר המסכם את עבודת הדוקטורט של המחבר, אוסף את המקורות השונים הדנים בנושא ומציג אותם.
הספר נוקט בשיטת ביקורת המקרא ומנסה לשחזר את מרכיביו. כך פותח חיון את ספרו:

"רבים הם חוקרי המקרא שפתחו את דיונם בפרק ל"ד שבבראשית בהצהרה על הקושי הניצב בפני המבקשים לנתח פרק זה ולהתחקות אחר מרכיביו. היו מי שטענו שזה הפרק הקשה ביותר לניתוח בתורה כולה ואף הצהירו שנדמה שלעולם לא וכל המחקר המקראי לשחזר את מרכיביו".

לאחר מכן חיון עובר לתאר את הקשיים, מציע קריאה בספר ומסכם בעמוד 48 שמרבית הקשיים אין בהם ממש. מכאן ואילך עובר המחבר לדון במקביליות לסיפור בספר בראשית עצמו, בשאר ספרי התורה, הנביאים ובספרות החיצונית וההיסטוריונית של ימי בית שני. כאשר יש מקומות בהם ההקבלה בולטת ובפרט מעשה אמנון ותמר. במעשה זה המופיע בספר שמואל, אמנון התאהב עד כלות באחותו למחצה, תמר, אולם בניגוד לשכם, לאחר שהוא מבצע בה את זממו בצורה המתוארת כאכזרית במיוחד, הוא שונא אותה וזורק אותה. זוהי דוגמה חמורה ולעומתו שכם נראה כמעט כצדיק, שאמנם חטא וכשל בעוון חמור, אולם לפחות מוכן לשלם על מעשיו, בצורה הראויה ולקחת את דינה לאשה. מקורות אחרים הם בעלי דמיון מועט יותר, לפעמים עד כדי מילה או ביטוי המופיעים בהם למשל ההקבלה למעשה עכן (עמודים 87-88) שנראית קלושה למדי, בעיקר לאור העובדה שהמחבר לא מביא, פרט להקבלות, משמעות כלשהי להקבלות אלו היכולות לשפוך אור נוסף על הסיפור.

למצער, עיסוק זה במקורות המהווה את ליבה של תורת חקר המקרא המודרני (המכונה גם ביקורת המקרא) לוקה בחסר, שכן הוא עוסק רק במציאת המקורות השונים ולא בפרשנותם. גם אם נניח שכותב הסיפור הוא מאוחר מאד והוא לקח חומרים מסיפורים אחרים, מה הייתה כוונתו ומה הוא בא ללמדנו ולמה כתב כמו שכתב? על שאלות אלו ביקרות המקרא כלל אינה מתיימרת לענות וחיון עונה עליהן רק באופן חלקי ובצורה המאמצת את הקורא למצוא פרשנויות אלו בחלקי הספר השונים.

לדוגמה, המחבר מציין ובצדק, שמעשה דינה, הוא המשך רביעי של שלושה מעשים בהם אחת מהאמהות נלקחת לבית שליט זר (שרה ופרעה, שרה ואבימלך, רבקה ואבימלך), עומד על ההבדלים בין המקרים (דינה היא היחידה שאכן נלקחת וכבודה מחולל), אולם לא מציע משהו חדש מעבר לציון עובדות אלו. גם ציון המקומות בהם יש צדדים של "מידה כנגד מידה" במעשה מפורטים בהרחבה ומוסברים, אולם לא באים לכדי אמירה מגובשת אחת. במקומות אחרים, המחבר מתייחס לדברי יעקב לשמעון ולוי בפרשת ויחי לפני מותו, כבאים על מעשה שכם, ומתעלם מכך שפרשנים רבים רואים דברים אלו כבאים על מכירת יוסף, בעוד שלמעשה נאלץ יעקב בעקיפין להודות שבניו צדקו (וגם עצם העובדה שזכות המילה האחרונה בסיפור שמורה לשמעון ולוי מראה שמחבר המעשה אולי סובר שהצדק איתם), ובדיון על חומרת העונש לא מזכיר המחבר כלל, את הדין המהווה דגם לעונש (או יותר נכון, מעשה דינה מהווה דגם לדין) של עיר הנידחת, עליו כבר עמדו מספר מפרשים.

לאור זאת, נראה שלספר חסר פרק מסיים האוסף את כל המקומות ומציע פרשנות וקריאה מלאה במעשה. החל מאפיון הדמויות ההיסטוריות, דינה כממשיכה של האמהות, מצבו הפוליטי של יעקב כראש משפחה קטנה וחסרת הגנה (לאחר עזיבתו של עשו על גדודיו לארץ שעיר), מדוע דינה בכלל יצאה, איפה היו כל האחים, מה הפאסיביות של יעקב באה ללמדנו, מדוע ראובן הבכור נעדר מהמעשה (בדומה ובשונה למה שיקרה במעשה בלהה ובמכירת יוסף). כל אלו הן שאלות בגוף המעשה ועליהן הספר היה צריך להציע תשובה, אבל לאמיתו של דבר, הצגת המעשה כמנותק מחיי יעקב אינה אפשרית, ומעשה דינה הוא רק אפיזודה אחת בשאלה העיקרית באמת, עליה ייתכן וצריך לכתוב ספר נוסף, מדוע היו ליעקב אבינו צרות רבות כל כך (נולד שני, גניבת הברכות, בריחה מלבן, נשיאת האשה שלא רצה, בעיות עקרות עם רחל, בעיות ובריחה מלבן, מאבק במלאך, בעיות עם עשו, מעשה שכם, מעשה בלהה, מותה המוקדשם של רחל והשיא במכירת יוסף ובהפיכתו של יעקב למת חי למשך שנים רבות), ומה עלינו ללמוד מכך.

ותצא דינה
קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו
חיים חיון
הוצאת מאגנס
תשע"א 2011
176 עמודים

פרשת וישלח - המלכים שמלכו לפני ישראל

פרשת וישלח עוסקת בנושאים נכבדים ורציניים אולם כוללת כמעין הכרח רשימת צאצאים ארוכה ומפורטת (וכזו המקשה על הקורא בתורה) של עשיו. הפסוק הבעייתי נמצא בסוף הפרשה, בקטע "משעמם" של תולדות עשו והוא: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק לחלוטין לא במקומו. מבחינת זמן הוא מדבר אל אירוע שמתרחש בעוד כמה מאות שנים.

הרשב"ם והאבן עזרא מתרצים את הקושי בכך שהם מתייחסים למלכים לפני משה רבנו, אולם דעתם בפרשנות היא דעת מיעוט במיוחד שאת המלך הראשון ניתן ליחס לבלעם בן בעור החי רק בסוף תקופתו של משה. הדעה הנפוצה יותר היא שהפסוק מדבר על ראשית שושלת בית דוד וגם היא נתמכת בכך שאת המלך האחרון, הדר (המכונה גם הדד בדברי הימים) אפשר לזהות עם הדד האדומי שעשה צרות בזמן דוד  ושלמה. בכל מקרה אין אפשרות זיהוי ודאית למלכי אדום והדבר מפרנס מדרשים רבים.

נעיר כי רשימה זהה נמצאת בפרק א' בספר דברי הימים א'. שם כמובן אין קושייה על זמן החיבור ומפתה מאד לומר, כפי שעשו בביקורת המקרא, כי העורך המאוחר של ספר בראשית פשוט הוסיף מידע מכתבים אחרים שעמדו בפניו. תשובה זו קלה מדי ואינה פותרת אף קושי. לא ברור למה הרשימה נדרשת, לא בספר בראשית ולא בספר דברי הימים. כמו כן נראה שדווקא בספר דברי הימים מופיע קיצור כלשהו של מקור אחר (סגנונו הכללי של הפרק הראשון הוא כזה).

כדי להבין את העניין נזכיר עוד מקומות בהם מופיע הסכסוך ישראל-אדום. לאחר המפגש הטעון בפרשתנו יש פסק זמן ארוך בין שני העמים ונדמה שיש רגיעה ושלום. יש אפילו איסור מיוחד בתורה "לא תתעב אדומי" (ראה מאמר לפרשת כי תצא על היחס לאומות עולם) . הפעם הבאה שיש מפגש בין שני העמים היא כאשר בני ישראל רוצים לעבור בארץ אדום, ומלך אדום מסרב. הפעם הבאה שיש מפגש היא רק בימי דוד אשר כובש את אדום ושם באדום ניצבים. לפי הפירוש על ידי כיבוש זה מתקיימת נבואת ה' לרבקה "ורב יעבוד צעיר".
בימי המלך יהורם נאמר: "בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך". והספירה היא כנגד שמונה מלכים משאול ועד יהורם אל מול שמונה מלכי אדום ובכל זאת מה בא הפסוק ללמדנו.

באופן מפתיע מפסוק זה ניתן ללמוד דברים רבים.
פסוק זה הוא המקום הראשון (ראו הערה למטה) בו מופיע הביטוי "בני ישראל". המשמעות היא שנגמר תהליך הבחירה והדחייה של הבנים. בניגוד לישמעאל ולעשו שנדחו מפני ה', כל בניו של יעקב מתקבלים ונבחרים להעמיד את עם ישראל.

דבר שני שלומדים מהפסוק הוא ההבדל בין שושלת המלכים כפי שמציין הרד"ק, שמלכי אדום הוצרכו להמליך עליהם אנשים נוכרים (מארץ התימני, מבצרה וכולי) מאחר ולא מצאו אנשים ראויים בתוכם ושאין מעמידין מלך בן מלך לעומת שושלת המלוכה ביהודה מדוד המלך (ובניגוד למלוכה בישראל).

דבר נוסף: בתחילת הפרשה מתואר החשש הגדול של יעקב מפני עשו. השאלה המידית היא מפני מה חושש יעקב הצדיק מפני עשו הרשע? יש לו את הברכות מאביו, ויש לו גם הבטחה ישירה מה'. התשובה היא שמא יגרום החטא, וכנראה הכוונה לחטא הישיבה בחוץ לארץ, נשיאת שתי אחיות או ההקפדה הגדולה של עשו בכיבוד הורים שיעקב לא יכול לקיים כי אינו נמצא. תוצאות המפגש ידועות ואכן נראה שהחשש אינו מוצדק. פסוקנו בסוף הפרשה בא ללמדנו שחששו של יעקב אכן היה מוצדק ולא היה לחינם. בימי יהורם, בגלל חטאי בני ישראל, קם אדום ופשע בישראל. אפילו כאשר יש הבטחה מה' לרבקה, ההבטחה היא על תנאי והחטא יכול לבטל אותה, וגם דבר זה מופיע בברכתו של יצחק לעשו.

בדברי נביאים אחרונים וכתובים אנו מוצאים התייחסות רבה לגנאי על אדום ואדום מוזכר כאויב ושונא גדול מאד של ישראל. הנה מספר דוגמאות:
ירמיהו, בספרו וציטוטים מוכרים יותר ממגילת איכה (ד' כא) : "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי"
יחזקאל (כ"ה יג): "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ"
תהילים (קל"ז ז): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:" (הפרק הוא קינה על החורבן ונבואת זעם על בבל, כנראה שלבני אדום היה חלק משמעותי בחורבן הבית)
כל ספר עובדיה (ראו הפטרת פרשת וישלח), נביא שנותר ממנו פרק בודד של נבואות, הוא נבואת זעם כלפי אדום הבאה לשיאה בפסוק: "וְהָיָה- בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" ועוד פסוקים רבים אחרים (תחילת ספר מלאכי).
תיאור הסכסוך אינו מפורט כלל במקרא (בניגוד למלחמות עם עמים אחרים כגון עמון מואב ופלשתים הזוכים לפרקים שלמים), ולכן ההסבר לגנאי על אדום יבוא מהפרק המפורסם בעמוס המונה את חטאי כל העמים (וחלקו נקרא כהפטרת פרשת וישב)  :"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".

החטא הראשון של אדום הוא השנאה של עשו כלפי יעקב ועל רדיפתו אותו. היריבות בין העמים היא שורשית ואיננה ניתנת לישוב, כפי מאמר הגמרא "בידוע שעשו שונא ליעקב". מלכי אדום ימלכו לפני מלך לבני ישראל.  זה לא יכול לקרות בעת ובעונה אחת, ואם יחטא ישראל וישובו מלכי אדום הרי זה יהיה במקום מלכי ישראל.

עתה ניתן להבין מדוע דרשו חז"ל את ממלכת רומי שביטלה לחלוטין את ממלכת ישראל כהמשכה הישיר של ממלכת אדום. הרומאים החריבו את בית המקדש, היגלו מאות אלפי יהודים וכמעט חיסלו את היישוב כולו במרד הגדול ולאחריו בדיכוי הקשה של מרד בר כוכבא. החכמים סבלו קשות מהרומאים (סיפור עשרת הרוגי מלכות כדוגמה) ורומא נתפסה כגורם הרשע העיקרי ולכן כממשיכה ישירה של שושלת אדום.

יעקב פוגש את עשו - רובנס - 1624 - הגלריה הלאומית סקוטלנד

הערה: קיבלתי הערה מקורא בקי כי הצירוף "בני ישראל" מופיע קודם לרשימת המלכים במצוות גיד הנשה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כך הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". לולא המילים עד היום הזה, היה ניתן לפרש בני ישראל, רק בניו של יעקב,מעין מנהג משפחתי אולם מהמילים עד היום הזה מראות שמנהג זה התקבע בספר החוקים של עם ישראל והפך לאחת ממצוות התורה (מצוות לא תעשה היחידה בספר בראשית).


מאמרים נוספים לפרשת וישלח