אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף ואחיו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף ואחיו. הצג את כל הרשומות

פרשת וישב - דמותו של יוסף

פרשת וישב עוסקת בעיקר ביוסף. ננסה להבין מה התורה מספרת לנו על יוסף. כידוע יוסף מכונה, יוסף הצדיק, אולם אנו נראה כי כדי להגיע למעמדו זה עשה יוסף דרך ארוכה וקשה ביותר.

הדבר הראשון שאנו יודעים על יוסף מופיע בפסוק ב'. יוסף בן 17 הוא רועה צאן כמו כל משפחתו והוא נמצא בעיקר עם בני השפחות, ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. התמונה היא של בן צעיר, שאינו מקבל מקום במשפחתו. אחיו הגדולים בני לאה מתנכרים לו והוא גם אינו מתחבר ליתר האחים. שימו לב שפסוק זה מופיע עוד בטרם שמענו על יחס מועדף כלשהו של יעקב כלפי יוסף ומסקנתינו היא כי גם בהתנהגותו של יוסף עצמו היו פגמים שגרמו לאחים לשנוא אותו.

בפסוק הבא, אנו מופתעים לשמוע כי הוצאת הדיבה, שבודאי אינה עניין חיובי, לא זוכה להתייחסות כלל, להיפך, יעקב ששכל את אשתו רחל, מעביר את כל האהבה שלו כלפיה, ליוסף, על חשבון שאר בניו (שכבר היו גדולים). יוסף מכונה בן זקונים, למרות שבנימין צעיר ממנו בשנים רבות.

האחים רואים אתהיחס המועדף אל יוסף, ללא קשר למעשיו או לדבריו של יוסף ומפתחים רגש שינאה חזק כלפי יוסף עד כדי כך שלא יכולים לדבר איתו אפילו ברכת שלום פשוטה.

כנראה שיוסף, לא קורא את המציאות מסביבו כלל ואפילו לא מבין מה האחים מרגישים כלפיו, אטימות זו באה לידי ביטוי בכך שהוא מספר להם את חלומו, שכמובן לא יכול לגרום לשום תוצאה אחרת מלבד שנאה נוספת. גם את החלום השני הוא מספר להם, ופה הוא לא זוכה לתגובה. יש שתיקה רועמת והתעלמות של האחים. יוסף מספר את החלום לאביו, שוב לא ברור לשם מה ואביו גוער בו. היינו מצפים אולי שגערה זו קצת תאזן את הסיפור אבל כנראה שפעלה פעולה הפוכה. האחים מקנאים בו (לא שונאים אותו יותר אלא מקנאים, וכנראה גם הם מתחילים להאמין שיש משהו בדברי החלומות).

יעקב כמוהו כיוסף, כלל לא מבחן בשנאה זו. יעקב שולח את יוסף לראות מה שלום האחרים, הנמצאים הרחק בשכם, ויוסף הולך בשמחה. יוסף כלל אינו מבין לאיזו צרה הוא עומד להיכנס ומבחינתו האחווה עדיין קיימת שכן הוא עונה בפירוש "את אחי אנכי מבקש" לאיש ששואל אותו מה הוא מחפש.

האחים רואים את יוסף מרחוק ורוצים להורגו. הטעם לרצון זה הוא שבכך יבטלו את חלומותיו. שוב ראייה לכך שהאחים האמינו כבר בנכונות החלום. ראובן כבכור מתערב ומציע רק לזרוק אותו לבור מתוך מחשבה שהוא יציל אותו אחר כך. בדרך כלל לבן הבכור יש מילה אחרונה על יתר אחיו, לא ברור למה ראובן לא יכול היה לבטל את כל התוכנית ופשוט להגיד להם שלא בא בחשבון. כנראה גם מעמדו של ראובן התערער לאחר פרשת בלהה בצורה שהאחים לא ראו בו יותר דמות סמכותית. האחים מפשיטים מיוסף את הכותונת, כנראה להוציא באופן מיידי את הזעם שלהם עליו ומשליכים אותו לבור. לאחר מכן האחים יושבים לאכול כאילו לא קרה כלום. פעולה המראה עד כמה יחסם ליוסף היה מנוכר.

יהודה מציע למכור את יוסף, אבל שימו לב שהצעתו היא למכור את יוסף במקום להורגו. האם ייתכן כי האחים עדיין רצו להרוג את יוסף, או להשאירו בבור עד שיגווע? מאחר וגם יהודה לא יכול לשים סוף פסוק לסיפור ולשחרר באופן מיידי את יוסף, הרי שאנו מבינים (כפי שהבינו רוב הפרשנים) כי אותם אחים שהגו את המזימה הם שמעון ולוי, שאפילו ראובן ויהודה (אמנם לחוד) לא מסוגלים להם. יוסף נמכר (והפסוקים בתורה תמוהים מאד מאחר וצורת העיסקה לא ברורה ומעורבים שם האחים וסוחרים מדינים מצרים ישמעאלים ומדנים). ראובן שלא היה עם האחים (ולא ברור לאן הלך) חוזר ורואה שיוסף אינו בבור וקורע את בגדיו. ראובן חוזר לאחיו (כלומר גם האחים התרחקו מהבור) וכלל לא ברור אם הם מספרים לו כי מכרו את יוסף. כדי לטשטש את עקבותיהם הם מכתימים את כותנת יוסף בדם ושולחים אל אביהם. שימו לב לפסוקים לב-לו. יוסף אינו מוזכר בהם בשמו אלא בתיאור "בן", ובפסוק האחרון כדי לסמל את הפיכתו לעבד, שבימים ההם מעמדו היה כמעמדו של חפץ דומם, הוא מופיע חסר כינוי במשפט "והמדנים מכרו אותו".

יוסף שמגיע למצרים נמכר לעבד ומאז מצבו רק משתפר. התורה מספרת לנו כי ה' עם יוסף, וכי הוא מצליח וכי בעליו המצרי נהנה מאד מהצלחה זו של יוסף. גם מבחינה חיצונית יוסף מתואר כיפה תואר ויפה מראה, תיאור הזהה לתיאורה של רחל אמו. יופיו של יוסף מעורר עליו את תאוותה של אשת פוטיפר. יוסף מסרב וממאן ולפי פשט התורה עומד בכך בגבורה וטעמו לסירוב הוא גם כי אינו יכול לפגוע באמון של פוטיפר וגם אין הוא יכול לחטוא כלפי אלקים. בכך יוסף כבר מגלה רגישות יתר לסביבה שבה הוא נמצא. לעומת חוסר הרגישות למצוקות ולרגשות של אחיו, יוסף מבין בדיוק איפה הוא נמצא ומה הוא אינו יכול לעשות.

יוסף גם לא מנסה כלל להתגונן כאשר מאשימים אותו (או מפני שחשב שלא יאמינו לו, אולם מאחר ופוטיפר סמך עליו כל כך אפשר להניח שהוא מאמין לו יותר מלאשתו, וייתכן כי הוא העדיף להיות בכלא ולא לעמוד בנסיונות הפיתוי היומיומיים ואולי הבין כי מיצה את תפקידו בבית פוטיפר ומשם לא יוכל להתקדם).שימו לב שלא כתוב שפוטיפר כעס על יוסף אלא בצורה סתמית: "ויחר אפו". ייתכן לפרש כי פוטיפר האמין שאכן יוסף חף מפשע אולם לאחר ההצגה של אשתו לא הייתה לו הרבה ברירה והוא כעס על כך שהוא מאבד את העבד המוצלח שהיה לו. יוסף מועבר לבית האסורים וגם שם הוא מצליח ומקודם בדרגות.

יוסף מתמנה לשרת שני שרים בכירים בממלכה שהושלכו לבית הכלא. יוסף ער לרגשות שלהם ורואה אותם עצובים ומנסה להתעניין מה הבעייה. יוסף מציע את עזרתו בפתירת החלומות, אולם את הפתרון הוא משייך לא לעצמו כדרך חרטומי מצרים אלא לאלוקים. יוסף פותר את החלומות (וכפי שציינתי בתקציר הפרשה, הפתרון הוא הגיוני ואינו דורש ניחושים מיוחדים). יוסף מנצל את המצב ומבקש משר המשקים שיעזור לו להשתחרר. לכאורה פעולה זו נראית לנו הגיונית, יש הזדמנות אז תנצל אותה. שר האופים מבקש לפתור גם את חלומו, ויוסף, עונה לו בשורה נוראית. צורת התשובה של יוסף, אינה נעימה ואולי מראה כי עדיין יוסף אינו רגיש מספיק לזולתו. יוסף מבקש משר המשקים שיזכרו במילים (מ' טו): "כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר".

נראה מדברים אלו שיוסף רוצה חנינה ואת היכולת לחזור לארצו (הרחבה בנושא מדוע נענש יוסף).
ההזדמנות הבאה של יוסף מגיעה אחר שנתיים והיא כבר בפרשת מקץ. יוסף מגיע לעמוד לפני פרעה ועליו לפתור את החלום. שוב יוסף מודיע ישירות לפני פרעה כי לו אין כוחות אולם האלוקים יענה את שלום פרעה. יוסף מדגיש בפתרון את העובדה שהמסר הוא מסר אלוקי. יוסף מבין שיש לו הזדמנות ואפילו משיא עצות לפרעה (בחוצפה מסוימת, אולם יוסף מבין שזו ההזדמנות וחייבים לנצל אותה). העצה התקבלה ויוסף מוצא את עצמו ממונה על מצרים.

בנקודה זו מתחילה השאלה הקשה מדוע יוסף לא עושה מאמצים לחזור לארצו, לברר מה שלום אביו וכו'. פשט הכתוב סותם שאלה זו ורבו הדרשות בנושא. המידע היחידי הידוע לנו הוא הסיבות לשמות בניו של יוסף (מ"א נא-נב): "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹוהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". יוסף עדיין זוכר את ארצו ואת בית אביו אולם נראה שזה בתור זכרון ולא בתור שאיפה לחזור לשם, למרות שמצרים היא ארץ עוני, נראה שיוסף מבין שהוא צריך להישאר שם ואינו יכול כלל לחזור לארצו.

כאשר אחי יוסף באים אליו יוסף מתנכר להם, עדיין רואים אנחנו יחס של נקמה, נאמר גם בפירוש כי יוסף זוכר את החלומות ואולי הוא כבר מבין שהחלום הראשון התגשם (האחים כולם השתחוו לו), יוסף בעורמה מוציא מהם את העובדה (שהוא כבר יודע) שיש להם עוד אח ודורש להביאו. דרישה זו מטרתה היא להביא אליו את בנימין. מבחינת יוסף, בנימין הוא ילד בסיכון, ואין לדעת מה יעשו לו האחים כאשר הוא יגדל. האחים מבינים שנפלו לצרה וגם יודעים לקשר אותה היטב לאותה מכירה מלפני שנים רבות, כפי שמוכיחים הפסוקים:

  • ל"ז יט: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא"
  • מב" כא: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"

שימו לב למילותיו של ראובן בפסוק כב: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".

כאן יש הפתעה ראשונה ליוסף. ראובן חושב שיוסף מת! האחים כלל לא גילו לו שמכרו את יוסף. יוסף פתאום מבין שאולי לא כל האחים בדיוק ידעו מה קורה, וסדק ההתנכרות שלו נפגם. יוסף מבין מהר מאד כי כנראה שמעון ולוי מסוכנים כדהם ביחד (ובודאי מעשה שכם זכור לו), מפריד ביניהם ואוסר את שמעון.

יוסף אינו לוקח את הכסף אותו הביאו האחים לקנות אוכל, אלא טומן את הכסף בחזרה בשקיהם של האחים ללא ידיעתם, אולי כדי לראות איך יתנהגו בפעם הבאה, אולי כדי לרמוז להם על המכירה שהם ביצעו ואולי כדי לתת להם רמז שהוא יוסף. בפעם הבאה שהאחים יורדים עם בנימין, הם כבר זוכים לכבוד כמו אחמ"ים. מביאים אותם לבית יוסף, הם מתרחצים ואוכלים שם ומקבלים מתנות גדולות מאד. האחים תמהים ואין להם מושג מה פשר ההתנהגות הזו.

יוסף טומן את גביעו בשקו של בנימין. יוסף מתכנן להאשים את בנימין בגניבה, ולפי משפט הימים, הגנב נהפך לעבד. בדרך זו יוסף משוכנע שהאחים יחזרו לארצם ובנימין יישאר אצלו (שהרי האחים בודאי ישמחוו לפהיטר ממנו כמו שנפטרו מיוסף) אולם כל האחים חוזרים מצרימה ובפרשת ויגש יש הפתעות נוספות.

יהודה מתחנן על נפשו להישאר במצרים כעבד של יוסף ורק שבנימין יוכל לחזור. ייתכן שבנימין לא בסיכון, כמו כן שומע יוסף לראשונה כי גם יעקב כלל לא יודע מה קרה לו וכי הוא חושב שחיה רעה אכלתהו.

לא ברור מה יוסף חשב, ייתכן וחשב כי אביו יעקב שותף בנושא המכירה (הרי הוא לא ידע שהאחים רצו להרוג אותו), ייתכן כי רצה לחכות שכל חלומותיו יתגשמו, אולם הנאום של יהודה והגילויים החדשים בעקבותיו שליעקב אין מושג מה קרה והאחים מוכנים להקריב את עצמם תמורת בנימין ממוטטים את כל המחשבות האלו ולא משאירות ליוסף ברירה אלא להתגלות לאחיו. יוסף ממהר לסלוח לאחיו ולעודד אותם כי הכל מאת אלוקים. יוסף חוזר על אותם מילים שנים רבות אחר כך כשיעקב כבר מת והאחים מבקשים ממנו שוב סליחה מפורשת. יוסף אינו מראה כעס כלשהו כלפי האחים וכנראה המחילה שלו הייתה גמורה.

מצאנו שיוסף התגלגל מנער הרואה את עצמו במרכז, לשליט על ארץ הרגיש למצוקות הזולת, העומד בנסיונות פיתוי, והעושה את כל מעשיו בשם אלוקים. דרך ארוכה עשה יוסף מהיותו נער ועד היותו יוסף הצדיק.

האחים מביאים את כותונת יוסף ליעקב. דיאגו רודריגז ולאסקז 1630 מנזר אסקוריאל מדריד. שימו לב לפריט הלא שגרתי בתמונה. הכלב. הכלב נראה כנובח כלפי האחים ובכך מגלה את חשדו כלפיה. עוד על תמונה זו עם פרשנות מקיפה במאמרה של יעל מאלי

מאמרים נוספים לפרשת וישב

פרשת ויגש - עוד יוסף חי ושרח בת אשר

איחוד מרגש לאחר שנים

פרשת ויגש, היא פרשת האיחוד, יוסף מגלה לאחיו כי הוא יוסף, האחים חוזרים ומספרים ליעקב כי יוסף חי ויעקב ויוסף נפגשים לאחר עשרים ושתיים שנה. ננסה לתאר את האירועים מהתגלות יוסף לאחיו ועד לבשורה ליעקב.

המפגש בין יוסף לאחים מתואר בצורה ארוכה ביותר. יוסף מוציא את כל הנוכחים מהחדר. הוא רוצה להיות לבד כשהוא מתגלה לאחים הוא אומר את משפט המחץ "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" והאחים לא מסוגלים לענות לו מפני ההלם והבהלה "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (והשווה ולפרשת וישב: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם").

לאחר משפט זה ובעוד האחים בהלם יוסף פוצח בשיחה ארוכה (עשרה פסוקים ד' - י"ג) בה הוא מנסה לפייס את אחיו, לסלוח להם, להודיע להם שיש סיבה אלוקית למכירה ושיזדרזו להביא את יעקב אביו למצרים.

לאחר הדיבורים מגיעים המעשים. יוסף ובנימין נופלים איש על צוארי רעהו ויוסף מנשק לכל אחיו ורק לאחר מכן האחים נרגעים ויכולים לענות ליוסף, אולם אין לנו ידיעה כלל על מה שנאמר שם: "וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".

הבאת משפחת יעקב למצרים

אמנם יוסף מוזכר כאדון למצרים וכמושל בארץ, אולם הוא עדיין צריך את רשותו של פרעה למהלכים מסוימים. ההזמנה למשפחת יעקב לבוא למצרים יוצאת מעם פרעה וגם המתנות הניתנות לאחים הן על פי פרעה (מ"ו כא). ייתכן ויוסף לא רצה להיראות כמי שמנצל את מעמדו לטובות אישיות וייתכן גם כי בעוד יוסף היה מושל לענייני פנים, הזמנה של משפחה שלמה למצרים לא הייתה בסמכותו.
אפשרויות אחרות לפתרון משבר המזון, כגון לשלוח מספיק צידה לחמש שנים, או לשלוח משלחות נוספות כל שנה (והפעם רק אח אחד או שניים יצטרכו לבוא) או שיוסף יקפוץ לביקור אצל אביו כלל לא עולות על הפרק. יוסף אמנם מושל על ארץ מצרים אולם הוא עדיין אסיר בתוכה ולא יכול לצאת ממנה. בוודאי שלא באופן קבוע, שכן פרעה צריך אותו, אלא אפילו לא באופן זמני.

פרעה לא מוכן לשחרר אותו וכנראה מאותה סיבה בדיוק שנפגוש בספר שמות: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". במצרים התחלפו שושלות השלטון כל כמה עשרות שנים. מצרים ידעה התקפות מרובות ובוודאי כשברוב העולם יש רעב ובמצרים יש מזון, הייתה מצרים יעד לניסיונות התקפה. גם יוסף בפגישתו הראשונה עם האחים טוען כי הם מרגלים וייתכן שכל מי שבא עבר חקירות מסוימות. במצב כזה, פרעה מעדיף שבני ישראל יהיו אצלו תחת השגחה ויוסף כמובן אינו חופשי לצאת ולבוא כרצונו למרות שבתוך מצרים יש לו סמכויות נרחבות (השוו לבקשה לצאת ממצרים לצורך קבורת יעקב בסוף פרשת ויחי). יתרה מכך, פרעה שרואה את האחים ומבין שהם גיבורי חיל אף מעוניין לצרפם לשרותו ונדרשת תכנית איך בני ישראל יוכלו לקבל את ארץ גושן ולהתבדל ממצרים ולא להתבולל בתוכם.

איך מספרים ליעקב שיוסף חי?

מאחר ויוסף אינו יכול לצאת ממצרים יעקב צריך לבוא למצרים אבל עוד קודם לכן צריך לבשר לו את הבשורה שיוסף חי. בפרידת יוסף מהאחים הוא אומר להם משפט סתום (מ"ו כד): "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" רש"י מביא שלושה פירושים והאחרון שבהם:
"לפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו"
הרמב"ן מביא פירוש אחר:
רגז לשון רתת ותנועה, ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב, לב רגז (דברים כח סה), ורגזו וחלו (שם ב כה), ותחתי ארגז (חבקוק ג טז), ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח):

ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך.
והענין, כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים, וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שנאמר (בפסוק ט): מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם, שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום
בני יעקב נושאים רכוש רב מאד הפעם, הרבה יותר רכוש מאשר בפעם הקודמת ועל כן יכולים הם להיות יעד להתקפות שודדים. 

בני יעקב נמצאים בבעיה נוספת. יעקב הוא בן 130 ומתאבל במשך 22 שנה על יוסף. לבשר לו שיוסף חי אינו עניין פשוט. נעיין תחילה בפסוקים בנושא (כה-כח):
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא משֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת"
הבשורה הטובה אכן הייתה קשה ליעקב. על הפירוש ויפג לבו נעים המפרשים בין האומרים שלא האמין להם והדברים כמו פגו מליבו (רש"י - מצוטט בתוך דברי הרמב"ן) ואילו הרמב"ן טוען שיעקב אכן כמעט מת!
(כו): ויפג לבו -

נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן, לשון משנה (גמ' ביצה יד א), וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט), וריחו לא נמר (ירמיה מח יא): מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י.
ואיננו נכון, כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל. וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד), תבטל ותפסק:

וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:
והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם:
פרשנים אחרים מציינים כי יעקב התעלף ואולי בלשון ימינו היינו אומרים כי הוא החסיר פעימה. יעקב מתאושש מהר מאד ומקבל את תכנית הירידה למצרים. נדגיש את השימוש במילה "רב" שפירושה מספיק. יעקב אומר מספיק להתאבל מספיק לבכות, וקם באחת מאבלו.

תפקידה של שרח בת אשר

חז"ל ראו בבשורה ליעקב אירוע משמעותי יותר והרחיבו במדרשים עם פרטים נוספים. לפי חז"ל, האחים לא היו יכולים לבשר ליעקב את הבשורה מאחור וחששו שימות ממנה (כמו שהיה קרוב לקרות) וגם כי פחדו שישאל שאלות שהתשובות עליהן קשות. האחים ישבו במרחק מה מבית יעקב וחשבו מה לעשות. רמז לעיכוב זה יש במילים "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" הפסוק ארוך והמילים בו לכאורה מיותרות. האחים מצאו את שרח בת אשר שהצטיינה בשירה ונגינה וביקשו ממנה לספר את הבשורה ליעקב, זהו השיר אותו לומדים הילדים בגנים הממלכתים-דתיים וייתכן ותשמעו אותו השבת:
"עוד יוסף חי,
 הוא מלך במצרים.
יש לו שני בנים,
מנשה ואפרים"
יעקב לא יתרגש יותר מדי מדיבורים ושירים של ילדה קטנה, אולם כאשר האחים יבואו ויחזרו על הבשורה הטובה הוא כבר יהיה מוכן לקבל אותה וכמו כן את שרח אי אפשר לשאול שאלות.

למה דווקא שרח בת אשר? גם כאן המקור לתשובה נמצאת בפשט. שרח היא נכדתו היחידה של יעקב המוזכרת ברשימת הצאצאים שירדו למצרים (מ"ו יז). אם היא נזכרת כנראה שיש לכך סיבה מיוחדת. שרח נזכרת גם ברשימת יוצאי מצרים הנכנסים לארץ ישראל (במדבר כ"ו מו): "שֵׁם בַּת-אָשֵׁר שָׂרַח". לפי זה שרח גם זכתה באריכות ימים מופלגת, שכר למי שמבשר בשורה טובה, וגם נחלה נחלה בארץ ישראל. חז"ל עוד ממשיכים את חיי שרח מאות שנים אחר כך עד תקופת דוד המלך ומזהים באשה החכמה מאבל את שרח (שמואל ב' כ טז ואילך):
"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב קְרַב עַד-הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:  וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשׁוֹנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ:  אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'"
הכינוי שלמי אמוני ישראל מצביע על אישיות מוכרת וחשובה והייחוס לישראל אולי כי הייתה נכדתו. שרח גם הייתה מקור של סמכות לבני ישראל כשהיו במצרים ולה מסר יוסף את הסימנים מתי תבוא הגאולה משעבוד מצרים. וכשבא משה ואמר לבני ישראל כי הגאולה קרובה הלכו בני ישראל לשרח בת אשר על מנת לשמוע את דבריו. גם משה נעזר בשרח בת אשר (תלמוד בבלי מסכת סוטה י"ג):
"ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו .."

תיאורה של שרח בספרות מודרנית 

התיאור הספרותי היפה ביותר של שרח בת אשר נמצא ביצירתו המונומנטלית של תומאס מאן יוסף ואחיו. היצירה נכתבה על פני שנים ארוכות, מבוססות על התורה ועל עשרות המדרשים בנושא ואורכה קרוב ל-1000 עמודים. הספר תורגם על ידי מרדכי אבי-שאול ויצא על ידי ספריית הפועלים בשנת  1957. רענון של התרגום (תרגום חדש לאנגלית יצא בשנת 2005) נדרש ואני מקווה שתהייה הוצאת ספרים שתרים את הכפפה. ספריית הפועלים הוציאה בשנת 2003 מבחר ספרים של תומאס מאן בתרגומים חדשים ונקווה שמפעל זה יימשך. תומאס מאן חיבר את שירה של שרח בת אשר ונביא קטעים ממנו להלן. תודתי להוצאת ספריית הפועלים על הרשות לצטט את השיר. השיר מחולק לחלקים ובאמצע קטעים המתארים איך שרח מתקרבת ליעקב, איך מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים ועל מה שיעקב עונה לה. מומלץ ביותר לקרוא את הפרק (ואת כל הספר) במלואם


תומאס מאן - יוסף ואחיו / שירה של שרח בת אשר מתוך הפרק הבשורה - תירגום מרדכי אבי שאול

אנעים זמירות ושירים אארג! על השמינית נפשי תערוג.
מלא הלב ועל כן נחפז, שירי הנחמד מזהב ומפז,
המתוק מדבש ומנופת הצוף; אשא בשורה והביתה אשוב.

שמעו עמים על מיתר כי אפרוט! האזינו נא אל זמרת בשורות!
חבלים נפלו לי בנעימים, נבחרתי מבנות שיר להנעים,
כי חומר-מופת לי נקלע, כמוהו למשורר מעולם לא נגלה.
אותו אשיר על השמינית לסבי, לאב זקן הבשורה כך אביא.
מחול צלילים הוא חן וחמד, לדוי עולם גהה ייטיב.
מה גם אם על שתיקה רוממת, דיבור אנוש פישרו יטיף!
עד מה ירום אז על-אל-על! מלא ההד בינה ואור!
מעל לכל רם ומהלל השיר הטוב והמזמור!

דיבור כזה ראוי לצליל, נתין לרון באמרי:
הן זה על זה יופיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

הוי, רב-חסד, מה שמעתי! מה, הבת, לקחו אוזניכי!
פי פערתי! -- --- ומאין? מאישים יורדי מצרים!
מאבי, מדודי האלופים. אמרו, זמרי בחרוזים מעולפים!
לי חומר-שיר נתנו תפארת. - כי את מי הם ראו במרומי קרת?
זאת, סבי מחמלי, לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להבין ולהשכיל.
כחלום הוא יפה ובכל זאת הוא כן, וכרב אמיתו הוא מלא פלאי חן!

כי מקרה קרה בלי דופי, שהשנים הם אחד,
האמת הוא פה היופי: תור חיים הוא זמר-חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפשי, הוא אשרי!
ובחרוז חוזר אשיח, נוי אמת: הנער חי!

תחשבנו עוד זמן מה, שיר של יופי, כך מוטב
פן תיפול בתדהמה ונפלת על הגב.
כאז הביאו אות דמים: מחסה השימו הכזב,
נפשך חשכה תמים, כנציב מלח אז הסב.
אהה, סבלת רוב עצבת, לא פיללת לראותו:
בלבבך שכן צלמוות, והנה שם יקום לתחיתו.

שירי שרח בת אשר, מה יום מיומיים, מה שמועה הביאו אחים ממצרים!
שירי, איך בירכם שם אל החסד, עם האיש משפחתנו איך נפגשת.

ומי איפה זה האיש? אך יוסף בכבודו, זה דודי ביפיו והודו:
שור הזקן, זה אהובך בהדרו: אין גדול שם ממנו, על כסאו רק פרעה,
אדוני ארצות - זה שמו הנשגב, עם נוכרי לו עובד על ברכיו,
ומלכים יהודו את שמו בברכה, הוא ראשון בעבדי הממלכה.
רב כחו: החוסה בו לא נכלם, כי לכל העמים הוא נותן את אכלם:
מאלפי אסמים ישביר לחם בעריו, ומכלכל העולם כל שנות הרעב.
הוא אגר, הוא צפה והבין, ועל כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משבנו - ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופה, כן יעלה; הוי זקן, עד הנה הגיע הטלה!

אמור אמרת היה לטרף, בדמעה טבלת לחמך בלי הרף.
כעשרים שנה ולא פחות ישבת על אפר בכו וספוד.
ראה, הזקן, ראה נא כל אלה: אלוהים מחץ ומרפא נתן.
הוי, מעשה ידיו הפלא ופלא, בקרב בני האדם.
אורחות ממשלתו שגבו מבינה, גדולות כן פעל המהולל
התעה אותך במאומה, בהוד מלכות הוליכך שולל.

הבריאה כולה תעלוז עליו, תבור וחרמון יריעו למהתליו.
את הבן היקיר חטף מלבבך והנה יושב והיה לברכה.
נפתולים נפתלת, הזקן, ומקץ הימים הסכנת הסכן.
עתה משיבו האל, כי עברו השנים, והוא עודנו יפה, רק מעט השמין.
לא תכירנו, לא תדע איך תקראנו,
ברכות מוזרות זה לזה ימלל, ולא תדעו, מי את מי על אפים יהלל
מאלוהים כך הייתה התעלולה, ובסבי הוא עולל חוכה וטלולה.

אומר זה מכלל הנועם, הוא ארוג במיתרי,
חין ערכו עדי התואם: אומר זה: הנער חי!
שירי, נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נמלט מבור העוני, בן יקיר ראשו ירים.
הט ליבך! זה בן עצבת: כל הארץ היליל מר,
זה פיתוהו אל המוות - טרף שן חזיר-הבר
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה.
קול אומר: הוא קם לפתע, אב זקן האמינה נא!
הוד אלים וצבי תפארת, רון ציפור בו מתבשם,
עת יצעד בין פרחי חמד, לקראתך בשחוק קוסם.
עצב מוות רוח דחי, הוא מניס בברכתו;
על שפתיים על הלחי, אל אצל מזיו חסדו.
שור עינו המתלוצצת: צחוק היה צחוק אל חולף.
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב.

מי איפה האיש, אזמר לכבודו, הלא הוא דודי, ביופיו והודו!
הבט וראה, זה אהובך בדרו; אין גדול שם ממנו, רק פרעה.
זאת סבי מחמלי לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להסכין ולהשכיל
דיבור כזה, ראוי לצליל, ניתן לרון באמרי,
הן זה על זה יפיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

שירי נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נימלט מבור העוני; בן יקר ראשו ירים.
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה,
קול אומר: הוא קם לפתע - אב זקן, האמינה נא!
הוא נותן לחם לעמים כולם, ומכלכל ברעב את כל העולם.
כנוח ראה הנולד והבין, על כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משכנו ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופתו, כן יעלה, הוי זקן, ראה, עד הנה הגיע הטלה!


אושר פלא בא בלי דופי, כי השנים הם אחד,
כי אמת היא פה היופי, תור חיים הוא זמר חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפש, הוי אשרי
שוב אשרי וכן אשיח נוי אמת: הנער חי!

ראה הזקן, ראה נא כל אלה! אלוהים מחת ומרפא נתן
הוי מעשי ידיו הפלא ופלא בקרב בי האדם!
את הבן היקיר חטף מלבבך, והנה יושב והיה לברכה
נפתולים נפתלת המסכן, ומקץ השנים הסכנת הסכן;
ועתה ישיבו, והוא עודנו יפה, אם כי מעט כבר עבה.
מאלוהים כך הייתה התעלולה ובשבי הוא עולל חוכה וטלולה.
כאן נפסק השיר ומתואר איך גם האחים מגיעים ומשכנעים את יעקב כי יוסף אכן חי יעקב מסיים בברכת: "יהי שם ה' מבורך" ושרח שרה את הפסוקים האחרונים של שירתה המופלאה:

בין עינו המלוצצת: צחוק היה, צחוק אל חולף;
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב!

המשוררת גילית חומסקי, מתייחסת לנושא בצורה שונה ובשירה הרגיש כותבת כך וגם שירה מסתיים במילים עוד יוסף חי. השיר מצוטט ברשות המשוררת.


נִקְמַת שֶׂרַח בַּת אָשֵׁר
מִי זֶה קָרָא לָךְ
עוֹדֶפֶת
לֹא אִמְּצֵךְ אֶל חֵיק
וְאָמַר – שֶׁלִּי אַתְּ
אֲהוּבָה בַּת אָשֵׁר
אֵשֶׁת אִישׁ?

כְּבָר נִזְרְעוּ זַרְעֵי הַכְּמִיהָה
שָׁטַף הַמַּבּוּל וְנִטְרַף הַמִּדְבָּר
נִקְמָתֵךְ שָּׁטְפָה אֶת הָרֵי יְהוּדָה

עַד שֶׁתָּנוּחִי
נִגְזַרְנוּ לִקְרֹא לָךְ –
בּוֹאִי!
שִׁירִי לָנוּ
עוֹד יוֹסֵף חַי בְּמִצְרַיִם



יעקב יורד למצרים - מרק שאגל
יעקב יורד למצרים - מרק שאגל - 1957 - גלריית האגרטי


מאמרים נוספים לפרשת ויגש




מקורות נוספים הנושא סרח בת אשר
מפתח הגאולה בידה של סרח מאת ד"ר תמר קדרי
שרח בת אשר מאת פרופסור אפרים חזן

פרשת מקץ - פתרון חלומות וחוכמה אלוקית

פרשת מקץ פותחת בתיאור החלומות של פרעה. יוסף מצליח לפתור את החלומות ולעלות לגדולה. פרשות וישב ומקץ סובבות סביב החלומות. החלומות במקרא הינם אמצעי לקבלת נבואה ופתרונם הוא חשוב. התורה מלמדת אותנו שכדי לפתור את החלומות צריך קודם כל להקשיב היטב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

התורה מספרת כי: "ויְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". פרעה קם כשהוא יודע שהחלומות הם חשובים ואינם סתם חלומות הבל כבכל לילה. פרעה מכנס את כל חכמי מצרים על מנת שיפתרו את החלום. ייתכן ופרעה ידע מה פתרון החלום ורצה לבדוק את חרטומיו, ייתכן ובאמת הוא הרגיש ששום פתרון לא מדבר אליו.
אבל כדאי לשים לב שהחרטומים נכשלו ולא הקשיבו היטב לפרעה. פרעה סיפר להם חלום אחד, והם ניסו לפתור שני חלומות (המילה אותם היא ברבים). ברור שבכך הם ייכשלו.
לעומת זאת יוסף מקשיב היטב ועוד בטרם מציע פתרון הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". בכך כבר הצליח יוסף הרבה יותר משאר החרטומים ואוזנו של פרעה קשובה מאד.
יתרה מכך בתהילים (מזמור פ"א ו) מופיע רמז נוסף לפתרון התעלומה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". הפסוק מתייחס להבדלים בין החלום שחלם פרעה לבין מה שסיפר ליוסף (וכנראה גם לחרטומים). שינויים אלו מחזקים את ההשערה כי פרעה ידע את פתרון חלומו (לפחות בצורה מסוימת) ובחן את החרטומים לראות מי פותר את החלום שהוא חלם ולא את החלום שהוא מספר. יוסף, שניחן ברוח אלוקית, ידע להקשיב היטב ולהבין בין השורות מה באמת חלם פרעה.
נעיין בהבדלים בתיאור החלומות
חלומות פרעה (פרק מ"א פסוקים א-ז)
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם"

והנה החלום שפרעה מספר (המילים המודגשות הן תוספות ושינויים) בפסוקים יז-כד:
"וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר:  וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:  וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:  וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי"
בנוסף קיימים גם הבדלים רבים בין לשון זכר ללשון נקבה.
אין ספק שמילת המפתח היא המילה "שפת" כפי הנאמר בתהילים. כדי להבין את חשיבותה נסביר איך עבדה החקלאות במצרים מימי קדם ולמעשה עד הקמת סכר אסואן בימינו.
בארץ מצרים כל החקלאות מתרכזת סביב היאור. אחת לשנה, לאחר הגשמים העזים במרכז אפריקה והתגברות הזרמים מהנילוס הלבן והכחול, היאור עולה על גדותיו, מציף שטחי אדמה גדולים (אך קרובים לנהר) באדמה טובה ממרכז אפריקה, ולאחר שהמים יורדים אפשר לזרוע ולגדל באדמה וכך עד שנה הבאה. תופעה זו הינה מחזורית שנתית ושימשה גם בחגים מצריים.
כמו כן בתרבות המצרית, וכפי שאנו רואים מפסוקים בתנ"ך, מלכי מצרים הפרעונים הציבו את עצמם כאלים ולמעשה כיאור עצמו.
יוסף מבין שלא ייתכן שפרעה עומד על שפת היאור שכן בכך פרעה מפחית מחשיבתו כאל מצרים והופך להיות למעשה בן אדם רגיל הצופה מן הצד במתרחש. פרעה עומד על היאור עצמו ובכך הופך את החלום לחלום שאינו אישי לפרעה (כמו שניסו החרטומים לפתור) אלא כחלום מרכזי לכל ארץ מצרים המיוצגת על ידי פרעה.

גם תיאור הפרות והשיבולים כעולות מן היאור מהווה תיאור של מי היאור עצמם שעולים מן הנהר ומציפים את האדמה. זהו תיאור חקלאי לכל דבר והחזרה בין פרות לשיבולים משפיעה גם על החי וגם על הצומח. גם פרעה מדגיש שלא ראה פרות רעות כאלו בכל ארץ מצרים ובכך את עניין החלומות כארצי ולא כחלום פרטי. העלייה מן היאור היא תהליך החוזר על עצמו מדי שנה ולכן שבע פרות שעולות מן היאור מהוות תקופת זמן של שבע שנים. יוסף אף יודע להסביר לפרעה מדוע החלום מופיע בשתי צורות שונות.

יוסף גם מציע עצה לפרעה לאגור חיטה לשנים הקשות ולבסוף פרעה ממנה את יוסף עצמו לאחראי על אגירת החיטה ולניהול ארץ מצרים במילים:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ: לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ"
חוכמת יוסף אינה בפתרון שהציע (שהינו פתרון פשוט) אלא בכך שבאמצעות רוח האלקים שבו הצליח לפתור את חלומו של פרעה למרות השינויים המכוונים בחלומו של פרעה שהיקשו על החרטומים. בימינו אין בחלומות נבואה כלל אולם עדיין החלומות מהווים מעין דלת אחורית לנפש האדם ומחשבתו.

פרעה נותן את טבעתו ליוסף - Tiepolo Giambiattista -1733  - גלריית Dulwich בלונדון. נושא זה של נתינת הטבעת הינו נדיר באומנות (לעומת חלומות פרעה או יוסף כשליט על מצרים). דעות מסוימות אומרות כי החצוצרן המרוחק שפניו נראות בקושי הוא למעשה דיוקן עצמי של האומן.
גם בהפטרת פרשת מקץ (הנקראת רק כאשר פרשת מקץ אינה בחנוכה) אנו למדים לקח חשוב זה. ההפטרה עוסקת במשפט שלמה המפורסם ופותחת כך (מלכים א' ג' טו): " וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם..." לכאורה החלומות קושרים בין הפרשה להפטרה אולם זהו קשר שטחי מאד. חלום שלמה כלל לא נזכר בהפטרה. הקשר האמיתי הוא יכולת ההקשבה וההבנה של שלמה, וחכמתו האלוקית בדומה לחוכמת יוסף. הסיפור טרגי מאד. שתי נשים מהמעמד החברתי הנמוך ביותר, יולדות באותו לילה ותינוק אחד מת. הנשים רבות למי שייך התינוק החי ומגיעות עד שלמה המלך (האם בימינו יכולים אנשים מתחתית החברה לקוות להגיע עד המלך?). שלמה שומע את טענות הנשים ומצווה לגזור את הילד החי לשניים ולחלק בין שתי הנשים. מעשה זה נראה כמובן אווילי שכן ברור כי התינוק ימות, אולם מה שהמלך מצווה עושים. האמא האמיתית שרוצה בחיי בנה, מוותרת עליו העיקר שיחיה וכך רואים כולם מי האם האמיתית והפרשה מסתיימת במילים: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
אולם עיון מדויק יראה שחוכמת שלמה גדולה הרבה יותר. שלמה שומע את טענות הנשים ולפני החלטתו על חלוקת הילד לשניים הוא אומר את משפט המפתח (פסוקים כב-כג):
"וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי"
שלמה חוזר על דברי הנשים (והגמרא לומדת מכך הלכה שהדיין צריך לחזור על טענות הצדדים כדי שיהיו מושכנעים שהבין אותם כהלכה). שלמה אכן הבין מצוין את הטענות ולמעשה כבר באומרו משפט זה שלמה המלך יודע מי האם האמיתית. אם אחת מדברה קודם על בנה שלה החי, והשנייה מתרכזת בבן השנייה המת. האמא האמיתית היא האמא שמקדימה את בנה החי. דבר זה כבר אומר המלבי"ם שאדם מקדים את מה שחשוב בעיניו. לאם האמיתי חשוב יותר הבן החי והאם רמאית מתרכזת דדוקא בבן המת.
בדמיוני אני רואה את שלמה עומד בהיכלו ואומר משפט זה כאשר הוא מצפה שכל העם יבין מתוך חזרה זו מי האם האמיתית, אולם הנוכחים אינם מבינים ולכן שלמה נאלץ לעשות מעשה שיבהיר בצורה ברורה מי האם האמיתית. הצעת חיתוך הילד, למרות שהיא לא הייתה נחוצה לו כלל חקר האמת. שלמה הניח מן הסתם שהאם האמיתית תתנגד נחרצות כמו שבאמת קרה ושהאם הרמאית תתנגד בקול ענות חלושה (ואולי אפילו הופתע כשהיא הייתה מוכנה שהילד ימות). ובכל מקרה יהיה ברור לכל הנוכחים מהתנהגות הנשים מי האם האמיתית.
לאחר אותה "הצגה שכבר" ברור לכולם מי האם האמיתית, מבינים כל השומעים כי חוכמת שלמה היא אכן אלוקית.

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. תמונה זו היא אחת מתוך סדרת תמונות התנ"ך של טיאפולו בפרסקאות של ארמון הפטריארך (הבישוף) בעיר אודין שבאיטלה. נושא משפט שלמה נפוץ מאד באומנות עם ציורים של רפאל, רובנ,ס רמברנסט, פואסון ועוד, אבל מאחר וכבר הובאה תמונה של טיאפולו, נבחן גם את הנושא הזה עם ציור של אותו אמן.

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ

מאמר של תמיר גרנות בנושא פתרון החלומות

פרשת ויחי - הברכות והתולדות

יעקב מברך את אפרים ומנשה - רמברנדט
יעקב מברך את אפרים ומנשה - רמברנדט
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.  המספר שבע עשרה אינו מקרי, גם יוסף היה בן שבע עשרה כאשר נמכר למצרים והמספר מופיע שוב. הסיכום של שנות חיי יעקב נדרש. ספר ויחי הוא סיום תולדות יעקב שהחלו בפרשת וישב. יעקב כמו יצחק אברהם ושרה נזכר בשנות חייו מהסוף להתחלה. לו לא היה יעקב מוזכר כך לא היה זה סיום נאה לפרשת התולדות ולספר בראשית בכלל. יותר מכך מכל התולדות של ספר בראשית רק מעטים לא נזכרו שני ימי חייהם ובינהם עשו הרשע. אפילו שנות חייו של ישמעאל מוזכרות ומכאן עוד ראיה שעשה תשובה בסוף ימיו, אבל עשו לא חשב כלל על תשובה. לפי המדרש, דאגתה של רבקה אמנו: "מדוע אשכל גם שניכם ביום אחד" אכן התממשה ועשו נהרג בידי חושים בן דן על שביזה את קבורתו של יעקב. ימי שנות חיי עשו לא מוזכרות ואילו התורה לא הייתה מזכירה בפירוש את ימי שנות יעקב היינו משווים בינהם חס וחלילה. התורה הדגישה שיעקב נמשך אחרי אבותיו אברהם ויצחק ואילו עשו הוצא מחוץ למשפחה.


גם בברכת יעקב לנכדיו רואים איך יעקב נמשך אחרי אברהם ויצחק כהמשכה של שושלת, ובברכת הבנים מצוין איך כל בני יעקב מקבלים את ברכתם ביחד, כל בני יעקב אפילו לוי ושמעון שברכתם הינה קללה ולא ברכה (לפחות בעיני יעקב. לוי השכיל לקבל מוסר, התעלה ונהיה שבט משרתי הקודש, ולכן הקללה של אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל נהפכה לטובה. שמעון לא השכיל לזאת ועוד הוסיף וחטא בחטא בנות פעור. קללתו התממשה בימי יהושע והשופטים. הוא לא נחל בארץ, אלא הסתפח ליהודה ואבד כשבט עצמאי).

היחס בין יוסף ליעקב במצרים אחרי האיחוד המרגש אינו ברור. יוסף בכוונה מבקש לאחיו נחלה רחוקה ממרכז השלטוני במצרים, הוא עושה זאת על מנת לבודדם שלא יתבוללו במצרים. יוסף מחויב מתוקף תפקידו להישאר במרכז הממלכה ולא יכול להצטרף לאחיו. כנראה שלא היו ביקורים תדירים מדי. כאשר יעקב מרגיש כי קרבים ימיו למות (וזאת לראשונה במקרא מצינו שמישהו יודע שהולך למות, בניגוד לעשו שטען זאת בגיל צעיר מאד וחי עוד שנים רבות אחר כך), צריך לקורא ליוסף. גם לאחר מכן שההרגשה נהיית ממשית בדמותה של מחלה (הראשונה במקרא), צריך להגיד זאת ליוסף שכן הוא אינו יודע מעצמו. יעקב רואה שיוסף מביא איתו עוד אנשים, אבל לא מזהה אותם (לא ממראם ולא מקולם), אמנם גם מוזכר שעיניו כבדו מזוקן וייתכן וראה צלליות בלבד והם לא דיברו, ועדיין קשה.גם פירושלו של רש"י קשה. בפסוק ח' אומר רש"י שביקש יעקב לברכם והסתלקה שכינה ממנו לפי שראה שיוצאים מהם ירבעם ויהוא, וגם על "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה ונחה דעתו רק כשהראה לו יוסף כתובתה של אסנת (שכנראה גיירה) והיה יוסף צריך לבקש רחמים.
את כל הדברים האלו יעקב היה צריך לדעת כבר 17 שנים קודם. אמנם כאשר יוסף היה במצרים הסתלקה ממנו שכינה, אבל ה' נגלה אליו בבאר שבע לפני הירידה מצרים. ניתן לתרץ כי במצרים במקום הגילולים אין השכינה שורה, אבל ליעקב הייתה רוח הקודש וביקש לגלות לבניו אחרית הימים. גם לפני זה יעקב משווה את אפרים ומנשה לראובן ולשמעון. וכשם שלידתם של ראובן ושמעון בודאי טהורה היא, מה החשש פתאום לאפרים ומנשה? כל הפסוקים אלו מראים שיוסף היה רחוק מאחיו וממשפחתו ושהאיחוד לא יצא על הפועל בצורה הרצויה. גם אחרי מות יעקב, האחים צריכים לבוא ולהתחנן ליוסף, כנראה שלא באמת הכירו אותו ואת המהפך שחל בו מאותו נער צעיר מוציא דיבה שנהפך בארץ מצרים ליוסף הצדיק. יוסף מצר ובוכה על כך.

סיפור תולדות יעקב שהינו למעשה תולדות יעקב ויוסף: "ואלה תולדות יעקב, יוסף" מסתיים במותו של יוסף. גם יוסף משביע את בני ישראל , אבל בניגוד ליעקב, יוסף יודע שהוא יצטרך לחכות לקבורה מאות שנים. יכול להיות שבגלל מעמדו לא יתאפשר לקוברו מחוץ למצרים או שלא יהיה מי שיעשה זאת. ואכן ביציאת מצרים מוצאים אנו שמשה רבנו התעסק בקבורתו של יוסף ולא אחד מבניו.
דבר מעניין נוסף הוא מסע הלוויה הארוך של יעקב. המסע עובר גם בדרך הארוכה לארץ ישראל וחוצה את הירדן באיזור יריחו. יש כאן מעין יציאת מצרים מוקדמת. יציאת מצרים שלא התממשה ובני ישראל לא חזרו לארצם. בני ישראל יעבור מאות שנים אחר כך באותו נתיב בדיוק, לא בדרך הישירה, אלא בדרך הארוכה יותר. במעשה אבות אחרון זה נחתם ספר בראשית, ספר התולדות וספר מעשי האבות שהם סימן לבניהם