אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות ויגש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויגש. הצג את כל הרשומות

פרשת ויגש

פרשת ויגש

פרשת ויגש היא הפרשה האחת עשרה בספר בראשית ומתארת את נאומו של יהודה, התגלותו של יוסף לאחיו ואת ירידת משפחת יעקב למצרים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת ויגש

עוד יוסף חי ושרח בת אשר - המאמר בוחן את פרקי התגלות יוסף לאחיו ואת הבשורה ליעקב, על ידי עיון בפסוקים ובמפרשים. כמו כן המאמר דן בשאלה, למה יוסף לא עלה עם אחיו לבקר את אביו ובמקורות מהפסוקים למדרשים אודות שרח בת אשר.

לדמותו של יוסף - מאמר המציג את השינויים שחלו ביוסף מהיותו נער ועד היותו שליט מצרים בפרשות וישב מקץ ויגש.

פרשת ויגש לילדים - תקציר פרשת ויגש מעובד במיוחד לילדים בתופסת דבר תורה קצר לפרשת ויגש.

דבר תורה לפרשת ויגש - דברי תורה קצרים לפרשת ויגש.

הפטרת פרשת ויגש - עיון בהפטרת פרשת ויגש בספר יחזקאל.

בלהה וזלפה - סקירת הפסוקים העוסקים בבלהה וזלפה תוך כדי ביאור המעבר מהתיחסות אליהן כשפחות לנשים במעמד מלא.

רכישת אדמות מצרים בידי יוסף ושימור זרעים - על רכישת אדמות מצרים בידי יוסף, ועל שמירת הזרעים שביצע יוסף ומאגרים זרעים בימינו.

חידות לפרשת ויגש - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת ויגש לילדים ולמבוגרים.

תפזורת לפרשת ויגש

סטטיסטיקה לפרשת ויגש - מספר הפרשיות מילים ופסוקים בפרשה והערות סטטיסטיות שונות.

פרשת ויגש ותמלוגי הגז - על הקשר הכלכלי בין הגז בים לבין קניית אדמת מצרים על ידי יוסף.

דברי תורה של יואב על הפרשה בנושא למה פרעה שמח שמשפחת יעקב הגיעה למצרים.

תקציר פרשת ויגש 

יהודה מתעמת עם יוסף

מתחילה במקום בה נפסקה פרשת מקץ. בנימין מואשם בגנבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. בנקודה זו מתגלה המנהיגות של יהודה (כבר בפרשת מקץ ראינו שתפקיד המנהיג עובר אליו) והוא פותח באחד המונולוגים המרגשים במקרא. יהודה מבקש את רשות הדיבור ומספר את ההיסטוריה של משפחת יוסף ומה שאמר להם יעקב אביהם שבן אחד כבר מת לו. יהודה מסיים בכך שאינו יכול לחזור אל אביו מאחר והוא אחראי לביטחונו של בנימין ולכן הוא מציע את עצמו בתור עבד ליוסף.

המונולוג של יהודה מוזר, מפני מה יהודה חשב כלל שרגשנות זו תעניין את יוסף, שליטה של מצרים (שכבר הראה לאחים שהתנהגותו מוזרה ולא צפויה). יהודה גם לא מדייק בעובדות. יהודה אומר (מ"ד מט): "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח", אולם האחים סיפרו זאת מיוזמתם ליוסף. מילא שהאחים משנים מפני השלום כאשר הם מדברים עם יעקב (שלא יכעס עליהם) אבל יוסף יודע בדיוק מי אמר מה. אלא שכנראה יהודה מנהל מונולוג או דו שיח עם עצמו ובתודעתו בכל הזמן הזה הוא רואה מולו את יוסף. רק עכשיו מבין יהודה את הטעות הגדולה והאסון שהמיטו על יעקב אביהם.

יוסף מתגלה לאחים

אפשר לדמיין (כפי שעושה המדרש) את יוסף עונה לו שעכשיו הוא חושב על אביו ועל בנימין אבל איפה היה כאשר מכרו את האח החסר ולמה אז הוא לא כל כך חשש לחייו של אביו, אולם לי נראה שהשיחה הזו מתרחשת רק במוחו של יהודה וגורמת לו לתגובות רגשיות חזקות. יוסף רואה זאת ומבין שיש שינוי, שהאחים סוף סוף מתחרטים על מעשיהם וגם לא מוכנים לחזור עליהם והוא אינו יכול יותר להתאפק, מוציא את כל האנשים מהחדר ומתגלה אליהם (מ"ה ג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף...".

האחים בהלם ויוסף מבקש מהם להתקרב ואומר להם שהוא סולח להם על המכירה (ולמה יוסף מוציא את כל הקהל ועוד מבקש מהאחים שיתקרבו? כדי שלא ישמעו מחוץ לדלת! גם בשעה זו יוסף לא רוצה לבייש את אחיו!). האחים חוזרים ליעקב עמוסים כל טוב ומבשרים ליעקב את הבשורה הטובה. יעקב ומשפחתו מתכוננים לעבור למצרים, לפחות עד סוף שנות הרעב, אולם יעקב מתיירא לרדת ולעזוב את ארץ ישראל.

פגישה ואיחוד מרגשים

ה' נגלה בחלום אל יעקב ואומר שלא ירא מלרדת מצרימה מאחר ושם יהפוך לגוי גדול וכבר ברור מכאן ליעקב שהוא לא יחזור לאחר שנות הרעב, אלא שתתחיל אותה גזרה שנאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. לאחר מכן התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם ומסכמת שמשפחת יעקב מונה שבעים נפש (כולל יוסף ובניו שכבר נמצאים במצרים).

דווקא במפגש המרגש בין יעקב ליוסף התורה חוסכת במילים והמפגש מתואר בסך הכל בשני פסוקים. יעקב רק אומר שעכשיו הוא יכול למות בשלווה (מ"ו ל): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי"  ואילו יוסף לא אומר כלום אלא רק בוכה. השתיקה של יוסף תמוהה, וכי לא רצו להשלים פערים, אלא שיוסף נמנע מכל מצב בו אביו יכול לשאול אותו: "אז מה קרה ואיפה היית?" והוא ייאלץ לספר לו את האמת על המכירה. יעקב לא ידע עד יומו האחרון מה באמת קרה (ויעקב גם היה מספיק חכם כדי לא לשאול).

קניית אדמות מצרים

בסיום פרשת ויגש, מסופר כיצד יוסף קנה את כל אדמות מצרים. האנשים מכרו את כל מה שהיה להם בשביל התבואה. בתחילה נתנו את כספם ואחר כך את בהמתם אחר כך את אדמתם ולבסוף היו מוכנים למכור גם את עצמם לעבדים. יוסף שהיה עבד בעצמו לא מוכן לקנות אותם כעבדים.


עיון בפסוקים יראה לנו שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אולם העם לא היה משועבד לפרעה אלא עבדו כאריסים כאשר הם מקבלים 80% מהתבואה והשאר לפרעה. תנאי אריסות אלו הם מצוינים (בדרך כלל היחס היה הפוך) וגם האנשים לא היו משועבדים במעמד המקביל למעמד הצמיתים בימי הביניים שהיו כמעט עבדים לכל דבר, ולכן כנראה הייתה אהדה רבה מאד ליוסף על שאפשר להם לעבוד בתנאים טובים כאלו. שוב אנו רואים את רגישותו של יוסף ואת השינוי שחל בו מילדותו.

אומנות בפרשת ויגש

כמובטח נביא את השלישית בסדרת איורי המים של הצייר האנגלי ויליאם בלייק (William Blake) המתאר את יוסף המתגלה לאחים. זהו נושא נפוץ מאד ויש עליו עשרות תמונות.  התמונות הקודמות מופיעות בפרשת מקץ
אני יוסף - ויליאם בלייק - 1784 - מוזיאון פיצוויליאם קמברידג

הפרשות הבאות
פרשת ויחי
פרשת שמות 
פרשת וארא

דבר תורה לפרשת ויגש

דברי התורה של יואב לפרשת ויגש

שנת תשע"ח

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויגש.
בפרשת ויגש יעקב ובניו מגיעים למצרים ויוסף מציג את אחיו לפני פרעה. יוסף אומר לאחיו שאם פרעה ישאל אותם מה הם עושים שיענו שהם רועי צאן. ולמה? "...בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן".

הפירוש של המילה תועבה הוא דבר מגונה, דבר שסולדים, מתרחקים ממנו ושונאים אותו. לכל בן אדם, אומה, משפחה או קבוצה מסוימת יש התנהגויות ודברים שבשבילם הם תועבה. לדוגמה ביהדות: עבודת השמש והירח נחשבים לתועבה.

אם אנחנו רואים שזה תועבה זה דבר ששונאים והוא לא מקובל בחברה מדוע יוסף מציג את אחיו כדבר לא טוב?  הוא רוצה שישנאו את משפחתו? שיתרחקו מהם?

התשובה היא שכן. יוסף יודע שזו תועבה בשביל המצרים ובכוונה גורם לכך שיתרחקו ממשפחתו. מכיוון שיוסף יודע שהם יהיו עוד הרבה זמן במצרים ולכן צריך התרחקות מהמצרים כדי לא להתבולל. כדי לשבת בארץ גושן עם השקט שלהם. יוסף אינו רוצה קרבה עם המצרים, הוא מנצל את שנאתם של המצרים כדי להשיג את מטרתו.

בדומה ליוסף גם משה עשה כך כשפרעה מבקש ממשה שעם ישראל יקריבו זבחים בארץ מצרים משה אומר לו כך: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם..."

כלומר משה אומר לפרעה אנחנו לא יכולים להקריב בארץ מצרים בגלל שבשבילכם זו תועבה, ולכן אנחנו חייבים להקריב מחוץ למצרים.

יוסף ומשה לוקחים את מה שגרוע לאחר את מה שהוא לא סובל את מה שבשבילו זה הגבול ומנצלים אותו למטרתם.

והמסר זה שגם אנחנו צריכים לדעת לקחת את מה שהאחר שונא ולא אוהב ולגרום לכך שבסוף זה כן יצא לטובתנו. שבת שלום!



לדף הראשי של פרשת ויגש





שנת תשע"ז

בפרשת ויגש יוסף מתוודה לאחיו שהוא יוסף. והתורה רושמת כך: פרק מ"ה פסוק ט"ז: "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו"

אני רוצה להתיחס לחלק השני של הפסוק למה זה שאחי יוסף באו למצרים היה טוב בעיני פרעה.
אם כבר זה היה צריך להיות רע כי אז זה אומר שיוסף במקום להתעסק בענייני המדינה יתעסק עם המשפחה שלו. פרעה היה צריך להיות עצוב למה הוא שמח?

נביא כמה פירושים. 
  • הרמב"ן אומר: "כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים . ועתה בבוא אליו אחים נכבדים, ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים, שמחו כולם בדבר".
  • והרד"ק מוסיף: כי ראו כי הוא ממשפחה מכובדת כי משפחת אברהם הייתה ידועה. לפי שניהם, פרעה ועבדיו שמחו כי הם קיבלו הוכחה שאיש ממשפחה חשובה מולך עליהם.
  • הספורנו אומר: שעכשיו שליוסף יש משפחה בארץ מצרים הוא יתחיל למשול כמו אחד שבאמת דואג לאזרחים.

ולא כמו אדם שהוא גר ואין לו קרוב בארץ.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: יוסף נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות איזה עוד אדם בתנ"ך נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות.

והתשובה היא דניאל.

והחידה של השבוע היא:
יוסף נתן לאחיו חליפות במתנה. איפה עוד בתנ"ך מוזכרות חליפות.


לדף הראשי של פרשת ויגש



הדף הראשי לפרשת ויגש

הפטרת פרשת ויגש

הפטרת פרשת ויגש היא בספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק טו עד פסוק כ"ח.
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.

יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש

יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)

 כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.

כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.

כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).

כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.

נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.

לדף הראשי לפרשת ויגש

דבר תורה לפרשת ויגש

בשם הגר"א (וסיפר לי על כך ידידי אודי סדן) מובא כי הטעמים לתחילת פרשת ויגש הם: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה". שמות הטעמים הם קדמא אזלא רביעי ודרש הגר"א שזה פירוש קידם והלך רביעי (יהודה הוא הבן הרביעי). מערכת הטעמים משמשת לפיסוק והגייה נכונים של הפסוקים וגם במקרים מסוימים מהווה פרשנות. לא ידוע אם בפסוק זה צירוך הטעמים הוא מקרי או שמדקדקי המסורה חיבור במיוחד טעמים אלו לפסוק זה.


ומה ראה יהודה שהיה צריך לגשת ליוסף ולספר לו סיפור (שרובו דרך אגב לא נכון, כולל השיחות הקודמות של האחים עם יוסף)? אם נקרא היטב את הפסוקים נראה שהאחים כנראה כבר הבינו מה קורה וכי הם מקבלים עונש של מידה כנגד מידה.

יהודה והאחים אומרים ליעקב: "הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ..." (ל"ז לב) ותמר אומרת ליהודה (ל"ח כה): "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". האחים הושמו בבית הכלא במצרים והדבר דומה לכך שהם השליכו את יוסף לבור. האחים הבינו בעצמם זאת (מ"ב כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", גם בדרכם חזרה לארץ, אחד מהם מוצא את כספו שהושב לו (מ"ב כח): "וַיֹּאמֶר אֶל-אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקים לָנוּ", ברור להם שהדבר אינו סתם אלא בא מאת ה'. גם כאשר הם רוצים לרדת שוב, אומר יעקב ומזכיר להם את האח האובד: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (פסוק לו). הרי יוסף כבר איננו שנים ארוכות. האחים לוקחים עימם למצרים (מ"ג יא): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" איזו מתנה מוזרה אבל (וזאת העיר לי ידידי אלון מנור) אלו הדברים שהשיירה שלקחת את יוסך למצרים נשאה (ל"ז כה): "...והִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

גם כאשר הם מגיעים בשנית לפני יוסף, ברור להם כי דבר זה חריג והם מבינים שהוא קשור לכסף, אותו כסף בו מכרו את יוסף. והשיא מגיע בוידוי של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (מ"ד טז). לא יוסף מצא את עוון האחים אלא האלוקים ועתה יהודה מבין היטב למה עליהם להיות עבדים.אולם בסיום פרשת מקץ מגיעה הפתעה יוסך מוכן לשחרר את כולם ודורש שרק בנימים לבדו יהיה עבד. תחילת פרשת ויגש מפתחת בנאום ארוך של יהודה. יהודה אמנם מבין שהוא צריך לשלם ולהיענש אולם הסיטואציה בה כל האחים פטורים מעונש ורק בנימין נענש אינה אפשרית מבחינתו, ובוודאי שאינה יכולה להיות מידה כנגד מידה, שהרי בנימין לא היה קשור כלל למכירת יוסף. עכשיו מבין יהודה שכל אירועי המפגש עם יוסף היו חשודים מאד ושבאמת העלילו עליהם עלילת שווא. יהודה מתקשה להבין למה דווקא יוסך מעונין בבנימין בתור עבד אולם מאחר והוא יודע כי עליו לקבל עונש כלשהו, ומאחר והוא אחראי לבנימין, הוא אוזר אומץ להציע את עצמו בעסקת חליפין ליוסף.  יהודה בוחר לספר על האסון שיקרה לאב עם בנימים לא יעלה. יהודה ידוע שיוסך התעניין כמה פעמים בשלום האב ולמרות שאין לו מושג מה יכולה להיות הסיבה לכך היא זיהה זאת כנקודת תורפה אצל יוסף ולכן מבקש את בקשתו שם.
לדף הראשי לפרשת ויגש
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר - 1860~ אוסף פרטי

בלהה וזלפה

מזלן של בלהה וזלפה לא כל כך שפר עליהן. הן לא נספרות במניין ארבע אמהות ולרוב נראה שהן נספחות לרחל ולאה. בפרשת ויגש מופיע שינוי ביחס אליהן שמראה שהן שוות בכל דבר.
נבחן את ההתיחסות בכל הפסוקים בהן מופיעות בלהה וזלפה. עד פרשת וישב, ההתיחסות אליהן היא תמיד במעמד נמוך. ההיכרות הראשונית שלנו איתן היא מיד לאחר חתונת יעקב ולאה (פרשת ויצא)
כ"ט כד - וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה
כ"ט כט - וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה
בלהה וזלפה הן שפחות של לבן ולבן נותן אותן לבנותיו כמתנת חתונה ומעמדן נשאר כשל שפחה.
לאחר שלאה יולדת ורחל עקרה, מציעה רחל את בלהה כאשה נוספת ליעקב (ל' ג-ז)
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: ... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב"
אין שינוי במעמדה של בלהה, היא אמנם אשתו של יעקב ואף ילדה לו ילדים, אך עדיין במעמד של שפחה. מיד לאחר מכן מופיעה התייחסות זהה לזלפה.
כאשר יעקב פוגש את עשו, השפחות אפילו לא נקראות בשמן (ל"ג ג) : "וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". כבר כאן אנו  רואים כי כמו שיש הבדל במעמד האמהות כך יש הבדל במעמד הבנים.

ההתייחסות הבאה היא לאחר מות רחל ומעשהו העגום של ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו. זה אקט ברור של התרסה. בוודאי שאם בלהה הייתה אשה במעמד מלא של יעקב, ראובן לא היה מעז לעשות את מה שעשה ואכן מיד לאחר מכן מופיעה רשימת בני יעקב (ל"ה כב-כו): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:"
בלהה וזלפה עדיין מוגדרות כשפחות כלפי האמהות, וכפילגש עבור יעקב, אולם הבנים הם כולם בניו של יעקב. נראה שלפחות בימי קדם גם בני השפחות היו במעמד שונה, למרות שאביהם היה אותו אב.

מצב עניינים זה יצר מעמדות אצל בני יעקב. מצד אחד בני לאה - שהם רבים מול יוסף, בן רחל הבודד ובנימין הקטן, ומצד שני בני השפחות. מצב גרוע זה בא לידי ביטוי בתחילת פרשת וישב (ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"

 יעקב כנראה הבין כי אי אפשר לבנות את עם ישראל כאשר בניו, השבטים, יהיה ממעמדות שונים ולכן מתחילה כאן התייחסות שונה. שוב אין תארים מנמיכים לבלהה ולזלפה. ברור לנו שיוסף אינו מתרועע עם בני לאה, אולם בלהה וזלפה הן נשי אביו, שוות מעמד לכל דבר ועניין.
נראה שגם בני יעקב הבינו זאת, כי כאשר הם ניצבים בפני יוסף הם אומרים (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים". לא לחינם מעיר רש"י, כי רוח הקודש כיוונה את האחים שכללו בדבריהם גם את יוסף שעמד שם איתם.

חיזוק נוסף לעניין זה מגיע ברשימה הגניאולוגית של צאצאי יעקב שיורדים למצרים בסוף פרשת ויגש (מ"ו יח): "אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ" ובדומה לו (מ"ו כה): "אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה". אין התייחסות שונה לבלהה ולזלפה. בפרשייה זו רק רחל מכונה אשת יעקב. רש"י מעיר שהיא הייתה עיקר הבית, אולם ברור שרחל לא הייתה במעמד אחר משל לאה, אשתו הראשונה של יעקב. ראייה ברורה לכך היא שלאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה. הרש"ר הירש מפרש שרחל נקראת אשת יעקב מאחר והייתה זו האישה היחידה שהוא רצה ובחר לעצמו. אבל לאה ואף בלהה וזלפה הן נשים במעמד מלא. רק כך מתוך שיוויון אפשר לבנות את עם ישראל.
דבר זה בא לידי ביטוי נוסף, בקורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרשת נשא) אותם קוראים גם בימי החנוכה. בכל יום מתואר הקורבן של נשיא אחר משנים עשר השבטים. התורה מאריכה מאד למרות שכל הקורבנות זהים לחלוטין. רוב המפרשים רואים בכך את ההדגשה כי כל השבטים שווים במעמדם.



 לדף הראשי של פרשת ויגש


פרשת השבוע ויגש לילדים

תקציר פרשת ויגש

יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)

באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.

יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.
יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.
לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.
השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.
עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".
יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.
משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.
בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.
יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.
יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש עם פרעה (מז, א-יב)

יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.
אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.
יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.
כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.
בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.

דבר תורה קצר לפרשת ויגש

חכמינו מעמידים לפנינו את דמותו של יוסף כדמות מופת הממחישה את הצורך לגמול טוב גם למי שעשה לנו רע. הנה, אֶחיו של יוסף מכרו אותו לעבד, ואילו הוא דאג להם ופרנס אותם בשנות הרעב, ולא נקם בהם על מה שעשו לו.
לכאורה אפשר לתהות על הצורך להתנהג במידה זו: הלוא הזולת גמל לך רעה, ולמה אסור לך לשלם לו כפועלו, ואתה אף נדרש לגמול לו טובה תחת רעה?
אלא הדבר קשורה למהותו הפנימית של יהודי. אמנם בחיצוניות הדברים התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, וחובה עליך להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו.
ההתנהגות עם יהודי שני במידה זו מעוררת גם בו-עצמו את פנימיותו. כשהזולת רואה שאין משלמים לו כפועלו אלא מתייחסים אליו כאל יהודי יקר ואהוב, ואפילו גומלים לו טובה תחת רעה, הדבר מעורר את מהותו הפנימית וגורמת לה להתגלות בקרבו.
כשיהודים מתנהגים כך איש עם רעהו הם יכולים לפנות אל הבורא ולומר לו כמאמר המדרש: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות". והקדוש-ברוך-הוא אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא לנו את הטובה הגדולה ביותר שאנו מייחלים לה – הגאולה

לדף הראשי של פרשת ויגש

מדע בפרשה - כלכלה ושימור זרעים

השתלטות על אדמות מצרים

בסוף פרשת ויגש מופיע פרק כלכלי המתאר כיצד יוסף רוכש את אדמות מצרים (מ"ז יג-לא). קוראים מודרנים מנצלים לעתים קטע זה על מנת לנגח את יוסף, הקפיטליסט החזירי, המנשל אנשים מאדמתם. קריאה כזו שגויה בעיני, ומתנתקת מההקשר בו הטקסט נכתב. ננסה לקרוא פרשייה זו בצורה אחרת לחלוטין ותוך קישורה לתקופת הזמן המתוארת ולמעשה נבין ממנה עד כמה גדול היה מעשהו של יוסף, ואולי בזכות מעשה זה זכה להיקרא יוסף הצדיק.

דילמת החקלאי

אנו רגילים לקנות את הלחם שלנו בסופר או במאפיה, טרי וחם ולעיתים אפילו פרוס וארוז. אולם חשוב לזכור שהמצב הטבעי של זרעי הדגנים נותן לאיכר שקצר אותם שתי אפשרויות בלבד:
  1. לאכול את הזרע.
  2. לשמור את הזרע ולהשתמש בו להצמחת יבולי השנה הבאה.

בעצים ופירות הבעיה לא קיימת אולם בדגנים (וחלק מהירקות האחרים) זה המצב. כיום חקלאים לרוב לא שומרים זרעים אלא רוכשים אותם מתוצרת מיוחדת למטרה זו אולם במקומות בהם החקלאות מסורתית וישנה, בכל שנה יש את הדילמה כמה זרעים נאכל וכמה זרעים נשמור (מכל משמר - אסור שיתייבשו ואסור שייספגו לחות) לשנה הבאה. 

והנה כאשר יש בצורת, הדילמה היא עניין של חיים ומוות פשוטו כמשמעו, ובפרט אם יש ילדים קטנים, שצריך להאכיל או שהאם צריכה לאכול על מנת להניק אותם. ואכן עד היום, במדינות אפריקה בהן יש משטרים מושחתים או אנרכיה, כאשר יש בצורת קשה הדילמה היא: אכול היום והסתכן במוות ברעב בשנה הבאה, או שחלק מבני המשפחה לא ישרדו עד לשנה הבאה. מציאות אכזרית ומעציבה ביותר.

במצרים העתיקה זו הייתה המציאות. לא לחינם בני יעקב מזהירים אותו שאם לא ירדו למצרים כולם ימותו. זו לא הגזמה אלא אמת לאמיתה. ואילו במצרים, יוסף השכיל לשמר את הזרעים ולבנות מחסנים גדולים. נכון הדבר שנהר הנילוס מבטיח אספקה שוטפת של מים, אולם לעתים היו דווקא יותר מדי מים וההצפות הרסו את היבולים. רעב לא בהכרח נובע מבצורת (ראו הרחבה על הנילוס).

לזרעים, יש תאריך תפוגה, גם בתנאים אידיאלים הם מחזיקים מעמד זמן מסוים בלבד. כאשר יש עודך עצום של זרעים, אנשים פרטיים וחקלאים פשוטים לא יכולים לשמור אותם בתאנים טובים ליותר משנה אחת, אולם אם כמות הקרקע שלהם מוגבלת, מה יעזרו להם יותר זרעים? הם אולי יוכלו טוב באותה שנה ואולי גם המקנה יגדל אבל בשנה הבאה, יהיה צריך להאכיל יותר פיות של אנשים ומקנה ולא יהיה מאיפה. שלטון מרכזי חכם ובעל משאבים יכול לנהל את הזרעים. כנראה יוסף ריענן את המחסנים מדי שנה (כלומר, כל הזרעים החדשים אוחסנו, וזרעים ישנים יותר נאכלו ונזרעו ממש בסמוך למועד פוג התוקף). כך היה ליוסף מאגר זרעים גדול מספיק גם להאכיל את כל האוכלוסייה וגם להמשיך לזרוע ולגדל עוד חיטה בתקופת הבצורת (בכמות קטנה יותר, אבל כזו המספיקה להמשכיות הזרעים).

מאחר ולאנשי מצרים נגמר הכסף לקנות זרעים אחרים, יוסף מוכר להם את הזרעים תמורת רכושם וקרקעותיהם והופך אותם למעשה לשכירים, אולם מהלך זה מתקבל באהדה ובברכה רבה בידי הציבור המבינים שמאותו רגע, הדילמה - "לאכול או למות" לא תחזור. מאותו רגע, השלטון המרכזי אחראי לכך שלא יהיה יותר מוות ברעב. זהו חידוש גדול מאד בעולם העתיק, והחידוש הזה רשום על שמו של יוסף. המצרים למעשה מציעים למכור את עצמם לעבדים חסרי זכויות, אולם יוסף שהיה עבד בעצמו, לא מוכן לכך ולכן המס אותו קבע יוסף על ההכנסות עומד על עשרים אחוזים בלבד, אחוז מס שאני מניח שרבים היו שמחים לשלם כיום, ומאפשר צבירות רכוש ורווחים מחדש תוך כמה שנים.

יוסף הוא למעשה סוציאליסט הוגן במיוחד. אין זה קומוניזם כדוגמת הרעב באוקראינה בשנת 1932 כאשר כל מה שהאיכר מגדל נעלם לטובת השלטון המרכזי. הקולקטביזם באותה תקופה נועד לכאורה לחלק את המשאבים בשווה בין כולם, אבל ידוע לנו שלרוסים לא הייתה בעיה להרעיב את אוקראינה, והמזון והשפע הגיעו לבכירי המפלגה. אצל יוסף המצב שונה, הזרעים נשמרים קרוב למקום הגידול (נבנו מחסנים רבים קרוב לערים) וישנה אפשרות לאיכרים שאמנם מכרו את אדמתם, לקבל אדמה אחרת, לקבל ביטחון סוציאלי של אספקת זרעים וגם לשמור על עצמאות כלכלית מסוימת. לא עבדות ולא צמיתות. מנהיג כזה הדואג לכל התושבים, לא היה טרם יוסף. רמז לכך אפשר למצוא גם בתורה עצמה.

כאשר יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחים, הם חוששים מנקמה אבל יוסף מרגיע אותם ואומר (מ"ה ז) :"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". בזמן זה יוסף חושב שכל המהלך האלוקי של מכירתו למצרים ועלייתו לגדולה היה בכדי להציל את משפחתו. אולם בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב, האחים שוב חוששים מנקמה ואז יוסף אומר להם: (נ' כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יוסף מבין שבתוקף תפקידו הוא אחראי למיליוני תושבי האזור ולא רק למשפחתו המצומצמת, כמה עשרות נפשות. קבלת אחריות זו, ועמידה בה, תוך ויתור על חזרה לחיק משפחתו שהיו הרחק מהבירה מזכה אותו ביושר בתואר יוסף הצדיק.


נחזור לזרעים. החקלאות המודרנית גרמה לבעייה חמורה בתחום המיגוון הביולוגי ועשרות ומאות זנים של ירקות לא גדלים יותר. אם בעולם קיימים כ-7000 זנים של תפוחי עץ, הרי שבחנות הפירות, אם תשיגו חמישה סוגים שונים, סימן שבאתם ביום טוב. אותו דבר לגבי כל הגידולים. בארצות הברית, כמעט כל גידולי תפוחי האדמה הם מזן מסוים ומיועדים לשמש בתור טוגנים (צ'יפס) ברשת מקדונלד. הסכנה בכך היא רבה מאחר ונגיף או חיידק או פטרייה או כל דבר אחר יכול לתקוף את הזן ולגרום לרעב. תופעה כזו בדיוק קרתה באירלנד והובילה שם לרעב הגדול בשנים 1846-1852.

כיום כאשר המודעות לחיים בריאים עלתה, יש חזרה מסוימת לגידולים מגוונים יותר ובפרט שגידולים אלו הם לרוב בעלי טעם טוב יותר. על מנת להגן על המיגוון הקימו מדינות רבות מאגרים של זרעים, בהם נשמרים זרעים בקפידה רבה ובתנאים אופטימליים של חום, תאורה ולחות ויכולים לנבוט גם לאחר שנים רבות.

הבנק העולמי המרכזי לזרעים נמצא באיים הנורבגיים - כספת הזרעים העולמית של סבאלברד. במקום שורר קרח עד, הלחות כמעט אפסית, והכספת - כספת לכל דבר כמו בבנקים בשוויצריה, בנויה במכרה פחם נטוש בתוך הר. גם ישראל הפקידה זרעים רבים בכספת והם משמשים מעין מאגר חירום (בנוסף למאגרים מקומיים). מקור אחר להחזרה של זנים, היא חזרה לזני בר הנמצאים בטבע וביותם מחדש למינים בעלי אפשרות גידול מסחרי.
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה. מקור: ויקיפדיה מתי טרפ

חידות לפרשת ויגש

דפי החידות לפרשת ויגש כוללים חידות ציורים וחידות מילוליות הקשורות כולן לנושאים שונים בפרשת ויגש . לחידות שתי גרסאות. דף חידות כללי לכל המשפחה ודף מיוחד הכולל את החידות הקלות יותר ומיועד לילדים.
מומלץ להדפיס את הדפים ולפתור במשותף סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בשבת או בבית הכנסת.
למתקשים, ניתן להיעזר גם בדף התשובות , אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

חידות לפרשת ויגש
חידות לפרשת ויגש


בהצלחה


ילדים יהנו גם מתפזורת לפרשת ויגש

לדף הראשי של פרשת ויגש

תפזורת לפרשת ויגש

בתפזורת לפרשת ויגש הוטמנו 14 מילים מפרשת ויגש. ניתן לחפש את המילים ישר בתפזורת, ניתן לענות על השאלות ולילדים הקטנים יותר אפשר גם לתת את רשימת המילים עצמם. פתרון מוצלח!

תפזורת לפרשת ויגש
תפזורת לפרשת ויגש

חידות לפרשת ויגש

מאמרים נוספים לפרשת ויגש


יהודה ובנימין

הקשר העמוק בין שבט יהודה לשבט בנימין מתחיל בפרשת מקץ. בפרשה זו, האחרים נדרשים לקחת איתם את בנימין למצרים, על מנת שיוסף יאמין להם שהם אינם מרגלים (כך לפחות האחים חושבים, ליוסף היו תוכניות אחרות) וגם ישחרר את שמעון שבינתיים משמש כמעין בן ערובה.

יעקב אינו מעונין לשלוח את בנימין ומילותיו הן מילות צער (מ"ב לו): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". שני בנים כבר חסרים ויעקב לא מוכן לסכן את בנימין.

ראובן מציע (כנראה האחים רצו לשוב מיד למצרים ולגמור עם העניין): "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" וכצפוי יעקב לא מקבל הצעה זו.

כמובן שראובן לא התכוון להרוג את בניו, אלא מה שרצה לומר שהוא ישמור על בנימין כאילו הוא שומר על שני הבנים שלו (ובכך להראות את החשיבות של בנימין), אולם צורת הדיבור שלו אינה ראויה והניסוח גרוע מאד.

לאחר מכן התורה מדגישה כי הרעב כבד בארץ ויעקב מבקש מבניו לרדת שוב למצרים. כאן מתחילה להתגלות מנהיגותו של יהודה, שמזכיר ליעקב (שבוודאי הדחיק את הנושא) שאין שום אפשרות לרדת ללא בנימין ובסופו של דבר מציע יהודה (מ"ג ט) את ההצעה הבאה: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" ויעקב משתכנע.

מדוע יעקב השתכנע מדבריו של יהודה? ניתן לומר שלאחר זמן כבר לא הייתה שום ברירה וכפי שיהודה אמר או שניקח את בנימין או שנמות כולנו אולם דיוק במילותיו של יהודה יראה לנו כי עצם המילים אותם בחר יהודה שיכנע את יעקב.

יהודה משתמש באותן מילים בדיוק בהן השתמש יעקב כשלושים שנה קודם לכן כשתיאר את מסירותו ואחריותו לצאן לבן בפרשת ויצא (ל"א לח-לט): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה".

כאשר יעקב שומע את יהודה הוא נזכר בו עצמו ומבין שאחריות כמו שיהודה מוכן לקחת על בנימין היא בדרגה הגבוהה ביותר שיש, ולמעשה דרגה הזהה לחלוטין לדרגת האחריות אותה מרגיש יעקב עצמו כלפי בנימין.

שימוש במילים אלו משכנע סופית את יעקב. יהודה אכן עומד בהתחייבותו בפרש ויגש הוא לא מהסס לפתוח בנאום תקיף כלפי יוסף (למרות שיהודה בעמדת נחיתות עצומה) ובסופו של דבר מציע את עצמו כעבד במקום בנימין כמחויבות לאחריותו.

לדף הראשי לפרשת מקץ

פרשת וישב - דמותו של יוסף

פרשת וישב עוסקת בעיקר ביוסף. ננסה להבין מה התורה מספרת לנו על יוסף. כידוע יוסף מכונה, יוסף הצדיק, אולם אנו נראה כי כדי להגיע למעמדו זה עשה יוסף דרך ארוכה וקשה ביותר.

הדבר הראשון שאנו יודעים על יוסף מופיע בפסוק ב'. יוסף בן 17 הוא רועה צאן כמו כל משפחתו והוא נמצא בעיקר עם בני השפחות, ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. התמונה היא של בן צעיר, שאינו מקבל מקום במשפחתו. אחיו הגדולים בני לאה מתנכרים לו והוא גם אינו מתחבר ליתר האחים. שימו לב שפסוק זה מופיע עוד בטרם שמענו על יחס מועדף כלשהו של יעקב כלפי יוסף ומסקנתינו היא כי גם בהתנהגותו של יוסף עצמו היו פגמים שגרמו לאחים לשנוא אותו.

בפסוק הבא, אנו מופתעים לשמוע כי הוצאת הדיבה, שבודאי אינה עניין חיובי, לא זוכה להתייחסות כלל, להיפך, יעקב ששכל את אשתו רחל, מעביר את כל האהבה שלו כלפיה, ליוסף, על חשבון שאר בניו (שכבר היו גדולים). יוסף מכונה בן זקונים, למרות שבנימין צעיר ממנו בשנים רבות.

האחים רואים אתהיחס המועדף אל יוסף, ללא קשר למעשיו או לדבריו של יוסף ומפתחים רגש שינאה חזק כלפי יוסף עד כדי כך שלא יכולים לדבר איתו אפילו ברכת שלום פשוטה.

כנראה שיוסף, לא קורא את המציאות מסביבו כלל ואפילו לא מבין מה האחים מרגישים כלפיו, אטימות זו באה לידי ביטוי בכך שהוא מספר להם את חלומו, שכמובן לא יכול לגרום לשום תוצאה אחרת מלבד שנאה נוספת. גם את החלום השני הוא מספר להם, ופה הוא לא זוכה לתגובה. יש שתיקה רועמת והתעלמות של האחים. יוסף מספר את החלום לאביו, שוב לא ברור לשם מה ואביו גוער בו. היינו מצפים אולי שגערה זו קצת תאזן את הסיפור אבל כנראה שפעלה פעולה הפוכה. האחים מקנאים בו (לא שונאים אותו יותר אלא מקנאים, וכנראה גם הם מתחילים להאמין שיש משהו בדברי החלומות).

יעקב כמוהו כיוסף, כלל לא מבחן בשנאה זו. יעקב שולח את יוסף לראות מה שלום האחרים, הנמצאים הרחק בשכם, ויוסף הולך בשמחה. יוסף כלל אינו מבין לאיזו צרה הוא עומד להיכנס ומבחינתו האחווה עדיין קיימת שכן הוא עונה בפירוש "את אחי אנכי מבקש" לאיש ששואל אותו מה הוא מחפש.

האחים רואים את יוסף מרחוק ורוצים להורגו. הטעם לרצון זה הוא שבכך יבטלו את חלומותיו. שוב ראייה לכך שהאחים האמינו כבר בנכונות החלום. ראובן כבכור מתערב ומציע רק לזרוק אותו לבור מתוך מחשבה שהוא יציל אותו אחר כך. בדרך כלל לבן הבכור יש מילה אחרונה על יתר אחיו, לא ברור למה ראובן לא יכול היה לבטל את כל התוכנית ופשוט להגיד להם שלא בא בחשבון. כנראה גם מעמדו של ראובן התערער לאחר פרשת בלהה בצורה שהאחים לא ראו בו יותר דמות סמכותית. האחים מפשיטים מיוסף את הכותונת, כנראה להוציא באופן מיידי את הזעם שלהם עליו ומשליכים אותו לבור. לאחר מכן האחים יושבים לאכול כאילו לא קרה כלום. פעולה המראה עד כמה יחסם ליוסף היה מנוכר.

יהודה מציע למכור את יוסף, אבל שימו לב שהצעתו היא למכור את יוסף במקום להורגו. האם ייתכן כי האחים עדיין רצו להרוג את יוסף, או להשאירו בבור עד שיגווע? מאחר וגם יהודה לא יכול לשים סוף פסוק לסיפור ולשחרר באופן מיידי את יוסף, הרי שאנו מבינים (כפי שהבינו רוב הפרשנים) כי אותם אחים שהגו את המזימה הם שמעון ולוי, שאפילו ראובן ויהודה (אמנם לחוד) לא מסוגלים להם. יוסף נמכר (והפסוקים בתורה תמוהים מאד מאחר וצורת העיסקה לא ברורה ומעורבים שם האחים וסוחרים מדינים מצרים ישמעאלים ומדנים). ראובן שלא היה עם האחים (ולא ברור לאן הלך) חוזר ורואה שיוסף אינו בבור וקורע את בגדיו. ראובן חוזר לאחיו (כלומר גם האחים התרחקו מהבור) וכלל לא ברור אם הם מספרים לו כי מכרו את יוסף. כדי לטשטש את עקבותיהם הם מכתימים את כותנת יוסף בדם ושולחים אל אביהם. שימו לב לפסוקים לב-לו. יוסף אינו מוזכר בהם בשמו אלא בתיאור "בן", ובפסוק האחרון כדי לסמל את הפיכתו לעבד, שבימים ההם מעמדו היה כמעמדו של חפץ דומם, הוא מופיע חסר כינוי במשפט "והמדנים מכרו אותו".

יוסף שמגיע למצרים נמכר לעבד ומאז מצבו רק משתפר. התורה מספרת לנו כי ה' עם יוסף, וכי הוא מצליח וכי בעליו המצרי נהנה מאד מהצלחה זו של יוסף. גם מבחינה חיצונית יוסף מתואר כיפה תואר ויפה מראה, תיאור הזהה לתיאורה של רחל אמו. יופיו של יוסף מעורר עליו את תאוותה של אשת פוטיפר. יוסף מסרב וממאן ולפי פשט התורה עומד בכך בגבורה וטעמו לסירוב הוא גם כי אינו יכול לפגוע באמון של פוטיפר וגם אין הוא יכול לחטוא כלפי אלקים. בכך יוסף כבר מגלה רגישות יתר לסביבה שבה הוא נמצא. לעומת חוסר הרגישות למצוקות ולרגשות של אחיו, יוסף מבין בדיוק איפה הוא נמצא ומה הוא אינו יכול לעשות.

יוסף גם לא מנסה כלל להתגונן כאשר מאשימים אותו (או מפני שחשב שלא יאמינו לו, אולם מאחר ופוטיפר סמך עליו כל כך אפשר להניח שהוא מאמין לו יותר מלאשתו, וייתכן כי הוא העדיף להיות בכלא ולא לעמוד בנסיונות הפיתוי היומיומיים ואולי הבין כי מיצה את תפקידו בבית פוטיפר ומשם לא יוכל להתקדם).שימו לב שלא כתוב שפוטיפר כעס על יוסף אלא בצורה סתמית: "ויחר אפו". ייתכן לפרש כי פוטיפר האמין שאכן יוסף חף מפשע אולם לאחר ההצגה של אשתו לא הייתה לו הרבה ברירה והוא כעס על כך שהוא מאבד את העבד המוצלח שהיה לו. יוסף מועבר לבית האסורים וגם שם הוא מצליח ומקודם בדרגות.

יוסף מתמנה לשרת שני שרים בכירים בממלכה שהושלכו לבית הכלא. יוסף ער לרגשות שלהם ורואה אותם עצובים ומנסה להתעניין מה הבעייה. יוסף מציע את עזרתו בפתירת החלומות, אולם את הפתרון הוא משייך לא לעצמו כדרך חרטומי מצרים אלא לאלוקים. יוסף פותר את החלומות (וכפי שציינתי בתקציר הפרשה, הפתרון הוא הגיוני ואינו דורש ניחושים מיוחדים). יוסף מנצל את המצב ומבקש משר המשקים שיעזור לו להשתחרר. לכאורה פעולה זו נראית לנו הגיונית, יש הזדמנות אז תנצל אותה. שר האופים מבקש לפתור גם את חלומו, ויוסף, עונה לו בשורה נוראית. צורת התשובה של יוסף, אינה נעימה ואולי מראה כי עדיין יוסף אינו רגיש מספיק לזולתו. יוסף מבקש משר המשקים שיזכרו במילים (מ' טו): "כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר".

נראה מדברים אלו שיוסף רוצה חנינה ואת היכולת לחזור לארצו (הרחבה בנושא מדוע נענש יוסף).
ההזדמנות הבאה של יוסף מגיעה אחר שנתיים והיא כבר בפרשת מקץ. יוסף מגיע לעמוד לפני פרעה ועליו לפתור את החלום. שוב יוסף מודיע ישירות לפני פרעה כי לו אין כוחות אולם האלוקים יענה את שלום פרעה. יוסף מדגיש בפתרון את העובדה שהמסר הוא מסר אלוקי. יוסף מבין שיש לו הזדמנות ואפילו משיא עצות לפרעה (בחוצפה מסוימת, אולם יוסף מבין שזו ההזדמנות וחייבים לנצל אותה). העצה התקבלה ויוסף מוצא את עצמו ממונה על מצרים.

בנקודה זו מתחילה השאלה הקשה מדוע יוסף לא עושה מאמצים לחזור לארצו, לברר מה שלום אביו וכו'. פשט הכתוב סותם שאלה זו ורבו הדרשות בנושא. המידע היחידי הידוע לנו הוא הסיבות לשמות בניו של יוסף (מ"א נא-נב): "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹוהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". יוסף עדיין זוכר את ארצו ואת בית אביו אולם נראה שזה בתור זכרון ולא בתור שאיפה לחזור לשם, למרות שמצרים היא ארץ עוני, נראה שיוסף מבין שהוא צריך להישאר שם ואינו יכול כלל לחזור לארצו.

כאשר אחי יוסף באים אליו יוסף מתנכר להם, עדיין רואים אנחנו יחס של נקמה, נאמר גם בפירוש כי יוסף זוכר את החלומות ואולי הוא כבר מבין שהחלום הראשון התגשם (האחים כולם השתחוו לו), יוסף בעורמה מוציא מהם את העובדה (שהוא כבר יודע) שיש להם עוד אח ודורש להביאו. דרישה זו מטרתה היא להביא אליו את בנימין. מבחינת יוסף, בנימין הוא ילד בסיכון, ואין לדעת מה יעשו לו האחים כאשר הוא יגדל. האחים מבינים שנפלו לצרה וגם יודעים לקשר אותה היטב לאותה מכירה מלפני שנים רבות, כפי שמוכיחים הפסוקים:

  • ל"ז יט: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא"
  • מב" כא: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"

שימו לב למילותיו של ראובן בפסוק כב: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".

כאן יש הפתעה ראשונה ליוסף. ראובן חושב שיוסף מת! האחים כלל לא גילו לו שמכרו את יוסף. יוסף פתאום מבין שאולי לא כל האחים בדיוק ידעו מה קורה, וסדק ההתנכרות שלו נפגם. יוסף מבין מהר מאד כי כנראה שמעון ולוי מסוכנים כדהם ביחד (ובודאי מעשה שכם זכור לו), מפריד ביניהם ואוסר את שמעון.

יוסף אינו לוקח את הכסף אותו הביאו האחים לקנות אוכל, אלא טומן את הכסף בחזרה בשקיהם של האחים ללא ידיעתם, אולי כדי לראות איך יתנהגו בפעם הבאה, אולי כדי לרמוז להם על המכירה שהם ביצעו ואולי כדי לתת להם רמז שהוא יוסף. בפעם הבאה שהאחים יורדים עם בנימין, הם כבר זוכים לכבוד כמו אחמ"ים. מביאים אותם לבית יוסף, הם מתרחצים ואוכלים שם ומקבלים מתנות גדולות מאד. האחים תמהים ואין להם מושג מה פשר ההתנהגות הזו.

יוסף טומן את גביעו בשקו של בנימין. יוסף מתכנן להאשים את בנימין בגניבה, ולפי משפט הימים, הגנב נהפך לעבד. בדרך זו יוסף משוכנע שהאחים יחזרו לארצם ובנימין יישאר אצלו (שהרי האחים בודאי ישמחוו לפהיטר ממנו כמו שנפטרו מיוסף) אולם כל האחים חוזרים מצרימה ובפרשת ויגש יש הפתעות נוספות.

יהודה מתחנן על נפשו להישאר במצרים כעבד של יוסף ורק שבנימין יוכל לחזור. ייתכן שבנימין לא בסיכון, כמו כן שומע יוסף לראשונה כי גם יעקב כלל לא יודע מה קרה לו וכי הוא חושב שחיה רעה אכלתהו.

לא ברור מה יוסף חשב, ייתכן וחשב כי אביו יעקב שותף בנושא המכירה (הרי הוא לא ידע שהאחים רצו להרוג אותו), ייתכן כי רצה לחכות שכל חלומותיו יתגשמו, אולם הנאום של יהודה והגילויים החדשים בעקבותיו שליעקב אין מושג מה קרה והאחים מוכנים להקריב את עצמם תמורת בנימין ממוטטים את כל המחשבות האלו ולא משאירות ליוסף ברירה אלא להתגלות לאחיו. יוסף ממהר לסלוח לאחיו ולעודד אותם כי הכל מאת אלוקים. יוסף חוזר על אותם מילים שנים רבות אחר כך כשיעקב כבר מת והאחים מבקשים ממנו שוב סליחה מפורשת. יוסף אינו מראה כעס כלשהו כלפי האחים וכנראה המחילה שלו הייתה גמורה.

מצאנו שיוסף התגלגל מנער הרואה את עצמו במרכז, לשליט על ארץ הרגיש למצוקות הזולת, העומד בנסיונות פיתוי, והעושה את כל מעשיו בשם אלוקים. דרך ארוכה עשה יוסף מהיותו נער ועד היותו יוסף הצדיק.

האחים מביאים את כותונת יוסף ליעקב. דיאגו רודריגז ולאסקז 1630 מנזר אסקוריאל מדריד. שימו לב לפריט הלא שגרתי בתמונה. הכלב. הכלב נראה כנובח כלפי האחים ובכך מגלה את חשדו כלפיה. עוד על תמונה זו עם פרשנות מקיפה במאמרה של יעל מאלי

מאמרים נוספים לפרשת וישב

תשובות לחידון ויגש

בדף הבא מופיעות התשובות לחידון לפרשת ויגש. מי שטרם ניסה לפתור את החידון כדאי שינסה לבד ורק לאחר מכן, באם יש צורך יעיין בתשובות. פתירה עצמית של החידות מהנה ומספקת הרבה יותר.
מי שבכל זאת צריך קצת סיוע, התשובות למטה....






עוד קצת....






ועוד קצת....






מתחילים
  • המראות מרמזים לחלום של יעקב (מ"ו ב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"
  • בין בנימינה לזכרון מרמז על שוני מבני גד (מ"ו טז): "וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי"
  • בעל חיים צעיר ומצורע מרמזים על בכר ונעמן מבני בנימין (מ"ו כא): "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ"
  • אחד או חמישה מרמז על חושים בן דן (בן אחד וחמישה חושים) (מ"ו כג): "וּבְנֵי-דָן חֻשִׁים", זהו אחד מארבעה עשרה הפסוקים בתורה בני שלוש מילים
  • זה הכל בשבילך מרמז על חבר בן בריעה (מ"ו יז): "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל"
  • פרע את חובו מרמז על שילם מבני נפתלי (מ"ו כד): "וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם"
  • החליפות והשמלות מרמזות על המתנות של יוסף (מ"ה כב): "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת"
  • הרמקול מרמז על הקול שנשמע בבית פרעה (מ"ה טז): "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו"
  • הקשר מרמז על הביטוי "ונפשו קשורה בנפשו"(מ"ד ל)
  • סמל בזק, האות B מרמז לפסוק הפותח את הפרשה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה"
  • הפינצטה (ובעברית מלקטת) מרמזת על יוסף (מ"ז יד): "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה"
  • שמעון או מרכבה מרמז לביטוי "ויאסור" המופיע בפרשה (מ"ו כט): "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד" ובפרשת מקץ ביחס לשמעון.
  • האיש החורש מרמז על דברי יוסף (מ"ה ו): "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר"
  • קיפי מרמז לדברי יוסף (מ"ה יב): "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי-פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (אמנם חסר דגש אבל לא נורא).

פרשת ויגש - עוד יוסף חי ושרח בת אשר

איחוד מרגש לאחר שנים

פרשת ויגש, היא פרשת האיחוד, יוסף מגלה לאחיו כי הוא יוסף, האחים חוזרים ומספרים ליעקב כי יוסף חי ויעקב ויוסף נפגשים לאחר עשרים ושתיים שנה. ננסה לתאר את האירועים מהתגלות יוסף לאחיו ועד לבשורה ליעקב.

המפגש בין יוסף לאחים מתואר בצורה ארוכה ביותר. יוסף מוציא את כל הנוכחים מהחדר. הוא רוצה להיות לבד כשהוא מתגלה לאחים הוא אומר את משפט המחץ "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" והאחים לא מסוגלים לענות לו מפני ההלם והבהלה "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (והשווה ולפרשת וישב: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם").

לאחר משפט זה ובעוד האחים בהלם יוסף פוצח בשיחה ארוכה (עשרה פסוקים ד' - י"ג) בה הוא מנסה לפייס את אחיו, לסלוח להם, להודיע להם שיש סיבה אלוקית למכירה ושיזדרזו להביא את יעקב אביו למצרים.

לאחר הדיבורים מגיעים המעשים. יוסף ובנימין נופלים איש על צוארי רעהו ויוסף מנשק לכל אחיו ורק לאחר מכן האחים נרגעים ויכולים לענות ליוסף, אולם אין לנו ידיעה כלל על מה שנאמר שם: "וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".

הבאת משפחת יעקב למצרים

אמנם יוסף מוזכר כאדון למצרים וכמושל בארץ, אולם הוא עדיין צריך את רשותו של פרעה למהלכים מסוימים. ההזמנה למשפחת יעקב לבוא למצרים יוצאת מעם פרעה וגם המתנות הניתנות לאחים הן על פי פרעה (מ"ו כא). ייתכן ויוסף לא רצה להיראות כמי שמנצל את מעמדו לטובות אישיות וייתכן גם כי בעוד יוסף היה מושל לענייני פנים, הזמנה של משפחה שלמה למצרים לא הייתה בסמכותו.
אפשרויות אחרות לפתרון משבר המזון, כגון לשלוח מספיק צידה לחמש שנים, או לשלוח משלחות נוספות כל שנה (והפעם רק אח אחד או שניים יצטרכו לבוא) או שיוסף יקפוץ לביקור אצל אביו כלל לא עולות על הפרק. יוסף אמנם מושל על ארץ מצרים אולם הוא עדיין אסיר בתוכה ולא יכול לצאת ממנה. בוודאי שלא באופן קבוע, שכן פרעה צריך אותו, אלא אפילו לא באופן זמני.

פרעה לא מוכן לשחרר אותו וכנראה מאותה סיבה בדיוק שנפגוש בספר שמות: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". במצרים התחלפו שושלות השלטון כל כמה עשרות שנים. מצרים ידעה התקפות מרובות ובוודאי כשברוב העולם יש רעב ובמצרים יש מזון, הייתה מצרים יעד לניסיונות התקפה. גם יוסף בפגישתו הראשונה עם האחים טוען כי הם מרגלים וייתכן שכל מי שבא עבר חקירות מסוימות. במצב כזה, פרעה מעדיף שבני ישראל יהיו אצלו תחת השגחה ויוסף כמובן אינו חופשי לצאת ולבוא כרצונו למרות שבתוך מצרים יש לו סמכויות נרחבות (השוו לבקשה לצאת ממצרים לצורך קבורת יעקב בסוף פרשת ויחי). יתרה מכך, פרעה שרואה את האחים ומבין שהם גיבורי חיל אף מעוניין לצרפם לשרותו ונדרשת תכנית איך בני ישראל יוכלו לקבל את ארץ גושן ולהתבדל ממצרים ולא להתבולל בתוכם.

איך מספרים ליעקב שיוסף חי?

מאחר ויוסף אינו יכול לצאת ממצרים יעקב צריך לבוא למצרים אבל עוד קודם לכן צריך לבשר לו את הבשורה שיוסף חי. בפרידת יוסף מהאחים הוא אומר להם משפט סתום (מ"ו כד): "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" רש"י מביא שלושה פירושים והאחרון שבהם:
"לפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו"
הרמב"ן מביא פירוש אחר:
רגז לשון רתת ותנועה, ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב, לב רגז (דברים כח סה), ורגזו וחלו (שם ב כה), ותחתי ארגז (חבקוק ג טז), ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח):

ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך.
והענין, כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים, וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שנאמר (בפסוק ט): מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם, שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום
בני יעקב נושאים רכוש רב מאד הפעם, הרבה יותר רכוש מאשר בפעם הקודמת ועל כן יכולים הם להיות יעד להתקפות שודדים. 

בני יעקב נמצאים בבעיה נוספת. יעקב הוא בן 130 ומתאבל במשך 22 שנה על יוסף. לבשר לו שיוסף חי אינו עניין פשוט. נעיין תחילה בפסוקים בנושא (כה-כח):
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא משֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת"
הבשורה הטובה אכן הייתה קשה ליעקב. על הפירוש ויפג לבו נעים המפרשים בין האומרים שלא האמין להם והדברים כמו פגו מליבו (רש"י - מצוטט בתוך דברי הרמב"ן) ואילו הרמב"ן טוען שיעקב אכן כמעט מת!
(כו): ויפג לבו -

נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן, לשון משנה (גמ' ביצה יד א), וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט), וריחו לא נמר (ירמיה מח יא): מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י.
ואיננו נכון, כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל. וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד), תבטל ותפסק:

וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:
והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם:
פרשנים אחרים מציינים כי יעקב התעלף ואולי בלשון ימינו היינו אומרים כי הוא החסיר פעימה. יעקב מתאושש מהר מאד ומקבל את תכנית הירידה למצרים. נדגיש את השימוש במילה "רב" שפירושה מספיק. יעקב אומר מספיק להתאבל מספיק לבכות, וקם באחת מאבלו.

תפקידה של שרח בת אשר

חז"ל ראו בבשורה ליעקב אירוע משמעותי יותר והרחיבו במדרשים עם פרטים נוספים. לפי חז"ל, האחים לא היו יכולים לבשר ליעקב את הבשורה מאחור וחששו שימות ממנה (כמו שהיה קרוב לקרות) וגם כי פחדו שישאל שאלות שהתשובות עליהן קשות. האחים ישבו במרחק מה מבית יעקב וחשבו מה לעשות. רמז לעיכוב זה יש במילים "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" הפסוק ארוך והמילים בו לכאורה מיותרות. האחים מצאו את שרח בת אשר שהצטיינה בשירה ונגינה וביקשו ממנה לספר את הבשורה ליעקב, זהו השיר אותו לומדים הילדים בגנים הממלכתים-דתיים וייתכן ותשמעו אותו השבת:
"עוד יוסף חי,
 הוא מלך במצרים.
יש לו שני בנים,
מנשה ואפרים"
יעקב לא יתרגש יותר מדי מדיבורים ושירים של ילדה קטנה, אולם כאשר האחים יבואו ויחזרו על הבשורה הטובה הוא כבר יהיה מוכן לקבל אותה וכמו כן את שרח אי אפשר לשאול שאלות.

למה דווקא שרח בת אשר? גם כאן המקור לתשובה נמצאת בפשט. שרח היא נכדתו היחידה של יעקב המוזכרת ברשימת הצאצאים שירדו למצרים (מ"ו יז). אם היא נזכרת כנראה שיש לכך סיבה מיוחדת. שרח נזכרת גם ברשימת יוצאי מצרים הנכנסים לארץ ישראל (במדבר כ"ו מו): "שֵׁם בַּת-אָשֵׁר שָׂרַח". לפי זה שרח גם זכתה באריכות ימים מופלגת, שכר למי שמבשר בשורה טובה, וגם נחלה נחלה בארץ ישראל. חז"ל עוד ממשיכים את חיי שרח מאות שנים אחר כך עד תקופת דוד המלך ומזהים באשה החכמה מאבל את שרח (שמואל ב' כ טז ואילך):
"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב קְרַב עַד-הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:  וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשׁוֹנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ:  אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'"
הכינוי שלמי אמוני ישראל מצביע על אישיות מוכרת וחשובה והייחוס לישראל אולי כי הייתה נכדתו. שרח גם הייתה מקור של סמכות לבני ישראל כשהיו במצרים ולה מסר יוסף את הסימנים מתי תבוא הגאולה משעבוד מצרים. וכשבא משה ואמר לבני ישראל כי הגאולה קרובה הלכו בני ישראל לשרח בת אשר על מנת לשמוע את דבריו. גם משה נעזר בשרח בת אשר (תלמוד בבלי מסכת סוטה י"ג):
"ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו .."

תיאורה של שרח בספרות מודרנית 

התיאור הספרותי היפה ביותר של שרח בת אשר נמצא ביצירתו המונומנטלית של תומאס מאן יוסף ואחיו. היצירה נכתבה על פני שנים ארוכות, מבוססות על התורה ועל עשרות המדרשים בנושא ואורכה קרוב ל-1000 עמודים. הספר תורגם על ידי מרדכי אבי-שאול ויצא על ידי ספריית הפועלים בשנת  1957. רענון של התרגום (תרגום חדש לאנגלית יצא בשנת 2005) נדרש ואני מקווה שתהייה הוצאת ספרים שתרים את הכפפה. ספריית הפועלים הוציאה בשנת 2003 מבחר ספרים של תומאס מאן בתרגומים חדשים ונקווה שמפעל זה יימשך. תומאס מאן חיבר את שירה של שרח בת אשר ונביא קטעים ממנו להלן. תודתי להוצאת ספריית הפועלים על הרשות לצטט את השיר. השיר מחולק לחלקים ובאמצע קטעים המתארים איך שרח מתקרבת ליעקב, איך מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים ועל מה שיעקב עונה לה. מומלץ ביותר לקרוא את הפרק (ואת כל הספר) במלואם


תומאס מאן - יוסף ואחיו / שירה של שרח בת אשר מתוך הפרק הבשורה - תירגום מרדכי אבי שאול

אנעים זמירות ושירים אארג! על השמינית נפשי תערוג.
מלא הלב ועל כן נחפז, שירי הנחמד מזהב ומפז,
המתוק מדבש ומנופת הצוף; אשא בשורה והביתה אשוב.

שמעו עמים על מיתר כי אפרוט! האזינו נא אל זמרת בשורות!
חבלים נפלו לי בנעימים, נבחרתי מבנות שיר להנעים,
כי חומר-מופת לי נקלע, כמוהו למשורר מעולם לא נגלה.
אותו אשיר על השמינית לסבי, לאב זקן הבשורה כך אביא.
מחול צלילים הוא חן וחמד, לדוי עולם גהה ייטיב.
מה גם אם על שתיקה רוממת, דיבור אנוש פישרו יטיף!
עד מה ירום אז על-אל-על! מלא ההד בינה ואור!
מעל לכל רם ומהלל השיר הטוב והמזמור!

דיבור כזה ראוי לצליל, נתין לרון באמרי:
הן זה על זה יופיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

הוי, רב-חסד, מה שמעתי! מה, הבת, לקחו אוזניכי!
פי פערתי! -- --- ומאין? מאישים יורדי מצרים!
מאבי, מדודי האלופים. אמרו, זמרי בחרוזים מעולפים!
לי חומר-שיר נתנו תפארת. - כי את מי הם ראו במרומי קרת?
זאת, סבי מחמלי, לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להבין ולהשכיל.
כחלום הוא יפה ובכל זאת הוא כן, וכרב אמיתו הוא מלא פלאי חן!

כי מקרה קרה בלי דופי, שהשנים הם אחד,
האמת הוא פה היופי: תור חיים הוא זמר-חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפשי, הוא אשרי!
ובחרוז חוזר אשיח, נוי אמת: הנער חי!

תחשבנו עוד זמן מה, שיר של יופי, כך מוטב
פן תיפול בתדהמה ונפלת על הגב.
כאז הביאו אות דמים: מחסה השימו הכזב,
נפשך חשכה תמים, כנציב מלח אז הסב.
אהה, סבלת רוב עצבת, לא פיללת לראותו:
בלבבך שכן צלמוות, והנה שם יקום לתחיתו.

שירי שרח בת אשר, מה יום מיומיים, מה שמועה הביאו אחים ממצרים!
שירי, איך בירכם שם אל החסד, עם האיש משפחתנו איך נפגשת.

ומי איפה זה האיש? אך יוסף בכבודו, זה דודי ביפיו והודו:
שור הזקן, זה אהובך בהדרו: אין גדול שם ממנו, על כסאו רק פרעה,
אדוני ארצות - זה שמו הנשגב, עם נוכרי לו עובד על ברכיו,
ומלכים יהודו את שמו בברכה, הוא ראשון בעבדי הממלכה.
רב כחו: החוסה בו לא נכלם, כי לכל העמים הוא נותן את אכלם:
מאלפי אסמים ישביר לחם בעריו, ומכלכל העולם כל שנות הרעב.
הוא אגר, הוא צפה והבין, ועל כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משבנו - ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופה, כן יעלה; הוי זקן, עד הנה הגיע הטלה!

אמור אמרת היה לטרף, בדמעה טבלת לחמך בלי הרף.
כעשרים שנה ולא פחות ישבת על אפר בכו וספוד.
ראה, הזקן, ראה נא כל אלה: אלוהים מחץ ומרפא נתן.
הוי, מעשה ידיו הפלא ופלא, בקרב בני האדם.
אורחות ממשלתו שגבו מבינה, גדולות כן פעל המהולל
התעה אותך במאומה, בהוד מלכות הוליכך שולל.

הבריאה כולה תעלוז עליו, תבור וחרמון יריעו למהתליו.
את הבן היקיר חטף מלבבך והנה יושב והיה לברכה.
נפתולים נפתלת, הזקן, ומקץ הימים הסכנת הסכן.
עתה משיבו האל, כי עברו השנים, והוא עודנו יפה, רק מעט השמין.
לא תכירנו, לא תדע איך תקראנו,
ברכות מוזרות זה לזה ימלל, ולא תדעו, מי את מי על אפים יהלל
מאלוהים כך הייתה התעלולה, ובסבי הוא עולל חוכה וטלולה.

אומר זה מכלל הנועם, הוא ארוג במיתרי,
חין ערכו עדי התואם: אומר זה: הנער חי!
שירי, נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נמלט מבור העוני, בן יקיר ראשו ירים.
הט ליבך! זה בן עצבת: כל הארץ היליל מר,
זה פיתוהו אל המוות - טרף שן חזיר-הבר
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה.
קול אומר: הוא קם לפתע, אב זקן האמינה נא!
הוד אלים וצבי תפארת, רון ציפור בו מתבשם,
עת יצעד בין פרחי חמד, לקראתך בשחוק קוסם.
עצב מוות רוח דחי, הוא מניס בברכתו;
על שפתיים על הלחי, אל אצל מזיו חסדו.
שור עינו המתלוצצת: צחוק היה צחוק אל חולף.
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב.

מי איפה האיש, אזמר לכבודו, הלא הוא דודי, ביופיו והודו!
הבט וראה, זה אהובך בדרו; אין גדול שם ממנו, רק פרעה.
זאת סבי מחמלי לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להסכין ולהשכיל
דיבור כזה, ראוי לצליל, ניתן לרון באמרי,
הן זה על זה יפיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

שירי נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נימלט מבור העוני; בן יקר ראשו ירים.
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה,
קול אומר: הוא קם לפתע - אב זקן, האמינה נא!
הוא נותן לחם לעמים כולם, ומכלכל ברעב את כל העולם.
כנוח ראה הנולד והבין, על כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משכנו ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופתו, כן יעלה, הוי זקן, ראה, עד הנה הגיע הטלה!


אושר פלא בא בלי דופי, כי השנים הם אחד,
כי אמת היא פה היופי, תור חיים הוא זמר חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפש, הוי אשרי
שוב אשרי וכן אשיח נוי אמת: הנער חי!

ראה הזקן, ראה נא כל אלה! אלוהים מחת ומרפא נתן
הוי מעשי ידיו הפלא ופלא בקרב בי האדם!
את הבן היקיר חטף מלבבך, והנה יושב והיה לברכה
נפתולים נפתלת המסכן, ומקץ השנים הסכנת הסכן;
ועתה ישיבו, והוא עודנו יפה, אם כי מעט כבר עבה.
מאלוהים כך הייתה התעלולה ובשבי הוא עולל חוכה וטלולה.
כאן נפסק השיר ומתואר איך גם האחים מגיעים ומשכנעים את יעקב כי יוסף אכן חי יעקב מסיים בברכת: "יהי שם ה' מבורך" ושרח שרה את הפסוקים האחרונים של שירתה המופלאה:

בין עינו המלוצצת: צחוק היה, צחוק אל חולף;
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב!

המשוררת גילית חומסקי, מתייחסת לנושא בצורה שונה ובשירה הרגיש כותבת כך וגם שירה מסתיים במילים עוד יוסף חי. השיר מצוטט ברשות המשוררת.


נִקְמַת שֶׂרַח בַּת אָשֵׁר
מִי זֶה קָרָא לָךְ
עוֹדֶפֶת
לֹא אִמְּצֵךְ אֶל חֵיק
וְאָמַר – שֶׁלִּי אַתְּ
אֲהוּבָה בַּת אָשֵׁר
אֵשֶׁת אִישׁ?

כְּבָר נִזְרְעוּ זַרְעֵי הַכְּמִיהָה
שָׁטַף הַמַּבּוּל וְנִטְרַף הַמִּדְבָּר
נִקְמָתֵךְ שָּׁטְפָה אֶת הָרֵי יְהוּדָה

עַד שֶׁתָּנוּחִי
נִגְזַרְנוּ לִקְרֹא לָךְ –
בּוֹאִי!
שִׁירִי לָנוּ
עוֹד יוֹסֵף חַי בְּמִצְרַיִם



יעקב יורד למצרים - מרק שאגל
יעקב יורד למצרים - מרק שאגל - 1957 - גלריית האגרטי


מאמרים נוספים לפרשת ויגש




מקורות נוספים הנושא סרח בת אשר
מפתח הגאולה בידה של סרח מאת ד"ר תמר קדרי
שרח בת אשר מאת פרופסור אפרים חזן

פרשת ויגש ותמלוגי הגז

לאחרונה התגלו מצבורי גז טבעי משמעותיים בחופי מדינת ישראל, נראה שהברכה "ויתך לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" מתחילה להתקיים, אולם תקנות המיסוי הנוכחיות, יגרמו לכך שמרבית הרווחים יעברו למעט מאד אנשים בעוד הבעלים האמיתיים של אוצר הטבע, כל אזרחי מדינת ישראל,לא ייהנו כל כך. קמה וועדה מיוחדת שפתקידה להמליץ על שינויים ועוד בטרם התחילה לעובד כבר רועשת הארץ מטעם אלו המצדדים בהעלאת המס ומטעם ברוני הגז המעונינים כמובן בגריפת הרווחים לכיסם. המחאה הציבורית בנושא בשיאה.

האם לפרשת השבוע יש מה להגיד בנושא? בפרשת ויגש מופיעה פרשיה כלכלית מענינת מאד. יוסף שצבר תבואה רבה מוכר אותה לעם במצרים. בכל שנה העם משלם במטבע אחר. בהתחלה משלמים בכסף, אחר כך בבהמות, אחר כך מוכרים את האדמה עצמה ולבסוף העם רוצה למכור את עצמו כעבדים. לכאורה ריכוזיות יתר, ונדמה שיוסף הוא קפיטליסט ממדרגה ראשונה. אולם יוסף, אינו מוכן לקנות את העם לעבדים והוא מעסיק אותם בתנאי אריסות. יוסף בעצמו היה עבד, רכוש נטול תקווה ולא  יעשה את זה לאנשים אחרים ופתאום מתגלה גם יוסף הסוציאליסט. האדמות אמנם שייכות לפרעה, אבל החקלאים מקבלים 80% מהיבול, הם אינם עבדים ויכולים לצבור לעצמם רכוש. המיסים אותם לוקח פרעה הם 20%. כמובן שאת הזרעים בשביל השדה מספק אוצר הממלכה או פרעה.
נדמה שיחסים אלו מתאימים גם לענייננו. המשאבים צריכים להיות שייכים לאזרחי המדינה ואפילו לא למדינה עצמה. הבחנה זו הינה חשובה ונתקלתי בה בביקור בעיר קרדיף שבווילס. מצודת קרדיף נתרמה לאזרחי העיר ולא לעיר עצמה מה שאומר שגם לעיריה יש דברים שאין היא יכולה לעשות במצודה (למכור אותה למשל). כך צריכים להיות גם משאבי הטבע שייכים לכלל אזרחי המדינה ועל ידי הבחנה זו ממילא יהיו דברים שלממשלה אסור לעשות (כמו לתת אותם בכמעט חינם). תמלוגי הגז צריכים להיות הסנונית הראשונה בחוק יסוד משאבי הטבע שהמדינה צריכה לו.
לגבי חלוקת הרווחים, יוסף היה יכול לקנות את האנשים עצמם כעבדים לפרעה ובכך לקחת מהם כל תקווה. יוסף לא עשה זאת. הוא אמנם קנה את האדמות אבל נתן לאנשים תקווה (וראייה היא כי האנשים מאד מודים ליוסף בסוף הפרשה), יכולת לצבור רכוש ומיסוי נמוך. גם הצעת התמלוגים (שהם הרווחים מעבר להוצאות שיוחזרו לחברות מפיקות הגז במלואן) נוקבים ביחס זהה. עשרים אחוזים לחברות המפיקות ושמונים אחוזים לטובת תקציב המדינה.
אם חזון אוטופי זה יתגשם יהיה גם צורך לדאוג (כמו שכל פעם צריך) שהתקציב יופנה למקומות המתאימים והראויים (חינוך, רווחה, תרבות, אומנות, דת, מדע, יזמות וכו') כך שיוכלו להינות ממנו כל חברי המדינה.
ודרך אגב - אין להקשיב להפחדות שאף אחד לא ירצה לחפש נפט או גז. לא ירצו שלא יחפשו ממילא הדבר יהיה טוב יותר ויחייב השקעה מיידית באנרגיה ירוקה ומתחדשת (גז טבעי עדיין מבוסס על שריפת פחמנים ולמרות היותו מזהם פחות מפחם או נפט, אין הוא עונה להגדרות של אנרגיה נקייה).
אתרים מובילים בדרישה להעלאת התמלוגים כולל דרכים בהם תוכלו לסייע:
עמוד המאבק באתר עבודה שחורה 
אתר Israel Restart כולל מידע רב בנושא

מאמרים נוספים לפרשת ויגש

פרשת ויגש - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת ויגש היא הפרשה ה-11 בתורה וה-11 בחומש בראשית. הפרשה נכתבת ב-178 שורות בספר תורה ויש בה 3 פרשיות (מיקום 49), מתוכן 0 פרשיות פתוחות ו -3 סתומות. בפרשה יש 106 פסוקים (מיקום 29),1480 מילים (מיקום 30) ו-5680 אותיות (מיקום 29). לפי ספר החינוך יש בפרשת ויגש 0 מצוות (מיקום 37), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32).
הערות לפרשת ויגש : פרשת ויגש היא היחידה שלא מסתיימת בפרשייה

לפרשה הקודמת - מקץ
לפרשה הבאה -ויחי

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה