אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות תרי-עשר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרי-עשר. הצג את כל הרשומות

יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי

מאמר אורח מאת אלון מנור.
את סופו הדרמטי של ספר יונה אנחנו מכירים עוד מהגן, ונתקלים בו מחדש (לפחות) פעם בשנה במנחה של יום הכיפורים. אמנם, כאשר מנסים לשים לב למשמעות הסיפור, לדקויות העולות מהפסוקים ובסופו של דבר, למוסר ההשכל שהקורא אמור לקחת איתו הלאה, עולות מן הסיפור הפשוט לכאורה כמה תמיהות. בעיון זה ננסה לרדת לעומקו של פרק ד, הפרק האחרון בספר יונה ולהבין מהו המסר שמנסה ה' להעביר ליונה ועימו לקורא.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

אולי לפני שניגש לעיון מחודש, ננסה לספר את הסיפור הפשוט כרגיל, כפי שכולנו מכירים. בפרק ג מבצע יונה, כמעט בעל כרחו, את השליחות שהוטלה עליו ואכן, נראה ששליחותו הצליחה-
וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.

אך יונה ממש לא מרוצה. עם תחילת פרק ד אנחנו קוראים-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ.  (ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה.  (ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

יונה מרגיש שתשובתם של אנשי נינווה אינה שלימה. אם הדבר היה תלוי בו, לא היתה להם מחילה. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהוא משמיט מתוך מידות הרחמים שהוא מצטט את מידה האמת ("ארך אפיים ורב חסד ו..."), שלדעתו לקתה כאן.
יונה חש תחושה קשה, של אדם שנאלץ לבצע שליחות הנוגדת את צו מצפונו באופן חד, ולכן אינו יכול לסבול עוד את חייו, וברוב יאושו מבקש מה' לשים להם קץ.
ה' משיב, ספק ליונה ספק לעצמו, תשובה סתומה-

(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:

יונה יוצא מהעיר, עושה סוכה ויושב לראות מה יהיה בעיר. לשמחתו של יונה ה' ממנה קיקיון שבן לילה גדל ונותן צל על ראשו של יונה, השמח על הדבר שמחה גדולה. בלילה נאכל הקיקיון על ידי תולעת ולא זו אף זו, מזג האוויר משתנה לרעה. השמש קופחת על ראשו של יונה השואל את נפשו למות (ואנחנו השמחים בחלקנו תחת מזגן בית הכנסת מבינים היטב מדוע). על הרקע הזה בא משפט המחץ, המסכם את הוויכוח המתמשך שבין יונה לבין ה', ובכך מהווה את תמצית הסיפור כולו-

(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ,  שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד.  (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

יונה אכן חס על הקיקיון, ולקורא מובן הדבר- הקיקיון סיפק ליונה הגנה מפני פגעי מזג האוויר. דברי ה' מציבים משוואה- כפי שיונה חס על הקיקיון, כך ראוי הוא שה' יחוס של נינווה שחשיבותה גדולה יותר משל הקיקיון.

לא צריך לעיין הרבה בכדי להבין שמשוואה זו מעוררת קושי מהותי- אם כוונתו של ה' היא ללמד את יונה שאף הוא אמור לחוס על נינווה ולהזדהות (סוף סוף) עם שליחותו, לא נראה שיונה אמור לקנות את ההוכחה. יונה אכן מצטער על אובדן הקיקיון, אך הוא חס על עצמו בלבד!

גם הקורא נשאר מעט מבולבל, האם, בניגוד לטענת יונה, מחל ה' לאנשי נינווה בצדק? ה' לא אומר כך, שכן שום טענה נגדית באשר לאיכות תשובתם של אנשי נינווה אינה נשמעת כלפי יונה. ברם, אם לא בצדק חס ה' על נינווה, שאלתו של יונה עדיין מהדהדת- מדוע מחל להם ה'? רק משום שמדובר בעיר גדולה כל כך? ובכלל, כיצד מעשה הקיקיון עוזר לנו להבין מדוע סלח ה' לאנשי נינווה?

בכדי לרדת לעומקם של שני פסוקי הסיום, ננסה ללכת כמה צעדים אחורה ולהתבונן טוב יותר בכתוב. מיד עם תום שליחותו, היה יונה אמור, עד כמה שהדבר נוגע לשולחו- ה', לשוב אחר כבוד לארץ ישראל. על דעת עצמו מבכר יונה להישאר באזור, מחוץ לעיר, ולעשות סוכה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". מה יונה מצפה ש"יהיה בעיר"? נראה שיונה יושב ומצפה לראות כמה מהר תתפוגג תשובת אנשי נינווה ותתברר צדקתו בוויכוח מול ה'. על הרקע הזה ניתן להבין את גדילת הקיקיון הפלאית, תוך שעות ספורות, בהקשר אחר לגמרי. נתבונן בפסוק המתאר את גדילת הקיקיון-

(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:

מהי ה"רעה" ממנה אמור הקיקיון להציל את יונה? ובכן, "רעתו" של יונה מתוארת בפרוטרוט בפסוק הראשון בפרק-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ...  

רעתו של יונה אינה קשורה לעובדה שהוא תקוע במדבר נינווה בלי מזגן אלא לטענה הבסיסית שלו מול ה'- לאנשי נינווה לא מגיעה מחילה ותשובתם, לדעתו, אינה תשובת אמת. בצו ה' הוא נאלץ לבצע מעשה הנוגד את צו מצפונו- להציל רשעי עולם מהדין המגיע להם. על כך רע לו וחורה לו מאד.

(במאמר מוסגר ראוי לציין שמושג ה"רעה" משחק תפקיד מרכזי בספר, ומשמש גם לתיאור חטאי נינווה -"קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה... כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", וגם לתיאור העונש שהיה צפוי להם אלמלא היו חוזרים בתשובה - "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם". ברם, במסגרת עיון זה נתמקד רק בפרק האחרון בספר)

גדילת הקיקיון משמחת את יונה "שמחה רבה" משום שהיא משמשת לו לאות שה' איתו, ושבעצם, למרות שה' שלחו להציל את נינווה, גם ה' תומך בדעתו של יונה, ומצפה, כמותו, לראות במפלת נינווה. ברם, תוך כמה שעות נעלמת שמחתו של יונה-

(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כשם שהקיקיון גדל באופן פלאי, הוא יבש באופן ניסי לא פחות. במקביל מארגן ה' יום חם במיוחד. תגובתו של יונה "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" מוכרת לנו מתחילת הפרק-

(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

זו אינו אלא חזרה למצבו הנפשי של יונה בעקבות אכזבתו מהתנהלותו של ה' מול נינווה.

נמצאנו למדים, כי לא החוסר המעיק במזגן הוא שגורם ליונה לשאול את נפשו למות. כפי ששמחתו של יונה היתה על האות מה' לצדקתו של יונה, שבא לידי ביטוי בגדילת הקיקיון הפלאית, כך עתה יובש הקיקיון מהווה איתות הפוך ליונה, הרומז ליונה באופן חד משמעי שה' אינו חפץ בישיבתו מחוץ לעיר ורומז לו שיסתלק משם כמה שיותר מהר.

על רקע פרשנות זו לנס גדילת הקיקיון ולנס קמילתו עשוי הקורא לשאול- אז ה' "בעד" יונה או "נגדו"? ומה הפשר של עשיית שני אותות בעלי משמעות הפוכה? ליונה התשובה ברורה. מראש הוא יודע היטב שרצון ה' ביחס לנינווה מנוגד לרצונו שלו ("...כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה"), לכן, רציונלית, לא היתה לו שום סיבה להאמין שה' שינה את דעתו ולפתע הוא מעודד אותו לשבת מחוץ לעיר ולצפות, עם חופן פופקורן, במפלתה של נינווה. אדם אחר, אובייקטיבי יותר מיונה, היודע את רצון ה', היה מתייחס לגדילת הקיקיון בספקנות ובתמיהה. כל זה אינו מפריע ליונה לראות את גדילת הקיקיון כאות לצדקתו, ולשמוח עליו שמחה רבה. המסר של ה' ליונה חד וברור- ה' מסב את תשומת ליבו של יונה לכך שפרשנותו של יונה את המציאות מוּטה. יונה מעדיף להתבונן על המציאות במשקפיו שלו, לפיהם אסור לה למידת האמת שתלקה. לכן, בלי לחשוב הרבה, יונה שש על כל אות התומך בדרכו ו"שמח על הקיקיון שמחה רבה". לאורך כל הדרך יונה האשים את ה' בהנהגה שאינה לפי מידת האמת, ועתה ה' כמו משיב לו- קשוט עצמך!

ברגע שעובדה זו מונחת לנגד פניו של יונה, יונה, ועמו הקורא, יכול להבין גם את הנהגת ה'. בניגוד להבנה הראשונית שהוצגה בתחילת דברינו, ההקבלה שעושה ה' בשני הפסוקים האחרונים של הספר אינה בין הקיקיון לבין נינווה, אלא בין יונה לבין ה'- כפי שיונה מוּטה כלפי דין בפרשנותו את המציאות, כך גם, כביכול, ה' מוּטה כלפי חסד בפרשנותו ובהנהגתו את העולם. יונה נוטש את השיפוט האובייקטיבי ומעדיף להתמקד דווקא במעשי ה' התומכים בתפיסת העולם שלו, הגורסת הנהגה על פי מידת האמת. באותו האופן מעדיף ה' להתמקד במעשי בני האדם התומכים ב"תפיסת העולם" שלו- הטיה כלפי רחמים וחסד. ה' אינו שופט "אובייקטיבי", הוא יושב למשפט עם נטייה ברורה להטות כלפי רחמים.

הסיבה להטיה זו חשובה לא פחות, והיא מהדהדת מפסוקי הסיום- יונה לא עמל בקיקיון ולא גידלו, אמור מעתה- ה' עמל בנינווה וגידלה. ה' אינו שופט באובייקטיביות את עולמו, מכיוון שהוא עולמו שלו- ביטוי של חוכמתו ופועל ידיו. אפשר שאת המסר הזה רצו רבותינו הקדמונים להנחיל לנו כאשר תיקנו לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים- המפתח לתשובה אינו חשבון סאת העוונות מול חשבון סאת הזכויות כשלעצמו. הפתח הפנימי לתשובה נובע מההכרה של הקשר העמוק והאינטימי הקיים בין שופט כל הארץ לבין בריותיו.


פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית
פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית


לדף הראשי ליום הכיפורים

הפטרת שבת תשובה

השבת שלפני יום הכיפורים מכונה שבת תשובה ולה הפטרה מיוחדת. ההפטרה היא הפטרת פרשת וילך (כאשר ראש השנה בימים שני או שלישי) או הפטרת פרשת האזינו (כאשר ראש השנה בימים חמישי או שבת). עיקר ההפטרה הוא הפרק האחרון בספר הושע עליו כבר עמדנו במאמרנו להפטרת פשרת ויצא. אולם שם הפרק נידון מתוך הקשר רחב יותר של נבואות הושע, היבט שלא נתמקד בו כאן. ללומדים מומלץ לעיין גם במאמר על הפטרת פרשת ויצא המביא גם את ההקבלות בין פרקי הסיום של הושע.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:
קריאה זו של הנביא הינה בלשון ציווי אולם נשמעת כמעט כתחינה.

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:
גם כאן מזכירים את מידת הרחמים של ה'. נשא עוון ופשע.

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:
ישראל מבין כי ברית עם אושר לא תושיע אותו וגם זונח את הפסלים ועבודת האלילים שעשה הוא בעצמו

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:
מידת הרחמים עושה את פעולתה

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:  ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:
שלושה פסוקים רצופים המסתיימים במילה לבנון. השוו לפסוק ז' בפרק הקודם. הטל הוא מקור מים זמין גם בימות החמה והוא יפריח את עם ישראל (לעומת הדימוי לאריה הטורף)

ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:
שוב מדבר הנביא על זניחת העבודה הזרה

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:
מסקנת הנבואה ברורה. הכל תלוי במעשי העם. דבר זה נאמר כבר בתורה ומהווה את הקרון הבחירה החופשית: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:". הנביא פורש את שתי האפשרויות. קודם כל את המצב הקיים, המצב הגרוע, את חטאי העושק והרמאות שמביאים לעבודה זרה. את זניחת ה' והסתמכות על בריתות מפוקפקות עם הגויים ולעומת זאת מציג את האפשרות האחרת, את ההליכה בדרכי ה' ואת הברכה הבאה בעקבותיה.

למעשה היה אפשר לסיים כאן, אולם סיום הנביא אינו כל כך אופטימי והמנהג הוא לסיים בדבר טוב. המשך ההפטרה תלוי במנהגים השונים.

למנהג ספרד קוראים את הפסוקים האחרונים מספר מיכה פרק ז:
יח מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאתָם: כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:
פסוקים אלו נאמרים גם בעת התשליך, והם מזכירים את הקב"ה ומחילתו על העוונות. הדברים מתקשרים יפה להושע. אמנם הצדיקים ההולכים בדרכי ה' מצבם מובטח, אולם גם בפני הפושעים, ובעצם כולנו, לא נסגרות דרכי התשובה. האפשרות שהושע מציג אינה האפשרות היחידה, ומידת התשובה יכולה לכפר על העוונות.

רעיון דומה, מובא גם לפי מנהג אשכנז בפרק ב' בנביא יואל.

רוב המנהגים מתחילים מפסוק ט"ו אולם יש כאלו המתחילים כבר מפסוק י"א. יואל מנבא רבות על יום ה', אותו יום גדול ונורא, ומעט הפסוקים כאן מעט מוצאים מהקשרם (שהוא המשך ישיר לתחילת ספר יואל המתאר מכת ארבה קשה), אולם נפרשם כמתאימים ליום הכיפורים, מתוך ראיית ההפטרה בהקשרה המצומצם בלבד תוך הערות מעטות להקשר לתחילת ספר יואל. קוצר היריעה אינו מאפשר כאן לימוד וההעמקה בנביא יואל ונסתפק בהמלצה לקרוא לכל הפחות את פרק א' ותחילת פרק ב', בהם נמצא הקבלות רבות ומענה לשאלות נוספות שעלו.

יא וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי-גָדוֹל יוֹם-ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: יב וְגַם-עַתָּה נְאֻם-ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד: יג וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אֱלֹקיכֶם כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה: יד מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹקיכֶם:
כפי שהערנו ברוב הקילות לא קוראים פסוקים אלו אולם הקשרם ליום הכיפורים ברור. יום הכיפורים נמשל ליום ה' והקריאה לחזור בתשובה לפניו היא קריאה ברורה. פסוק י"ג מזכיר חלק משלוש עשרה מידות הרחמים הנאמרות לרוב בתפילת היום, ופתיחת פסוק יד מזכירה מאד את תגובתם של אנשי נינוה לבשורתו הקשה של יונה על כך שעירם תחרב (יונה ג' ט): "מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד"

רוב קהילות אשכנז מוסיפות את הקטע הבא בלבד, שהוא המשך ברור לקטע הקודם ומתאר את הפעולות המעשיות הדרושות לחזרה בתשובה.
טו תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: טז אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל-עַמֶּךָ וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקיהֶם:
תקעו שופר הוא נמשל לראש השנה, והצום הוא כמובן יום הכיפורים. כל העם נדרש למעין גיוס כללי לצורך החזרה בתשובה. מגדול ועד קטן כולל יונקי שדיים שעוד אין להם דעה עצמאית. אפילו חתן וכלה המרוכזים בעולמם הפרטי ובתא המשפחתי החדש שהקימו חייבים להשתתף במצווה. גם הכוהנים עצמם בבית המקדש אינם פטורים מהצום ומבקשת התפילה.

יח וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל-עַמּוֹ:
כמו בתורה, אחד הטיעונים החזקים הוא מה יאמרו הגויים. גם משה רבנו השתמש בטיעון זה בהצלחה יותר מפעם אחת. שימו לב שבפסוקים הקודמים (מפסוק טו) פרט לצום ולבקשת התפילה אין פעולה כלשהי של תשובה או הבטחה לעתיד, דווקא בפסוקים הקודמים (שכפי שאמרנו לא נקראים במרבית הקהילות) מופיעה הקריאה היותר משמעותית לשוב בלב שלם אל ה'. חוסר זה רק מדגיש עד כמה בעייתי לקרוא רק את פסוקי ההפטרה ולא להתייחס להקשר הרחב יותר שלהם במקומם.

יט וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם: כ וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל-אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת-פָּנָיו אֶל-הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת:
התשובה מתקבלת ואיתה ההבטחות לשגשוג הכלכלי והבטחוני. לא ברור מיהו הצפוני, יש המפרשים על העמים שבאים מצפון להילחם (מצפון תיפתח הרעה) ויש המפרשים שמדובר דווקא ביצר הרע, ויש המפרשים שמדובר באותו ארבה המוזכר בפרק א' (שהוא בעצמו מסמל את העמים הנלחמים). גם הפרטים הגיאוגרפיים אינם ברורים באופן מיידי, אולם נראה מההקשר של ארץ ציה ומדבר שמדובר על ים המלח, הנמצא בקדם (מזרח). הים האחרון כוונתו לים התיכון.

כא אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת:
כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם:
מיהם בהמות שדי? האם מדובר בבקר ובצאן או דווקא באנשים? פסוקים אלו באים להנגיד את הפסוקים הקודמים, ארץ ישראל שאולי נחרבה והייתה בעצמה ציה ושממה תפרח ותדשא (ותספק מזון לאדם ולמקנה). יתרה מכך פסוקים אלו באים כנגד פסוקים בפרק א' ביואל שגם שם התייחסו לבהמות ומהם נראה שהפרוש כאן הוא בהמות ממש.

כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה'  אֱלֹקיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:
וכמו האדמה גם בני ציון, עם ישראל, עליהם לשמוח, אולם שמחתם היא קודם כל בה' אלוקיהם. הפסוק מבטיח את ירידת הגשמים בזמנם מהיורה (מורה) ועד המלקוש שירד בחודש הראשון הוא חודש ניסן.

כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר:
ירידת הגשמים במועד היא המפתח להצלחה ולשגשוג כלכלי בדומה למה שאנו קוראים כחלק מקריאת שמע (דברים י"א יד): "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"

כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם:
ושוב, אם היינו לומדים את ספר יואל כסדרו היינו מזהים מיד את הניגוד לפרק א' ביואל המתאר את ההתקפה על ארץ ישראל כמתקפת ארבה חמורה המשאירה את האדמה צחיחה וחסרת כל לדוגמה (א' ו) : "שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר".
כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:
ראינו בכמה פעמים, כי לאחר החזרה בתשובה מובטח שגשוג כלכלי. גם במקומות אחרים בתורה ובנביא נראה שההצלחה היא כולה הצלחה גשמית: יבולים ברוכים, עושר במחצבים. אולם בתורה ובנביא השגשוג הכלכלי הוא רק האמצעי לשגשוג הרוחני ועל ידו מגיעים להלל את ה' להכרתו ולידיעתו.





הפטרת פרשת בלק

הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה מפרק ה' פסוק ו' ועד פרק ו' פסוק ח. גם בהפטרה זו הקשר המשני ברור באזכורם של בלק ובלעם אולם כהרגלנו נחפש את הקשרים העמוקים יותר. מיכה היה אחד מהנביאים (יחד עם ישעיהו, הושע, עמוס) שניבאו בפרק אחד, כלומר באותה תקופה לערך - תקופת חורבן שומרון. גם נבואותיו של מיכה הן נבואות חורבן. נבואותיו עשו רושם רב ואף בתקופת ירמיהו,עשרות רבות של שנים אחריו,זוכרים אותן (כ"ו יח): "(מִיכָיה) [מִיכָה] הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם- יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". אנו רואים שנבואותיו של מיכה היו קשות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

ההפטרה מהווה חלק מנבואות מיכה אולם היא אינה טקסט שלם אלא סיום עניין אחד והתחלה של עניין אחר. לאחר נבואות פורענות יש במיכה מספר נבואות נחמה הדנות באחרית הימים (ומזכירות מאד את נבואות ישעיהו בפרק ב'). תחילת ההפטרה שלנו מסכמת את נבואת אחרית הימים במיכה.

ו וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם:ז וְהָיָה- שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: 
שני הפסוקים דומים אחד לשני. בעוד בברכות בלעם מדובר על עם ישראל הגדול, הרי כאן לאחר הגלות תישאר רק שארית. בפסוק הראשון עם ישראל מדמה לטל ולרביבים. בפסוק שני עם ישראל משווה לאריה ולכפיר שעוד כוחו בידו. הטל הוא תופעת טבע מוכרת וקבועה ואינה תלויה בבני אדם. כך גם עם ישראל - "ובגויים לא יתחשב". המשך הפסוק מראה שלא רק שבני ישראל אינם צריכים את הגויים, אלא הם אפילו יתגברו על הגויים במקרה ואלו ירצו להילחם בהם. גם התייחסות זו לאחרית הימים מזכירה את משלי בלעם (במדבר  כ"ד יד): "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ניתן למצוא עוד הקבלות בין תוכן משלי בילעם ובין מיכה.

ח תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: 
כאן מדובר דווקא על ניצחונות אבל של מי? אלו ניצחונות של עם ישראל על אויביו, אבל כפי שנראה הניצחונות לא יושגו בדרך הטבע.

ט וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ:י וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל-מִבְצָרֶיךָ:
היכולת הצבאית - הסוס והמרכבה, תיעלם. המבצרים והערים יכבשו. ולמרות זאת עם ישראל ינצח. איך זה ייתכן? התשובה בפסוקים הבאים המדברת על השמדת העבודה הזרה.

יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ-לָךְ:יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:יג וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ:יד וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ:
כל הפסוקים האלו מתייחסים לעבודה הזרה. השורש "הכרתי", חוזר פעם אחר פעם ולצידו מילות הרס נוספות: והאבדתי, והרסתי, ונתשתי, והשמדתי. לאחר השמדת העבודה הזרה בעם ישראל, יהיה אפשר גם להשמיד אותה בשאר העמים.

כאן מתחיל עניין חדש. נבואת הנחמה הסתיימה ונפתח עניין אחר

א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: 
שני הפסוקים דומים. האזכור להרים ולגבעות אינו מקרי. אלו לא רק מקומות בטבע (כדוגמת פתיחת פרשת האזינו המעידה את השמים והארץ), אלא הם המקומות בהם עבדו את העבודה הזרה (ראשי ההרים והגבעות מוזכרים בפסוקים רבים בת"ך למשל הושע ד' יג: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ..."). פסוק ב' די חוזר על פסוק א', אולם המילה איתנים מרמזת לנו על קשר מסוים לספר תהילים פרק פ"ט הפותח בשורה: "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" ואף חלקים מהמזמור מזכירים את פרקנו ובפרט פסוק י"ד: "לְךָ זְרוֹעַ עִם-גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" הדומה לפסוק ח'. חכמים מפרשים את המילה איתנים ככינוי לאבות האומה: אברהם יצחק ויעקב ובדומה אף חודש תשרי מכונה ירח האיתנים.

ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: 
סופסוף פנייה ישירה לעם ישראל, בה, כדרכם של נביאים רבים שוטח ה' את טענותיו בצורה המזכירה משפט, כאשר פסוק ב' פונה כביכול לקהל השומעים שישמשו כשופטים.

ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם:
אני אוהב פסוק זה בו מופיעים כלשלושת מנהיגי עם ישראל כאשר גם מרים מוזכרת, ובצדק שווה בין שווים.

ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':
האזכור כאן של בלק ובלעם משמש כהוכחה עד כמה ה' דואג לעמו וסובב את קללות בלעם, שהיו יכולות לפגוע בעם ישראל, ולו רק פגיעה מורלית, כך שיהפכו לברכות וכל זה מבלי שבני ישראל מודעים לכך.

ו בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:ז הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: 
עסקנו רבות ביחס הנביאים לקורבנות, שנתפסו כתרופת קסם לכל דבר ובפועל היו פעולה חסרת תוכן רוחני וריקה, ומובן שפעולה כזו אינה רצויה. בתחילת הפסוק מובאת שאלה של בני ישראל - איך לעבוד את ה' והתשובה היא בעולות ובעגלים, אולם בפסוק ז' מסתבר כי זו אינה הדרך הרצויה.

ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹקיךָ:
והנביא מסיים במספר פעולות רצויות. הפעולות כל כך פשוטות אבל במצב חברתי רקוב ומושחת שהיה באותה תקופה (ובא לידי ביטוי גם בנבואות הנביאים המקבילים), זה מה שנחוץ. קודם כל עשיית משפט, צדק. משפט אמת בין העשיר לעני ובין החזק לחלש. אחר כך לעשות חסד. לעתים דווקא העשיר זוכה בדין, ואז צריך לעשות חסד עם העני. ומעל הכל התנהגות בצניעות והבנה שיש אלוקים בשמים. בתלמוד בסוף מסכת מכות מופיעים נביאים שונים ודבריהם על הדרישות מהאדם, החל מתרי"ג מצוות התורה דרך הוראות שונות הכוללות אותם. גם מיכה מופיע שם: "בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב  הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה..."

לדף הראשי של פרשת בלק

הפטרת פרשת במדבר

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' מתחילת הפרק עוד פסוק כ"ב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


גם כאן נחוצה הקדמה קצרה ותקציר של פרק א'.
הושע נבחר לנביא אולם תחילת פעילותו אינה בנבואות או בשיחות לעם אלא דווקא בציווי לשאת אשת זנונים בוגדנית וללדת ממנה ילדים (שאולי הושע אינו יכול להיות בטוח כלל שהם שלו). שלושה ילדים נולדים ושמותיהם סימליים: יזרעאל - "כִּי-עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל", לא-רוחמה - "כִּי- לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-נָשׂא אֶשָּׂא לָהֶם" ולא עמי - "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם". פתיחת ספר הושע מלמדת אותנו שתקופתו הייתה זהה לחלוטין לתקופה הנביא ישעיהו - "דְּבַר-יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל-הוֹשֵׁעַ בֶּן-בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", אפילו שמם דומה. אולם בניגוד לישעיהו, הושע מכוון את נבואותיו גם כלפי ממלכת ישראל (ובפרט הנקמה בבית יהוא שבעצמו נקם באחאב ואנו אפילו נזכרים בסיפור נבות היזרעאלי).
בחשבון פשוט נראה שעוד בטרם החל הושע בנבואותיו עברו לפחות 5 שנים מתחילת מעשה לקיחת האישה ועד שנולדו כל הילדים.


לאחר הקדמה זו הנה ההפטרה


א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי:ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל:ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה

הפסוק הראשון מתקשר לפרשה בצורה לשונית. מספר בני ישראל רב ולא יספר. בפרשה דווקא ספרו את בני ישראל, אבל בנביא כבר לא יוכלו לספור. פסוקים אלו הם למעשה נבואת נחמה קצרה, המשלבת את שמות שלושת ילדי הושע אולם הפעם במשמעות טובה והפוכה לשמם המקורי.


מכאן מתחילה נבואה חדשה

ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:ו וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה:ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הוֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: 

מי צריך לריב עם מי? למעשה גם הבנים וגם האישה הם דימויים לעם ישראל שחטאו והלכו אחרי עבודה זרה ואחרי העמים מאחר וחשבו שמכך הם ירוויחו. הליכת האישה הייתה כבר בעבר אולם הבנים והאישה הולכים גם בהווה ופסוק ז' אפילו רומז על הליכה עתידית. המסקנה היא שהעבודה הזרה נמשכת.

ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: 

הקב"ה לא יאפשר לאישה ללכת אחרי מאהביה. הדרך תהיה עם משוכות קוצים (בדומה לצמח הסירה הקוצנית).

ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: 

כמובן שהפסוק הוא משל המתאר את ההליכה לאיבוד הרוחנית ואת הצרות הבאות בעקבותיה.


י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל:יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ:יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי: 
גם כאן העונש מתואר יותר כסיבה ותוצאה מאשר כענישה. הדגן והתירוש ניתנו על ידי הקב"ה. כאשר עזבו אותו, הוא כמובן לא יתן יותר דגן ותירוש. אין זה עונש (לא נלקח מה שיש), אלא תוצאה. מי שמתרחק מהברז יתקשה למצוא מים.

יג וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ:יד וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה: 
במצב כזה של מחסור וצרות אין אפשרות לשמוח בחגים (שממילא איבדו את תוכנם ומהותם), הגשמים יתמעטו, השדות יבלו וגידולי פרא בהם ילכו חיות יחליפו את השדות.

טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם-ה':
זהו למעשה סיכום וההסבר על העונשים שבאו בעקבות העבודה הזרה. הנביא אף מחמיר בחטא האישה ומתאר איך התקשטה לכבוד מאהביה כאשר שכחה את בעלה המקורי.

טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ:יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם: 
והנה כאן אנו מוצאים את הקשר העמוק יותר לפרשה. חידוש הברית בין ה' לעם ישראל יתבצע במדבר כמו שהתבצעה הברית הראשונה בהר סיני ובמדבר סיני.

יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי: 
אני משער שכמה פמיניסטיות המקפידות עד מאד שלא לכנות את הגבר שהן נשאו לאיש בשם "בעל" יתפלאו לגלות שהחלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" מסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל.

יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם:
המילה בעל, פרט לציון שייכות מציינת גם את שם העבודה הזרה המרכזית באזור באותה תקופה, ולכן הכינוי של ה' בשם בעלי, מרמז על כך שהוא בסך הכל מעין מחליף של אלוקים אחרים חלילה. המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי אכן רצוי לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.

כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: 
מדוע צריך את הברית עם חיית הארץ ועוף השמים? את ההבטחות על שלום ובטחון אנו מכירים מחזונות אחרים.

כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה': 

שני הפסוקים האחרונים מדברים על חידוש הברית ואירושין/נישואים מחודשים. פסוקים אלו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.


לדף הראשי של פרשת במדבר

הפטרת פרשת קדושים

בהפטרת פרשת קדושים מנהגים שונים בעדות ישראל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


מנהג אשכנז לקרוא את סיום ספר עמוס פרק ט' מפסוק ז' זוהי נבואת נחמה לבני ישראל.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
האם הביטוי בני כשיים הוא כינוי חיבה או כינוי גנאי? כנראה שכינוי גנאי. כוש הוא מבני חם בן נוח המקולל. גם ההשוואה שעושה הנביא בין ישראל לפלשתים וארם אינה נראית מחמיאה ונראה כי כוונתה לומר כי אין משהו מיוחד בבני ישראל. אולם מהמשך ההפטרה נראה שדווקא יש יחס מיוחד לבני ישראל ולכן ייתכן שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק כתמיהה. האם כבני כושיים אתם לי? וזאת למרות שלכאורה נראה שאין הבדל בין ישראל לשאר העמים
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-ה': 
וכאן נמצא ההבדל, ממלכות רבות קמו ונפלו - כל עמי כנען הקדומים. עמון מואב הארמים והאשורים ועוד, אבל עם ישראל ממשיך להתקיים.
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: 
איזה משל יפה. עם ישראל הא עם קטן ולמרות שהוא תמיד נמעך בין העמים שמסביבו הוא מצליח לעבור דרך החורים הקטנים ביותר ולא ליפול לארץ ולהירמס לחלוטין.
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: 
וכמו בכל נבואת אחרית הימים, הנביא פותח קודם כל בגורלם המר של הרשעים.
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: 
ורק לאחריה את גאולת הנותרים
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' עֹשֶׂה זֹּאת: 
ומכאן עד לסוף הפרק חלקה העיקרי של נבואת הנחמה
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקיךָ:
השפע הכלכלי יהיה רב. עוד בטרם יסיימו לקצור את התבואה כבר יגיע עת החריש. עדיין ידרכו ענבים בגת כאשר יגיע כבר הזמן לזרוע שוב. עד כדי כך תהיה הברכה ביבולים. הערים החרבות ייבנו מחדש ועם ישראל לא יגלה יותר מארצו.


מנהג ספרד ותימן לקרוא פרק כ' ביחזקאל (בהבדלים בנקודות ההתחלה והסיום), שמזכירה בסגנונה ובתוכנה את הפטרת אחרי מות והיא נבואה קשה.

מנהג תימן להתחיל את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק ולמנהג ספרד רק מפסוק ב'.
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִּׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:
שימו לב לתאריך: י' באב.הכללת הפסוק גם יוצרת מסגרת ברורה יותר לפסוק ג' המופיע בהמשך

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ג בֶּן-אָדָם דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 
משלחת הזקנים הבאה אל יחזקאל עומדת לקבל תשובה קשה.
ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ז וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אנו שומעים על כל האירועים האלו בתדהמה. בתורה אנו לא מוצאים שום דבר מזה. נהפוך הוא, העם מאמין כי ה' בא לפקוד אותם. לא שמענו כמעט על מצוות טרם היציאה ממצרים (פרט למצוות קורבן הפסח ואולי גם ברית המילה). אמנם עבודה זרה אסורה בציווים שנאמרו לאבות, וגם כאחת משבע מצוות בני נח אולם אנו קודם מתן תורה ולעם ישראל יש בהחלט נסיבות מקלות.

י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: 
הפסוק נראה כמו ציטוט של ויקרא י"ח ה' - פסוק מפרשת אחרי מות הסמוכה לקדושים - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
גם כאן ציטוט של מקורות שונים בתורה, למשל שמות ל"ב יז: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:"

יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר- יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: 
כקוריוז שימו לב לכך ששתי פרשות רצופות נמצאות בפסוק אחד בסדר הפוך (במדבר בחוקותי). גם בתורה לא מצאנו מקרים רבים של חילול שבת. מקרה אחד היה של אנשים שיצאו ללקט מן ביום השביעי ומקרה אחר היה של מקושש עצים. משני מקרים אלו לכתוב שחיללו שבת מאד? הדבר תמוה.

יד וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:טו וְגַם-אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי- הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:
מנהג תימן לעצור כאן (באופן כללי פסוקים המסתיימים במשהו טוב הם מעין "נקודת יציאה" לסיום הפטרה).
אולם נראה שלמרות הנוסח החיובי משהו ושבח ארץ ישראל, כוונת הנביא היא לרמז על חטא המרגלים שאירע לפי המסורת יום קודם לבוא הזקנים אל יחזקאל


טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ:יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: 
בשני פסוקים אלו מסכם הנביא את טענות הקב"ה. ויתרתי לעם ישראל במצרים, ויתרתי לעם ישראל במדבר.

יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל-תִּטַּמָּאוּ:
יט אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: 
נראה שיש כאן חזרה על הפסוקים הקודמים. אולי בגלל הדגש הרב על מצוות השבת שנאמרה פעמים רבות בתורה, ניתן אולי לפרש שהאמירות הראשונות היו קודם מתן תורה, לאחריהן במתן תורה והאמירות הנוספות לאחר חטא העגל.

ההפטרה מסתיימת אולם נבואת יחזקאל מפרטת את מעשיהם הרעים של בני ישראל ובעיקר את חילול השבת (העברה חוזרת על עצמה דור אחרי דור) ואת העונש על כך.


לדף הראשי של פרשת קדושים

הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח 

הפטרת פרשת בהעלותך וחנוכה

ההפטרה לשבת בהעלותך זהה להפטרת שבת חנוכה והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. בשל אורך המאמר חילקתי אותו לפסקאות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הקדמה
ראינו כבר מספר סוגי הפטרות. יש הפטרות סיפוריות (כגון ההפטרה הרגילה לשבת מקץ שלרוב נדחית מפני הפטרה זו), ויש הפטרות שהן נבואות שהנביא מנבא ולרוב הן דברי תוכחה. גם בזכריה כבר עסקנו מעט בהפטרת סוכות, אולם הפטרת חנוכה ושבת בהעלותך שייכת לסוג אחר, נבואות שהן חזיונות של הנביא. אלו הפטרות קשות יותר שכן המראות הם מראות נשגבים שאנו מתקשים לדמיין. הדוגמה הידועה ביותר היא מעשה מרכבה המופיע בפתיחת ספר יחזקאל ומהווה את הפטרת חג השבועות.
הפטרה זו היא אחת מהקשות ביותר שיש ולצערי בסוף הקריאה תישארו כנראה עם הרבה שאלות. ננסה לצעוד בה לפי מיטב כוחנו ומיעוט הבנתנו. נעיר כי הגמרא במסכת סנהדרין דף צג. דורשת פסוקים רבים ומביאה מדרשים שונים על חלקים גדולים מהפטרה זו אולם אנו ננסה לצעוד בדרך הפשט.

רקע להפטרה
שתי בעיות עומדות לפנינו, קודם כל עלינו לזכור שלהפטרה זו שני כובעים. ובעוד הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך הוא המנורה המוזכרת בסוף ההפטרה, יהיה עלינו להתאמץ מעט על מנתלגלות קשרים עמוקים יותר. קושי שני נובע מהצואת חלקי נבואה וחזיונות ממקומם והצגתם כיחידה נפרדת. נזכיר כי זכריה הינו מאחרוני הנביאים והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני.
בתחילת הפטרתו מצטווה זכריה להוכיח את העם ולהזכיר להם כי אבותיהם גלו בגלל חטאיהם ושאל להם לחזור על חטאים אלו. הפטרתנו מתחילה לאחר מספר חזיונות של זכריה בהם ראה ארבע קרנות, ארבעה חרשים ואיש עם חבל מידה, ועוד קודם לכן הדסים ואיש רוכב על סוסים. בתוך כל המראות האלו זכריה רואה את מלאך ה' שואל ישירות את ה' עד מתי הוא לא ירחם על ירושלים, המלאך שומע דברי ניחומים מה' והמלאך גם מצווה את זכריה לומר אותם.

פתיחת ההפטרה
פתיחת ההפטרה הינה חלק מאותם דברי ניחומים

יד רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-ה': טו וְנִלְווּ- גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: טז וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָם: יז הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
כבר כאן אפשר לראות דמיון מסוים להפטרת סוכות העוסקת בכך שכל הגויים והעמים יבואו לבית המקדש, גם הביטוי ביום ההוא מופיע בשתי ההפטרות.

ההפטרה ממשיכה בתיאור החיזיון של זכריה
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ:

מי הראה לזכריה? אין אנחנו יודעים, אולם מקריאת תחילת הספר מופיעה דמות "המלאך דובר בי" ויש להניח שאותו מלאך הראה לזכריה חיזיון מופלא זה. גם את יהושע הכהן הגדול אנו לא מכירים, אך נראה שהוא עומד למשפט בבית דין של מעלה. אמנם יהושע עומד לפני מלאך ה' ולא לפני ה' עצמו שהוא שופט כל הארץ. אין לנו כל מושג על חטאו של יהושע. האם התרשלו הכהנים במלאכת הקרבת הקורבנות (יש נבואות בספר חגי הרומזות על כך), או בהשלמת בניית המקדש?

ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ:

אנו אפילו לא שומעים את טענות השטן. בתורה המלה שטן מופיעה רק במעשה בילעם. מלאך ה' עומד בדרכו. המלאך עצמו אינו "השטן" אלא שטן הוא סוג של הפרעה וזה היה תפקידו של אותו מלאך באותו רגע. בצורה דומה אנו מוצאים שימוש במילה זו אצל דוד המלך. המילה "השטן" הנראית כאילו היא מתייחסת למלאך ספציפי שזה כל תפקידו, בדומה למה שאנחנו מכירים בדמיוננו מופיעה אך ורק בספר זכריה ובספר איוב. זהו שינוי פרדיגמה בכל מה שקשור למלאכים. בתורה המלאכים הם שליחים המבצעים הוראות בלבד ואילו בנביאי בית שני ובכתובים (גם בספר דניאל התייחסות נרחבת למלאכים), אלו הם ישויות בעלי עצמאות כלשהי (להארכה בנושא זה ראו בספר בראשית הייתה משמעות של גבי ברזילי).
הגערה הראשונה בשטן ברורה, אבל הגערה השנייה אינה ברורה. במי גוערים? האם שוב בשטן? מי הוא זה שבחר בירושלים? לכאורה אם נביט שוב בתחילת ההפטרה למעלה (פסוק ט"ז) הרי שה' הוא הבוחר בירושלים. אי אפשר לפרש שה' גוער בעצמו ונראה להסביר שה' גוער בכל מי שבוחר להרע לירושלים, העיר שהיא בחירתו של ה' בעצמו.
המילים אוד מוצל מאש יכולות להתייחס ליהושע עצמו, לירושלים עצמה או לכל דלת העם שעלתה בימי שיבת ציון. אלו הניצולים מאש הגלות והחורבן שעלו בחזרה לארץ ישראל להקים מחדש את הארץ את העיר ואת בית המקדש. המדרש מקשר בין יהושע לבין חנניה מישאל ועזריה והצלתם הניסית מכבשן האש המתוארת בספר דניאל.

ג וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

המדרשים אומרים שהבגדים הצואים הם עצמם החטא ומכוונים בכך שיהושע נשא נשים נוכריות (בעיה נפוצה באותו זמן עליה אפשר לקרוא בספרי עזרא ונחמיה). לעיוננו נעיר שלא מאד הגיוני שהכהן הגדול ילבש בגדים צואים ולא את הבגדים המיוחדים לעבודת המקדש ושאולי הדבר הראה על עבודה שאינה כשורה.

ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:
למי מתייחסת המילה ויען? הדיבור האחרון היה של ה' אולם ההתיחסות בפדוק הקודם הינה שיהושע עומד לפני המלאך. בהתאם לכך שלמלאכים יש עצמאות מסוימת אנו רואים עתה גם היררכיה בין המלאכים.

ה וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ- הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:
שימו לב, המילה ואומר הינה בגוף ראשון! האם הנביא מעז להתערב במה שקורה בעולמות העליונים? ככה זה נראה. שהמלאך מצווה להסיר את הבדים ולשים מחלצות. זכריה מתערב ואומר לשים גם צניף. מלאכים אחרים, שמים קודם כל את הצניף ורק אחר כך את הבגדים. האם ציווי זכריה חזק מציווי המלאך? אין לי תשובה ונראה שגם מלאך ה' עומד, כאילו מחכה לבאות.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
תזכרו שאנו בתוך חיזיון. סביר להניח שיהושע כלל לא מודע למה שקורה בהיכלות ה'. האם זכריה צריך להגיד לו את מה שראה?

ז כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:
יהושע מצטווה כמובן ללכת בדרך ה' ולשמור את משמרת ה' ובפרט לשמור על עבדות בית ה' וחצרו (בית המקדש). מהם המהלכים ומיהם העומדים האלה? נראה שזהו אחד מתפקידיו של הכוהן הגדול שמאפשר לו לעלות לעולמות העליונים ולפעול שם. דבר זה אפשרי ביום אחד בלבד בשנה - ביום הכיפורים - ביום בו נכנס הכהן לבדו להקריב קטורת בקודש הקודשים. בגמרא מופיעים מספר מקרים בהם עלה הכהן הגדול למרום. המקרה הידוע ביותר מופיע בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בקהילות אשכנז ביום הכיפורים. המלכות גזרה גזרה על חכמי ישראל וחכמים שלחו את הכהן הגדול לעלות למרום ולברר את מהות הגזרה:
"יצאו מלפניו וחלו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך וטהר רבי ישמעאל את עצמו בטבילה ובקדושין ונתעטף בטלית ובתפלין והזכיר השם המפורש בפירושו. מיד נשאו הרוח והביאו למעלה עד הרקיע הששי ופגע בו גבריאל המלאך"
אם הכהן הגדול נוהג כשורה יהיו לו יכולות מופלאות אלו.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח:
זכרו כי זכריה רואה את יהושע ואת מה שנמסר לו בחיזיון ונראה שהוא צריך להעביר לו את תוכנו במציאות.

ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:
אתם שואלים מהי האבן, מהם העיניים? גם אני שואל. גם לפי המדרשים אולם אפילו בפשט נראה כי המדובר באבן המיועדת לבניין המקדש וכשהמקדש יבנה יתום עוון הארץ, העוון שגרם לפני עשרות שנים להחרבת המקדש ולגלות עם ישראל מארצו.

י בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל-תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה:
באותו יום ישוב עם ישראל לחיות במצב האידאלי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מצב שהיה בימי שלמה, לאחר בניין בית המקדש הראשון.

חיזיון המנורה
א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ:
פסוק זה מזכיר לו את סרטו של כריסטופר נולן - התחלה Inception (סרט מעולה אם לא ראיתם) . יש בסרט מספר רבדים של מציאות וחלום אחד בתוך השני. וגם כאן נראה שזכירה היה במצב דמוי שינה (טראנס מסוג כלשהו) אבל גם כשהמלאך העיר אותו הוא במצב אחר של חיזיון ובוודאי לא במציאות רגילה.

ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (וָיאֹמַר) [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת- זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ:ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ:
זכריה רואה את מנורת המקדש עם שני עלי זיתים

ד וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹ-נִי:
שאלה זו מופיעה הרבה בחזיונות זכריה. כמעט על כל חזיון זכריה שואל מה הוא ראה

ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹ-נִי:
רק שבמקרה זה המלאך מעט מתפלא שזכריה אינו יודע. נראה כי בוודאי זכריה יודע שמדובר במנורת המקדש אולם מהי המשמעות מאחורי אותה מנורה ואיך היא באה לידי ביטוי במנורה עם שני עלי הזית? זוהי אכן שאלה קשה וגם בחזיונות הקודמים הפירוש לא ברור. נזכור שבמקרים דומים הנביא רק מתאר את מה שהוא רואה והפירוש מתבצע על ידי ה' או המלאך (לדוגמא, פרק א' בירמיהו עליו נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת מטות)

ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר-ה' אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
למרות שהחיזיון הוא של זכריה, לתוכנו יש נמען אחר ועל זכריה להעביר את המסר אליו. זרובבל היה ראש הגולה ומנהיג השבים מבבל והוא זה שקיבל את המינוי מכורש לבנות את בית המקדש. והמסר הוא מסר שהפך למטבע לשון. לא בחיל ולא בכח, אבל איך הוא קשור דווקא למנורה (פירוש ענפי הזיתים מופיע בהמשך ספר זכריה ומחוץ לתיחום ההפטרה)? אין על זה תשובה ברורה ועלו הצעות שונות אולם כולן דחוקות למדי. אתם מוזמנים להעלות הצעות נוספות.

ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
חלקו הראשון של פסוק זה ברור, אולם לא ברור למי הוא פונה. מיהו אותו הר הגדול לפני זרובבל? אנו יודעים שהיו קשיים מרובים בבנים בית המקדש, אבל לא ידוע למי מתייחס זכריה. בכל מקרה אותו הר גדול יהפוך למישור לפי זרובבל.
חלקו השני של הפסוק אניגמטי. מי יוציא את האבן הראשה? ההר הגדול? זרובבל? אבן הראשה היא בראש קשת אבנים והיא זו המחזיקה את כל הקשת במקומה. הוצאת אבן הראשה ממוטטת את כל המבנה. נראה שההר הגדול נמשל לקשת אבנים וזרובבל מוציא רק אבן אחת ובכך גורם להתמוטטות ההר הגדול. תשואות בוודאי יהיו, אבל הן צריכות להיות לזרובבל, וגם הלשון לה קשה מעט. אפשרות אחרת היא שחלקו השני של הפסוק מדבר על בניית המקדש ועל סיום הבנייה עם אבן הראשה (אמנם לא ידוע שהיו קשתות במקדש, אבל לצורך הדימוי). זרובבל יניח את אבן הראשה במקומה (ואז הביטוי והוציא קשה מעט) ובוודאי התשואות מגיעות לאבן שסיימה את הבניין.
שימו לב שכבר פגשנו אבן אחת בהפטרה (פסוק ט' בפרק ג') וזו אבן עם שבע עיניים. המספר שבע חוזר על עצמו, אולי האבן היא אותה אבן? אבל במקום אחד היא לפני זרובבל ובשני לפני יהושע. אולי יש כאן רמיזה על השותפות שצריכה להיות בין הכהונה להנהגה. מצד אחד הפרדת רשויות. הכהונה משבט לוי, המלוכה משבט יהודה (וזה דווקא בניגוד למצב של חנוכה בו בית חשמונאי היו גם בכהונה וגם במלוכה) ומצד שני, שיתוף פעולה מלא באחריות לבניין המקדש.

ההפטרה אמנם מסתיימת אבל מומלץ להמשיך ולקרוא בזכריה מפרק ד' ועד סוף פרק ו.


סיכום
הקשר לחנוכה ברור, לא רק בניין בית המקדש, והחזרת השכינה לישראל (תחילת ההפטרה) והמנורה הדולקת, עיקרו של חנוכה, אלא גם הנס השני של חנוכה, נס הניצחון של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. כל ענייני חנוכה מקופלים בהפטרה זו ולא מפתיע שהיא נבחרה.
גם פרשת בהעלותך כוללת את שכינת ה' המתבטאת בארון הברית הנוסע לפני המחנה הצבאי מסמל שלמרות המחנה הצבאי כוחו של עם ישראל הוא באמונתו.


בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית
בול סמל המדינה - מנורה דולקת וענפי זית


לדף הראשי של חנוכה
לדף הראשי של פרשת בהעלותך