אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת עקב - בין מידת הדין למידת הרחמים

פרשת עקב  מציגה דגם החוזר על עצמו בתורה של שילוב בין מידות הדין והרחמים.
בפרשת ואתחנן עמדנו על כך ששמע ישראל, ועשרת הדברות מייצגות את מידת הדין. כל מידותיו של האל בדיבר הראשון הן מידות של דין: "אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי". גם ההמשך של "עושה חסד לאלפים לאוהבי" הוא מידה של דין, שכן אוהבי ה' זוכים בדין לחסד.
בנוסף, פרשיית שמע ישראל, מציגה את הרעיון של אחדות האל. רעיון זה של אחדות האל הינו חידוש עצום של היהדות. גם חוקרים מודרניים של ביקורת המקרא, מתקשים להתמודד עם איחוד מידות זה, ומפרשים כל פסוק בתורה שבא ממקור אחר. אנו כמובן דוחים טענות אלו, ומסוגלים לראות את התורה כמקשה אחת, מורכבת הרבה יותר, ומייצגת מידות סותרות של אל אחד.
הדגם של הופעת מידת הדין בהתחלה ולאחריה הופעתה של מידת הדין משולבת במידת הרחמים מופיע בפרשות ואתחנן ועקב בצורה ניכרת. פרשת עקב מציגה את מידת הרחמים במספר מימדים. הבולט שבהם הוא תיאור חטא העגל שלכאורה היה צריך להביא לכליית העם (עקב המידות של אל קנא) אבל החטא מביא איתו גם את מידות הרחמים והסליחה. דגם זה חוזר גם בפרשת כי-תשא, המתארת (במנותק ממעמד סיני) את חטא העגל, את הסליחה ואת י"ג המידות המערבות דין ורחמים ביחד.
גם סיפור בריאת העולם בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מציג דגם זהה. בעוד הפרק הראשון מציג את מידת הרחמים (שם אלוקות), הפרק השני מערב בין מידות הדין והרחמים. שילוב המידות הוא גם הגורם להבדל התיאורים בין הפרקים (למעונינים להרחיב רצוי לעיין בספרו של הרב מרדכי ברויאר - פרקי בראשית, בו הוא מעמיק בנושאים אלו).
פרשת עקב כוללת עוד מבחר סתירות מדומות כאלו בפסוקים סמוכים. עיינו בדוגמה הבאה בפרק ח':
"הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"
הביטויים הם ביטויים של רחמים, למעט המילה עַנֹּתְךָ שהיא מידה של דין. שורש "ע.נ.ה" מופיע עוד קודם לכן בתחילת הפרק, וגם שם בשילוב של מידות:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה"
 ובפסוק ד' מתוארים חסדים שהם בודאי במידת הרחמים וכנגד דרכו הטבעית של העולם. הפתרון אולי מונח בפסוק ה: "וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ", גם כאשר מדובר בייסורים אלו ייסורים של מידת הרחמים ולא של מידת הדין.

פרשת עקב מלאה בצירופים כאלו. לעיתים פסוק אחר פסוק ולעיתים במרחק ולעיתים באותו פסוק ממש (פרק י"א):
"אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"
האם פסוק זה הוא מידת הדין או מידת הרחמים? חישבו על כך לרגע ועיינו גם בפסוק הקודם. הפסוק נראה כמידה של רחמים, ה' תמיד מתבונן בארץ אבל זו גם מידת הדין. למטר השמים תשתה מים. השילוב בין המידות בא מיד לאחר מכן בפרשת "והיה אם שמוע" הפרשה השנייה בקריאת שמע ושמה מוסבר שפסוק זה הוא בתנאי ומותנה במעשים של עם ישראל ויכול בפסוק אחד ובמאמר אחד לשלב בין מידת הדין למידת הרחמים, בין הטוב לבין הרע, בין הברכה לבין הקללה (כפי שיודגם בפרשות ראה וכי תבוא), והדברים נתונים בבחירתו החופשית של האדם שגם אותה יש לכוון כפי הנאמר בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

ביום קשה זה של מידת הדין, המאמר מוקדש לעילוי נשמותיהם של חיילי צה"ל שנפלו באסון המסוק ברומניה ובתקווה שנזכה לימים של מידת הרחמים. יהי זכרם ברוך.
ט"ז מנחם-אב תש"ע

מאמרים נוספים לפרשת עקב 

שבעת המינים" אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁמקור:ויקיפדיה

פרשת אמור עיון במצוות

במאמר לפרשת אחרי מות קדושים הצגנו את ספר ויקרא כספר המצוות. כדי להוכיח את הטענה, נציין כי מספר המצוות בחומשי התורה הינו (לפי ספר החינוך):
בראשית -3, שמות - 111, ויקרא - 247, במדבר - 52 דברים -200.

ספר ויקרא אכן מכיל 40% מהמצוות. חלוקה יותר פרטנית של המצוות המופיעה בטבלה למטה תראה גם שרוב המצוות אינן מצוות על הכהנים ואלו שכן, מטרתם להרבות בקדושה ובטהרה של הכהנים (איסורי טומאה למת, ואיסורי עריות יחודיים לכהנים, כדוגמת נישואי גרושה וכהן).

פרשה עשה לא תעשה סך הכל מצוות כהנים
ויקרא 11 5 16 5
צו 9 9 18 10
שמיני 6 11 17 3
תזריע 5 2 7 0
מצורע 11 -- 11 0
אחרי מות 2 26 28 2
קדושים 13 38 51 0
אמור 24 39 63 22
בהר 7 17 24 0
בחוקותי 7 5 12 0
סה"כ  95 152 247 32

פרשתנו אם כך הינה שיאנית המצוות, אם לפעמים או רגילים לפסוקים רבים המתארים מצווה אחת בלבד, הרי שכאן בדומה לפרשות משפטים וכי-תצא כמעט כל פסוק הינו מצווה חדשה ריבוי המצוות בפרשה מקשה על חלוקה מדויקת לנושאים, אולם אפשר לנסות לחלק בצורה כללית כך:

  • פרק כ"ב - דיני החמרת קדושה וטוהרה בכהנים ודינים נוספים הקושרים לקורבן המובא (לא פגום, לא צעיר מדי, לא לשחוט שור ובנו ביום אחד)
  • פרק כ"ג - פרשיית המועדות (וכהקדמה לה כמופיע במקומות נוספים, ציווי על שבת)
  • פרק כ"ד - חזרה על מצוות הדלקת נר תמיד (שהופיעה לראשונה בפרשת תצווה), לחם הפנים ופרשת המקלל

כצפוי, ענינים רבים בפרשתינו חוזרים על מקומות אחרים בתנ"ך. פרשיית המועדות ארוכה יותר, אבל הופעות דומות לה יש בכל החומשים מלבד בראשית (פרשת משפטים, מוספים בבמדבר, ובפרשת ראה בחומש דברים). גם בתוכן הפרשה ניתן לראות שבחלק מהחגים מצוינות רק מצוות החגים (פסח ויום כיפור)  ללא התייחסות לקורבנות, חג השבועות מיוצג כולו על ידי קורבנות, וחג הסוכות נכתב פעמים בשתי התייחסויות שונות. התיחסות לקורבנות והתיחסות למצוות החג. הבדלה נוספת היא במונחים מקרא קודש ושבתון הנראים כזהים, אולם בכל חג נעשה שימוש בהם בצורה אחרת. לפעמים רק אחד ולפעמים שניהם.

נתייחס דווקא לנקודה שפחות שמים אליה לב, באמצע הפרשייה מופיע פסוק כ"ב:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"
הפסוק חוזר לנושא מתנות העניים ומעורר שתי קושיות. מה הקשר בין פרשייה העסוקת כולה במועדים לבין מתנות עניים וגם הפסוק מופיע בצורה כמעט זהה בפרק י"ט ט-י:
"בְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם
גם המעיין בפרק י"ט יתקשה למצוא סיבה למה הפסוקים הנ"ל במקומם בתוך חטיבה שונה לחלוטין ובנוסף הסיום אני ה' אלוקיכם מצביע על חשיבות הנושא ובפרשיית המועדות כולה מופיע רק עוד פעם אחת בלבד בסיום פרשת סוכות ולכאורה ניתן לומר עליו שהוא מתייחס לכל הפרשייה, מה שהופך את הזכרת מצוות עניים למיוחדת.

 ננסה לפרש את שתי ההופעות. תחילת פרק י"ט יכולה להזכיר במידה מסוימת את עשרת הדברות. הפתיחה אני ה' אלוקיכם וציווים (אמנם לא לפי הסדר) על עבודה זרה, כיבוד אב ואם, שבת, גניבה, שבועת שקר ועוד.

עשרת הדברות מהווים את הקודקס החברתי של עם ישראל וכפי שנאמר במאמר לפרשת אחרי מות-קדושים, מציבים רף דרישות גבוה יותר. במדבר לא היו עניים בבני ישראל, המצב לא קיים, כולם במדבר וניזונים באורח נס מהמן, לאיש אין מחסור, ולכן אין מקום בעשרת הדברות להכנסת מצוות אלו.

חטיבות מצוות ארוכות אחרות המיועדות לארץ ישראל ומופיעות גם בחומשים אחרים ובמיוחד כפי שהזכרנו בפרשות המכילות מצוות רבות: משפטים וכי-תצא, יכללו מצוות אלו בהדגשה.

בפרק י"ט מצוות אלו באות כעוד מאפיין חריג של עם ישראל. מצוות תורמה לכהנים היו מקובלת בכל עם, כפי שראינו בפרשת ויגש בכהני מצרים, המקבלים הקצבה מהמלכות (וכנראה גם מהעם), אולם תמיכה סתם בעניים ובגרים ובשולי החברה, היא חידוש.

בפרק כ"ג בפרשת המועדות, למצווה יש טעם ברור מאד. אתה חוגג את החגים, אתה נמצא בעיצומה של עונת הקצירה בא אתה רואה את השפע והעושר שיש לך. בפרט בא הדבר לידי ביטוי בחג הסוכות בו אתה מצווה לשמוח. במצב כזה אליך גם לדעת מהיכן הגיע אותו עושר וגם לדאוג שהאנשים החלשים בחברה: העניים והגרים יוכלו לשמוח גם הם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור

המלקטות (רות?) - ז'אן פרנסואה מילה 1857, מוזיאון דה-אורסיי, פריס

פרשת אחרי מות קדושים - ספר ויקרא תורת כהנים

ספר ויקרא ידוע גם בשם "תורת כוהנים" ההבנה הפשוטה של הכינוי היא כי הספר דן במצוות של הכוהנים ובקורבנות. אולם דינים השייכים לכוהנים מופיעים בעיקר בפרשות ויקרא צו ואמור, ורוב המצוות הן מצוות לכל עם ישראל (בע"ה נרחיב על כך בפרשת אמור). גם העניינים הבודדים בימינו הקשורים לכוהנים, ברכת כוהנים ופדיון הבן אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. וננסה לענות על השאלה, מדוע נקרא החומש בשם זה ?

ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.

בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.

מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א
משנה א: "אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא"
וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:
משנה ו: "עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות."
אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו'. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה.
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)

להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):
"י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְדוָד, אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר.  יא כֹּה אָמַר, יְדוָד צְבָאוֹת:  שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה, לֵאמֹר.  יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא.  יג וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא."
הקדושה אינה עוברת מאדם לחפץ, והטומאה עוברת מאדם לחפץ ולעוד חפץ.
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"

פרשת תזריע מצורע- ברית מילה וההבחנה בין סוגי טומאות

הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.

לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.

כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.

בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.

חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.

רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל