אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ראה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראה. הצג את כל הרשומות

פרשת ראה

פרשת השבוע, פרשת ראה היא הפרשה הרביעית בחומש דברים וממשיכה את נאומו של משה ועוסקת לראשונה ברעיון של בית המקדש המתואר במילים "המקום אשר יבחר ה'".

ירושלים ובית המקדש

מאמרים לפרשת ראה


צדק חברתי - פרשת ראה נותנת כמה כללים לצדק חברתי. המאמר ינתח כללים אלו העולים מהפרשה ומהווים חלק מתפיסת עולמה של התורה.

חידון לפרשת ראה - חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת ראה.

הפטרת פרשת ראה - המשך נבואות הנחמה בישעיהו.

דבר תורה לפרשת ראה - והפעם על הפסוק הראשון בפרשה

  פרשת ראה לילדים - תקציר הפרשה מותאם לילדים וללימוד משפחתי משותף בתוספת דבר תורה קצר והפעם על חודש אלול המתחיל בסמוך או בדיוק בשבת ראה.

תפזורת לפרשת ראה

עיון בפרשת המועדות  - המאמר סוקר בקצרה את פרשת המועדות בסוף פרשת ראה ומציג את השאלה באיזה חלק של היממה הייתה יציאת מצרים.

סטטיסטיקה לפרשת ראה

תקציר פרשת ראה

פרשת ראה ממשיכה את נאומו של משה. בעוד שהפרשות הקודמות עסקו בעיקר באירועים היסטוריים ובאזהרות מפני עבודה זרה, פרשת ראה פותחת רצף פרשות הכוללות מצוות רבות. בתחילת הפרשה מתארים את מעמד הברכה והקללה אותו יש לציין על שני הרים בארץ ישראל, הר הברכה - הר גריזים והר הקללה - הר עיבל. פרטי המעמד עצמו יתוארו בהרחבה בפרשת כי-תבוא ובינתיים מצוין רק המיקום שלהם בארץ ישראל. לאחר מכן מפרק י"ב ואילך הפותח בפסוקים: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה" מתחילות פרשיות מצוות ארוכות ובהן כמעט 200 מצוות שונות.

פרשיית המצוות הראשונה מביאה את הרעיון של בית המקדש ומציגה את המונח "המקום אשר יבחר ה'" המופיע רבות בפרשה. עבודת הפולחן תצטמצם למקום אחד שאינו ידוע בשלב זה ומכונה מכאן והלאה המקום אשר יבחר ה' ויש איסור להקריב עולות בכל מקום אחר. לאחר מכן מופיעות חטיבות מצוות נוספות. מופיע היתר לאכילת בשר חולין (עד אותו שלב, כל הבשר נשחט ונאכל בחזקת קודשים - שלמים). הדרישה לאכילת בשר חולין מתוארת בתורה כתאווה. התורה מזהירה שאת דם החיה יש לשפוך כי הדם הוא הנפש, ואת הנפש אסור לאכול. בבשר חלקים נוספים שאסורים באכילה (עד ימינו) וגם לאחר שהותר לאכול בשר, ההיתר אינו סופי ומוחלט וגם לו התורה מציבה מגבלות. התורה מפרטת את דינים של נביאי השקר, המסיתים והמדיחים ובמקרה החמור ביותר של עיר הנידחת, עיר שכולה הפכה לעובדת אלילים. דינם של כל אלו חמור ונידון למיתה. התורה מפרטת שוב את דיני החיות הטהורות והטמאות למאכל (בדומה לפרשת שמיני) ומפרטת את דיני המעשרות (מעשר שני ומעשר עני), דיני שמיטת כספים, החובה לתת הלוואות לאביונים, דיני שחרור עבדים, ודיני הקדשת הבכורות לה'. פרשת ראה מסתיימת בפרשת מועדות נוספת, המתארת את פסח שבועות וסוכות. לכל אורך פרשת ראה מופיע דגש רב על החלשים בחברה: הלוי - לשבט הלוי אין נחלה בארץ והוא חי רק מהמעשרות, הגרים - אנשים ללא משפחת תומכת, אלמנות ויתומים - אנשים שאיבדו את ראש המשפחה. נושא זה חוזר פעמים רבות בחטיבת המצוות עד סוף החטיבה באמצע פרשת כי-תבוא.

ירושלים ובית המקדש
ירושלים ובית המקדש, ג'יימס טיסוט 1894 מוזיאון ברוקלין

דבר תורה לפרשת ראה

 דבר התורה על הפסוק הראשון בפרשת ראה

הפרשה פותחת בפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הפסוק פותח פרשייה קצרה של הטקס העתידי שבני ישראל יערכו כאשר הם ייכנסו לארץ, על הר עיבל ועל הר גריזים.

אני רוצה להציג כמה שאלות העולות מקריאת  הפסוק שהבאתי קודם.

  • למה משה משתמש במילה ראה, כאשר עד כה הוא השתמש בביטוי "שמע ישראל"?
  • למה העניין של הר עיבל והר גריזים מוזכר פה בקצרה ובפרשת כי תבוא באריכות? היה צריך להיות ש מה  שמוזכר בכי תבוא כבר יכלול את מה שכתוב בפרשתנו, למה העניין מופרד ומוזכר בשתי פעמים שונות?
  • למה משה אומר "אנכי נותן לפניכם היום" הרי זה לא היום זה יקרה רק שעם ישראל ייכנס לארץ?

בואו נשיב על השאלה הראשונה:
קוהלת אומר בספרו "ראה זה דבר חדש הוא" כלומר כשמשתמשים במילה ראה רוצים לחדש משהו. משה משתמש דווקא במילה ראה כי הוא רצה לחדש לעם ישראל איזה שהוא דבר. ומהו אותו הדבר שמשה בא לחדש?

אומר הספורנו להגיד לך שבישראל, כלומר בקיום המצוות אין דרך ממוצעת אין באמצע, אלא דרך קיצונית, או ברכה או קללה.

והתשובה לשאר השאלות היא: שמשה מזכיר פה חלק מעניין הברכה והקללה כי גם המצוות המוזכרות במשך כל פרשת ראה, הם בעצם סוג של ברכה וקללה, כמו שמשה אומר בתחילת הפרשה: אם תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם תקבלו את הברכה. ואם לא אז תקבלו את  הקללה.

משה מפרט בפרשת ראה ממה בני ישראל צריכים להישמר כדי לא לקבל את הקללות ומה הם צריכים לשמור כדי לקבל את הברכות.

אפשר להגיד שהחלק הראשון של הפרשה הוא הציווי של הר גריזים והר עיבל, וזה בעצם כותרת ראשית לפרשה, ואילו ההמשך הוא הירידה לפרטי פרטים, איך לקבל את הברכה ואיך להישמר מהקללה. ולכן גם משה אומר "נותן לפניכם היום"
שאת כל ההבטחות הטובות משה כבר אמר לבני ישראל מה הם יהיו בפרשת עקב וגם את הקללות אמר להם אז. והיום משה אומר להם איך להשיג את הברכות ואיך להימנע מהקללות.

הרשב"ם אומר שמשה התכוון כך: "ראה אנכי נתן לפניכם היום מצוות ברכה וקללה", כלומר היום אני רק נותן את המצווה.
הברכות והקללות עצמן יינתנו בהר עיבל ובהר גריזים.

ונעבור לפינת החידה השבועית:
החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה מטוס רמוז בפרשת עקב? והתשובה היא: מטוס הקרב F18 המכונה צרעה, חרק המופיע בפרשה.

והחידה השבועית השבוע היא: איזה ספורט נאסר בפרשה?

אם אתם יודעים את התשובה לחידה תרשמו אותה בתגובות ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.
אל תשכחו להירשם לערוץ נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!



 לדף הראשי של פרשת ראה

הפטרת פרשת נח ראה וכי תצא

בוודאי שמתם לב לכותרת החריגה של המאמר שכן אותה הפטרה משמשת בשלוש שבתות בשנה ומשתי זוויות התבוננות שונות.
ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק נ"ד ועד פרק נ"ה ה. בפרשת נח קוראים את כל ההפטרה. בפרשת ראה קוראים את חציה השני מפרק נ"ד פסוק יא ואילו בפרשת כי תצא קוראים את חציה הראשון המתחיל במילים "רוני עקרה" ועד פסוק י'. במאמר מוסגר נעיר שהמשך פרק נ"ה משמש כהפטרה לתעניות ציבור (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) בתפילת מנחה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בפרשת נח, ההפטרה מקושרת לפרשת השבוע, ההקשר המידי הוא בפסוק ט' בו מוזכר המבול אולם בפרשות ראה וכי-תצא, ההקשר הוא שההפטרה היא אחת משבע הפטרות הנחמה הנקראות לאחר תשעה באב, וגם לפי הקשר זה התוכן די ברור. בעיוננו ננסה להחליף את נקודת המבט בכל פעם. דיון מפורט על מהות כל הפטרות הנחמה יופיע בפרשת ואתחנן בע"ה.

א רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'.  ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי.  ג כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.

ההפטרה מתחילה בציווי על האישה העקרה לשמוח לצהול ולפצוח ברינה. מי שמכיר זוגות שבמשך שנים מתקשים להביא ילדים לעולם יודע כי למרות שכלפי חוץ הם מנסים להתנהג כרגיל, משהו חסר שם. לעתים אפילו נגרמת מבוכה כאשר לך יש ילדים ואילו לחבריך או חברותיך אין ילדים במשך שנים ארוכות. כיצד אפשר לשמוח במצב כזה?
זהו מצב עם ישראל לאחר החורבן, כאשר נראה שהכול אבוד. בית המקדש חרב, העם בגלות, והקשר עם אלוקים נותק. עם ישראל הוא עם שוממה. אולם פסוק ב' הוא פסוק מנחם. הרי איש לא נשאר אבל בכל זאת יש ציווי להרחיב את האוהל, לחזק אותו, להוסיף חדר לבית. ובפסוק ג' מגיעה ההבטחה הגדולה ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש. לפני שני פסוקים התבשרנו על עם ישראל כדומה לאשה עקרה אבל הנה יש הבטחה ברורה של זרע רב.

בהקשר של פרשת נח, ניתן להביט על פסוקים אלו כמייצגים את נח בצאתו מהמבול ורואה עולם חרב. נשארו שמונה אנשים בלבד, ונח כבר די זקן. מה יהיה בעולם השומם? האם יש טעם לבנות בתים וערים? בשביל מי? לא נשאר איש. אותה הבטחה לעם ישראל היא הבטחה לאנושות כולה.

ד אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי:  כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד.   ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, ה'  צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹקי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא.  ו כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹקיִךְ.  ז בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.  ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'.

שוב, פסוקים אלו ברורים הרבה יותר בהקשר של הפטרות נחמה לאחר החורבן. עם ישראל מתואר כאלמנה (בדימויים אחרים הוא מתואר כגרושה). דימוי האלמנה קשה מעט שכן לא ייתכן שהקב"ה מת, אולם דווקא בגלל זה הנחמה גדולה יותר. לאישה גרושה תמיד יש אפשרות לחזור לבעלה הראשון (במידה ולא נשא אישה אחרת) אבל לאישה אלמנה אין תקווה לחזור לאישה הראשון. ולמרות שכך עם ישראל מרגיש לאחר החורבן, הדבר אינו נכון והקב"ה מבטיח שהקשר - המשול לקשר נישואין - יתחדש. הנבואה אפילו מקטינה את חטאי עם ישראל לכדי רגע קטון- שצף קצף והסתרת פנים רגעית, שאינה מעידה על הכלל.


{ס} ט כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ--כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ.  י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.

פסוק ט' עושה עבורנו את ההשוואה במפורש. החורבן נמשל למבול. אולם הברית בין ה' לעם ישראל, כמוה כברית בין ה' לאנושות (המבוטאת בקשת) .

עד כאן הפטרת פרשת כי תצא. הפטרת פרשת ראה (המוקדמת לפרשת כי תצא בשבועיים) מתחילה מכאן.

{ס} יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים.
כל מה שנאמר עד כאן (בין אם בנבואה זו ובין אם בהפטרת הנחמה הקודמת של פרשת עקב) לא מספיק, ועם ישראל עדיין לא מנוחם דיו.

יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ.  יג וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.

מיד לאחר תיאור עם ישראל כענייה סוערה, ממשיל הנביא דימוי של ריבוי תכשיטים יקרים המהווה רימום עם ישראל מהתחתיות והלבשתו בתכשיטי פאר. פסוק י"ג מחזק שוב את ההבטחות הנוגעות לזרע ולצאצאים.

יד בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ.

והנה קשר לנוסף לפרשת נח. אם המבול בא כעונש על חטא החמס (גזל) הרי שהתיקון הוא הצדקה וההתרחקות מהעושק.

טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי--מִי-גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל.  טז הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ--נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל.  יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'.

פסוקים אלו מעט קשים להבנה אולם מהתוכן הכללי נראה שמדובר על מלחמה כלשהי (אולי מלחמה נוספת על ירושלים). משקל הנבואה הוא שירי והכוונה היא שאותם עמים הצרים על ירושלים ועל עם ישראל בטוחים בכלי נשקם, אולם עליהם לפחד מהקב"ה ומי שגר (מפחיד) את עם ישראל/ירושלים (אותך) יפול בקרב. הסיבה היא שהצלחת הגויים במלחמתם בישראל אינה בגלל כלי הנשק שלהם (שגם הם נבראו בידי ה'), אלא בגלל חטאי עם ישראל, אולם כאשר עם ישראל הוא בנחלת עבדי ה', אותם כלי משחית לא יצליחו במשימתם.

{ס} א הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב.  ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.  ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.  ד הֵן עֵד לְאוּמִּים, נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה, לְאֻמִּים.  ה הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ--לְמַעַן ה' אֱלֹקיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.  {ס}

חלק זה של ההפטרה הוא בפרק נ"ה ועוסק בראשיתו בתורה. התורה נמשלה למים ומי שצמא צריך ללמוד תורה. יותר מכך, התורה ניתנת בחינם לכל מי שמבקש אותה והיא גם משביעה את האדם במזון רוחני ומדשנת אותו. כמובן שהחזרה לתורה תוביל לחידוש הברית בין עם ישראל - עבדי דוד הנאמנים, ובין ה'.
בהפטרת בראשית הפסוק האחרון הוא: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה'..." ויש כאן דמיון לפסוק ד' והרעיון הוא שעם ישראל מהווה עדות בעולם לקיומו של הקב"ה (רעיון דומה מופיע בהפטרות נוספות כדוגמת הפטרת שמות),



לדף הראשי לפרשת נח

תפזורת לפרשת ראה

בתפזורת הבאה מוטמנות מילים שונות מפרשת ראה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורות, להיעזר בשאלות בצד העמוד או ברשימת המילים עצמה המופיעה במהופך. בהצלחה

מאמרים נוספים לפרשת ראה

תפזורת לפרשת ראה
תפזורת לפרשת ראה

פרשת ראה לילדים

תקציר פרשת ראה

הברכה והקללה (יא, כו-לב)

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה' תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו לעמק שבין הר גריזים, הוא הר הברכה, ובין הר עיבל, הוא הר הקללה.

ניתוץ האלילים ודרך עבודת הקורבנות (יב, א-כט)

עם הכניסה לארץ מצווים בני-ישראל להכרית את כל סממני עבודת האלילים המאפיינת את עמי הארץ הנכבשים על-ידם.
 כמו-כן עבודת ה' אינה כדרך הגויים, לפיה כל אחד זובח ומקריב במקום שיחפוץ. עבודת הקורבנות, מבהיר משה, תתקיים במקום שיבחר ה'. בתחילה במשכן ואחר-כך בבית המקדש בירושלים.

בתקופת כיבוש הארץ וחלוקתה, וכל עוד תתקיים העבודה במשכן, תהיה אפשרות להקריב גם בבמות - מזבחות מקומיים. אולם במזבחות אלו ניתן להקריב רק נדבות ונדרים אישיים, ולא קורבנות המתחייבים מציווי התורה. כשיבנה המקדש, יאסרו הבמות כליל.

במקדש, שם יוקרבו הקורבנות, יתקיים גם המרכז הרוחני של העם. לשם יש להביא גם את הנדרים והנדבות, לשם יעלה העם לשמוח לפני ה'. שחיטה לשם אכילת בשר, כזו שאינה באה כקורבן לה', יכולה להתקיים בכל מקום.

עוד מונה משה את הדינים הבאים:

-          אין לאכול בשר עם הדם.
-          מעשרות ובכורות - יש לאכול רק בירושלים.
-          יש לזכור את הלוי, שאין לו נחלה בארץ, ומחייתו מהמעשרות.

איסורי עבודה זרה (יב, ל - יג, יט)

התורה מפרטת כמה איסורים ודינים שעניינם עבודה זרה, שאינה לרוח ה':
-          שריפת אנשים, ביניהם הבנים והבנות, לפני אלוהי השקר.
-          אין להאמין למציג עצמו כנביא, ומצווה לעבוד אלוהים אחרים. אדם כזה הוא נביא שקר ויש להורגו.
-          אדם המסית לעבודת אלילים, דינו מוות בסקילה.
-          'עיר הנידחת' - עיר שהפכה כולה אלילית, לאחר שאנשים מתוכה הסיתו את כל יושביה לעבוד עבודה זרה. יש להרוג את כל יושבי העיר, לרכז את כל רכוש התושבים ברחוב העיר ולהעלותו באש.

איסור מנהגי גויים ומאכלים אסורים (יד, א-כא)

עם ישראל הוא עם-סגולה, קדוש לה', ובני העם הם בנים של הקב"ה. לכן הם אסורים במנהגי הגויים וביניהם, תספורת השערות בדרכים שונות כאות אבל על מת.

מסיבה זו, אסורים ישראל גם באכילת בעלי חיים שאינם טהורים:

-          הבהמות והחיות המותרות הן אלה שמפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גרה, כמו: שור, כבש, עז, צבי ואייל.
-          בהמות וחיות שאינן עונות על אחד ממבחנים אלו, אסורות באכילה, כמו: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.
-          סימני הטהרה בבעלי החיים המימיים הם סנפיר וקשקשת.
-          התורה מונה גם את בעלי הכנף המותרים והאסורים באכילה.
-          שרץ העוף, כל בעלי הכנף הקטנים, הרוחשים על הארץ, אסורים באכילה.
-          חל איסור על אכילת נבלה, כלומר, בעל חי שמת הלא שחיטה כהלכה.
-          אסור לבשל בשר וחלב יחדיו.

דיני המעשרות (יד, כז-כט)

התורה מתמקדת בפרשה זו ב'מעשר שני'. זהו המעשר שנוהג בחלק מהשנים, ואותו אוכל החקלאי בעצמו, אלא שחובתו לאכול אותו, או את תמורתו, בירושלים. התורה מזכירה גם את הלוי שיש לזכור להפריש את ה'מעשר ראשון' המגיע לו.

שמיטת כספים (טו, א-יא)

אחת לשבע שנים, בשנה בה נוהגת שמיטת הקרקעות, יש לקיים גם את מצוות שמיטת כספים. כלומר, כל חובות הלווים מתבטלים בשנה זו. התורה מזהירה מפני מצב, שלקראת השנה השביעית לא יסכימו להלוות לנצרכים, מחשש של שמיטת החוב.

עבד עברי (טו, יב-יח)

אדם שנתפס בגניבה, אך הגניבה אינה בידו ואין לו כסף או רכוש בהם יוכל להשיב את הגניבה, נמכר על-ידי בית-הדין לעבד. התורה מצווה על האדון הקונה את העבד, לשלחו לחופשי לאחר שש שנות עבודה. התורה גם קובעת כי אין לשלחו חינם. יש לתת לו מענק שחרור. אם העבד מצידו אינו מעוניין לצאת לחופשי, מביאו אדונו לבית הדין, שם הוא רוצע את אוזנו, כאות קלון על שבחר בעבדות לבשר-ודם חלף השתעבדות לה' בלבד. בכל מקרה, בבוא היובל - שנת החמישים (מועד כללי שאינו קשור לחישוב שנות עבודתו של עבד זה), יצא עבד לחירות.

בכור הבקר והצאן (טו, יט-כג)

כאשר נולד בכור בעדר, אסור להשתמש בו לעבודה, ואסור לגזוז את צמרו. יש להביאו כקורבן לה'. אם הבכור הוא בעל-מום האסור בהקרבה, מותר לשחטו ולאוכלו.

שלושת הרגלים (טז, א-כו)

שלוש פעמים בשנה על כל יהודי לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש. ימים אלו הם ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

חג הפסח:
בכל שנה יש לחוג את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. על בית-הדין לדאוג שהחג יחול תמיד באביב, ולכן אחת לכמה שנים מעברים את השנה וקובעים חודש אדר נוסף.
עיקרי החג הם: הקרבת קורבן הפסח בי"ד בניסן, ביעור החמץ למשך שבעת ימי החג, אכילת מצות - בעיקר ביום הראשון.

חג השבועות:
 מיומו הראשון של חג הפסח, כאשר קוצרים את העומר שהוא הקציר הראשון, סופרים שבעה שבועות. ביום החמישים חוגגים את חג השבועות, יום אחד.

חג הסוכות:
חג הסוכות הוא בן שבעה ימים, ונחוג בתקופת האסיף. בין החובות המייחדים חג זה, היא החובה להיות בשמחה יתירה.

חודש אלול

שבת זו מברכת את חודש אלול, שהוא חודש התשובה. זה החודש האחרון של השנה, ולכן יש לערוך בו חשבון נפש על כל הדברים שנעשו במשך השנה, ולתקן ולהשלים את כל הדורש תיקון והשלמה. זו גם ההכנה לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
תחומי העבודה הרוחנית של חודש אלול מרומזים בראשי-התיבות של החודש. ראשי-התיבות 'אלול' רומזים לכמה פסוקים, שכל אחד מהם מציין סוג מיוחד בעבודת ה'.
הדבר הראשון הוא התשובה. הדבר מרומז בפסוק: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך". מילת הלב - המסירה את ה'ערלה', המסתירה את האהבה הטבעית שבין יהודי לקב"ה - היא התשובה.

שלושה עמודים

אחרי שהאדם 'מל' את אוטם לבו ופותח את נפשו לעבודת-ה', מגיע שלב הירידה לפרטים. העבודה הזאת מתחלקת לשלושת העמודים שהעולם עומד עליהם - תורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים.
לימוד התורה מרומז בפסוק שנאמר בעניין ערי-מקלט: "אנה לידו ושמתי לך". התורה אף היא בבחינת 'מקלט', כפי שנאמר: "דברי תורה קולטין", שכן היא מגינה על האדם מפני יצר הרע.

תפילה וחסד

התפילה מרומזת בפסוק "אני לדודי ודודי לי". מהות התפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. קשר זה מתבטא בפסוק זה, שמציין את ההתחברות בין 'אני' (האדם) ל'דודי' (הקב"ה).
העמוד השלישי הוא גמילות-חסדים, שמרומז בפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים". בחודש אלול צריך האדם להתחזק בתורה, בתפילה ובגמילות-חסדים, לתקן את כל הדורש תיקון בתחומים האלה, ובכך מתבטאת העבודה של חודש זה.

לחוש גאולה

אולם כדי שכל פעולות התשובה הללו יזכו להצלחה, יש צורך בגאולה. בראש ובראשונה - גאולה מכל הדברים המפריעים והמבלבלים את האדם. יהודי צריך להתייצב בתחושה של גאולה - שהוא בן-חורין לעבוד את ה', ושאין שום ערך לכל ההפרעות למיניהן. ומכאן באה גם הגאולה האמיתית והשלמה, שאף היא מרומזת במילה אלול: "אשירה לה' ויאמרו לאמר".פסוק זה נאמר בשירת הים, שרומזת גם לשירה העתידית שישיר עם-ישראל בגאולה האמיתית והשלמה. רגש הגאולה שיהודי חש עוד בימי הגלות האחרונים, היא בבחינת הכנה ושער לבואה של הגאולה עצמה, בקרוב ממש.

לדף הראשי של פרשת ראה

חידות לפרשת ראה

החידון לפרשת ראה מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת ראה. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת  לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות   אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

חידות לפרשת ראה
חידות לפרשת ראה
חידות נוספות לפרשה באדיבות מר עזרא מרום

1. מאיזה פסוק לומדים את הכלל : "המודה בעבודת כוכבים ככופר בתורה כולה"  ?
2. איזה כינוי ניתן בפרשתנו לעיר שכם ?
3. " וניתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם" . מה ההבדל בין מזבח למצבה ?
4. "והבאתם שמה …את תרומת ידכם " (י"ב, 6 ).  למה הכוונה ?
5. כיצד מפרש רש"י את המילים : "מנוחה ונחלה " ?
6. ציין 2 פירושים לפסוק: "רק חזק לבלתי אכול הדם "   ( י"ב, 23 ).
7. למה מתייחס הביטוי " ועשית הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך"  (י"ב ,28)  ?
8. מה ההבדל בין אות למופת ?
9. על מה נאמר " והיתה  תל-עולם "  ?
10. מפני מה טמאים:  א. הגמל        ב. החזיר ?
11. מה מקור השם :  "חזיר "  ?
12. כיצד נקראים בפרשתינו :  א.  עוף השולה דגים מהים       ב.  תרנגול בעל כרבולת כפולה ?
13. האיסור : " לא תבשל גדי בחלב אימו " כתוב 3 פעמים בתורה.  מה למדים מכך ?
14. על אילו חגים נאמרו הביטויים הבאים:  א." ושמחת לפני ד'  א'  "    ב. "ושמחת בחגך" ?
15. כנגד מה ניתן הציווי לשמח את הלוי, הגר , היתום והאלמנה ?



לדף הראשי של פרשת ראה

בהצלחה

צדק חברתי בתורה

המונח "צדק חברתי", מופיע רבות בשיח הציבורי בימינו. בפרשת ראה, התורה עוסקת בצדק החברתי מכמה היבטים. המאמר יבחון היבטים אלו ויצמצם את עצמו לפרשת ראה בלבד. דיון מלא דורש סקירה של התורה כולה בתופסת ספרי הנבואה והכתובים, המשנה והתלמוד והיקפו רחב מאד.
את פתיחת דיוננו נתחיל בסתירה גלויה בתורה, שני פסוקים האומרים את ההיפך הגמור
ט"ו ד: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ"
ט"ו יא: "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"

הפסוקים נראים סותרים. מצד אחד לא יהיו אביונים ומצד שני מוסבר כי לא יחדל אביון ותמיד יהיו אביונים. רש"י מפרש:
"אפס כי לא יהיה בך אביון - ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם..."
גם ההבטחה הזו היא הבטחה מותנית. בך לא יהיה אביון, אבל באחרים יהיה. המצב של אביונות הוא חלק מהמערכת הכלכלית ותמיד יימצא מישהו אביון.

אולם כדי להגיע להבנת העניין יש להרחיב את היריעה ולזהות מיהו אותו אביון שהתורה מדברת בו ובפרשת ראה התורה מזכירה במיוחד את הלוי. לשבט לוי אין נחלה בארץ, אין לו קרקע, אין לו נכסים ובחברה חקלאית, אין לו יכולת עצמאית להתפרנס. הדבר מופיע בפרק י"ב פסוק יב: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם" ומוזהרים עליו ביתר פירוט בהמשך (פסוק יט): "שָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ". שבט הלוי מורכב מכהנים ומלווים. בתורה מופיעות עשרות מתנות שונות לכהנים וללויים ולמעשה מכל רווח שיש לאדם עליו להפריש משהו לכהן וללוי. מגידולי שדה - תרומה ומעשרות, מבהמות - ראשית הגז וחלקים מסוימים מהבשר, מלחם - הפרשת חלה וכו'. כהנים העובדים במקדש גם מקבלים חלקים מבשר הקורבנות לצורך אכילה ואולם יש לדאוג ללויים ולכהנים בכל מקום בו הם נמצאים. מספר הלויים עולה בהרבה על מספר הכהנים ולכן חלקם במתנות גדול יותר. הכהנים והלויים עובדים במשמרות בבית המקדש ובשאר הזמן תפקידם הוא רוחני להיות מלמדים לבני ישראל כפי הנאמר בברכת משה לשבט לוי בפרשת וזאת הברכה "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ". באופן מודע ומושכל החברה צריכה להחזיק על עצמה את העלויות של שבט לוי שתפקידו רוחני, בכל עם ישראל על ידי הוראה ובאופן מעשי בבית המקדש. לשם קיום שבט לוי התורה מפרטת את כל המתנות הנדרשות. המונח הוא מתנה, למרות שלמעשה מדובר במס, גם על מקבל המתנה להרגיש תודה לנותנה וגם על הנותן לחשוב על המתנה לא כמס חובה אלא כמתנה אותה אדם נותן מרצונו. יחס זה חשוב מאד והוא מראה שהלווים מקבלים את פרנסתם בזכות (בעיני עם ישראל) אך גם בחסד (בעיני הלויים עצמם). כיום לרוב היחס הוא הפוך, מה שאני נותן אני נותן כחובה (כמס) אבל את מה שאני מקבל אני בזכות (מגיע לי).

פסוק נוסף מהפרשה נראה זר לחלוטין לרוח התורה ומשקף תרבויות מושחתות ומסואבות. כל זה רק כשהפסוק מוצא מהקשרו ונקרא באופן חלקי ולא מלא. הפסוק בפרק י"ד כו: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". לכאורה בקריאת חציו הראשון של הפסוק, התורה משחררת רסן לתאוות של כל אדם. בקר צאן יין ושיכר. החיים הטובים של משתה והוללות המוכרים לנו מתרבויות אחרות. אולם כבר חציו בשני מגביל את האכילה. האכילה צריכה להיות לפני ה'. הבנה מלאה של הפסוק דורשת את קריאת כל הפרשייה העוסקת בדיני מעשר שני. מעשר שני הוא מעשר מהגידולים החקלאיים, אולם לבעלים מותר לאכול אותו ואין צריכים לתת אותו לשום אדם. הדרישה היחידה היא לאוכלו בירושלים. התורה מאפשרת לפדות את המעשר בכסף, לקחת את הכסף לירושלים ולקנות שם כל טוב כמפורט בפסוק. מה מטרת המעשר השני? שתי מטרות. המטרה הראשונה היא כמובן עידוד העלייה לרגל לירושלים ובמיוחד בשלושת הרגלים. גם העולים יביאו איתם מאכלים וכסף ולא יהיו לטירחה על מארחיהם. אבל למעשר מטרה נוספת והיא עידוד הצריכה בירושלים. המעשר נועד לחזק את ירושלים כעיר בירה בהנחה שעשרה אחוזים מהמחזור הכספי השנתי של ארץ ישראל יוצאו בה. תקנה זו היא תקנה חברתית שמטרתה לחזק את עיר הבירה, עיר שאינה חקלאית ומתבססת בעיקר על מסחר ועל עולי הרגלים, ולתרום לרווחתה. חיזוק זה של עיר הבירה חיוני לחברה.

בנוסף ללויים התורה מציינת את הגר היתום והאלמנה בתור "אביונים פוטנציאלים", אנשים שקשה להם יותר (למרות שהם יכולים להיות בעלי קרקעות ועשירים). התורה אינה מתעלמת מעניים סתם שאינם משבט לוי ומפרטת מתנות עניים מרובות, לקט שכחה ופאה וכן מעשר עני הניתן בשנים מסוימות במקום מעשר שני. בפרשתינו אנו לומדים כי יש מצווה מיוחדת להלוות לעניים כספים על מנת לאפשר להם להשתקם ולעמוד על רגליהם. נביא את הפרשייה הכוללת את שני הפסוקים בראשית מאמרנו במלואה:
"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי-ה' אֱלֹקיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶך"
את מצוות השמיטה אנו מכירים כמצווה העוסקת בגידולי שדה וכרם וכאן התורה מוסיפה את מצוות שמיטת הכספים, שפירושה למעשה הוא ביטול ההלוואות. ביטול הלוואות כזה מנוגד לחלוטין להגיון הכלכלי של ימינו אולם התורה מדגישה כי דווקא ביטול זה יוביל לכך שלא תהיה אביון וזאת בניגוד להגיון. יתרה מכך התורה מזהירה במיוחד שלא להימנע מלתת הלוואות ממש לפני השמיטה כאשר די ברור שההלוואה תישמט. בדיני שמיטת הלוואות פרטים רבים ולא כל ההלוואות מושמטות, אולם העקרון של התורה הוא ברור והוא שיש לתמוך באביונים בחברה ודרך של מתן הלוואות המכבדת את מקבלה (שכן קיימת האפשרות להחזיר) ואת נותנה היא מהטובות ביותר שיש מעבר למתנות העניים הרגילות.

אולם חששה של התורה התמלא ובימיו של הלל נמנעו מלתת הלוואות. באותה תקופה דיני שמיטת כספים נהגו רק מדרבנן והלל תיקן תקנת פרוזבול בה למעשה בעל החוב מוסר את החוב לבית דין לגבייה עבורו. חובות לבית דין אינם נשמטים וממילא הוראת התורה נעקפת. כיצד ייתכן לשנות כך מצווה מהתורה? ייתכן שההדרדרות המוסרית הייתה דו כיוונית. אנשים ניצלו את שמיטת הכספים על מנת להתחמק מתשלום חובות, גם כאשר היו יכולים לשלם וכתוצאה מכך פחתו ההלוואות לנזקקים אמיתיים. ענינים נוספים בטלו כאשר הרמה המוסרית ירדה. כשרבו הרוצחים, בטלה תקנת עגלה ערופה מאחר והמעשה הסימלי כבר לא עשה כל רושם, משרבו המנאפים בטלה תקנת סוטה. שימו לב שרבו המנאפים ולא המנאפות. ברגע שהגברים עצמם ברמה מוסרית ירודה של ניאוף, מה להם לקנא לנשותיהם וענין סוטה בטל. מכאן רואים שההדרדרות המוסרית שגרמה לניצול התנאים וההטבות שהתורה מעניקה לרעה, למעשה כורתים את הענף בכללותו ומצריכים תקנות נוספות.

לסיכום הצדק החברתי אותו התורה מציעה בפרשת ראה כולל מספר מאפיינים:
  • תמיכה בשבט לוי - העוסק בעניינים רוחניים לטובת כל עם ישראל.
  • תמיכה בעיר הבירה על ידי חיוב צריכת עשירית מההכנסות שם.
  • תמיכה בציבור החלש - עניים, יתומים, אלמנות וגרים.
  • תמיכה על ידי מתן הלוואות המאפשרות סיוע בכבוד.
בימינו הדברים מורכבים הרבה יותר ונתונים במחלוקות קשות (ורק נעיר כי יש כאלו המנסים להשוואת את הציבור החרדי של ימינו לשבט לוי ובכך להצדיק את הקצבאות הרבות שציבור זה מקבל. השוואה זו אינה נכונה מהרבה בחינות, גם מאחר ויש ציבורים נוספים רבים המקבלים כספים וגם מאחר שחלקים גדולים מהציבור החרדי דווקא עובדים קשה מאד למחייתם וגם מאחר שאי אפשר להתעלם מכך שהציבור החרדי משרת פחות בשירות צבאי ו/או לאומי - אם כי לאחרונה גדל מספר המשרתים). העקרונות לעיל יכולים לסייע. מה שברור הוא שבשום שלב התורה אינה יוצאת נגד העושר או נגד העשירים. אבל התורה שמה לכך סייגים. צריך לזכור מה מקור העושר (ולא כפי שנאמר בפרשה עקב כחי ועוצם ידי), וגם כאשר משתמשים בעושר לצריכה ככל אוות נפשך, יש לדאוג כי לא רק אתה תשמח, אלא גם כי אחרים ישמחו ובמיוחד בחגים כפי שנאמר בסוך הפרשה (ט"ז יד) :"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

מאמרים נוספים לפרשת ראה


מתי הייתה יציאת מצרים

הקדמה


פרשת המועדות מופיעה בכל החומשים (פרט לחומש בראשית) ובחומש שמות כמה פעמים. פרשיית המועדות בפרשת ראה הינה פחות מוכרת, למעט פסוקי הסיום שלה הכלולים בתפילת מוסף. סיבה אחת עשויה להיות שהפרשה אינה מופיעה בסדר הקריאות בשלושת הרגלים בארץ ישראל (בו בפסח קוראים כל יום מופע אחר של פרשיות המועדים, ובסוכות קוראים את פרשת המועדות ואת המוספים), אולם בחוץ לארץ הפרשה נקראת בשמיני של  פסח, ביום טוב שני של שבועות ובשמיני עצרת. הרוצה לעיין בקלות בכל הפרשיות, יכול למצוא את מבוקשו במחזור לשלושה רגלים בו הקריאות מופיעות יחדיו.

פרשיית המועדות בפרשת ראה


פרשת המועדות בפרשת ראה מזכירה יותר את המופעים בפרשות משפטים וכי-תשא ופחות את הפרשיות הידועות באמור ופרשת המוספים בפינחס. נתחיל ממה שלא מופיע. הימים הנוראים אינם מופיעים. לא ראש השנה, לא יום כיפור וגם לא שמיני עצרת (מה שרק מקשה על הבחירה בפרשיה זו לקריאה בחוץ לארץ דווקא בשמיני עצרת!). חגים אלו הינם חטיבה בפני עצמה העומדת בנוסף לשלושת הרגלים (ולמחזור החגים החקלאיים). בנוסף, ברוב פרשיות המועדים מקדים ציווי על שמירת שבת את הפרשייה, או מופיע בתוכה, ונושא השבת נעדר לחלוטין מפרשייתינו (נושא השבת בחומש דברים מופיע אך ורק בפרשת ואתחנן בתוך עשרת הדיברות).

הפרשייה עוסקת בשלושת הרגלים ובהם בלבד. ההתמקדות בפרשת ראה, היא בנושא הקורבנות, החובה להביאם ובעיקר החובה  להביאם למקום מסוים, המקום אשר יבחר ה' (צירוף המופיע החל מפרשת ראה ומופיע בה פעמים רבות מאד). גם בחגים עצמם, אנו זוכרים את הפסוק ושמחת בחגיך והיית אך שמח, אולם כדי לעיין היטב ולראות שגם בשבועות וגם בסוכות, שמחתך אינה יכולה להיות שלמה אם "הלוי והגר והיתום והאלמנה" אינם שמחים איתך ביחד.
נעיין בהופעה של חג הפסח. הדבר הבולט הוא שעניין השמחה שהופיע פעם בשבועות ופעמיים בסוכות, אינו מוזכר כלל בפסח. נביא את פירוש החזקוני (לפסוק יד):
"...אבל בפסח לא הזכיר שמחה לפי שעיקרו של חג להזכרת הנס של יציאת מצרים הוא, ועדיין אין עיקר שמחה לקיטת תבואה. ועוד שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, ושמא יבא ברד או ארבה חסיל שדפון ירקון וילקה אותן"
בפסח השמחה אינה שלמה, אמנם מתחילים כבר לקצור את העומר, אבל זהו עומר השעורים, שאינו מזונו העיקרי של האדם. בשבועות אפשר לשמוח כבר יום אחד, שכן עונת קציר החיטים בעיצומה, ואילו בסוכות, חג האסיף, היבול כבר נאסף, מופיע ציוי השמחה פעמים וגם אורך החג הוא שבעה ימים. כמו כן נזכיר את תפילת טל הנאמרת בחג הפסח ונותנת אופי רציני הרבה יותר לחג הפסח ולא כיום שמתאים לשמחה, אלא יותר כיום דין.

כפי שכבר כתבנו בעבר ורואים בבירור מהפסוקים, חג הפסח מחולק לשני חגים. הפסח המוקרב בי"ד ונאכל בט"ו בלילה וחג המצות המתחיל בט"ו ואורך שבעה ימים. הבחנה זו מופיעה היטב בפרשתינו. למעשה כל שבעת הפסוקים הראשונים של פרק ט"ז עוסקים אך ורק בפסח ובקורבן הפסח, אמנם עם ציווי של איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימים. רק פסוק ח' מתייחס לחג המצות עצמו:
 "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה".


מתי הייתה יציאת מצרים?

המעיין בפסוקים המתארים את חג הפסח ימצא אזכורים שונים לשעת היציאה ממצרים.
בפסוק א: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"
 ובפסוק ו: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם"
ולעומת זאת גם בפרשת בא וגם בפרשת מסעי תאריך היציאה הוא בכלל ביום:
שמות י"ב מא: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (עיינו בפסוק מב שגם מזכיר לילה)
במדבר ל"ג ג: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם".
 הפרשנים לא נשארים אדישים לשאלה. למשל רש"י אצלנו על פסוק א:
"ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'"
ורבנו אבן עזרא, אומר דבר דומה. לפי דעה זו, יציאת מצרים התחילה ברגע שפרעה הסכים לשחרר את העם, גם אם העם עצמו יצא כמה שעות אחר כך.

על פסוק ו' אומר הרס"ג: בערב - סמוך לערב,כבא השמש - לפני בוא השמש. מועד צאתך ממצרים - ויהיה בפרק צאת ממצרים" לפי דעה זו. כבא השמש מתייחס רק לזמן הקרבת הקורבן, בתקופת היציאה ממצרים ואין הכוונה לומר שבשעות הערב יצאו ממצרים.ורש"י לעומת זאת, מחלק את הזמנים לזמני המצוות השונות הנהוגות בקורבן בפסח:
(ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים -
הרי שלושה זמנים חלוקים;
בערב משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא השמש תאכלהו,
ומועד צאתך, אתה שורפהו.
כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:
כלומר בכל אחד מהזמנים שנימנו יש לבצע פעולה הקשורה לקורבן - הקרבתו, סמוך למינחה. אכילתו מהערב ועד הלילה ובבוקר, שריפת הנותר.
ואולי, הכוונה בערפול זמן יציאת מצרים, מתייחסת גם לפסוק מזכריה (י"ד ז): "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה-אוֹר" אותו אנו קוראים בהגדה של פסח: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" וליחס גם את פסח מצרים עצמו, ואת הפסח, שמתחיל בצהרי היום ונגמר בחצות (או בבוקר), ואינו לגמרי יום, הוא היום הראשון שהיה "לא יום ולא לילה"

הגדה של פסח, מתוך הגניזה הקהירית, 1000 בקירוב, באדיבות ספריית אוניברסיטת קיימבריג', אוסף שכטר טיילור


ליל הסדר אצל יהודי פורטוגל. ברנרד פיקרט 1733-1739
מאמרים נוספים לפרשת ראה

תשובות לחידון ראה

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת ראה, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל. אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.

מתחילים.

  • שק הכסף מיועד למי שאינו יכול להביא את היבול לירושלים ועליו למוכרו ולפדות את הכסף בירושלים.
  • האיש השופך מים מקיים את מצוות שפיכת הדם (י"ב טז: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם") השמש מרזמת ל"דרך מבוא השמש" (י"א ל)
  • לא לבדיקת אלכוהול מרמז לינשוף האסור באכילה
  • גם בת היענה אסורה באכילה אולם התאו דווקא מותר 
  • 8698 הינו כנראה השכר הממוצע במשק (לפחות לשנת 2011, הנתונים באתרים שונים) ומרמז לביטוי "שכר שכיר" המופיע בענין עבד עברי בפרק ט"ו יח.
  • להבדיל אם העבד אינו רוצה להשתחרר אוזנו נרצעת במרצע (דוקרן המשמש לעשיית חורים) פסוק יז: "וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן"
  • כוס הבירה מרמזת על השכר (י"ד כו)
  • השלט האוסר לקפוץ מרמז על החובה לתת צדקה בנדיבות (ט"ו ז): "...לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"
  • שני ההרים אחד עם ברכת שנה טובה והשנייה עם קללה עסיסית מצונזרת מרמזים על מעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל המופיע בתחילת הפרשה (י"א כט)
  • ממזרח עד מערב מקביל לביטוי בי"ג ח (ובמקומות אחרים): "מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ"
  • מדיח הכלים בא לרמז על דיני המדיח לעבודה זרה
  • ועיטור המופת מרמז לפסוק ב: "כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת"
תשובות לחידות עזרא מרום

1. מהפסוק : "וסרתם מן הדרך…ללכת אחרי אלוקים  אחרים "  (י"א, 28 )
2. אלוני ממרא  (עיין רש"י י"א, 30)
3. מזבח בנוי מהרבה אבנים  ואילו מצבה עשויה מאבן אחת בלבד !
4.  ביכורים
5. מנוחה= שילה     נחלה= ירושלים.
6. בגמרא פסחים ט"ז יש 2 דעות: לפי רבי יהודה בגלל שהיו שטופים בתאווה לאכול דם נזקקו לחיזוק.
     לפי בן עזאי כדי ללמוד קל וחומר ממצוה קלה זו ולהתחזק בכל המצוות.
7. הטוב= בעיני שמים   , הישר= בעיני אדם
8. אות = נס שמתרחש בגרמי שמים     מופת= מתרחש בארץ
9. נאמר על העיר הנידחת  (י"ג,17)
10. א. גמל לא מפריס פרסה        ב. חזיר לא מעלה גרה.
11. עתיד לחזור ולהיות כשר לאכילה  !
12. א. שלך        ב. דוכיפת 
13. למעט 3 סוגים: חיה, עוף, ובהמה טמאה
14.  א. שבועות            ב. סוכות
15. לפי המדרש: "אמר הקב"ה 4 שלי כנגד 4 שלך: בנך, בתך, עבדך ואמתך.

פרשת ראה - סטטיסטיקה בתורה

פרשת ראה היא הפרשה ה-47 בתורה וה-4 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-258 שורות בספר תורה ויש בה 20 פרשיות (מיקום 10), מתוכן 5 פרשיות פתוחות ו -15 סתומות. בפרשה יש 126 פסוקים (מיקום 13),1932 מילים (מיקום 7) ו-7442 אותיות (מיקום 7). לפי ספר החינוך יש בפרשת ראה 55 מצוות (מיקום 3), מתוכן 17 מצוות עשה (מיקום 4) ו-38 מצוות לא תעשה (מיקום 3). הערות לפרשת ראה :

לפרשה הקודמת - עקב
לפרשה הבאה - שופטים
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה 

מאמרים נוספים לפרשת ראה