אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות מדע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדע. הצג את כל הרשומות

פרשת ויגש

פרשת ויגש

פרשת ויגש היא הפרשה האחת עשרה בספר בראשית ומתארת את נאומו של יהודה, התגלותו של יוסף לאחיו ואת ירידת משפחת יעקב למצרים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת ויגש

עוד יוסף חי ושרח בת אשר - המאמר בוחן את פרקי התגלות יוסף לאחיו ואת הבשורה ליעקב, על ידי עיון בפסוקים ובמפרשים. כמו כן המאמר דן בשאלה, למה יוסף לא עלה עם אחיו לבקר את אביו ובמקורות מהפסוקים למדרשים אודות שרח בת אשר.

לדמותו של יוסף - מאמר המציג את השינויים שחלו ביוסף מהיותו נער ועד היותו שליט מצרים בפרשות וישב מקץ ויגש.

פרשת ויגש לילדים - תקציר פרשת ויגש מעובד במיוחד לילדים בתופסת דבר תורה קצר לפרשת ויגש.

דבר תורה לפרשת ויגש - דברי תורה קצרים לפרשת ויגש.

הפטרת פרשת ויגש - עיון בהפטרת פרשת ויגש בספר יחזקאל.

בלהה וזלפה - סקירת הפסוקים העוסקים בבלהה וזלפה תוך כדי ביאור המעבר מהתיחסות אליהן כשפחות לנשים במעמד מלא.

רכישת אדמות מצרים בידי יוסף ושימור זרעים - על רכישת אדמות מצרים בידי יוסף, ועל שמירת הזרעים שביצע יוסף ומאגרים זרעים בימינו.

חידות לפרשת ויגש - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת ויגש לילדים ולמבוגרים.

תפזורת לפרשת ויגש

סטטיסטיקה לפרשת ויגש - מספר הפרשיות מילים ופסוקים בפרשה והערות סטטיסטיות שונות.

פרשת ויגש ותמלוגי הגז - על הקשר הכלכלי בין הגז בים לבין קניית אדמת מצרים על ידי יוסף.

דברי תורה של יואב על הפרשה בנושא למה פרעה שמח שמשפחת יעקב הגיעה למצרים.

תקציר פרשת ויגש 

יהודה מתעמת עם יוסף

מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגנבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

המונולוג של יהודה מוזר, מפני מה יהודה חשב כלל שרגשנות זו תעניין את יוסף, שליטה של מצרים (שכבר הראה לאחים שהתנהגותו מוזרה ולא צפויה). יהודה גם לא מדייק בעובדות. יהודה אומר (מ"ד מט): "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח", אולם האחים סיפרו זאת מיוזמתם ליוסף. מילא שהאחים משנים מפני השלום כאשר הם מדברים עם יעקב (שלא יכעס עליהם) אבל יוסף יודע בדיוק מי אמר מה. אלא שכנראה יהודה מנהל מונולוג או דו שיח עם עצמו ובתודעתו בכל הזמן הזה הוא רואה מולו את יוסף. רק עכשיו מבין יהודה את הטעות הגדולה והאסון שהמיטו על יעקב אביהם.

יוסף מתגלה לאחים

אפשר לדמיין (כפי שעושה המדרש) את יוסף עונה לו שעכשיו הוא חושב על אביו ועל בנימין אבל איפה היה כאשר מכרו את האח החסר ולמה אז הוא לא כל כך חשש לחייו של אביו, אולם לי נראה שהשיחה הזו מתרחשת רק במוחו של יהודה וגורמת לו לתגובות רגשיות חזקות. יוסף רואה זאת ומבין שיש שינוי, שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים בהלם ויוסף מבקש מהם להתקרב ואומר להם שהוא סולח להם על המכירה (ולמה יוסף מוציא את כל הקהל ועוד מבקש מהאחים שיתקרבו? כדי שלא ישמעו מחוץ לדלת! גם בשעה זו יוסף לא רוצה לבייש את אחיו!). האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל.

פגישה ואיחוד מרגשים

ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב, אלא שתתחיל אותה גזרה שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. לאחר מכן התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם ומסכמת שמשפחת יעקב מונה שבעים נפש (כולל יוסף ובניו שכבר נמצאים במצרים).

דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי"  ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה, וכי לא רצו להשלים פערים, אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה (ויעקב גם היה מספיק חכם כדי לא לשאול).

קניית אדמות מצרים

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים.


עיון בפסוקים יראה לנו שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אולם העם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים (בדרך כלל היחס היה הפוך) וגם האנשים לא היו משועבדים במעמד המקביל למעמד הצמיתים בימי הביניים שהיו כמעט עבדים לכל דבר, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב אנו רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

אומנות בפרשת ויגש

כמובטח נביא את השלישית בסדרת איורי המים של הצייר האנגלי ויליאם בלייק (William Blake) המתאר את יוסף המתגלה לאחים. זהו נושא נפוץ מאד ויש עליו עשרות תמונות.  התמונות הקודמות מופיעות בפרשת מקץ
אני יוסף - ויליאם בלייק - 1784 - מוזיאון פיצוויליאם קמברידג

הפרשות הבאות
פרשת ויחי
פרשת שמות 
פרשת וארא

עגל הזהב



פרשת כי תשא עוסקת בעגל הזהב, בעבר כתבתי על חטא העגל והפעם נדון בשאלות שונות על העגל עצמו.

גודלו של העגל הזהב
בסרטים לרוב רואים את עגל הזהב כפסל ענק שמסביבו רוקדים, אולם קשה לחשוב שהפסל היה גדול כל כך. לדעתי גודלו קטן מאד, נפחו כמו 4-3 בקבוקי מים מינרליים. הנה החישוב וההנחות המובילות אליו:

מקור חומר הגלם של הפסל היו עגילים, נזמי האוזן שהביאו האנשים לאהרון. מקור שמם של העגילים הוא מצורתם- עיגולים שהיו עשויים מזהב וכמוהם רואים במוזיאונים לרוב ונפוצים מאד גם בימינו. איני ארכיאולוג ולא ידוע לי אם אותם תכשיטים הם מזהב טהור (יחסית) או מסגסוגות של זהב ועופרות אחרות כמקובל בימינו.

ננסה לחשב את כמות הזהב ששימשה להקמת העגל. אנו יודעים את החומר - עגילי זהב. אבל איך הם נראו בדיוק? אפשר לשחק עם המספרים כמה שרוצים ולכן נניח הנחות על רדיוס עגיל של 1.5 סנטימטר (R) ועובי של החישוק עצמו (2r) ל 3 מ"מ. נניח שלעגיל יש צורה חלקה הנקראת טורוס (בייגלה) ונוסחת הנפח שלה ידועה. נכפיל את נפח העגיל (0.666 סמ"ק בערך) במשקל הסגולי של זהב (19 גרם לסמ"ק) ונקבל שמשקלו של כל עגיל כ-12 גרם. בהנחה שהיה מדובר בסגסוגת ולא בזהב טהור, המשקל כמובן פוחת בהרבה.

השוותי את המשקל לעגילי חישוק של אשתי ועגילים נוספים המוצעים למכירה באינטרנט אולם ההשוואה קשה. הגדלים שונים למדי ולפעמים עגילים חלולים מבפנים על מנת להפחית משקל ומחיר. המשקל של העגילים השונים היה מפחות מגרם ועד 4-5 גרם לעגיל בגדלים דומים. נראה שמשקל של 12 גרם הוא משקל גבוה למדי ולכן נשתמש בו כהערכה מקסימלית ביותר.

במקום אחר בתורה מופיעה דרך נוספת לבצע הערכה. בסיפור של עבד אברהם המגיע לחרן לחפש אשה ליצחק, נאמר כי הוא הביא לרבקה נזם זהב שמשקלו בקע: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כ"ד כב). מההדגשה על המשקל נראה שמדובר בנזם גדול וכבד יחסית (ובעל ערך רב) ולכן המשקל מהווה עוד הערכה לחסם עליון למשקל האפשרי לנזם.

באופן מפתיע המילה בקע לציון משקל מופיעה פעם נוספת בלבד במקרא בפרשת פקודי (שמות ל"ח כג): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". אמנם כאן מתייחסים לכסף ולא לזהב אבל מבחינת משקל אין הבדל.

במילון אבן שושן בערך בקע מצויין כי נמצאו מטבעות עליהם רשום בקע ומשקלם הממוצע כ-6 גרם. ערך זו הוא מחצית ממה שרשמתי קודם ואולי השתנו המידות מאחר ולפחות ממה שרואים במוזיאונים הנזמים גדולים יותר (ולכן גם כבדים יותר) מהעגילים, וגם יש בכך היגיון  כי רקמת האף קשה יותר מתנוך האוזן ובעלת יכולת גבוהה יותר לנשיאת משקל. בכל אופן נמשיך עם הנחה של 6 גרם. בויקיפדיה מופיע ערך של 8 גרם (שהוגדל על ידי חז"ל ל- 9.6)

השאלה הבאה היא מכמה עגילים הורכב עגל הזהב? נניח שכל איש תרם זוג עגילים. הנחה זו מבוססת בעיקר על שיקולי סימטריה, אבל גם נועדה למקסם את הערך המתקבל. גם מלשון הפסוק: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" נראה כך. כמה אנשים תרמו לחטא העגל? נהוג לחשוב כי כל העם חטא אולם לאחר שמשה יורד מהר סיני וקורא את קריאתו: "מי לה' אלי", בני לוי המתאספים אליו פוגעים רק בשלושת אלפים איש. נמשיך בהנחה שאותם אנשים היו אלו שתרמו בפועל את הזהב ליצירת העגל, ולכן חטאם היה חמור כל כך שהצדיק מיתה.

בהינתן ההנחות הבאות: משקלו של עגיל הוא 6 גרם. 3000 אנשים תרמו עגילים וכל אחד תרם זוג עגילים, נקבל שיש  לנו 3000*2*6 גרם זהב = 36 קילוגרמים של חומר. אם היה מדובר בזהב טהור, הנפח היה רק שני ליטר זהב. אם מדובר  בסגסוגת כלשהי ולא זהב טהור, עדיין הנפח הוא בסך הכל של 3-4 ליטרים. אם יפול עלינו גוש זהב כזה אנחנו נהיה מסודרים להרבה מאד זמן אבל 4 ליטר זה לא כל הרבה - שלושה בקבוקי שתיה קלה (בנפח כמובן, לא במשקל).

גם לעבד את הזהב לא היה פשוט. צריך להתיך אותו או למצוא מתכות אחרות שאפשר לעבד איתן זהב (בימי קדם השתמשו למשל בכספית). הזהב מותך בטמפרטורה גבוהה במקצת מאלף מעלות. מדורת עצים רגילה לא מגיעה לטמפרטורה כזו. צריך חומרי בערה שונים, ויצירת כבשן לאגירת החום ולאספקה מרובה יותר של חמצן למדורה (על ידי מפוחים למשל).

נכון שלא חייבים להתיך את הזהב אלא אפשר לעבד אותו בטמפרטורות נמוכות יותר, אולם גם ליצור כבשן כזה נדרש יותר זמן. התורה עצמה לא מוסרת לנו מידע מספק על העיבוד. בתיאור הראשוני (ל"ב ד) נאמר: "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט", לא מוזכר כלל אש וכבשן ואולי היה שימוש בשיטה שונה או בהדבקה כלשהי של חומרי הגלם הבודדים למעין גוש אחד. אולם כאשר אהרון מספר למשה מה אירע התיאור מעט שונה (פסוק כד): "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפרקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה". כמובן שהשלכה לאש עצמה אינה מספיקה וייתכן שהייתה רק השלב הראשוני ואחריה נוצרה עובדת החריטה. מהתיאור בתורה נראה שההכנה כמעט ולא לקחה זמן.

בכל אופן כאשר משה הורס את הפסל הוא כבר עושה זאת כנראה בצורה מושלמת: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק". השריפה היא כנראה התכה בטמפטורה גבוהה ולאחריה טחינה לאבקת זהב דקה.

הערה: רש"י מפרש שמשקל הזהב היה 125 קנטרין (כמניין מסכה בגימטריה). לפי פירוש זה ולמרות שיש כמה דעות על משקל הקנטרין, הרי שהנפח גדול הרבה יותר ממה שרשמתי.

מה הייתה צורת העגל
לכאורה שאלה פשוטה - צורתו הייתה עגל, אולם אפשר להפליג בהנחות שהמילה עגל אינה מתארת כאן פר צעיר אלא שוב את צורת העיגול, בדומה לעגילים עצמם. אולי כך גם מלאכת היצירה פשוטה יותר, יצירה של עיגול פשוטה יותר מיצירת דמות של חיה, ואולי גם נתפסת כחמורה פחות, מאחר ואינה מהווה פסל של דמות.

מה נעשה בעגל
לאחר שמשה טוחן את העגל עד דק הוא משקה איתו את בני ישראל: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", נראה שיש כאן טקס דומה לטקס של אשה סוטה המתואר בפרשת נשא. המקרה דומה מאד, למעשה זהה. בני ישראל הם האישה שסטו תחת ה' אלוקיהם אחרי שציווה להם לא לעשות פסל. ייתכן שהמים סימנו בצורה ניסית מי האנשים שחטאו בעגל ומתוך כל העם רק אותם אנשים מתו (באחוזים מדובר בקבוצה קטנה. 3000 מתוך 600000, כחצי אחוז). נוכל אפילו לשער שבני שבט לוי, למרות שמצווים להרוג ממש את החוטאים, כלל לא עשו זאת, אלא פשוט עברו במחנה והשקו את האנשים במים. אלו שחטאו מתו מיד - מיתה בידי שמים. גם רש"י מביא פירוש שהמים דומים לתהליך בדיקת הסוטה וגם בתלמוד מופיע כך. הנה דברי רש"י על פסוק כ':
וישק את בני ישראל -נתכוין לבדקן כסוטות. שלוש מיתות נדונו שם:אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים.עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגוף ה' את העם.לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
צלמית שור - צילום יואב דותן, ויקיפדיה.
צלמית שור - צילום יואב דותן, ויקיפדיה.


לדף הראשי לפרשת כי תשא

חוש הטעם

הפסוק הידוע בפרשתינו "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים ח' ו) מהווה הזדמנות לכתוב על חוש הטעם - אחד מחמשת החושים של האדם. חוש הטעם עוזר לנו בעיקר להרגיש את טעמו של המזון אותו אנו אוכלים.

כבר בפתיחה נעיר כי חוש הטעם הוא מרכיב אחד בלבד בחווית הטעם, חוויה שכוללת למעשה את כל החושים ואפילו לא המרכיב העיקרי. מראה האוכל מרחוק, ריחו ככל שמתקרבים אליו, המירקם המורגש בתוך הפה, ואפילו הרעש שהאוכל עושה כשלועסים אותו. גם הטמפרטורה של האוכל משפיעה על תחושת הטעם ואותו אוכל בטמפרטורה שונה יהיה בעל טעם אחר. לכל אלו מצטרף גם חוש הטעם עצמו המבדיל בסך הכל בין ארבעת הטעמים בלבד (את הטעם אוממי , נשאיר מחוץ לדיון)
  • מתוק - אוכל מתוק נתפס כמקור טוב לאנרגיה.
  • מלוח - אוכל מלוח מספק מינרלים דרושים.
  • חמוץ - אזהרה בפני אוכל שאולי כבר התקלקל.
  • מר - אזהרה בפני אוכל שעלול להיות רעיל.
שימו לב - חריף אינו טעם, חריף הוא בסך הכל כימיקל, לרוב קפסאיצין, שגורם לתחושת שריפה (והוא באמת שורף) בלשון. הקפסאיצין אינו נמס במים ולכן שתיית מים לא תקל על החריפות, לעומת זאת שתייה של קצת שמן תעזור מאד.

איך עובד חוש הטעם? איבר החישה של הטעם הוא הלשון, בתוך הלשון יש פקועיות טעם Taste buds, שכל אחת מהן רגישה לאחד הטעמים. בסך הכל יש בין 10,000 ל-20,000 פקועיות, כאשר הרגישות שלהן ומספרן יורד עם השנים.
פקועיות טעם
פקועיות טעם

פקועיות הלשון נמצאות מעט מתחת לפני השטח של הלשון, הן קולטות את המזון וקצות עצבים מעבירים את התחושה למוח, המידע מעובד ביחד עם המידע האחר מהחושים האחרים וכך נוצרת תחושת הטעם. המזון שאנו אוכלים הוא לרוב מוצק, אבל לפקועיות הטעם יכול להגיע רק נוזל. הרכיב החשוב בתהליך האכילה וגם בטעם הוא הרוק, הנוזל הממיס את המזון וכך יכול המזון המומס להגיע לפקועיות הטעם.

לוקח זמן להפריש רוק ולכן כבר במראה או בריח של מזון, או אפילו במחשבה עליו, בלוטות הרוק נכנסות לפעולה ומתחילות להפריש רוק לחלל הפה. לרוק תפקידים נוספים הוא מכיל אנזימים ויונים, מתחיל את תהליך פירוק המזון כבר בפה ועוד.

כדי להדגים את חשיבותו של הרוק בתהליך הטעם בצעו את הניסוי הבא. הכינו בצלחת ערימות קטנות של מלח סוכר ואבקת קקאו. כמו כן הכינו נייר סופג שיעזור ליבש את הלשון. הוציאו את הלשון החוצה ויבשו אותה. עיצמו עיניים ובקשו מחבר שיניח מעט מאחת הערמות על הלשון. נסו להרגיש טעם. לא תצליחו. הכניסו את הלשון לפה וכעבור כמה שניות כשיווצר רוק תרגישו את הטעם שאכלתם.

מיתוס מדעי ידוע מספר על מפת הטעמים בלשון ועיקרה הוא שכל חלק בלשון אחראי עם טעם אחר. קידמת הלשון על הטעם המתוק, וכו'. מחקרים שונים הוכיחו שהדבר אינו נכון וכל טעם מורגש בכל אזור של הלשון, אבל הפיזור הכללי של הפקועיות יכול להיות שונה מאדם לאדם ולא חייב להיות אחיד ולכן כנראה לכל אחד יהיו תחושות מעט שונות של טעם באזורים אחרים, בכל מקרה, כל הטעמים מורגשים בכל אזור של הלשון.
מפת הטעם השגויה - אזור 1 אחראי לטעם המר, 2 לחמות, 3 למלוח ו 4 למתוק. .

 כפי שציינו חוש הטעם אינו המרכיב העיקרי בתחושת הטעם, המרכיב העיקרי הוא דווקא חוש הריח. סירופים לשתיה הם בטעם די זהה ורק התוספת המינימלית של חומרי ריח (וכמובן הצבע), גורמים לנו להרגיש הבדל בטעמים.  גם כאשר אנו מצוננים האוכל נראה לנו תפל ופחות טעים. במצב של הצטננות קשה, אנשים לא יוכלו להבחין בין מאכלים שונים לחלוטין, שהטעם הבסיסי, הטמפרטורה והמירקם שלהם זהה - דוגמה ידועה היא מחית תפוחים רכה וקטשופ שהטעם המתוק הבסיסי שלהם הוא כמעט זהה.

ניקוי כלי כסף

ניקוי כלי הכסף היא אחת מהמלאכות לפני החגים. הנה שיטה קלה ויעילה לניקוי כלי כסף ללא שימוש בכימיקלים.
כל מה שצריך זו קערה גדולה שכלי הכסף יכולים להיכנס לתוכה, רדיד אלומינים רגיל (נייר כסף) סודה לשתייה ומים רותחים.
פורסים את הרדיד בקערה, ממלאים במים רותחים, מוסיפים את הסודה לשתייה ומכניסים את כלי הכסף.
עכשיו נשאר רק לחכות. כדי שהתלהיך יצליח המים צריכים לכסות את כל כלי הכסף, כמות הסודה לשתייה תלויה בכמות הלכולך של הכסף, אפשר בהחלט להוסיף עוד תוך כדי התהליך. לחכות בסבלנות, אפילו שעה, להוציא את כלי הכסף, לשטוף ולעבור עם סמרטוט (הסרמטוט יוריד עוד הרבה לכלוך) וזהו.
צפו בסרטון


למה זה עובד?
במהלך הזמן, הכסף מתרכב עם חמצן וגופרית שנמצאים באוויר ונוצרת שכבה של כסף-גופריתי, תחמוצת שצבעה שחור. הסודה לשתייה, בצירוף מים רותחים (חום המים מזרז את התהליך) מפרק את החומצה. זו הסיבה שבמהלך הניקוי אפשר לראות בועות גז עולות במים, וגם להריח ריח לא נעים של גופרית. חלק מהגופרית מתרכב עם נייר האלומינים (ויוצר אולמיניום גופריתי) וצבעו נהיה שחור.

להצלחת הניקוי יש להקפיד
  1. מים רותחים
  2. כמות מספקת של סודה לשתייה. זהו מוצר זול ואפשר לשים ולהוסיף תוך כדי התהליך
  3. גם הלכלוך שלא יורד במים, ירד לאחר מכן בשטיפה וניגוב עם סמרטוט בקלות
  4. זהירות מהמים הרותחים
  5. בכלי כסף כגון פמוטים שיש בהם יציקת גבס, אין להכניס את החלקים עם הגבס למים
הנה תמונות הדגמה מערב פסח תשע"ו
נייר אלומיניום שחור לגמרי:
נייר אלומיניום שחור
נייר אלומיניום שחור (תחמוצת גופריתית)


כלי כסף נקיים:

כלי כסף נקיים. ניקוי בסודה לשתייה בלבד
כלי כסף נקיים. ניקוי בסודה לשתייה בלבד


מדע בפסח

ההכנות לחג הפסח מאפשרות לבצע מספר ניסויים, לפני ותוך כדי החג. הניסוי הראשון מצריך ביצה מים ומלח, ואפשר לעשותו בליל הסדר מול כל האורחים, מיד אחרי אכילת הביצה הטבולה במי מלח.
בניסוי נבדוק האם ביצה צפה או שוקעת. זה לא משנה אם הביצה רכה או קשה, הביצה תשקע (אם הביצה צפה במי ברז, היא מקולקלת וסרוחה, ראו הוזהרתם, אבל זה כבר ניסוי אחר).

נוסיף מלח למים נערבב וננסה שוב, הביצה הפעם צפה! הוספת המלח למים העלתה את הצפיפות של המים וכעת משקלם הסגולי גבוה מזה של הביצה. לביצה משקל סגולי קרוב מאד לזה של המים ולכן קל מאד לערוך את הניסוי דווקא עם ביצה.

אם הוספתם מלח והביצה לא צפה, הוסיפו כל פעם עוד כף מלח. בסוף הביצה תצוף. הביצה, כמובן לא נפגעת בניסוי ואפשר לאכול אותה מיד לאחריו. בתיאבון. מטבילים במי מלח דווקא תפוחי אדמה או צנון? בצעו את הניסוי גם איתם.



מהו משקל סגולי (צפיפות)? משקל סגולי, או צפיפות, הוא מושג המתאר את היחס בין הנפח של חומר לבין משקלו ביחידות של משקל חלקי נפח. מקובל שהמשקל הסגולי של המים הינו 1 גרם/סמק או קילוגרם/ליטר שכן ליטר מים שוקל קילו. אבל זה לא מדויק. הצפיפות תלויה גם בטמפרטורה של החומר ובלחץ בו הוא נמצא, ולכן ההגדרות המדויקת של משקל סגולי מתייחסות גם לנתונים אלו.

מה המשקל הסגולי של ביצה? ביצה מורכבת מכמה מרכיבים - קליפה, חלבון וחלמון וגם מעט אוויר. לכל אחד מהם צפיפות שונה וגם היחסים בין המרכיבים משתנים לעיתים. בעקרון כ-12-14% הם הקליפה ומהחלק הנוזליבערך שליש הוא החלמון ושני שליש חלבון.

מחקרים הראו כי צפיפותה של ביצה הוא בערך 1.06 גרם/סמק (לעומת מעט פחות מ-1גרם/סמק של מים). ההבדל מאד קטן ולכן מספיקה כמות קטנה מאד של מלח (צפיפות המלח היא 2.16 גרם/סמק) לתמיסה כדי שהביצה תצוף. בפועל צריך הרבה יותר מלח מאחר ורוב המלח שוקע בקרקעית ולא נמס מייד במים. אם נחכה מספיק זמן ונמיס את כל המלח במים, יספיקו כ-20 גרם מלח לליטר על מנת שהביצה תצוף.

בביצה מבושלת הצפיפות נמוכה יותר ולכן אפילו כמות פחותה של מלח תספיק. לעומת זאת ככל שחום המים עולה, צפיפותם יורדת ובמים רותחים נצטרך כמות גדולה בהרבה של מלח (צפיפות מים רותחים היא 0.958 גרם/סמק).

עוד ניסוי מועיל אפשר לראות בניקוי כלי כסף.

הניסוי על מדידת מהירות האור באמצעות שוקולד ומיקרוגל

עוד לא גמרנו עם מי המלח. בליל הסדר נהוג לאכול ביצה טבולה במלח. בסיום הסדר, אל תשפכו את מי המלח, שימו גליל קרטון של נייר טואלט (ללא הנייר עצמו) בתוך הקערה והמתינו, בכל יום תוכלו לראות גבישי מלח גדלים על הקרטון יותר ויותר. למה זה קורה?

בגלל שהנייר מורכב מנימים דקים, יש את אפקט הנימיות, כוחות כימיקליים שונים הפועלים על המים ודוחפים אותם כלפי מעלה במעלה הנייר. למרות כח המשיכה (אפשר לקרוא עוד על אפקט הנימיות - אבל לא חשוב להבין למה הוא עובד, אלא רק לדעת שהוא קיים ועובד).

המלח המומס עולה ביחד עם המים אולם לאחר שהמים מתנדפים לאוויר המלח נשאר על הקרטון ומצטבר. הגבישים יגדלו מיום ליום. מומלץ להשאיר לפחות שבוע. לאשתי גירסה שונה מעט לאותו ניסוי. לגלגל חוט על קיסם או שיפוד ולתת לחוט להשתלשל לקערה. המים יעלו ויתנדפו והמלח יישאר. בגלל שטח הפנים הקטן של החוט הגבישים שיגדלו יהיו גדולים ושמנים. כדאי לנסות את שתי הגרסאות
מלח גדל על חוט
מלח גדל על חוט

מלח גדל על קרטון
מלח גדל על קרטון

מלח גדל על קרטון




אבני חן גמולוגיה ומכרות

בפרשת תצווה מופיעות 12 האבנים היקרות שיש לשבץ בחושן של הכהן הגדול, אבן אחת עבור כל שבט האבנים הן: אודם, פיטדה, ברקת, ספור נופך, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם, ישפה. קיימות הצעות מרובות לזיהוי האבנים המקראיות לפי תיאורים שונים שיש במקרא ואפשרויות היסטוריות של עיבוד האבן, אולם יש לקחת את ההצעות האלו בעירבון מוגבל.
אבני חן הן אבנים סלעיים או מינרליים, בעלי צורה וצבע יפים בעיני בני האדם. מטבען אבני החן יכולות להיות יקרות מאד, כאשר שער האבן בעיקר תלוי ביופיה, גודלה ונדירותה והשתנה תדירות במהלך הזמנים בהתאם לחוקי השוק. אבני החן מורכבות מיסודות רבים בתרכובות שונות, למשל אבן הברקת היא Be3Al2(SiO3)6::Cr וכוללת את היסודות הבאים: בריליום, אלומינים, סיליקון, חמצן וכרום בקשרים כימיים מורכבים. שימו לב לנוכחות היסודות המתכתיים, הם אלו שבהתרכבות עם החמצן נותנים לאבן את צבעיה המיוחדים. שינויים קלים בריכוזי החומרים, יגרמו להבדלי גוונים בין אותן אבני החן. אבן החן הבודדת המורכבת מיסוד אחד בלבד היא היהלום המורכב מהיסוד פחמן בלבד. מסיבה זו יהלומים נקיים הם שקופים לגמרי, קיימים יהלומים "שהזדהמו" בחומצות מתכתיות והם אכן בעלי גוונים שונים. עוד אבן חן יוצאת דופן היא העינבר. היא לא בדיוק אבן, אלא שרף עצים שהתקשה והתאבן תחת לחץ, ההרכב הכימי של העינבר מכיל רק בעיקר מימן, חמצן ופחמן בלבד. לעיתים בגוש הענבר נתן למצוא חרקים ולהפיק מהם DNA. בסרט הידוע פארק היורה, נעשה שימוש ברעיון זה והדינוזאורים שוחזר מ-DNA שנמצא ביתוש (שעקץ דינוזאור) בגוש עינבר. יצירה נוספת בעינבר היא חדר העינבר, חדר שלם המכוסה כולו עינבר שהיה בארמון יקטרינה ליד סנט פטרסבורג. החדר נבזז על ידי הצבא הנאצי ועקבותיו נעלמו, החדר שוחזר בשנים האחרונות...
אבני חן
אבני חן. מקור ויקיפדיה. ראו בדף התמונה לזיהוי האבנים

הענף המדעי העוסק בנושא הוא הגמולוגיה, והוא ענף המתמחה באבני חן, גם מהבחינה המדעית, תכולתן, הרכבן ודרכי יצירתן וגם מהבחינה העיסקית, הערכת השווי של האבנים, אפשרויות החיתוך והעיבוד שלהן ועוד. עסקאות מסחריות באבני חן דורשות לרוב תעודות ממכונים גמולוגיים מוסמכים שיעידו ויאשרו על האותנטיות של האבן ועל איכותה. לצערנו, קיימות מספר מדינות בעולם, ביבשת אפריקה במיוחד, בהן מתבצעות עבודות כרייה בעבודות כפייה ולמימון מלחמות וטרור, יהלומים אלו מכונים "יהלומי דמים" והמסחר בהן אסור, אולם כמובן שמבריחים ימצאו דרכים להכניס גם אותן לשוק. כמו כן, כיום קיימות שיטות ליצירת אבני חן בצורה מבוקרת במעבדה, באמצעות שיטות של גידול גבישים. איכותן קרובה לאיכות של אבני חן טבעיות ונדרשת מומחיות להבדיל ביניהן, שכן ממראה החיצוני, אדם רגיל לא יראה שום הבדל. מחירן כמובן זול בהרבה.

את אבני החן אוספים בכרייה ממעמקי האדמה, בדומה למתכות, לעיתים, במבט חיצוני האבן נראית ככל אבן רגילה ויש לקלף שכבות חיצוניות שלה ולהגיע לאבן הפנימית היפה והמבריקה. ככל שהמכרות מוצו, יש להעמיק אותם יותר ויותר והדבר יצר מכרות ענקיים. חלק מהמכרות הם מכרות פתוחים, חופרים בור ולאט לאט מגדילים אותו (כמו חיריה, רק למטה במקום למעלה). הנה שתי דוגמאות, מכרה רוסי בסיביר - מכרה מירני
מכרה מיר (מירני)
מכרה מיר (מירני) ברוסיה. מקור: ויקיפדיה

ומכרה דייאביק על אי לא מיושב ושומם בקנדה . מומלץ לקרוא מעט על המכרה באתר האינטרנט שלהם ובמיוחד על הגישה הסביבתית של המכרה...
דייאויק
מכרה דייאויק. התמונה באדיבות המכרה
מאמרים נוספים לפרשת תצווה

ניווט ומערכת ה-GPS

בני ישראל לא היו צריכים להתאמץ ולנווט את דרכם במדבר. התרה מספרת שהיו להם עזרים ניסיים שהראו להם את הדרך (שמות י"ג כא): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם". אבל שאר עוברי הדרכים ויורדי הים היו צריכים להתאמץ מאד בניווט על מנת להגיע לידיהם. בשנים האחרונות עבר תחום הניווט מהפיכה טכנולוגית אדירה וכמעט נזנח לחלוטין לטובת הפלא שנקרא GPS או בשמו המלא Global Positioning System. מטוסים, ספינות, רכבות, משאיות אנשים ועוד משתמשים באופן יומי במכשור זה ולמעשה שיטות הניווט המסורתיות נזנחו ואפילו לא נלמדות יותר בקורסי חובלים. אם בעבר, רבי חובלים היו צריכים לבצע מדידות כל שעה בשעות היום, ולזרוק חבל שבו קשרים בכל מרחק קבוע על מנת לחשב את מהירות הספינה (מכאן השימוש במונח KNOT לציון מהירות ימית) וחישובים בלילה ואז לדעת בערך איפה הם נמצאים ביום שלמחרת, הרי שכיום מכשירי ה-GPS נותנים מידע אמין ומדויק מאד ברמת מטרים בודדים ואפילו פחות מכך. רק בשני מקומות עדיין מתבצע ניווט מסורתי, צוללות אינן קולטות את לוויני ה-GPS, למרות שגם הן יכולות לשגר קולטן המחובר בכבל לפני הים, וחלליות שעזבו את כדור הארץ ונדרשות לשיטות ניווט אחרות (כוכבים בהירים).
מערכת ה-GPS הקיימת כיום שייכות למשרד ההגנה האמריקאי. המערכת מורכבת מלווינים הנמצאים בחלל, מתחנת בקרה וממקלטים. לב המערכת הינו הלווינים הנמצאים בשישה מסלולים שונים בשמים. על מנת שהמערכת תהיה שמישה מכל נקודה בכדור הארץ דרושים לפחות 24 לווינים פעילים. בפועל יש כ-31 לווינים כאשר מפעם לפעם שולחים לווין חדש במקום לווין שיוצא משימוש. גם הלווינים עצמם משתדרגים ונהיים משוכללים יותר מדור לדור.


הלווינים נושאים שעונים אטומיים מדויקים ומשדרים אותות על מיקומם ואת אות הזמן, המקלט קולט את האותות ולפי קליטה של כמה לווינים, מיקומם המחושב של של הלווינים, הזמן בו הם שידרו והזמן בו האות נקלט יודע לחשב מיקום בדיוק של כמה מטרים. הלווינים משדרים במספר תדרים כאשר אחד מהם הוא תדר צבאי הזמין רק למקלטים צבאיים שהם גם בעלי דרגת דיוק גבוהה יותר. דרגת הדיוק נובעת מהיכולת לבצע השוואה בין שני התדרים ולבטל את השפעות היוניספירה הגורמת לעיוות מסוים של הגל. כמו כן ככל שקולטים אות מיותר לווינים, המיקום המתקבל מדויק יותר. תחנת הבקרה דואגת לבצע מדידות מדויקות מהקרקע של מיקום הלווינים, מיקומים שמשודרים בחזרה ללוינים ומהם למקלטים. מאחר ומהירות הלווינים גבוהה מאד, טעויות קטנות במיקום יכולות לגרום לטעויות גדולות במיקום המחושב, והנתונים מתעדכנים כמה פעמים ביום. שיטות ושימוש במערכות נוספות מאפשרות דיוק רב יותר אפילו עד רמה של סנטימטרים. הלווינים עצמם מקיפים את כדור הארץ בגובה של כ-22000 קילומטר, במסלולים נמוכים מאשר לוויני תקשורות. משך ההקפה הוא כ-12 שעות

באופן תיאורטי ממשלת ארצות הברית יכולה להגביל את השימוש ברשת רק למקלטים צבאיים ולהפסיק לשדר בכל שאר התדרים. מיותר לציין כי השפעות הורדת המערכת יכולות להיות הרסניות. כתוצאה מכך מפותחות כיום עוד 3 מערכות GPS, מערכת רוסית, מערכת סינית ומערכת אירופאית, גלילאו בה שותפה גם ישראל.

לווין GPS לפני שיגור
לווין GPS לפני שיגור

לווין GPS בחלל
לווין GPS בחלל

לדף הראשי של פרשת בשלח

שימורים

בפרשת בא בתיאור יציאת מצרים מופיע הפסוק הבא (שמות י"ב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". אמנם השורש ש.מ.ר. מופיע במקרא פעמים רבות, אולם צורה זו היא יחידה. על שתי ההופעות של המלה בפסוק אומר האבן עזרא:
ליל שמורים הוא לה' -
על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף: שמורים לכל בני ישראל לדורותם - נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם.
ראב"ע מנסה לענות על הקושי מדוע נאמר פעם אחות שימורים לה' ופעם אחת שימורים לבני ישראל ומסקנתו היא שה' שמר בלילה הזה על בני ישראל. לפירוש אחר לגמרי מגיע הרמב"ן (דבריו ארוכים והובאו בקיצור)
(מב): ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים -
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם
וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י): ושמרת את החוקה הזאת, ואמר (דברים טז א): שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אלבתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:
הרמב"ן מפרש כל מילת שימורים בנפרד. בפעם הראשונה - שימורים לה', הלילה הזה שמור מזה זמן רב לצורך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים והוא סוף הזמן של השעבוד שנקבע כבר לפני מאות בשנים. הופעתה השניה של המילה מלמדת על כך שבני ישראל צריכים מעכשיו והלאה לשמור את הלילה הזה בצורה מיוחדת (חג הפסח).

בימינו המילה שימורים, מתייחסת למזון שניתן לשמור אותו למשך זמן רב. גם המצות, הן מאפה שנשמר זמן רב מאד, לעומת לחם רגיל. תהליך אפיית המצות ובעיקר ייבושן המהיר גורם לכך שהן קשות ויבשות וכתוצאה מכך נשמרות לזמן רב ולא מתקלקלות, הדבר נכון גם לקרקרים וללחמית הזכורה לטוב ממנות הקרב הצהליות.
המזון החשוף לאויר, בא במגע עם חמצן ומתחמצן (תהליך הדומה להחלדה של מתכת), עם אנזימים, חיידקים ופטריות המפרקים אותו וגורמים לו להירקב ולהיות לא ראוי למאכל אדם. שיטות השימור השונות מרחיקות את המרכיבים האלו ובכך מאפשרות למזון להישמר תקופה ארוכה הרבה יותר. השיטות הנפוצות ביותר היו של ייבוש המזון (בשמש, או מעל מדורה - עישון) או המלחתו בכמות גדולה מאד של מלח. באזורים קרים, היה מקובל להטמין מזון בקרח, דבר ששמר אותו זמן רב בדומה למקררים של ימינו. בקור, החיידקים מפסיקים להיות פעילים ולהתרבות ולכן המזון לא מתקלקל יותר. עם הפשרת המזון גם החיידקים חוזרים לחיים והמזון יתקלקל שוב. רק במאות השנים האחרונות הובן שחימום המזון  לטמפרטורה גבוהה הורג לחלוטין את החיידקים, ותהליך הפיסטור שאיפשר הארכת זמן מדף של מוצרי חלב ומוצרים נוספים והקרוי על שם ממציאו, לואי פסטר, היה מהפיכה רצינית. כל החלב הנקנה בימינו מפוסטר ונקי מחיידקים ולכן אפשר להשתמש בו במשך מספר ימים. למעשה גם את החלב הרגיל שקונים בקרטונים ניתן לשמור כיום או יומיים ללא קירור כלל (כל עוד לא נפתח) מאחר והוא ארוז במיכל חשוך, לא חשוף לקרני אור (המכילות קרינת UV התורמת גם היא לקלקול המזון) ואטום ולכן לא מאפשר כניסה לחיידקים נוספים. חלב בשקיות חשוף לקרני אור ולכן יחזיק מעמד פחות זמן.
היכולת לשמר מזון לזמן ארוך הייתה בעלת חשיבות מרובה מבחינה צבאית ונפוליאון הציע פרס כספי לממציא שיטת שימור המזון. ואכן הרוקח הצרפתי ניקולא אפרט המציא את האב טיפוס של פחית השימורים המוכרת לנו, שאמנם הייתה עשויה בהתחלה מזכוכית אך מהר מאד הוחלפה לפח אטום. בשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, התשובה במקרה של השימורים ברורה. הפותחן הומצא רק כמה עשרות שנים לאחר המצאת הפחיות ועד אז היה צריך לשבור או לחתוך את הקופסה בצורה כלשהי.
כמו כן היה מקובל להוסיף חומרים משמרים למזון. אלו הם כימיקלים, טבעיים יותר (מלחים שונים) או פחות (ורוב החומרים שאינם טבעיים מוצאים משימוש מטעמי בריאות) שמאריכים עוד יותר את משך חיי המזון, מונעים התפתחות של חיידקים וחימצון של המזון. כיום רוב חברות המזון משתדלות להשתמש בשיטות של הרתחה להריגת החיידקים, שאיבת כל האוויר ואטימה כמה שיותר מוחלטת. הואקום הוא זה הגורם לכך שפתיחה של קופסאות סגורות ישמיע פאק קטן ויגרום לשינוי במכסה (שבדרך כלל יקפוץ מעט החוצה). זה סימן לכך שהבקבוק אכן היה אטום כראוי ומשמש כסימן לדעת האם האטימות נפגמה או לא. שיטה זו מקובלת לרוב במזון לתינוקות.
בנוסף חומרים שמתאימים לשימור הם סוכר ואלכוהול. חומרים אלו בריכוזים גבוהים אינם מאפשרים התפתחות חיידקים. זו הסיבה שמשקאות אלכוהוליים יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים וגם שמוצרים מתוקים כמו ריבות, או דבש לא יתקלקלו במשך זמן רב אך למרות כל הנאמר, מומלץ לא לצרוך מזון מעבר לתאריך הרשום כפג תוקף.

צפרדעים ודו חיים

מחלקת הדו-חיים היא מחלקה מרתקת בעולם החי, אולם כזו שמשום מה זכתה לשם לא כל כך מוצלח. דו-חיים הם בעלי חיים המתחילים כראשנים בסביבה מימית (אך לא בים! רק במקווי מים מתוקים) ולאחר סיום הגלגול הראשון שלהם עוברים ליבשה. למעשה, דו-חיים, למעט מינים בודדים, זקוקים לסביבה לחה בכל חייהם ולכן יהיו תמיד קרובים למקור מים. על מנת לשמור על עורם לח, הם מפרישים באופן קבוע ריר, שאולי היה אחת הסיבות  לרתיעה הלא מוצדקת של בני אדם מהם בנוסף לקרקורים שלא תמיד נעימים. הרחיק לכת המדען השוודי קרולוס לינאוס (שטבע את המונח הלועזי אמפיבי לציון מחלקת החיים הזו) כשתיאר את הצפרדעים "נתעבות בגלל גופן הקר, צבען החיוור, השלד הסחוסי שלהן, עורן המטונף, חזותן האכזרית, ריחן הדוחה, קולן הגס, מקום מגוריהן המזוהם והארס הנורא שלהן..." (תרגום מתוך הספר חיבוק הקיסר מאת ג'פרי מאסון). ללא ספק הגזמה פרועה שעושה עוול לבעלי חיים מענינים אלו.
במחלקה אלפי מינים אולם בישראל, נשארו מינים בודדים בלבד המתחלקים לשני סוגים עיקריים:
שני מינים דומים ללטאות - אלו הסלמנדרה המצויה וטריטון הפסים וחמישה מינים דומים לצפרדע והם בצפרדע הנחלים, אילנית ירוקה, קרפדה ירוקה, חפרית עין החתול ועגולשון שחור גחון. העגולשון נחשב במשך שנים למין נכחד עד שהתגלה מחדש בשמורת החולה. באופן כללי קשה יותר ויותר לראות דו חיים למעט הצפרדע והקרפדה השכיחות למדי. סלמנדרה, לטאה מקסימה בצבעי שחור כתום עזים, זכתה למיתוס מפוקפק של לטאה הנולדת באש ולכן כל מי שיתמרח בדמה יהיה חסין אש. אגדה זו מופיעה אף בתלמוד הבבלי (חגיגה כ"ז א): "אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה". ההשוואה לא הועילה רבות לסלמנדרה, היא כמובן אינה חסינה מפני אש ולמיצער גם לא מפני האדם.
גם הצפרדעים והקרפדות לא זכו ליותר מדי סימפטיה, ממכת צפרדע המפורסמת של מצרים דרך סיפורי האחים גרים, ציורים של פיטר ברויגל עוד בו הן מתוארות כחיות לא נעימות. נציין גם כי יש מיני צפרדע רעילים במיוחד ואינדיאנים בדרום אמריקה משתמשים בהם ליצירת חיצי רעל קטלניים במיוחד. הצפרדעים קיימות במחבר גדלים, ממילימטרים ספורים והגדולה ביותר, זכתה בצדק לשם צפרדע גוליית. אורכה יכול להגיע ל-35 סנטימטרים, משקלה ל-3 קילוגרים ומרחק ניתורה לשלושה מטרים!
בתורה הצפרדעים מופיעות אך ורק בסיפור מכת צפרדע ופעמיים נוספות בתהילים, בפרקים המתייחסים למכות מצרים (ע"ח מה ובפרק ק"ה ל). שני פרקי תהילים אלו מרתקים לצורך השוואה, לא כל המכות נזכרות בהם ואלו שמוזכרות, באות בסדר שונה מהסדר בפרשת שמות. השוואה זאות חורגת מתחום המאמר אבל מומלץ לעיין בפרקים במלואם.
נחזור לספר חיבוק הקיסר, ונביא ממנו עוד כמה עובדות מרתקות על צפרדעים (עמודים 82-89). רוב הצפרדעים הופכות מראשן לצפרדע תוך זמן קצר, לפעמים ימים אחדים, אולם יש צפרדעים הנשארות כראשנים במשך שנה או שנתיים. כמובן שהמהירות היא תנאי לסביבה הלחה. מקומות בהם יש שלוליות חורף שמתייבשות, אינן מאפשרות לראשנים להישאר ראשנים לתקופת זמן ארוכה. יש צפרדעים שנכנסות לשנת חורף וקוברות את עצמן בבוץ. התנהגות זו בלבלה את אריסטו שטען שהצפרדעים נולדות מתוך הבוץ. חלקן, אילניות אפורות, מיצרות רכיבים נגד קיפאון (גליצרול) המאפשר להם לקפוא בקרח ולהפשיר לאט לאט. בהמשך מובאות עובדות מענינות על גידול הראשנים שמתבצע בעיקר על ידי הזכרים ובצורות שונות. חלק נושאים את הביצים והראשונים בתוך פיהם, חלק בשקים הצמודים לגופם, חלק במעין שרוכים ארוכים של דבוקות ביצים ועוד.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים קרקור עז, תשכחו מעט מהדעות הקדומות ונסו לצפות ולראות בבעלי חיים מרתקים אלו.
צפרדע מצויה
צפרדע מצויה - ויקיפדיה - צילם: Richard Bartz

עוד מאמרים לפרשת וארא





הצפנות

לצפנים ולהצפנות קשר כפול לפרשת שמות. הקשר  הלשוני הוא בפסוק המתאר את לידת משה (שמות ב): "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: ולֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". הצפנה פירושה להסתיר, להחביא ובימינו הכוונה היא לדרכים להסתרת הודעה או מידע כאשר רק אנשים מעטים יודעים לפענח את המסר. מעניין, ששני השורשים, צפן ופענח מופיעים כבר בספר בראשית בכינויו של יוסף: "צפנת פענח" - יוסף הוא זה שמפענח את המסרים המוצפנים (במקרה זה חלומותיו של פרעה). בעוד השורש פענח מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, השורש צפן נפוץ הרבה יותר. גם הכיוון צפון, מקורו במשמעות זו. השמש לא נראית לעולם בצפון (לפחות לא מישראל. באיזורים הטרופיים ובחצי הכדור הדרומי, השמש אכן נמצאת בצפון), ולכן צד זה נסתר מהשמש. השורש משמש גם בתור שם: אליצפן, צפניה ועוד. ומופיע פעמים רבות בספרות החוכמה (איוב, משלי תהילים) למשל:
  • כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי (תהילים כ"ז ה)
  • הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם-יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז' יד)
  • צֹפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא (משלי כ"ז טז)
פרט לשורש, מופיע בפרשת שמות קוד מפורש ואלו המילים "פקד יפקוד". את הסימן נתן יוסף ממש לפני פטירתו (בראשית נ' יד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לאחר מכן, כל אלו שטענו שהם הגואלים, נדרשו להגיד את הצירוף הזה אך כשלו בכך, עד שבא ה' למשה ונתן לו את הסימן (שמות ג' טז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם". ואכן בני ישראל מאמינים (שמות ד' לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲו". המדרשים מפרשים כי מי ששמרה את הקוד בזכרונה הייתה לא אחרת מאשר שרח בת אשר, ששמעה עוד את יוסף והיתה שריד אחרון מהמשפחה המקורית שירדה למצרים.

צפנים היו מקובלים כבר בעולם העתיק בתור דרך להעברת מסרים. הצפנים הראשונים היו פרימיטיבים ביותר והתבססו על החלפת אותיות. בתנ"ך, ניתן למצוא צופן פשוט מעין זה (ירמיהו נ"א א): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל-בָּבֶל וְאֶל-יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית". לא מצאנו מקום בשם לב קמי אולם בצופן אתבש פשוט (א=ת ב=ש וכו') מתברר כי פירוש המילה הוא "כשדים". צופן אתבש מופיע שוב באותה נבואה בפסוק מא: "אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל-הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם" ששך=בבל. מאחר ובנבואה מופיעה בבל מפורשות וגם כשדים, השימוש בצופן הינו מסיבות ספרותיות גרידא ולא על מנת להסתיר את מושא הנבואה.

צופן אחר הוא פשוט שימוש בשפה אחרת. לפעמים ההורים מדברים אנגלית כאשר לא רוצים שהילדים יבינו (או יידיש, או כל שפה אחרת) וגם את זה אנו מוצאים בתנ"ך(מלכים ב' י"ח כו): "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה". את האיומים של רבקשה עדיף שלא כל העם יבין.
שיטת הצפנה נוספת שזכתה לפרסום רב בשנים האחרונות היא בדילוגי אותיות. מסרים מוחבאים בתוך טקסט בדילוג קבוע של אותיות. קיימים ספרים שלמים על מסרים רבים המוחבאים בתורה וכנגדם אותה כמות של מאמרים ומחקרים המראים שהכל בגדר ההסתברות הסטטיסטית.



צפנים אחרים התבססו על רישום ההודעה בתבנית מלבנית, חלוקת המלבן וכתיבתו מחדש לפי מספר טורים, בדרך מוסכמת מראש על שני הצדדים, שימוש בסימנים במקום אותיות ועוד. החיסרון בכל הצפנים האלו הוא כי בכל שפה יש אותיות ומילים שמופיעות הרבה יותר מאחרות ובכלים פשוטים ניתן להתחיל ולהפעיל ניחושים ולהבין את כל ההודעה. שיטה מתקדמת יותר הייתה בחירת מילים מתוך ספר או טקסט מסוים שנמצא בידי שני הצדדים, כאשר כל מילה או אות מתוארת באמצעות מיקום בספר (עמוד, שורה וכו'). היתרון הוא שאפשר לקודד כל אות בהרבה דרכים ולהתגבר על הבעייה הקודמת. ככל שיכולות הפיענוח השתכללו, כך שופרו מנגנוי ההצפנה ואולי השיא של מנגנוני החלפת האותיות הוא מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, שהגיעה לידי שכלול כאשר כללה החלפות מרובות של אותיות ונחשבה בלתי ניתנת לפיענוח, ללא ספרי הצופן. סיפור האניגמה, והמאמצים הרבים שהושקעו בפיענוחה על ידי הבריטים זכו לסרטים ולספרים רבים (ספר מבוא בהיר ופשוט הוא סודות ההצפנה של סיימן סינג).
בימינו, ההצפנות מבוססות על אלגוריתמים מתימטיים המתבססים על מספרים ראשונים גדולים מאד. קל מאד להכפיל שני מספרים ראשונים שכל אחד מהם בין מאה או מאתיים ספרות, אבל קשה מאד וצריך הרבה זמן לקחת מספר גדול של 300 ספרות ולמצוא אילו שני מספרים ראשונים מרכיבים אותו. הבדל זה בקושי מאפשר הצפנה תוך שימוש במספר הראשוני ופיענוח רק אם יודעים את שני המספרים המרכיבים אותו. כול המסחר המודרני, והשימוש באינטרנט מבוסס על הצפנה זו. מאחר וכח המחשוב עולה, ואין שיטת הצפנה טובה יותר, הדרך היחידה להתגבר על יכולת הפיענוח של המחשבים החזקים היא החלפה תדירה של המפתחות ושימש במפתחות ארוכים יותר ויותר. מאחר וידועים גם מספרים ראשוניים עם 12 מיליון ספרות, מספר עם 100 ספרות נחשב ממש קטן. קבלו רשימה . המחשב שלי לא התקשה להכפיל את שני המספרים האחרונים, כל אחד באורך 200 ספרות ולקבל בפחות משנייה את המספר המפחיד הבא

518744426209940032637855475617557025917144423166552003315289664590377195318492322973520569323405172261908438289324128271333661507263696780286377802594407191964028205929036813787772836191301797195714485178441679052979708166856939088704968059856292276727594925491529584624281571173863337802530099467381783487449767530028549828461979120374978925688102474250733212104033943466362235813574599354670767441


תהליך הפוך למציאת שני המספרים הראשונים המרכיבים מספר זה, יקח זמן רב מאד

אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית
אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית




מומיות וחניטה

כמעט כל מי שמבקר בפעם הראשונה במוזיאון הבריטי ניגש ישר לאגף המומיות בחדרים 62-63 בקומה השנייה. המומיות המצריות, מהוות אטרקציה והחדרים תמיד מלאים. במאמר מוסגר נעיר שהאטרקציה השנייה במקום היא אולם הפרתנאון היווני, ולמבקר הישראלי גם האולם עם הלוחות המתארים את קרב לכיש (חיקוי של הלוחות, וגם כמה ארונות קבורה מצרים נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים, לא חייבים להרחיק עד לונדון).
בפרשת ויחי, אנו נתקלים בתהליך החניטה (פרק נ' פסוק ב): "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". יעקב נחנט, כבוד השמור למלכים, אך נראה שיותר מהכבוד, כיוון יוסף לסיבות פרקטיות, שיאפשרו לקבור אותו לאחר תקופת אבל ומסע לארץ ישראל. גם יוסף עצמו נחנט אולם הוא אינו נקבר בארץ ישראל אלא: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" וכך מסתיימת הפרשה וספר בראשית כולו.

חניטה היא תהליך עתיק יומין לשימור הגוף, תהליך שהיה קיים בכמה תרבויות אולם המצרים הקדמונים, עקב אמונתם הדתית, שיכללו אותו לכדי אומנות. חלק מהאיברים הפנימיים הוצאו מהגוף, והגוף הושקע בתמיסת נתר (תערובת של מלחים שונים), חומר השימור של אז, לאחר תקופת מה, שהתורה מציינת שאורכה ארבעים יום, הושלם תהליך השימור, לגופה נוספו עשבים ריחניים, שמנים אתריים ובשמים, העיניים הוחלפו בעיני אמאייל והגופה כולה נעטפה בתכריכי פשתן ארוכים המוכרים כל כך מסרטי האימה. מומיות שנמצאו נחקרו בעת האחרונה באמצעות כלי הדמייה משוכללים (CT, MRI וכו') שכן שיטות אחרות היו פולשניות והיו פוגעות במומיה.
ארונות הקבורה המצריים היו יצירות אומנות בפני עצמן. המכלים נקברו במספר ארונות, כולם בנויים לפי מידה, מקושטים מבפנים ומבחוץ, עשויים מעץ ומזהב, כאשר כמו במטריושקות הארונות היו אחד בתוך השני, בהבדלי גודל מדויקים. הכנת הארונות ארכה זמן רב.
אחד הפרעונים הידועים ביותר הוא תות-אנך-אמון, מלך מצרי שמלך במאה ה-14 לפני הספירה, לפני התקופה שבני ישראל היו שם ולמעשה לא היה ידוע כלל עד הגילוי המפתיע של קברו בשנת 1922. יחודו של הקבר היה שהוא כמעט ולא נבזז על ידי שודדי קברים והתגלו בו ממצאים ארכיאולוגיים יקרי ערך, אחד מהם, ארון זהב במשקל של טון שהכיל את המומיה של תות-ענך-אמון, שמת בגיל צעיר מסיבות שעד היום לא ידועות. המלכים לא נקברו לבד, תכשיטים, חיות המחמד שלהם ועוד דברים נוספים שישמשו אותם בעולם הבא, נקברו איתם. כל העתיקות מקבר תות הם של מצרים ומוצגים בקהיר ובלוקסור. לעיתים נדירות, ממשלת מצרים משאילה את המוצגים לתערכות בעולם, והזדמן לי לראות אותה באנגליה.
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי

נחזור ליוסף, את המשך אנו מוצאים ביציאת מצרים (שמות יג יט): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". שימו לב, משה לא לוקח ארון, אלא את העצמות, ואולי תהליך החניטה נכשל, או שבהתאם למסורת היהודית, אין חשיבות לשימור הגוף. הסיפור מגיע לסופו רק 54 ! שנה לאחר מכן, כאשר בני ישראל קוברים את יוסף, בשכם (יהושע כ"ד לב), בפסוק הלפני אחרון בספר יהושע: "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה".

לדף הראשי של פרשת ויחי

מדע בפרשה - כלכלה ושימור זרעים

השתלטות על אדמות מצרים

בסוף פרשת ויגש מופיע פרק כלכלי המתאר כיצד יוסף רוכש את אדמות מצרים (מ"ז יג-לא). קוראים מודרנים מנצלים לעתים קטע זה על מנת לנגח את יוסף, הקפיטליסט החזירי, המנשל אנשים מאדמתם. קריאה כזו שגויה בעיני, ומתנתקת מההקשר בו הטקסט נכתב. ננסה לקרוא פרשייה זו בצורה אחרת לחלוטין ותוך קישורה לתקופת הזמן המתוארת ולמעשה נבין ממנה עד כמה גדול היה מעשהו של יוסף, ואולי בזכות מעשה זה זכה להיקרא יוסף הצדיק.

דילמת החקלאי

אנו רגילים לקנות את הלחם שלנו בסופר או במאפיה, טרי וחם ולעיתים אפילו פרוס וארוז. אולם חשוב לזכור שהמצב הטבעי של זרעי הדגנים נותן לאיכר שקצר אותם שתי אפשרויות בלבד:
  1. לאכול את הזרע.
  2. לשמור את הזרע ולהשתמש בו להצמחת יבולי השנה הבאה.

בעצים ופירות הבעיה לא קיימת אולם בדגנים (וחלק מהירקות האחרים) זה המצב. כיום חקלאים לרוב לא שומרים זרעים אלא רוכשים אותם מתוצרת מיוחדת למטרה זו אולם במקומות בהם החקלאות מסורתית וישנה, בכל שנה יש את הדילמה כמה זרעים נאכל וכמה זרעים נשמור (מכל משמר - אסור שיתייבשו ואסור שייספגו לחות) לשנה הבאה. 

והנה כאשר יש בצורת, הדילמה היא עניין של חיים ומוות פשוטו כמשמעו, ובפרט אם יש ילדים קטנים, שצריך להאכיל או שהאם צריכה לאכול על מנת להניק אותם. ואכן עד היום, במדינות אפריקה בהן יש משטרים מושחתים או אנרכיה, כאשר יש בצורת קשה הדילמה היא: אכול היום והסתכן במוות ברעב בשנה הבאה, או שחלק מבני המשפחה לא ישרדו עד לשנה הבאה. מציאות אכזרית ומעציבה ביותר.

במצרים העתיקה זו הייתה המציאות. לא לחינם בני יעקב מזהירים אותו שאם לא ירדו למצרים כולם ימותו. זו לא הגזמה אלא אמת לאמיתה. ואילו במצרים, יוסף השכיל לשמר את הזרעים ולבנות מחסנים גדולים. נכון הדבר שנהר הנילוס מבטיח אספקה שוטפת של מים, אולם לעתים היו דווקא יותר מדי מים וההצפות הרסו את היבולים. רעב לא בהכרח נובע מבצורת (ראו הרחבה על הנילוס).

לזרעים, יש תאריך תפוגה, גם בתנאים אידיאלים הם מחזיקים מעמד זמן מסוים בלבד. כאשר יש עודך עצום של זרעים, אנשים פרטיים וחקלאים פשוטים לא יכולים לשמור אותם בתאנים טובים ליותר משנה אחת, אולם אם כמות הקרקע שלהם מוגבלת, מה יעזרו להם יותר זרעים? הם אולי יוכלו טוב באותה שנה ואולי גם המקנה יגדל אבל בשנה הבאה, יהיה צריך להאכיל יותר פיות של אנשים ומקנה ולא יהיה מאיפה. שלטון מרכזי חכם ובעל משאבים יכול לנהל את הזרעים. כנראה יוסף ריענן את המחסנים מדי שנה (כלומר, כל הזרעים החדשים אוחסנו, וזרעים ישנים יותר נאכלו ונזרעו ממש בסמוך למועד פוג התוקף). כך היה ליוסף מאגר זרעים גדול מספיק גם להאכיל את כל האוכלוסייה וגם להמשיך לזרוע ולגדל עוד חיטה בתקופת הבצורת (בכמות קטנה יותר, אבל כזו המספיקה להמשכיות הזרעים).

מאחר ולאנשי מצרים נגמר הכסף לקנות זרעים אחרים, יוסף מוכר להם את הזרעים תמורת רכושם וקרקעותיהם והופך אותם למעשה לשכירים, אולם מהלך זה מתקבל באהדה ובברכה רבה בידי הציבור המבינים שמאותו רגע, הדילמה - "לאכול או למות" לא תחזור. מאותו רגע, השלטון המרכזי אחראי לכך שלא יהיה יותר מוות ברעב. זהו חידוש גדול מאד בעולם העתיק, והחידוש הזה רשום על שמו של יוסף. המצרים למעשה מציעים למכור את עצמם לעבדים חסרי זכויות, אולם יוסף שהיה עבד בעצמו, לא מוכן לכך ולכן המס אותו קבע יוסף על ההכנסות עומד על עשרים אחוזים בלבד, אחוז מס שאני מניח שרבים היו שמחים לשלם כיום, ומאפשר צבירות רכוש ורווחים מחדש תוך כמה שנים.

יוסף הוא למעשה סוציאליסט הוגן במיוחד. אין זה קומוניזם כדוגמת הרעב באוקראינה בשנת 1932 כאשר כל מה שהאיכר מגדל נעלם לטובת השלטון המרכזי. הקולקטביזם באותה תקופה נועד לכאורה לחלק את המשאבים בשווה בין כולם, אבל ידוע לנו שלרוסים לא הייתה בעיה להרעיב את אוקראינה, והמזון והשפע הגיעו לבכירי המפלגה. אצל יוסף המצב שונה, הזרעים נשמרים קרוב למקום הגידול (נבנו מחסנים רבים קרוב לערים) וישנה אפשרות לאיכרים שאמנם מכרו את אדמתם, לקבל אדמה אחרת, לקבל ביטחון סוציאלי של אספקת זרעים וגם לשמור על עצמאות כלכלית מסוימת. לא עבדות ולא צמיתות. מנהיג כזה הדואג לכל התושבים, לא היה טרם יוסף. רמז לכך אפשר למצוא גם בתורה עצמה.

כאשר יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחים, הם חוששים מנקמה אבל יוסף מרגיע אותם ואומר (מ"ה ז) :"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". בזמן זה יוסף חושב שכל המהלך האלוקי של מכירתו למצרים ועלייתו לגדולה היה בכדי להציל את משפחתו. אולם בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב, האחים שוב חוששים מנקמה ואז יוסף אומר להם: (נ' כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יוסף מבין שבתוקף תפקידו הוא אחראי למיליוני תושבי האזור ולא רק למשפחתו המצומצמת, כמה עשרות נפשות. קבלת אחריות זו, ועמידה בה, תוך ויתור על חזרה לחיק משפחתו שהיו הרחק מהבירה מזכה אותו ביושר בתואר יוסף הצדיק.


נחזור לזרעים. החקלאות המודרנית גרמה לבעייה חמורה בתחום המיגוון הביולוגי ועשרות ומאות זנים של ירקות לא גדלים יותר. אם בעולם קיימים כ-7000 זנים של תפוחי עץ, הרי שבחנות הפירות, אם תשיגו חמישה סוגים שונים, סימן שבאתם ביום טוב. אותו דבר לגבי כל הגידולים. בארצות הברית, כמעט כל גידולי תפוחי האדמה הם מזן מסוים ומיועדים לשמש בתור טוגנים (צ'יפס) ברשת מקדונלד. הסכנה בכך היא רבה מאחר ונגיף או חיידק או פטרייה או כל דבר אחר יכול לתקוף את הזן ולגרום לרעב. תופעה כזו בדיוק קרתה באירלנד והובילה שם לרעב הגדול בשנים 1846-1852.

כיום כאשר המודעות לחיים בריאים עלתה, יש חזרה מסוימת לגידולים מגוונים יותר ובפרט שגידולים אלו הם לרוב בעלי טעם טוב יותר. על מנת להגן על המיגוון הקימו מדינות רבות מאגרים של זרעים, בהם נשמרים זרעים בקפידה רבה ובתנאים אופטימליים של חום, תאורה ולחות ויכולים לנבוט גם לאחר שנים רבות.

הבנק העולמי המרכזי לזרעים נמצא באיים הנורבגיים - כספת הזרעים העולמית של סבאלברד. במקום שורר קרח עד, הלחות כמעט אפסית, והכספת - כספת לכל דבר כמו בבנקים בשוויצריה, בנויה במכרה פחם נטוש בתוך הר. גם ישראל הפקידה זרעים רבים בכספת והם משמשים מעין מאגר חירום (בנוסף למאגרים מקומיים). מקור אחר להחזרה של זנים, היא חזרה לזני בר הנמצאים בטבע וביותם מחדש למינים בעלי אפשרות גידול מסחרי.
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה. מקור: ויקיפדיה מתי טרפ

הנילוס

בפרשת מקץ, מקום מרכזי ליאור - נילוס. התנ"ך אינו ספר גיאוגרפיה אולם ללא הבנת הגיאוגרפיה של מצרים ושל נהר הנילוס, הבנה של פרשת מקץ היא קשה ביותר. הרחבת ההבנה תתרום גם רבות להבנת פרשת וישב וחלומות יוסף המוקדמים. במאמר נסביר את חשיבות הנילוס למצרים ואת ניהול משק המים במצרים.לצורך המאמר נעזרתי במחקרים של ד"ר יצחק פליקס וד"ר מיכאל גייל ותודתי לד"ר פליקס על הרשות להביא ממאמרו.

הנילוס הוא מהנהרות הארוכים בעולם. במצרים העתיקה במשך אלפי שנים ולמעשה גם בימינו מהווה הנילוס את מקור המים הכמעט יחידי. מצרים מדינה ענקית שכמעט כל תושבים נמצאים באחוז זעיר משטחה, ורוב שטחה הוא מדבר שומם וחסר חיים, פרט לכמה נאות מדבר קטנות. נתון זה לא השתנה גם במאה העשרים וגם לאחר בניית סכר אסואן, ששינה את כל משטר המים במצרים, וגם כיום בתמונות לווין ניתן לראות כי הנילוס הוא עורק החיים של מצרים כאשר מימינו ומשמאלו רצועה ירוקה דקה (קילומטרים בודדים בעבר ועשרות קילומטרים בודדים עתה) וכמובן איזור הדלתא, הירוק כולו.
תמונת לווין של מצרים

נהר הנילוס נחקר בתקופה העתיקה עד האשדות שלו (הראשונים מכיוון מצרים והאחרונים בנהר עצמו) הנמצאים בצפון סודן. מעבר לנקודה זו, לא יכלו בעבר הרחוק להרחיק פנימה למדבר ומקורות הנילוס לא היו ידועים. אבל תושבי מצרים הכירו היטב את התנהגות הנילוס שהייתה קבועה מדי שנה בשנה. בערך בחודשים יוני עד ספטמבר (לפי לוח השנה המוכר לנו כיום), התחיל מפלס היאור לעלות וקצב זרימת המים הלך וגבר. הנהר עלה על גדותיו או שהגיע למפלס גבוה שאיפשר שימוש בתעלות ההשקייה וכך הוצפו איזורים נרחבים בצדדי הנהר וכל איזור הדלתא. בחודשים נומבמר, דצמבר, ירדו המים והאדמה הייתה לחה ומלאת אדמה עשירה בחומרים טובים. מיד החלו לזרוע ובאזור אפריל החלו לקצור את היבולים כאשר הייתה גם אפשרות לגידול שני וקצירתו עד לחודש יוני בו החלו המים לגאות שוב. כך מדי שנה בשנה.

אולם היו שנים שבהם הגאות הייתה נמוכה מהרגיל ושטחי השדות לא הוצפו, אז היה אפשר להשתמש בתעלות השקייה ולדלות מים מן היאור לתעלות. לעיתים המפלס היה נמוך מדי, ואז שטחים נרחבים היה ללא מים ולא ראויים לזריעה. בשנים אלו היה במצרים רעב. במקרה הפוך, המפלס עלה יותר מדי וההצפות היו חזקות מדי ועד שהמים ירדו היה נשאר מעט זמן לביצוע מחזור גידול וגם אז היבולים היו דלים.

שנה או שנתיים חריגות היו כנראה עניין של שגרה אולם לכל איכר וחלקאי היה מלאי פרטי שהספיק לו, שבע שנים חריגות הן כבר עניין שדורש התערבות אנושית, וזו ההתערבות אותה יוסף מציע, ואפילו מסביר שהוא מסוגל לעשות (עוד על שימור זרעים ועל תוכניתו של יוסף), בניגוד לחכמי וחרטומי פרעה, שאולי הבינו את החלום, ואת המסר, אבל לא הצליחו להשיג שום פתרון לשנים מוזרות אלו, המבטאות את זעמם הבלתי ניתן לשינוי של האלים.

בכל אופן, במצרים העתיקה, גם מצב של עודף במים וגם מצב בחוסר מים יכול להוביל לרעב ולמחסור במזון. אין מדובר ברעב מסוג של בצורת קשה שבה לא יורד גשם כלל, אלא בחוסר הוודאות לגבי כמות המים שתהיה בנילוס והדרכים השונות להתמודד איתה. לכן הייתה חשיבות עליונה לניהול משק המים, ופתיחה בזמן הנכון של תעלות ההשקייה. והדרך להשגת המידע היא כמובן על ידי תצפיות, והמכשיר העושה זאת הינו מד גובה פשוט שכונה ניילומטר (מודד נילוס). זהו מד גובה שפשוט מודד את המפלס. בוצעו מעקבים סדורים אחרי המפלס במשך מאות בשנים החל מלפני 4000 שנה והנתונים היו חשובים ביותר.

דוגמה יפה לניילומטר מופיעה בפסיפס חג הנילוס בציפור. הפסיפס צולם ברזולוציה גבוהה על ידי יגאל פליקס. בניילומטר נראים סימני גובה IE - 15   IS - 16  IZ -17 , ועליית המפלס הייתה סיבה לחגיגה.
פסיפס חג הנילוס
פסיפס חג הנילוס. צילום: יגאל פליקס


כיום, הבדלי רמות המים וסיבותם ידועים לנו. מקורות הנילוס נחקרו במאה ה-18 והסתבר שלנילוס שני מקורות, הנילוס הלבן מקורו מאוגנדה מאזור קו המשווה, מימות ויקטוריה ואלברט (שכן מגלי המקורות היו מאנגליה). באיזורים אלו כמות המשקעים קבועה וקצב המים הנכנסים לנהר הנילוס קבוע ולא משתנה כמעט. גשמים שם יורדים במשך כל השנה ומאפשרים זרימה רצופה של מים בנהר בכל ימות השנה.

מקורו השני של נילוס, הנילוס הכחול, מעניין הרב היותר. מקורות אלו נמצאים באתיופיה ובהם המשקעים מרוכזים רק מספר חודשים בשנה בתקופת הקיץ. אויר חם המגיע מהאוקינוס ההודי הוא לח מאד ( כל מי שהיה בהודו יעיד שמאד חם שם ומאד לח שם) כאשר הוא מגיע לאתיופיה שהיא ארץ הררית ובעלת רמה גבוהה הוא עולה למעלה לגובה של כ-4000 מטר ומתקרר. אויר לח שמתקרר מוריד הרבה גשם ואלו הם גשמי מונסון לכל דבר שגורמים לעלייה משמעותית בזרם המים שנפגשים עם הנילוס הלבן באזור חרטום. מעט במעלה הזרם מצטרף לחגיגה גם נהר האטברה וכך כמויות מים גדולות מאד מצטרפות לנילוס הלבן ומכפילות פי כמה וכמה את כמויות המים בנהר כולו.

גם בימינו אנו שומעים על סכסוכים בינלאומיים הקשורים לנילוס. ממשלת אתיופיה מעוניינת לבנות יותר סכרים על הנילוס הכחול וממשלות המדינות בהמשך הנילוס כמובן מתנגדות.
מקורות נילוס
מקורות נילוס - משרד החקלאות האמריקאי

אולם מסתבר בתצפיות אחרונות שגם זרמי אוויר מהאוקינוס האטלנטי הצפוני ואפילו מהדרומי, דרך תופעת אל ניניו תורמים רבות לעליית המפלס בשנים מסוימות ובמחזוריות מסוימת. החוקר יצחק פליקס מצא שאכן יש גם מחזוריות של 7 שנים שבהם גאות היאור גבווהה לעומת שבע שנים שבהם גאות היאור נמוכה ובהן יש רעב.

ייתכן ויוסף, בהיותו במצרים, הספיק ללמוד הרבה על היאור. יוסף מתואר כנבון וחכם ואפילו כשהיה בבית הסוהר בודאי למד על מקומו. ידע גיאוגרפי זה, וסיוע אלוקי בפתרון החלומות (ראו מאמר נרחב על חלומות פרעה) אפשרו ליוסף להציע פתרון גם לחלומות וגם לבעייה, פתרון שפרעה קיבל ויישם.


להרחבה מומל מאד לקרוא את המאמר המלא מאת יצחק פליקס ומיכאל גיל

לדף הראשי של פרשת מקץ



בשמים בתורה

תעשיית הבשמים היא תעשייה עתיקה ביותר המתקיימת מאז תחילת האנושות. התעשייה עברה תמורות רבות וכיום היא תעשייה טכנולוגית ועתירת ידע וגם מגלגלת מחזור כספי של מילארדי דולרים בשנה. הרצון להריח טוב, היה רצון משותף לגברים ולנשים במשך אלפי שנים וכנראה לא יעבור אף פעם.
בפרשת וישב בספור מכירת יוסף אנו נתקלים בפסוק הבא (בראשית ל"ז כה): "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" רש"י מפרש במקום:
"למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע"
כבר אז שיירות הבשמים עשו דרכן מהגלעד לארץ מצרים שבה היה שוק משגשג למצרכים אלו ובעל מחירים גבוהים, ואכן דרכי המדבר כונו עוד במשך מאות בשנים "דרך הבשמים" והובילו מהמפרץ הפרסי דרך חצי האי ערב ועד לערבה ומשם דרך ארץ ישראל לנמלי הים התיכון והלאה לאירופה. בדרכים דומות הובלו גם התבלינים מארצות המזרח הרחוקות יותר, אולם בעוד שמחירי התבלינים שבעבר היו יקרים כזהב ירדו וצנחו, מחירי הבשמים עדיין בשמים, כיאה לשמם.

לבשמים חשיבות רבה לא רק בצורך האנושי להתייפות אלא גם בעבודת הקודש והם אחד מהדברים שבני ישראל היו צריכים לתרום למשכן: "שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". עבודת הכנת הקטורת הייתה עבודה סודית ועברה במסורת בבית אב. במשנה מסופר כי המשפחה שהכינה את הקטורת לא הייתה מתבשמת לעולם, ואפילו כלה מאותה משפחה לא הייתה מתבשמת שלא יוציאו עליהם לעז שהם משתמשים בקטורת המקדש לצרכי עצמם.
גם במגילת שיר השירים אנו מוצאים בשמים לרוב כדוגמת הפסוק הבא (שיר השירים ד' יד): "נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים" וכמובן במגילת אסתר המתארת כבר הגזמה פרועה (אסתר ב' יב): "ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".
זיהוי מיני הצמחים ששימשו לבשמים השונים, היווה מקור לא אכזב לרעיונות, הצעות ומחקרים, כולל ניסיונות שיחזור של מרכיבי הקטורת ובשמים נוספים המופיעים במקורות.בין הבשמים הידועים והחשובים ביותר נמצא המור, שזיהויו המקובל כיום בשיח המור שמקורו בתימן ובאתיופיה.
גבישי מור
גבישי מור - חומר חשוב בתעשיית הבשמים. מקור: ויקיפדיה


בימינו, תעשיית הבשמים היא תעשייה מורכבת, בושם אחד יכול להיות מורכב מעשרות חומרים שונים (אם לא מאות) שהרכבם נשמר בסוד. גם עיצובי בקבוקי הבשמים נוצץ כמו הבושם עצמו. מרכיבי הבשמים כוללים גם מוצרים מהחי, ובראשם בלוטת ירח של איילי המושק. הבלוטה ממוקמת בסמוך לאיברי הרבייה של האייל ומשמשת לחיזור. איילי המושק סבלו מאד מהדרישה לבלוטה ומחירו של מושק טבעי הינו יקר ביותר. למזלם של האילים, החומר כיום מסונתז בתהליך כימי, והאיילים חזרו לרעות בשלווה ביערות אירופה.

מדע בתורה - הכלאות והרכבות

ברשימת התולדות של עשו, מופיע פסוק שמטרתו לא ברורה:
וְאֵלֶּה בְנֵי-צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו (בראשית ל"ו כד). מהם אותם ימים ולמה הנושא צריך להופיע בתורה?

נעיין בפרשנים במקום
רש"י
את הימם -
פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם.
ולמה נקרא שמם ימים?
שאימתן מוטלת על הבריות.
דאמר רבי חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם).  

רמב"ן
אשר מצא את הימים -
כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד א): הם הפרדים. וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים. ואמר במדבר ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו. ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו:

ואונקלוס תרגם:

גבריא.
והנראה מסברתו, כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י), ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם, והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), ולא המציתך ביד (שאול): [דוד] (ש"ב ג ח). או יאמר שמצא אותם ונצל, והיה נודע בגבורה הזאת. ונכון הוא:
לעניננו נתמקד בפירוש המסביר שאותם ימים הם פרדים וזהו המין הראשון שאינו טבעי שהיה בעולם, אלא חובר משני מינים דומים. הפטנט על המצאה זו מיוחס לענה בן צבעון והתורה משמשת כאן כרשם הפטנטים הראשון בעולם. ייתכן וענה ראה פרד אחד שנוצר בחיבור טבעי והבין שאפשר לפתח "מוצר" חדש בעל שימושים מרובים.

הפרד הוא בעל חיים שימושי לאדם מאחר והוא גדול כסוס אך בעל יכולת סיבולת גבוהה יותר כשל חמור. בין רוב מיני בעלי החיים והצמחים הכלאות כלל אינן אפשריות. המינים שונים מדי בגנים שלהם ובמספר הכרומוזומים. לסוס - 64 ולחמור 62 והפרד באמצע עם 63. מרבית בעלי החיים שנולדים כתוצאה מהכלאה אינם פוריים ולכן הפרדים אינם קיימים בטבע, אלא רק כתוצאה מהכלאות ומהרבעות. בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל זכור לטוב "גדוד נהגי הפרדות", מיסודם של הגדודים העבריים ואף שימשו כמה שנים בצה"ל (ראו תמונה)
גדוד הפרדות הצהלי
גדוד הפרדות הצהלי מתוך אתר התמונות הלאומי


הכלאות שימושיות יותר נמצאות בתחום הצומח. בעוד שהתורה אוסרת הכלאות בבהמות ואף חרישה בשתי בהמות שונות, הרי שבצמחים יש אפשרות לבצע הכלאות במינים המקורבים מאותה משפחה. כמו כן האיסור הוא על פעולת ההכלאה עצמה אולם השימוש בצמח או בחיה מותר (לפחות לחלק מן הדעות) וכאשר ההכלאה היא בין שני מינים כשרים, החיה החדשה שלא הייתה קיימת בעולם מותרת לאכילה ודוגמה לכך הוא המולארד (הכלאה בין שני מיני ברווז שאחד מהם, בדומה לתרנגול הודו, עורר שאלות הלכתיות שונות מאחר והיה מין לא מוכר). 

בעוד שבחיות ההרכבה מבוצעת על ידי זיווג שני מינים שונים, או כיום בדרך של הזרעה מלאכותית, בצמחים ובעיקר בעצים ניתן לבצע הכלאה על ידי פיזור של אבקנים מזן אחד על שחלות פרחים נקביים של זן אחר. שיטה אחרת היא ההרכבה, משתמשים בכנה - עץ הגדל ומחובר לאדמה, ועליו מרכיבים ענף מעץ אחר, הוא הרוכב והוא נותן את הפירות הרצויים, בכך מאפשרים לרוכב חלש להתיישב על עץ גדול וחזק יותר. באם ההרכבה מצליחה הענפים מתחברים ונהיים לעץ אחד, ממנו ניתן לקחת ייחורים ולהרבותם (כאשר רוב העצים מגודלים מייחורים, ענפים של עץ קיים, ומעט מאד בצורה של צמיחה מזרעים, כדרך הטבע). מכאן שעל כנה אחת ניתן להרכיב כמה רוכבים ולקבל עץ אחד הנותן פירות שונים.

צורה אחרת להכלאה, בה מגיעים כבר לשאלות אתיות מרובות, היא שימוש בהנדסה גנטית, בה מחדירים לתוך תא של מין אחד, גנים ממין אחר (או גנים בעלי תכונה מסוימת מאותו מין) על מנת להשיג זן אחר. כל עוד מדובר בצמחים בלבד, הרי שבדרך כלל התוצאות הן טובות, גידולים עמידים יותר (ואפשרות להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה במהירות) אולם הבעיות האתיות מתחילות בהנדסה גנטית בבעלי חיים (שכפול הכבשה דולי) ואולי גם בבני אדם, נושא שהיה קיים רק בסרטי המדע הבדיוני, אולם טכנולוגית הוא אפשרי.

בהתייחס לשאלות אלו, דעת התורה ברורה ביותר, הכלאות בבעלי חיים אסורות לגמרי, והכלאות בצמחים מותרות כאשר המינים הם מאותה משפחה (לפי הגדרה הלכתית אשר שונה מההגדרות הביולוגיות של ימינו). בכך אולי רוצה התורה להגביל את "חופש היצירה" של בני האדם ולהימנע מאותן שאלות אתיות שתחילתן לא ברורה וסופן מי ישורנו.

לסיכום הלכתי של הנושא מאת הרב מלמד

גנטיקה בתורה

פרשת ויצא נותנת לנו הזדמנות לעסוק מעט בתחום המרתק של הגנטיקה והתורשה. מדע הגנטיקה הוא אחד המדעים המובילים כיום במחקר, ומאז גילוי מבנה הסליל הכפול ועד לפיצוח הגנום האנושי לפני מספר שנים, חלה בו התקדמות עצומות. התורה עצמה מספרת לנו על אירוע בו לגנטיקה ולתורשה תפקיד מרכזי (וכמובן, גם סיוע אלוקי ). יעקב עובד אצל לבן שנים רבות, יש לו כבר 12 ילדים, אולם הוא שכיר ולא צבר רכוש כלל על מנת לכלכל את משפחתו הגדולה. לבן לעומת זאת מתברך בעבודתו של יעקב והולך ומתעשר.
עוד קודם לכן התורה מתארת את לידתו של יוסף כגורם שהכריע את הכף ויעקב רוצה לחזור לביתו (בראשית פרק ל' פסוק כ"ה ואילך)
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי"

לא במפתיע, לבן, הידוע עוד מפרשת חיי שרה בחומריותו שואל שאלות רבות על התשלום, ובנדיבות מעושה מציע ליעקב לנקוב את שכרו. לבן מיתמם מעט אך מודה כי התברך בזכות יעקב ויעקב מזכיר לו כי לפני בואו היה רכושו מועט ביותר. בעוד אנו מצפים לשמוע סכום הגון לעבודה של שנים רבות  העסקה מתפתחת בכיוון בלתי צפוי
"וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר"
יעקב לא רק שלא רוצה שכר, אלא אפילו מוכן לדחות את תוכניות עזיבתו. לבן כמובן סקרן ביותר. את הכלל של אין ארוחות חינם, לבן מכיר היטב ובודאי הוא חושש ממלכודת של יעקב.
יעקב עובר לפרט את הצעתו
"אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי"
מבנה העסקה לא מאד ברור ולרש"י ולרמב"ם יש שתי הצעות. לפי דרכו של רש"י, יעקב מציע ללבן להסיר את כל הצאן המשונה מהעדר, כך שיעקב יישאר רק עם העיזים המושלמות, ורק העיזים המשונות שיוולדו לאחר מכן יהיו של יעקב
לפי הרמב"ם, יעקב יעביר ללבן דווקא את כל העיזים הלבנות המשובחות והוא ירעה רק את הצאן המשונה, והוולדות החדשים שיהיו לבנים יעברו ללבן.

לא משנה הפירוש, לבן לא מאמין למשמע אוזניו וחושב שיעקב השתגע. עיזים לבנות נחשבות טובות וראויות יותר וכבעל נסיון במרעה ידוע שעיזים משונות נולדות בתדירות לא גבוהה. לבן חותם מהר על העסקה
"וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ"
והעסקה יוצאת אל הפועל. למרות שהכתוב סותם מי זה שמסיר את הצאן יש להניח שמדובר בלבן שכן הוא האחרון המוזכר וגם הוא להוט לעיסקה, וגם הוא מפריד צאן שיש בו אך מעט לבן ומשאיר ליעקב רק את המשונות ביותר כמופיע בפסוק אחר כך.
"וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת"

ועכשיו לקשר הגנטי לפרשה. הקוד הגנטי, רצף ארוך של די.אנ.אי, קובע את התכונות של היצור החי. לכל גן יש שתי גרסאות, שולט ונשלט. כל יצור מקבל שני עותקים של כל גן, אחד מאביו ואחד מאמו, והתכונה נקבעת אצלו לפי הגן השולט. אם שני הגנים שקיבל הם שולטים, הוא יהיה בעל התכונה השולטת, ובוודאות יעביר אותה לצאצאיו. אם רק גן אחד שולט, הוא יהיה בעל תכונה זו אולם, בהסתברות של 50% יעביר אותה לצאצאיו. אם שני הגנים שקיבל הם הנשלטים, הוא יהיה בעל התכונה הנשלטת והפחות נפוצה וגם יעביר אותה לילדיו.

לפי פירוש רמב"ם, הצלחתו של יעקב ברורה, ברגע שהעדר כולל רק את העיזים המשונות, אלו עיזים ששני עותקי הגנים שלהם נשלטים ולכן כל הצאצאים שלהם יהיו בעלי התכונה הזו. מאחר ולבן הפריד את כל הצאן הלבן, הרגיל, זה שיש לו תכונה נשלטת, תכונה זו לא קיימת כלל בעדרו של יעקב ולא ייתכן שיהיו לו עיזים לבנות.


לפי פירוש רש"י, חוכמתו של יעקב גדולה עוד יותר. יעקב נשאר רק עם עיזים לבנות, אולם בניגוד ללבן שבטוח שמעיזים לבנות יצאו רק צאצאים לבנים, יעקב יודע בדיוק, מאחר ועקב אחרי הצאן במשך שנים, אילו עיזים לבנות, הן בעלות גן שולט אחד בלבד ולכן יכולות, בסבירות מסוימת להוליד עז משונה (כמובן שהידע הוא גם לזכרים וגם לנקבות). יעקב טורח לזווג רק את העיזים שייתכן ויוציאו עיזים משונות, והעזרה האלוקית מעלה את הסיכוי מ1 ל-4 לסיכויים גבוהים בהרבה.

"וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:"

לבן כמובן, אינו יכול למחות ולטעון לרמאות כלל, מאחר והוא למעשה הסכים, קבע ומימש את תנאי ההסכם.
פעולה נוספת של יעקב הינה קיצור משך המחזור והגדלת הפריון של העיזים. עם מחזור גידול אורך שנה הרי שיעקב בשיטת הפצלות והמים (שאינה ברורה) הצליח לגרום למחזור גידול קצר יותר ושכל עז תהרה ותמליט הרבה יותר פעמים. גם ידע זה, סייע מאד ליעקב ועושרו גדל.
יעקב רועה את צאן לבן
יעקב רועה את צאן לבן - ג'וזפה דה ריברה, איטליה ~1650


הדף הראשי של פרשת ויצא