אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מצוות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצוות. הצג את כל הרשומות

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.


  • "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
  • "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)
ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

  • "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
  • "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו

פרשת תצווה - המצוות החשובות בפרשה

עיקר פרשת תצווה

פרשת תצוה היא השנייה ברצף פרשיות המשכן ומהווה המשך ישיר לפרשת תרומה. בפרשת תרומה ציווה הכתוב על בניית כלי המשכן, והדגש בפרשת תצוה עובר אל האדם המשרת במשכן: הכהן; בגדיו וטקס חניכתו וכן עבודת המקדש הקבועה. רוב האנשים ידעו להגיד שפרשת תצוה היא היחידה מספר שמות ואילך ששמו של משה אינו מופיע בה והדבר נכון, אולם חסרון שמו של משה הביא כנראה מזל ביש לפרשה כולה עד כדי כך שעניינים חשובים ביותר ובהם הפסוק החשוב ביותר בתורה (לדעת אחת מתוך כמה) הנמצאים בה מוכרים לנו מפרשות אחרות. נפרט שלוש מצוות כאלו.

העלאת הנרות

מצוות הדלקת המנורה מופיעה מיד בתחילת פרשתנו, אבל רובנו מכירים אותה  מפרשת בהעלותך. הסיבה אינה ברורה. פרשת בהעלותך נקראת בסך הכל פעם אחת יותר בחנוכה, וגם המצווה בפרשתנו מופיעה בראשון של הפרשה הנקרא יותר פעמים בציבור. הנה שני הקטעים:

שמות כז: "כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

לעמת במדבר ח: "א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'  אֶת-משֶׁה: ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה:"

התיאור בפרשתנו מלא יותר. מופיע חומר הבעירה (שמן זית זך כתית למאור), מתואר מיקום ההדלקה המדויק, ומתואר זמן ההדלקה. בפרשת בהעלותך, התיאור מצומצם ותמוה. ברור שכשמדליקים את הנרות הם מאירים וגם נאמר כבר קודם שהמנורה נעשתה בדיוק כפי שה' הראה את משה. מה החידוש בפשט הפרשה, איני יודע ואשמח לקבל רעיונות. ואם תאמרו שבפרשתנו לא נזכרה המנורה כלל, נביא להשלמת העניין כי ציווי המנורה מופיע פעם נוספת בספר ויקרא כד: " א וַיְדַבֵּר ה'  אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: ד עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד: " תיאור זהה כמעט לפרשתנו חוץ מהפסוק האחרון המצרף את מעשה המנורה למעשה ההדלקה וכורך אותן יחדיו. החזרה על עניינים זהים בחומשים שמות ויקרא ובמדבר היא נושא רחב שאי"ה יזכה למאמר בפני עצמו.

קורבנות התמיד

מצווה נוספת הנזכרת לראשונה בפרשתנו הינה קורבנות התמיד (כ"ט לח ואילך). את קורבנות התמיד אנחנו מכירים בעיקר מפרשת המוספים בחומש במדבר. פה הסיבה ברורה, הפרשה נקראת בכל ראש חודש (כ-16 פעם בשנה) ורבים אף יכולים לקרוא אותה בטעמים מרוב שהיא מוכרת. גם הסיבה לחזרה בחומש במדבר ברורה. יש פרשה מיוחדת המתארת את כל קורבנות המוספים ואך טבעי לפתוח אותה בקורבנות התמיד. הניסוח בן הפרשות כמעט זהה. נחלקו שלושה מהתנאים: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא שהפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: שהפסוק 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (תמצא בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב) היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד'). מצאנו שמצוות התמיד היא החשובה ביותר בעיקר משום שמה. תמיד. ההתמדה היא קשה. לעשות משהו גדול ככל שיהיה באופן חד פעמי זוהי משימה קשה, אבל לעשות את אותו דבר יום אחרי יום ללא שום הפסקה, זהו משהו קשה אפילו יותר. לא סתם מונים את ביטול התמיד באחד מחמישה מאורעות קשים שאירעו בי"ז בתמוז. אולם גם המדרש מביא את המקור למצוות התמיד בחומש במדבר ולא בפרשתנו ותמוה.

יום הכיפורים

הענין השלישי המופיע בפרשתנו הינו יום הכיפורים. ענייני היום וציוויו הרבים מוכרים לנו מפרשת אחרי מות (הנקראת בעיצומו של יום), אולם מופיע לראשונה כבר בסוף פרשתינו (ל ז-יא) " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה':"

מופיעה מצווה מיוחדת המתרחשת רק פעם בשנה, בקדש הקדשים ומכונה ממש בשם כיפורים. יותר מכך סיום הפרשה קושר את מצוות המנורה, מצוות התמיד (הביטויים תמיד, בבוקר בוקר ובין הערבים) ויום הכיפורים.

דגם המשכן במוזיאון התנ"ך באמסטרדם
דגם המשכן במוזיאון התנ"ך באמסטרדם


ישנה מחלוקת האם ציווי הקמת המשכן בא לפני או אחרי חטא העגל, לעניות דעתי, הציווי הגיע לפני חטא העגל, כסדר הפרשות בתורה וייתכן כי העבודה במשכן הייתה מצומצמת לקורבנות התמיד, הנרות ויום הכיפורים בלבד. אלו המצוות החשובות ביותר הגורמות להשראת השכינה בתוך מחנה בני ישראל. במצב של לפני חטא העגל לא היה צורך בקורבנות יחיד וציבור נוספים. חטא העגל גרם לשינויים רבים, הוצאת אוהל מועד אל מחוץ למחנה (וקושיה גדולה היא האם אוהל מועד נשאר מחוץ למחנה לאחר חנוכת המשכן והאם אוהל מועד והמשכן חד הם או שני מוקמות שונים כמו שנראה מחלק מהמקורות), הוספת קורבנות רבים לציבור וליחיד (הן קורבנות חובה והן קורבנות נדבה), הוספת קורבנות המוספים ועוד.