אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקהל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקהל. הצג את כל הרשומות

פרשת ויקהל

פרשת ויקהל היא הפרשה העשירית בחומש שמות. הפרשה עוסקת בציווי לעם על בניית המשכן, באיסוף כל חומרי המלאכה ויצירת כלי המשכן. תקציר ומאמרי עיון בהמשך הדף.

מאמרים לפרשת ויקהל

מצוות השבת בספר שמות - עיונים בציווי השבת בפרשות השונות בספר שמות עם מספר הערות על השבת בימינו

חידון לפרשת ויקהל - חידות ציורים ומילוליות לפרשת ויקהל.

דברי תורה לפרשות ויקהל ופקודי - מדוע משה ביקש להפסיק להביא תרומות למשכן? האם הפרשות חשובות או מיותרות?

הפטרת פרשת ויקהל - על הפטרת פרשת ויקהל (ופקודי) בספר מלכים

הפטרת פרשת שקלים (לעתים במקום ההפטרה הרגילה של הפרשה)

תפזורת לפרשת ויקהל

צדקה ותרומה - על מצוות הצדקה והתרומה וחשיבותן

פרשת ויקהל פקודי לילדים - דבר תורה קצר המתאים במיוחד, אך לא רק, לילדים. 

סטטסיטקה לפרשת ויקהל - נתונים סטטיסטיים על פרשת ויקהל


תקציר פרשת ויקהל


  פרשת ויקהל פותחת את שתי פרשיות בניית המשכן (ביחד עם פרשת פקודי שבשנים שאינן מעוברות נקראת ביחד איתה) ויש בה קווי דמיון מרובים לפרשת תרומה, כאשר חלק מהטקסט נראה זהה לחלוטין פרט ממעבר מלשון ציווי בפרשת תרומה ללשון הווה או עבר בפרשת ויקהל.

הפרשה נפתחת בציווי על שמירת השבת. בניית המשכן אינה דוחה את השבת ואכן המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שעסקו בהן בבנית המשכן. תפעול שוטף של המשכן דווקא כן דוחה את השבת. הקרבת קורבנות בשבת היא מצווה.

משה מודיע לבני ישראל מהם חומרי הבנייה של המשכן, התיאור דומה מאד עד זהה לפרשת תרומה. התורה מתארת איך בני ישראל הביאו את התרומות, את תרומת הנשיאים (האבנים היקרות ביותר לאפוד ולחושן. בתורה נכתבה המילה נשיאים בצורה חסרה ללא אותיות י'. רש"י מביא את ר' נתן הדורש זאת לגנאי מאחר והנשיאים היו צריכים להביא ראשונים אך הביאו אחרונים. הנשיאים מתקנים זאת במעמד חנוכת המשכן המתואר בפרשת נשא.

התורה מדגישה כי מלאכת המשכן, גם תרומת החומרים וגם ההקמה עצמה פתוחים לכל. לאנשים ולנשים כאחד, כל איש ואשה חכמי לב יכולים למצוא את מקומם במלאכה. משה ממנה את בצלאל ואהליאב לאחראים על המלאכה ומסתבר שתוך יומיים בלבד (מדייקים מהפסוק "...והם הביאו עליו עוד נדבה בבקר בבקר" נאספו כל החומרים הדרושים והיה צריך להעביר קול במחנה שאין צורך בהבאת תרומות נוספות.

הפרשה מתארת איך נבנה המשכן מבחוץ פנימה. קודם המשכן עצמו, אחר כך היריעות אחר כך הקרשים ולבסוף הכלים, ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. ולאחריו הכלים בחצר (מזבח העולה, הכיור ועמודי החצר). הסדר שונה מפרשת תרומה המתחילה בכלים. רש"י מתייחס לנושא זה דווקא בפרשת פקודי (פירושו לפסוק כ"ב בפרק ל"ח):
"אשר ציווה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר ציווה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן.
אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו.
אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים"
בצלאל בונה את המשכן כדרך העולם, קודם את המבנה ואחר כך את מה שבתוכו וזוכה על כך לשבחים ממשה (שהסדר שהוא נקט היה סדר החשיבות מבפנים החוצה).


דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי

דברי תורה של יואב לפרשת ויקהל ופקודי


תשע"ח - מדוע ביקש משה להפסיק את התרומות למשכן?

בפרשת ויקהל מסופר על כך שבני ישראל הביאו תרומה ושהם בנו את המשכן. במהלך תהליך הבאת התרומה כתוב כך: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ. וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"

מסופר שמשה מעביר קול במחנה לא להביא יותר תרומה, וכתוב על העם "ויכלא העם מלהביא" המילה ויכלא מזכירה קצת את המילה כלא,  נראה שלא רק הסתפקו בקול במחנה אלא לא נתנו לעם ישראל להביא עוד תרומה, וכמו שאומר רש"י ויכלא לשון מניעה.

ואני רוצה לשאול מדוע משה אומר לעם להפסיק להביא תרומה? הרי מה אכפת למשה שיהיה הרבה עודף, שהוא יוכל להשתמש בו בשנים הקרובות, לכל הצרכים של המשכן או אפילו אם הולכים רחוק גם שימוש לבית המקדש? תמיד טוב לחשוב לטווח ארוך ולהיות בטוחים שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים, במיוחד כשמדובר על משכן, התפעול היומיומי עולה המון כסף.

חוץ מזה מי אנחנו בכל שנגיד לאנשים לא לתרום לכבוד ה', אם מישהו רוצה לתרום משהו או להקדיש משהו לה' מי אנחנו שנגיד לו לא?

הרמב"ן מעיר שאי אפשר לפרש שבגלל שכתוב בפסוקים את המילה מלאכה, נחשוב שמדובר רק על מה שצריך לעשות מלאכה בשבילו לדוגמה: טוויה או אריגה, ואת זה היה מספיק ולא צריך יותר.
הרמב"ן אומר שגם ממון נקרא מלאכה ולא רק פעולה ממש.

האברבנל מרחיב ומוסיף שבגלל שכתוב "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה" מהמילה יעשו אי אפשר להגיד שמדובר בזהב, נחושת או כסף כי לא עושים איתם כלום אלא חייב להיות שבמקרה הזה הכוונה היא רק למלאכה ממש ואת זה משה אמר לא לעשות כי אין בה צורך ולכן אין טעם לעשות אותה.
אבל זהב וכל החומרים האחרים משה כן נתן להביא כי כמו שאמרנו תמיד צריך אותם וכדאי תמיד שיהיה.

והוא מוסיף ואמר שכשראה העם שאסרו לעשות את המלאכות שהיו צריכים, הם גם לא הביאו את החומרים הפשוטים למרות שלמשה לא היה אכפת אם יביאו מעל מה שצריך.

אני חשבתי על שני תירוצים הראשון זה שכמויות הכסף והזהב שיצטברו אם משה היה נותן להמשיך להביא כנראה היו מכבידות מאוד על המסע. בנוסף היה מלא זהב וכלים יקרים שהיו מצטברים ויכול להיות שהיו אנשים שגונבים את זה וגם יהיה ממש קשה לסחוב את כל הזהב. משה מעדיף ללכת ברוגע בלי לסחוב כמויות של חומרים מאשר שיהיה לו אקסטרה.

התירוץ השני הוא: שבפסוק כתוב: " לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה'" התורה מדגישה שיש מספיק למה שה' ציווה נכון שאפשר יותר אבל אנחנו רוצים מה שה' ציווה. מכיוון שאם ה' היה רוצה שיהיה יותר הוא היה אומר להביא ולשים בצד, אלא שהוא לא אומר זאת ולכן משה מקפיד שיהיה מה שה' ציווה.

וזה מה שאנחנו יכולים ללמוד אם ה' מצווה אותנו משהו כנראה שלזה הוא מתכוון ולא יותר, כי אם הוא רוצה להוסיף הוא היה מרמז זאת, או מעביר זאת למשה בהר סיני.
שבת שלום.



לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי


תשע"ז - האם פרשות ויקהל ופקודי חשובות או מיותרות?

בפרשת ויקהל ופקודי מסופר על העשייה של מה שאמר ה' למשה בנושא המשכן וכליו. אני בטוח שגם אתם חשבתם פעם למה צריך את כל זה ?היה מספיק שהיה רשום: "ויאמר משה לבני ישראל את כל המלאכה אשר אמר ה' למשה ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה". למה היה צורך להאריך ולהוסיף שתי פרשות שלמות כשהיה אפשר להסתפק בפסוק אחד?

הרמב"ן עונה שמשה פירט את כל מה שצריך לעשות כדי שהעם יבין כמה מלאכה גדולה יש ויתנדב לעזור. אפשר גם לומר שה' רצה לשבח את העם על זה שהתנדבו או לשבח את החכמים על כך שהם דייקו בכל פרט, ועל כן ה' הזכיר את כל המלאכה.

עוד סיבה שיכולה להיות שפרשת המשכן הייתה חביבה על ה' יכול להיות בגלל שהוא ראה את העם שלו עובד ומתנדב בשבילו. ובגלל שזה היה חביב על ה' החליט לכתוב פעמיים.

שאלה נוספת שאולי שאלתם את עצמכם היא למה לשון העשייה לא אותו הדבר בכל הפעמים למה פעם אחת רשום "ויעשו כל חכם לב" ופעם אחרת רשום "ויעש יריעות העזים". ובארון אומר "ויעש בצאלאל את הארון" ובשאר הכלים רשום ויעש סתם בלי שם. מהי סיבת חילופי הדברים?

האברבנל עונה שאפשר לומר שביריעות המשכן שהם היו המלאכה הראשונה שעשו, עשו אותה כל האומנים וכולם תפרו את היריעות, כדי שיקימו מהר את המשכן ויכניסו בו את שאר הכלים אשר יעשו כולם. ובגלל זה רשום ויעשו כל חכם לב עושי המלאכה את המשכן, כי כולם עשו אותן היריעות. אמנם שאר הדברים עשו אותם אנשים מיוחדים ולזה נאמר בהם ויעש.

ואמנם הארון מפני קדימתו ומעלתו על שאר הכלים, עשאו בצלאל בידיו, ואף אחד אחר לא נגע בו.  ולזה אמר ויעש בצלאל את הארון.  אבל שאר הדברים כל אחד אחר עשה לבד ולכן לא באה לשון העשיה שווה בכל הדברים.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היא: חומר יקר שחרקים עשויים לקלקל.
והתשובה היא: שמן רוקח - כינוי לשמן המשחה ובקוהלת כתוב: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ"
והחידה השבועית של השבוע היא: מה בפרשה קשור גם לרבקה אמנו?

אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני  ממש אשמח אם תרשמו אותה בתגובות אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו נפרסם אותה בשבוע הבא.



 לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי



הפטרת ויקהל-פקודי

ההפטרות לפרשות ויקהל פקודי הן מספר מלכים ועוסקות בבניין בית המקדש הראשון בימי שלמה. קיימים מנהגי הפטרות שונים עם חפיפה ביניהם. פעמים רבות ההפטרות נדחות בגלל שבתות מיוחדות. למעשה בשום שנה לא יקראו את שתי ההפטרות. כאשר הפרשות מחוברות, תמיד יקראו את פרשת החודש (לרוב) או פרה. כאשר הפרשות נפרדות - בשנה פשוטה יקראו את הפטרות פרה והחודש ובשנה מעוברת, אחת מההפטרות תהיה הפטרת שקלים. לעולם אין שנה בה קוראים את שתי ההפטרות!


הפרטת פרשת ויקהל לפי מנהג ספרד
יג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר:יד בֶּן-אִשָּׁה- אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ: 
חירם היה כנראה שם נפוץ. גם מלך צור נקרא חירם, אבל גם בעם ישראל השם קיים. מדוע חשוב לספר שחירם הוא בן אשה אלמנה? לא ברור. חירום הוא אומן הנחושת. הבניין כבר עומד, כלי המקדש הם כמובן כלי המשכן, אולם המלך שלמה רוצה ליצור עוד יצירות פאר ולשם כך הוא צריך אמן מתכת ברמה הגבוהה ביותר.

טו וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת-הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי:טז וּשְׁתֵּי כֹתָרוֹת עָשָׂה לָתֵת עַל-רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יז שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יח וַיַּעַשׂ אֶת-הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי- טוּרִים סָבִיב עַל-הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יט וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת:כ וְכֹתָרֹת עַל-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם-מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:כא וַיָּקֶם אֶת-הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז:כב וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: 
מהם שני עמודים אלו? הם אינם מתוארים בתורה כלל, הם אינם כלי קודש, מטרתם ליופי ולנוי בלבד והם עומדים מחוץ לדלתות האולם. במה זכו עמודים אלו שקיבלו שמות משל עצמם ומה משמעות שמות אלו? יש הרבה הסברים, מה שכמובן מרמז שאין תשובה ברורה. אולי שמות אנשים (בועז הוא סבא רבא של שלמה, ויכין הוא מצאצאי שמעון אבל אולי היה מישהו חשוב אחר בשם זה ואחד מאחרוני מלכי ישראל נקרא יהוכניה). אולי הם שמות של מקומות בהם נכרתה הנחושת, אולי שמות מיסטיים סימבוליים.

 כג וַיַּעַשׂ אֶת-הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד-שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב:כד וּפְקָעִים- מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת-הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ:כה עֹמֵד עַל-שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה- פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל-אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:כו וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת-כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל:
הים של שלמה. כלי קיבול גדול עומד על שנים עשר פסלי שור. נפחו מכיל אלפיים בת (מידת נפח שלא מוכרת ממקומות אחרים). שימו לב שניתן למצוא בפסוקים קירוב ליחס פאי. קוטר הים עשר אמות והיקפו שלושים אמות. פאי הוא 3.14, אבל ייתכן שננקטו מידות עגולות או התחשבות בעובי הים עצמו. אם מניחים שהים הוא בצורת חצי כדור ניתן כמובן לחשב את נפחו ולהסיק על נפחה של מידת בת, אולם אין סיבה להניח שהים הוא חצי כדור ויכולות להיות לו צורות אחרות. יש הרבה דעות בנושא ומאמרים שלמים והצעות שחזור שונות על בסיס ההשוואה בין מידות האורכים לבין הגעה לנפח הרצוי.

סופם של העמודים והים עגום (כמו סופו של המקדש). כבר המלך אחז פירק את הים מהשוורים (מלכים ב' ט"ז יז): " וַיְקַצֵּץ- הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת-הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים ". הבבלים שיברו את הכלים הענקיים האלו, לקחום לבבל וכנראה התיכו אותם שם (גנבי מתכת שמעביריםסחורה למזרח היו כבר אז) . הנביא ירמיהו מתאר זאת כך (נ"ב יז,כ): "יז וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית-ה' וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-כָּל-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה: ...כ הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר-תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא-הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:"
ים הנחושת של שלמה
ים הנחושת של שלמה - תחריט מהמאה ה-16


עד כאן לפי מנהג ספרד. הפסוקים הבאים אינם חלק מההפטרות אולם נשאיר אותם במקומם אך בלי להתעכב עליהם.

כז וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ:כח וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרוֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְּׁלַבִּים:כט וְעַל-הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל-הַשְּׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד:ל וְאַרְבָּעָה- אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת:לא וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה-כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם-עַל-פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא-עֲגֻלּוֹת:לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה:לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:לד וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת מִן-הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ:לה וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה:לו וַיְפַתַּח עַל-הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹּרֹת כְּמַעַר-אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:לז כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה:לח וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת:לט וַיִּתֵּן אֶת-הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ  עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת-הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב:

הפטרת פרשת ויקהל לפי מנהג אשכנז והפטרת פרשת פקודי לפי מנהג ספרד.
תחילת הפרשייה מסכמת את מעשיו של חירם אותם קראנו קודם.
מ וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת-הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה':מא עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר-עַל-רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים:מב וְאֶת-הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי-טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָעַמּוּדִים:מג וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת-הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל-הַמְּכֹנוֹת:מד וְאֶת-הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת-הַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר תַּחַת הַיָּם:מה וְאֶת-הַסִּירוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: 
בתנ"ך מוזכרים כמה סוגי נחושת. יש נחושת סתם, יש נחושת ממרט ויש נחושת קלל ונחושת צהובה. אין לי הוכחות לכך אולם נראה שמדובר בסגסוגות נחושת שאינן טהורות ואלו הן כמובן הברונזה והפליז תערובות נפוצות של נחושות עם מתכות אחרות (אבץ ניקל ובדיל) שיוצרות חומרים חדשים. נראה שנחושת קלל, שהיא מבריקה היא סוג של פליז ושנחושת ממרט היא ברונזה.

מו בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן: 
אנו כמובן חושבים על מכרות תמנע בערבה ליד אילת. במקום ישנם מרבצי נחושת גדולים (יחס של כ-5% נחושת בתוך העופרה). באתר מכרות נחושת עתיקים וכן מכרות מתקופת קום המדינה עד שנסגרו בגלל חוסר כדאיות כלכלית. גם בעבר הירדן המזרחי יש מכרות נחושת ולפי אזכור המקומות כנראה מדובר באיזור שונה מתמנע. בכל אופן כאשר אתם מבקרים בתמנע במכרה העתיק דמיינו לרגע את הפועלים המסכנים (עבדים כנראה) שהיו צריכים בחום הנורא לכרות טונות על טונות של עפרות נחושת ולהתיכם בכבשנים בטמפרטורה של מעל אלף מעלות. לא נשמע כיף.

מז וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת: מח וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: 
לאחר הקמת כלי הנחושת החדשים, מגיע הזמן להכניס את כלי המשכן - מזבח הקטורת ושולחן לחם הפנים.

מט וְאֶת-הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקָחַיִם זָהָב: 
הפתעה - במשכן הייתה מנורה אחת ובמקדש עשר. שלמה שינה כמה דברים. מי מהם המנורה המקורית והאם היה אפשר בכלל להבדיל ביניהן? האם הכהונים הדליקו בטקס המיוחד בוקר וערב את כל הנרות בכל המנורות? האם היו עשר מנורות נוספות על מנורת משה או רק תשע נוספות? בכל הנושאים האלו עומדות דעות שונות.

נ וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת- הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב:
גם כלים אלו שהינם כלי קודש הם מקוריים מתקופת משה והם נדרשים לביצוע עבודות הקודש השונות בכלי המקדש/משכן המרכזיים.



 עד כאן הפטרת ויקהל למנהג אשכנז ופקודי למנהג ספרד. מכאן הפטרת פרשת פקודי לפי מנהג אשכנז


נא וַתִּשְׁלַם כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת-קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה':
מעלים בקודש. לאחר העמודים והים שהיו מחוץ למקדש, הוכנסו כלי הזהב לתוך ההיכל אל הקודש, והחשוב מכלום - ארון הברית, מוכנס אחרון לקודש הקודשים. הכנסת הארון והנחתו בקודש הקודשים ממנו לא יצא יותר (עד שנגנז בימי יאשיהו ואבד לנצח) לעולם היא סיומו של בניית המקדש והאות להתחלת העבודה בבית ה'.

א אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת- נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:ב וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: 
המקדש נחנך ברוב פאר והדר בחג הסוכות. כמו שקראנו על תחילת ההקמה בחודש זיו, כך שמו העברי של חודש תשרי הוא ירח האיתנים, על שם גדולי האומה: אברהם יצחק ויעקב.

ג וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-הָאָרוֹן:ד וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: 
משכן שילה נחרב עשרות שנים קודם לכן, אולם שרידים של אוהל מועד מתקופת משה כנראה נשארו והם הונחו למשמרת בתוך המקדש.

ה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:ו וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֶל-מְקוֹמוֹ אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: 
הנה הפתעה נוספת. הכרובים המקוריים היו על הכפורת (מכסה) של הארון. שלמה בנה כרובים נוספים. ענקיים שיכסו את כל הארון מלמעלה.

ז כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:ח וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ- רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:ט אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
נהוג להניח שחוץ מלוחות הברית נמצאים בארון גם שברי הלוחות הראשונים וכן צנצנת המן אשר משה הצטווה לשמור לעדות.
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס - 1626 - בוסטון

י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית ה':יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-בֵּית ה': 
הקבלה מושלמת בין חנוכת המקדש לבין חנוכת המשכן. כמובן ששכינת ה' בענן בתוך המקדש היא אות חיובי המראה שהמלאכה רצויה, אולם הענן מונע את אפשרות העבודה במקדש. שימו לב לסיום פרשת פקודי בו אירע בדיוק אותו דבר (שמות מ' לד-לה): "לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן".

מכאן מתחיל נאומו הגדול של שלמה הכולל גם תפילה ארוכה ויפה 
המשפט הראשון נאמר לקב"ה.

יב אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:יג בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: 
ואחריו נאום קצר לבני ישראל

יד וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת-פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד:טו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר:טז מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:יז וַיְהִי עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם-לְבָבֶךָ:יט רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:כ וַיָּקֶם ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת- דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:כא וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר-שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם-אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  

שימו לב כמה פעמים מזכיר שלמה את אביו דוד. דוד שרצה לבנות את בית המקדש ואפילו זכה לברכתו של נתן הנביא, הצטווה במפתיע לא לבנות את הבית. דוד המלך קיבל את ההוראה אולם עסק רבות במקדש. תיכנן תוכניות (ביחד עם שמואל הנביא), אסף חומרים, ובעיקר רכש בכסף מלא את השטח עליו קם במקדש. שלמה המלך יודע שרק בזכות דוד אביו שסלל לו את הדרך והשאיר לו ממלכה רחבה וללא אויבים הוא יכול להקים את הבית.

ההפטרה מסתיימת אולם בנביא מתוארת תפילה ארוכה של שלמה, תפילת חנוכת בית המקדש. מומלץ מאד לקרוא גם אותה בהמשך פרק ח'.

לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי


תפזורת לפרשת ויקהל פקודי

בדף התפזורת הבא הוטמנו מונחים מפרשות ויקהל פקודי. ניתן למצוא את המונחים ישירת בתפזורות, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך. בהצלחה!


תפזורת לפרשת ויקהל פקודי
תפזורת לפרשת ויקהל פקודי

לדך הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי

פרשת ויקהל פקודי לילדים

תקציר פרשות ויקהל פקודי

פרשות ויקהל פקודי עוסקות בהקמת ובבניית המשכן בפועל. בקריאה ראשונה, הפרשות מזכירות מאד את פרשות תרומה ותצווה (ובפרט פתיחת פרשת ויקהל דומה כמעט לגמרי לפתחילת פרשת תרומה), אולם ישנם מספר הבדלים ודגשים. ההבדל הראשון הוא בפתיחת פרשת ויקהל המתחילה דווקא בדיני שבת. לאחר חטא העגל, הקב"ה לא לוקח סיכונים ומבהיר כי השבת קודמת להכנת ובניית המשכן וכי אין לחלל שבת לצורך הקמת המשכן.

 אכן כל אבות המלאכה האסורים בשבת, הן מלאכות שהיו לצורך הקמת ובניית המשכן. דווקא התפעול הקבוע של המשכן מתיר מלאכות מסוימות שאסורות בכל מקום אחר, שחיטה בשבת, קצירה (קצירת החיטים לקורבן העומר, מותרת ודוחה את השבת) ועוד. כאשר דבר מסוים הוא בדרך כלל אסור, אולם לעיתים הוא מותר ואפילו מהווה מצווה, נדרשת זהירות מרובה על מנת לא להתבלבל. לכל אורך פרשת ויקהל אנו רואים את המילה "ויעש", העשייה היא העיקר וכאשר מסכמים את הבנייה בפרשת פקודי רואים שהביטוי "כאשר ציווה ה' את משה" חוזר בכל פרט ופרט. דבר זה נועד להדגיש שמשה ובצלאל לא שינו שום דבר מהציווי של ה'. 

למרות שבצלאל היה אומן, ואומנים לרוב רוצים לעשות דברים בצורה שתשאיר את חותמם האישי המיוחד, במקרה זה של המשכן, לא היו שום שינויים. הדבר חשוב במיוחד לאור חשיבות המשכן כפי שמבאר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ): בחפצים פשוטים, אם נשנה קצת את הוראות ההרכבה, לא ייגרם הבדל משמעותי, אולי אפילו התוצאה תהיה טובה יותר, אולם במערכות מורכבות, כדוגמת מכונית או מטוס, שינוי והרכבה של חלק ואפילו הקטן ביותר בצורה לא נכונה יכולים לגרום להתפרקות המוצר כולו ולסכנת חיים. גם במשכן, כל שינוי קטן יכול לגרום לסכנת חיים (ואכן, בפרשת שמיני נקרא על כך שבני אהרון, נדב ואביהוא, מתו מאחר ועבדו במקדש בצורה לא נכונה). במצב כזה התורה מציינת כי משה ובצלאל לא שינו שום דבר מהציווי של ה' ולכן  בסוף פרק ל"ט, מדגישים זאת שוב והקפדה זו מאפשרת למשה רבנו לברך את כל העושים במלאכת הקודש (פרק לט פסוקים מב-מג)

"כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא משֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה"
מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת פקודי

חידון לפרשת ויקהל

דף החידות לפרשת ויקהל. חידות מילוליות וחידות ציורים ברמות קושי שונות ולכל המשפחה. בדרך כלל החידות המילוליות קשות יותר ומיועדות למבוגרים, מומלץ לעבור על החידות לאחר קריאת הפרשה.

חידות לפרשת ויקהל
חידות לפרשת ויקהל


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת ויקהל
למתקשים ניתן להיעזר בפתרונות המופיעים בלשונית "פתרון החידה השבועות" בראש העמוד או בקישור הבא.

מצוות השבת בספר שמות

מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"
2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):
"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"
3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"
4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"
6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)
"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.
מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."
מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.
במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".

מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת כי-תשא
מאמרים נוספים לפרשת משפטים
מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת בשלח

שבת -מארק שגל
שבת -מארק שגל 1910 מוזיאון לודוויג, קלן גרמניה

תשובות לחידון ויקהל

להלן התשובות לחידון ויקהל. נסו שוב לגשת לדף החידות לפרשת ויקהל ולפתור לבד. נתקעתם? הנה התשובות המלאות.



עוד מעט...




מתחילים.
טבעות הזהב רומזות לתרומת הטבעות שבני (ובנות!) ישראל הביאו למשכן אולם יותר מכך לטבעות הנשיאה של הבדים לכלי המשכן כפי שמופיע בפסוקים רבים "ויצקת לו ארבע טבעות זהב..."
24K - זהב טהור, ביטוי המופיע רבות בפרשה
הרמקול נועד להעברת הקול במחנה כפי הפסוק (ל"ו ו): "יְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
איפה שיחקו שש בש? הכוונה ליריעות המשכן (ל"ו טז): "וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת-שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד" חמש ושש זה שש בש....
השלט האוסר על הבערת אש מתייחס למצוות השבת (ל"ה ג): "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
המראה היא רמז לפסוק ל"ח ח: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"
בקבוק הבשם הוא אחד מהחומרים לשמן המשחה: "בשמים לשמן המשחה..."
Murex trunculus - שם לטיני זה הוא שמו של חלזון הים ארגמון קוצני ממנו הפיקו את צבע הארגמן...
For Next While Do כמו גם בשרוך הנעל ובמשכן והמחברת רומזים על היריעות והלולאות. כל המילים באנגלית הן שמות של לולאות בשפות מחשב שונות. לולאות היו ביריעות (ל"ו יב): "חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל-אֶחָת"
1L1  - ראו את סוף הפסוק המובא בפתרון החידה הקודמת
תמונת הנול רומזת על פעולות האריגה והטוויה
מכסה הסיר רומז על מכסה המשכ
סוקרטוס אפלטון ואריסטו הם מגדולי הפילוסופים היוונים או בלשון התורה(ל"ה לה): "...עשי כל מאלכה וחשבי מחשבות"
כלב התחש רומז על ערות התחשים שהיו חלק מחומרי בניית המשכן. עד היום חלוקים הפרשנים מהי אותה חיית תחש מקראית (ברור שאין הכוונה לכלב).

סטטיסטקה בפרשת ויקהל

פרשת ויקהל היא הפרשה ה-22 בתורה וה-10 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-211 שורות בספר תורה ויש בה 13 פרשיות (מיקום 22), מתוכן 7 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 122 פסוקים (מיקום 17),1558 מילים (מיקום 24) ו-6181 אותיות (מיקום 21). לפי ספר החינוך יש בפרשת ויקהל 1 מצוות (מיקום 33), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-1 מצוות לא תעשה (מיקום 26). הערות לפרשת ויקהל :

לדף הראשי של פרשת ויקהל

לפרשה הקודמת - כי תשא
לפרשה הבאה -פקודי

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת ויקהל פקודי - צדקה ותרומה

רבי יוסף קארו פותח את הלכות פסח בהלכה הידועה: "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר בהגהותיו: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". בדרך כלל הגהותיו של הרמ"א הן לשינויים בהלכה לפי דיני ומנהגי אשכנז וההערה כאן שהיא המקור למצוות "קמחא דפסחא", מצוות הצדקה המיוחדת לפני פסח, הבאה להבטיח שכל אדם יוכל לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין הינה חריגה. ייתכן שהרמ"א התכוון לומר לנו שלא רק הלימוד עיקר, אלא הלימוד המביא לידי מעשה והוא נתינת הצדקה לעניים.

רצף פרשיות המשכן מכיל את מצות התרומה, ואפילו אחת מפרשיות המשכן קרויה תרומה. התרומה הראשונה היא הציווי שנאמר למשה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". הפועל ויקח משונה. תרומה בדרך כלל נותנים. ניתן לפרש שימנו אנשים מבני ישראל (גבאי התרומה) שיקחו את התרומה מהאנשים. אפשר לומר רעיון אחר בצדקה והוא שהכסף הנמצא בידי אנשים הוא מעין פיקדון ולמעשה הוא כספו של הקדוש ברוך הוא. כאשר נותנים אותו לתרומה, הרי שלמעשה מקבלים על זה שכר וזו הלקיחה וידועה האימרה: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה ויקרא רבה ל"ד, י').

בסיום ציווי הקמת המשכן מופיע הציווי לדורות על תרומת מחצית השקל בו דנו במאמר על פרשת כי תשא. מחצית השקל היא תרומת חובה, אולי מס, שאינו נתון כלל לרצונו של האדם. כל אחד צריך להביא והסכום קבוע. חשוב מאד שלכל איש מישראל יהיה חלק במשכן. מהכסף שנאסף בשנה הראשונה יוצקים את האדנים. את הבסיס. הבסיס של המשכן, שמחזיק את כל כלי הזהב המפוארים והאבנים הטובות ובו הכוהנים לבושים באריגים היקרים מתהלכים, הבסיס שייך לכל עם ישראל בצורה שווה וללא יוצא מן הכלל. אין איש שיכול להגיד שיש לו חלק גדול יותר במשכן מהשני. כולם שווים.

הנתינה הבאה, להבדיל, מתרחשת בחטא העגל, אהרון רוצה לעכב את העם ומבקש:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פרקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ל"ב פסוק ב), מתוך כוונה כפי שמציעים המפרשים שהנשים והילדים לא יסכימו לוותר כל כך בקלות על תכשיטיהם אולם בפסק הבא: "ויִּתְפרקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן". העם מביא את תכשיטיו הוא (אולי באמת הנשים  והילדים לא הסכימו, אבל לא מצינו לזאת זכר בפסוקים), ונראה שהלהיטות לתרומה (שאמנם הייתה לדבר שלילי) הייתה קיימת אצלם. הלשון של תרומה לא נזכרת.
בהקשר השלילי נזכר הפועל פרק, כמעין פורקים מעול מצוות.

הבחירה בעגילים, תכשיטי האוזן,  אינה מקרית ומקשרת אותנו מיד לפרשת עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר ונרצע באוזנו. הטעם זהה: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.  ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

בתחילת פרשת ויקהל מופיע הציווי של משה לעם (ל"ה ה): "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת", שוב מופיע הפועל של לקיחה אבל בהקשר מקובל, קחו מאתכם ותנו לה'. תרומה אינה רק בכסף. לפעמים יש כישורים וזמן שאפשר לתרום וערכם לא פחות ואולי אפילו יותר מתרומה כספית כמו שכתוב בפסוק י':" וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'", אמנם מונו מנהלי עבודה ראשיים, אבל התרומה והנתינה פתוחה לכולם. מי בכספו ומי ביכולתיו.

ההתלהבות של העם גבוהה, אולי מתוך רצון לכפר במשהו על חטא העגל (פסוקים כא כב):
"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָֹה". 
כל העם משתתף כאחד אנשים ונשים. שוב מביאים תכשיטים כתרומה (שימו לב שתכשיטי האוזן - עגילים - לא מופיעים).

ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שדווקא מי שעמד בצד וחיכה לראות אם יצטרכו לו או שיסתדרו בלעדיו כמעט ונשאר בלי מה לתרום: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן (כ"ז). אמנם תרומת הנשיאים נכבדה ויקרה, אבל המילה נשיאים נכתבת בכתיב חסר מאד בלי שתי אותיות משמו של ה', ומביא רש"י מדרש רבי נתן בספרי:
"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה.ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".
כשיש הזדמנות לתת ולתרום אסור לחכות לסוף. ההזדמנות ואיתה התחושה הטובה של התרומה יכולה לחלוף מבלי אפשרות לשוב. התרומה הדרושה מושגת מהר מאד (ל"ו ג-ז):
"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:  וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". 
לפי צמד המילים בבוקר מסיקים שכל אסיפת התרומות לקח יומיים בלבד, ללמדכם שוב שתרומות כספיות קל להשיג אבל תרומות של זמן ויכולות היו נדרשות במשך תקופה ארוכה הרבה יותר.
עניני הצדקה צריכים להיות חשאיים. לא כולם צריכים לדעת שפלוני נזקק. אבל התורמים למלאכה צריכים לדעת שנעשה בכספם שימוש הוגן ולמטרות שהם תרמו. פרשת פקודי מכילה דו"ח מפורט ביותר של התורמות שנאספו וכלי המשכן הראות שכל התרומות הוקדשו לכלים ולמלאכה ולא חס וחלילה לצרכים אחרים. על גורמים שאינם מוכנים לחשוף ספרי חשבונות כנדרש ובאים בטענה תסמכו עלינו יש להשיב ממשה רבנו. האם מישהו היה חושב לערער על משה רבנו? ועדיין משה מפרסם בצורה גלויה את כל הנתונים והסכומים לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אף פרשת החודש עוסקת בתרומה הן בגלל פסח המתקרב ומצוות קמחא דפסחא והן בגלל הפסוק הראשון בהפטרת פרשת החודש (יחזקאל מ"ה טז): "כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל" (מומלץ לקרוא גם כמה פסוקים קודם לכן כמהנג התימנים, מופיע שוב ענין מחצית השקל ככסף כיפורים כמו שדנו במאמר על פרשת כי תשא).
המשכן - תחריט עתיק מ-1705

בימינו חברות מסחריות רבות עוסקות בתרומה לקהילה. תרומה נחשבת כעושה טוב לעסק, כמקדמת אותו בדעת הקלה ואפילו בבורסה, המקום אולי רחוק ביותר בתרומה וצדקה, אפשר למצוא מדד המדרג את החברות בעלות התרומה הגבוהה ביותר לקהילה. מצד אחד התרומות חיוניות לקיומם של ארגונים רבים וחשובים, מצד שני תרומות גדולות מצד גופים בודדים יכולות ליצור תלות לא בריה בין התורם לגוף הנתרם, תלות שיכולה להיות מנוצלת בצורה פסולה. מצד שני, מפורש שמצוות הצדקה מעשירה את הנותן ולכאורה אין פסול להרוויח ממעשה הצדקה, וכנראה יתרונות התרומות גדולים מהחסרונות.

גופים ואנשים רבים נחשבים לתורמים גדולים וכבדים עם תרומות במיליונים ואולם אם תרצו לדעת מי התורם הגדול או הנדיב ביותר במדינת ישראל, התשובה המפתיעה היא נציב מס הכנסה. מדינת ישראל מכירה בתרומות כחשובות לחברה ומזכה את התורמים (פרטיים או חברות) בהחזרי מס נדיבים על תרומות. גם בכך יש משום קיום הבטחת הכתוב כי אין ניזוקים מתרומות (גם בהלכה יש לתרומות סף עליון ואל לו לאדם לתרום יותר מיכולתו וסופו להיות עני).