אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות וארא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וארא. הצג את כל הרשומות

פרשת וארא

פרשת וארא

פרשת השבוע,  היא הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. תקציר מפורט לאחר רשימת ההפניות למאמרים.

מאמרים לפרשת וארא

על ההתגלות למשה בפרשת וארא והביטוי אני ה' - המאמר סוקר את ההבדלים בין שליחות הסנה הראשונה לבין השליחות המופיעה בתחילת פרשת וארא.

הרחבה על הקשיים בפתיחת פרשת וארא (מאמר זה הינו הרחבה למאמר הקודם ומומלץ לקרוא אותו אחריו).

ושמי ה' לא נודעתי להם - המשך העיון בתחילת פרשת וארא והסבר מהי אותה אי ידיעה של שם ה' שהייתה אצל האבות ותתחדש אצל משה. (מאמר זה הוא הרחבה נוספת לשני המאמרים הקודמים) 

דבר תורה לפרשת וארא - דבר תורה קצר על המכה שלפני מכת הדם - מכת התנין

הפטרת פרשת וארא - עיון בהפטרת פרשת וארא בספר יחזקאל

פרשת וארא לילדים - דבר תורה קצר לפרשת וארא המתאים במיוחד לילדים.

על דו-חיים וצפרדעים - בסדרת מדע בפרשה

תפזורת לפרשת וארא

חידת ציורים לפרשת וארא - חידות ציורים וחידות מילוליות לילדים ולמבוגרים בנושא פרשת וארא

סטטיסטיקה לפרשת וארא - נתונים סטטיסטיים על פרשת וארא

תקציר הפרשה

פרשת וארא ממשיכה מהמקום בו פרשת שמות הפסיקה. משה חוזר לדבר עם ה' (כנראה באותו המקום בו הייתה ההתגלות בסנה) ומתלונן כי הגאולה לא מגיעה. ה' מדגיש כי הוא יוציא את בני ישראל ביד חזקה ושב ומספר למשה את ההיסטוריה של האבות. ה' מחזק את דבריו ואת ההבטחות למשה ושולח אותו - שוב - לדבר אל בני ישראל ואל פרעה. בני ישראל לא יכולים לשמוע אל משה הם עסוקים בעבודה הקשה, משה שוב שואל את ה' איך פרעה ישמע אליו אם אפילו בני ישראל לא שמעו אליו.
כאן עושה הפרשה הפסקה ונותנת לנו פרשייה גניאולוגית שעיקרה להציג את משה ואהרון. אמנם הפרשה מתחילה בשבט ראובן ומונה גם את שמעון, אבל שם מונים רק דור בנים אחד ואילו בשבט לוי מונים כמה דורות, מפרטים את הגילאים של ראשי השושלת (לוי, קהת ועמרם) ומגיעים אפילו עד פינחס נכדו של אהרון.

לאחר תיאור השושלת, מופיעה חזרה על דברים שכבר היו בעבר (מאמר נרחב על הקשיים הנובעים מהחזרות בתחילת פרשת וארא). בסופו של דבר משה ואהרון מקבלים את שליחותם והולכים שוב אל פרעה.
לפני תחילת עשרה המכות ניתנת לפרעה הזדמנות נוספות לחזור בו והפעם מציגים גם אליו אות (האותות הראשונים בפרשת שמות הוצגו לבני ישראל בלבד). הפעם מטה אהרון הופך לתנין (חשוב לשים לב להבדל הזה. מטה משה נהפך לנחש מול בני ישראל ואילו מטהו של אהרון נהפך לתנין מול פרעה, וראו עוד באומנות למטה), חרטומי מצרים עושים גם הם כן ומטה אהרון בולע את מטותיהם אולם פרעה לא מתרשם מאותות אלו כלל.

עשרת המכות

כאן מתחילות עשרת המכות ששבע הראשונות מתוכן הן בפרשת וארא. חשוב לשים לב למספר דברים במכות. מי ביצע את המכה (משה, אהרון או שניהם), האם המכה הייתה לעיני פרעה? האם לוותה באזהרה? מה הייתה תגובת העם, תגובת החרטומים ותגובת פרעה עצמו? כמה זמן לקחה כל מכה? נעלה כאן רק מספר נקודות לדוגמה וקריאה איטית וזהירה מאד של הפרשה מומלצת.

שתי המכות הראשונות בוצעו על ידי אהרון, משה לא יכול היה להכות את היאור שכן היאור שמר והציל אותו (מידת הכרת הטוב). חרטומי מצרים הצליחו במכת דם ובמכת צפרדע (לא חוכמה גדולה, כל המים כבר היו דם וגם הצפרדעים עלו בעצמם מן היאור). במכת כינים הם כושלים ולא מצליחים להפוך חול לכינים. פרעה היה בעל יכולת סבילות גבוהה. כאשר משה מציע לסיים את מכת צפרדע ואפילו נותן לפרעה את האפשרות לבחור מתי המכה תיפסק, עונה פרעה מחר (כנראה חשב שמשה כיוון לזמן שממילא הצפרדעים יפסיקו לעלות).

רק במכת ערוב מתחילה ההפרדה בין עם ישראל למצרים (ראייה חזקה יותר למציאות של השגחה פרטית, מציאות בה פרעה כפר, היכולה לתת מכה מן השמים וגם לקבוע במי המכה תפגע ובמי המכה לא תיפגע). במכת הדבר ההבדל בין מקנה מצרים למקנה ישראל ברור והתורה מדגישה שממקנה בני ישראל לא מת אף אחד (נעסוק בנושא זה שוב בפרשת בא), גם במכת שחין שכמו מכת כינים באה מן העפר לא יכלו החרטומים לעמוד בפני משה (השחין פגע גם בהם) ומכת ברד מסיימת את פרשתנו באפיון חקלאי של מיני הדגן ותאריך צמיחתם (מידע שניתקל בו שוב בספר ויקרא). כמו כן במכת הברד האפשרות ניתנה גם למצרים להכניס את מקנם לדיר ולא להשאירו בשדה ואכן מתואר שהיו גם מצרים שכבר יראו את דבר ה' והגנו על רכושם. כמובן פרעה לאחר כל מכה רואה כי הוא הצליח לעבור אותה בשלום ולא משחרר את בני ישראל כלל, למרות הבטחותיו לשחרר ונכונותו לשחרר חלקים גדולים יותר של העם.

אומנות בפרשה

לשם המחשת הבלבול בין הנחש לתנין הבאתי את התמונה של ניקולא פוסן בה רואים כי מטה אהרון נהפך לנחש ולא כפי הכתוב בפסוקים לתנין. שגיאה זו חוזרת כמעט בכל היצירות בנושא זה. ייתכן והתרגום ללטינית/יוונית ומשם לשפות אירופאיות לא הבחין בין נחש לבין תנין. ייתכן גם וההוראה המיידית לאחר אירוע זה  למשה רבנו היא (שמות ז' ט"ו): "...והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" פורשה בצורה מוטעית שמדובר באותו מטה (למרות שאנו רואים הבחנה ברורה בין המטה של אהרון לבין מטהו של משה, המכונה גם מטה האלוקים).

מטה אהרון נהפך לנחש - ניקולא פוסן 1647, לובר פריז 
הפרשה הקודמת 
פרשת שמות 
הפרשות הבאות

פרשת בא
פרשת בשלח
פרשת יתרו

דבר תורה לפרשת וארא

דברי תורה קצרים לפרשת וארא

מהי הכבדת הלב של פרעה  מאת יואב
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת וארא.
בפרשת וארא יש סיפור שחוזר על עצמו במשך כמעט כל הפרשה. ה' מביא מכה מסוימת על ארץ מצרים, בגלל שפרעה לא מוכן לשחרר את בני ישראל, פרעה מתחנן בפני משה שיפסיק את המכה, והוא ישחרר את בני ישראל, ואחרי שה' מפסיק את המכה פרעה מתחרט,  או כפי שכתוב בפסוקים "וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה".
חמש פעמים מופיע על פרעה בפרשה שהלב שלו התחזק. וארבע פעמים מופיע "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה" כלומר שהלב שלו נהיה כבד יותר.

מה הפירוש שהלב שלו נעשה כבד יותר או חזק יותר?

כמעט כל הפעמים שמסופר על פרעה שהלב שלו התחזק או שלבו נהיה כבד יותר, באות אחרי בקשתו של משה לשחרר את עם ישראל, כלומר זה שרשום שלבו נהיה כבד וחזק יותר מהווה תירוץ לא לשחרר את בני ישראל.

לב כבד זהו מישהו חסר רגשות או לא מתחשב אבל במקרה שלנו יהיה קצת מוזר לפרש כך מכיוון שבעיקר המצרים סובלים ולא בני ישראל.

ואם הוא לא היה מתחשב בבני ישראל זה היה מהווה תירוץ, אבל בני ישראל לא סובלים מהמכות.
חוזק לב זה מישהו שיש לו לב חזק כלומר יכול לעמוד בקשיים נפשיים, אבל לפרעה אין את זה ולכן
לא ברור מה שני הביטויים האלו אומרים.

כדי למצוא את הפירוש של שני ביטויים אלו נצטרך לעיין במקומות אחרים בתנך. בספר שמואל א' פרק ו' מסופר על הפלישתים שחשבו האם להחזיר את ארון ה' לעם ישראל או לא? בטענה שכן הם אומרים אחד לשני כך: "וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת-לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת-לִבָּם". הפלישתים אומרים שמצרים ופרעה כיבדו את לבבם, לא נאמר שלבבם היה כבד אלא שהם כיבדו אותו.

אולי זה מראה לנו שכבד לב זה מישהו שמכבד את הלב שלו, כלומר מקשיב אך ורק אל לבו ואינו מקשיב לדברי אחרים, פירוש זה מסתדר עם זה שבפרשת בא מסופר שעבדי פרעה מנסים לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל והוא לא מסכים.

בספר יהושע מסופר על כך שעם ישראל לא עשה עם אף עם ברית שלום חוץ מהגבעונים: " לֹא-הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן...  כִּי-מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם- לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה". לפי פסוק זה נראה שה' חיזק את לב עם ישראל כדי שהם לא יעשו ברית שלום עם אף אחד.

ולכן אפשר לפרש שחוזק לב, זה חוזק להימנע מהמצב שסביבך ולא להתייחס לפחד או לחץ מסוים, כמו שהיה עם פרעה אחרי מכת כינים: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹוקים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם".

פרעה מתעלם מהמצב סביבו ולא נכנע ללחצים שמפעילים עליו ולא שומע אל החרטומים שלו.
והמסר מהפרשה הוא שאנחנו צריכים לדעת מתי טוב להכביד את לבנו ומתי טוב לחזק אותו ולא להיכנע ללחץ חברתי, ומתי כן כדאי להרפות וכן לנסות לשמוע ולהבין מה אחרים אומרים.

שבת שלום.


מתי תסתיים מכת צפרדע מאת יואב

בפרשת וארא ה' מביא את מכת צפרדע בסיום המכה משה אומר לפרעה כך: פרק ח' פסוק ה': "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה
וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ"

במילים אחרות משה אומר  לפרעה שהוא יעשה תפארת ,גדולה, ופרעה בעצם יחליט מתי המכה תסתיים. פרעה עונה לו שהוא רוצה שהמכה תיפסק מחר ומשה אומר שהוא מסכים כדי שפרעה יבין שמי ששולט הוא האלוקים .
לפי ההיגיון פרעה היה צריך לבקש שהמכה תיפסק מיד, באותו הרגע למה הוא ביקש שהמכה תהיה עוד יום?

הרמב"ן עונה שתי תשובות:
  • תשובה ראשונה בשם הרב שמואל בן חפני: פרעה חשב שאולי מערכות השמים הביאו את הצפרדעים ומשה יודע מתי הגיע הזמן שהצפרדעים לא יהיו יותר. פרעה חושב שמשה יצפה לכך שהוא יגיד מיד וניסה להכשיל את משה ולכן  אמר פרעה שמחר תיפסק המכה כדי שמשה יטעה בזמנים. 
  • התשובה השנייה של הרמב"ן עצמו: פרעה חשב שמשה התכוון לכך שייתן לו זמן כלשהו, בגלל שאלת "למתי אעתיר" ולא חשב כלל שאפשר לבקש שהצפרדעים ייפסקו מיד ולכן בחר בזמן הקצר ביותר האפשרי מבחינתו. 
ולחידה השבועית. החידה של פרשת ויחי הייתה: יעקב מתחזק ויושב על המיטה איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המטה" באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?
התשובה היא: שעל המן שרשום "והמן נופל על המיטה" ולפי בעל הטורים זה מסמל שהצדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים  והרשעים אפילו בשיא שלהם הם נופלים כמו המן.

והחידה השבועית של השבוע היא: משה משתמש במטהו לכמה וכמה מכות אילו מכות בפרשה ובפרשה הבאה משה השתמש במטה כדי לעשותן?



מכת התנין
אנו מכירים את עשר מכות מצרים ופרשת וארא פותחת בתיאור המכות, אולם הפרשה מתארת עוד אירוע מקדים, שניתן לספור אותו כמכה האחת העשרה (או אולי כמכת האפס). נקרא בפרק ז':

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: י וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם: יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

אפשר לכנות מכה זו בשם מכת התנין. היא נעשתה בתוך ארמון פרעה, לעיניו ולעיני יועציו בלבד. אולי הייתה זו מעין הזדמנות אחרונה לפני המכות האחרות המתבצעות בחוץ שכל מצרי ומצריה יראו אותן. בכל אופן, המעשה מבטא באופן סימלי את הריגת תניני היאור. מטה ארהון הופך לתנין ובולע את מוטות החרטומים.
הבחירה בתנין כמובן אינה מקרית, והתנין סימל את אחד האלים בפנתיאון הסבוך של אלילי מצרים. בתקופה מסוימת התנין היה גלגול של האליל "סת" שייצג את הרוע. המצרים פחדו מהתנינים - הטורפים המסוכנים של הנילוס מחד גיסא וסגדו להן מאידך גיסא.
די מוזר שהחרטומים מצליחים להפוך מטה לתנין. יש הסוברים שהם עשו כשפים ואחיזת עיניים ויש הטוענים שה' נתן להם כח להצליח רק בשביל להראות את הגיחוך בעבודה שהחרטומים מצליחים לברוא לעצמם את האלים.
בהערת אגב נעיר שתרגומים רבים מחליפים בטעות או בכוונה בין התנין לנחש ובדומה לאות שקיבל משה בסנה מציגים כי גם מטה אהרון נהפך לנחש.
גם רש"י מפרש שהתנין הוא נחש ובמקומות מסוימים (למשל שירת האזינו דברים ל"ב לג ) הם מופיעים יחדיו באותו פסוק: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". מפרשים אחרים אכן אומרים שאלו שתי חיות שונות וגם תרגום אונקלוס מתרגם אחרת. גם הסביבה הגיאוגרפית משפיעה. התנין הוא זוחל החי ליד מים בסביבות היאור והנחשים כמובן חיים היטב במדבר.
בכל אופן, פרעה כידוע לא ממש מתרשם ומשה בהוראת ה' עובר לביצוע עשרת המכות

מטה אהרון הופך לתנין איור מתוך הגדת סארייבו
מטה אהרון הופך לתנין מתוך הגדת סארייבו (בחלק העליון - משה בסנה)


לדף הראשי של פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא 

ההפטרה היא בספר יחזקאל מפרק כ"ח  פסוק כה ועד פרק כ"ט פסוק כא.
גם בספר יחזקאל יש חטיבה שלמה של נבואות לעמים. בספר יחזקאל זוהי חטיבה ארוכה ופרקנו עוסק בנבואה הראשונה למצרים, שני הפסוקים הראשונים (מפרק כ"ח) הם מתוך הנבואה על צידון והובאו כי תוכנם מזכיר את פרשת וארא. הפטרתינו מצריכה ידע בהיסטוריה של התקופה ונעזרתי רבות בפירוש דעת מקרא לספר יחזקאל (מפי יחיאל צבי מושקוביץ).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כה כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב:כו וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'  אֱלֹקיהֶם:
שני פסוקים אלו אינם קושרים ישירות להפטרה שלנו והם צורפו גם מפני שהם פסוקים טובים וגם בגלל ההשוואה שעושים בין קיבוץ הגלויות לאחר הגלות, לבין הכניסה הראשונה לארץ ישראל לאחר יציאת מצרים

כט- א בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ:
נביאים רבים ניבאו גם לגויים. לא ברור איך דבר הנבואה הגיע למצרים (ובפרט שיחזקאל היה בבבל הרחוקה). לנבואתנו תאריך מדויק. י"ב בטבת בשנה העשירית לגלות יהויכין. יחזקאל נמצא בבבל ובירושלים כבר החל המצור על העיר (ונמשך כבר קרוב לשנה!). כדי להבין את ההפטרה יש לזכור שמצרים בתקופה זו ירדה מגדולתה ולא הייתה עוד מעצמה. אשור ובבל הטרידו אותה ומצרים יכלה בעיקר לסכסך ולהפריע למדינות אחרות. התקופה היא בשושלות ה-25 וה-26 של מצרים. מצרים עודדה את יהודה למרוד באשור ובבבל, הבטיחה סיוע ועזרה צבאית, וכמובן לא עמדה בהתחייבויותיה. דבר זה מובא בפירוש בנביא ירמיהו (ל"ז ז): "ז כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם". מלך יהודה מחכה לשווא לסיוע ממצרים. זמן העונש הגיע.

ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
פרעה חושב את עצמו לאל וכך הוא גם רוצה שעמו יתייחס אליו. פרעה נמשל לתנין היאור אבל פרעה מחשיב את עצמו לאל שעשה את היאור.

ד וְנָתַתִּי  [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק:ה וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:
 נתינת החח בלחיים הינה כמובן סימן להפיכת בהמה (כמו סוס או שור) לבהמת עבודה. פרעה אינו אל אלא הוא אחד מעבדיו של הקב"ה. אבל בכך לא נגמר העונש לפרעה אלא רק מתחיל, כל דגת מצרים (עמו) יידבק עליו והקב"ה ידוג את כולם וישליך אותם המדברה. דימוי זה יכול להזכיר לנו גם את טביעת המצרים בקריעת ים סוף.

ו וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
הנביא מתייחס למצרים הנוכחית שלא סייעה לממלכת יהודה ואף הזיקה לה, אבל הקשר לפרשה והדמיון ברורים. כל פתיחת פרשת וארא עוסקת בביטוי אני ה' (ראו הרחבה בקישור). זהו הרי הוויכוח הגדול בין פרעה למשה. פרעה לא מכיר את ה', אינו יודע מיהו וכמובן לא מוכן לשמוע בקולו. כל מטרת מכות מצרים היא שפרעה ידע מיהו ה'. גם בימי פרעה, מצרים הייתה צריכה לארח ולקבל את בני ישראל אולם הם שיעבדו אותם לעבדים.

ז בְּתָפְשָׂם בְּךָ [בַכַּף] תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל-כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל-מָתְנָיִם:
פרעה, התנין הגדול שהיה משענת לכל מצרים, יועמד חסר יכולת מול הקב"ה. מי שהיה משענת קנה רצוץ לעם ישראל, יהיה משענת קנה רצוץ גם לעמו. מידה כנגד מידה.

ח לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה:ט וְהָיְתָה אֶרֶץ-מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי:
גאוות פרעה תוביל לנפילתו (וגם בכך דמיון רב לפרשתנו). בתקופת יחזקאל גאוותה של מצרים גרמה לה לחשוב שהיא עדיין שליטה עולמית ולכך שהתערבה בענייניהן של ממלכות שכנות.

י לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ: יא לֹא תַעֲבָר-בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר-בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה:

הזיהויים הגיאוגרפים בפסוק זה מעניינים, כוש היא  סודן של ימינו ומגדל סוונה משמר את השם אסוואן בדרום מצרים.

יב וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ- מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת:
גם עונש הגלות של מצרים מוגבל בזמן. ארבעים שנה במקרה זה.
 
יג כִּי כֹּה אָמַר ה' אלוקים מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה:טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם:טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד- לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלוקים:
אולם מצרים לא תחזור למעמדה הראשון כמעצמה איזורית היכולה לסכסך ולהתערב בענייני מדינות אחרות.

יז וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
חלפו להם שבע עשרה שנה. זוהי נבואה אחרת אבל קשורה קשר הדוק לנושא הקודם ולכן הובאה בסמוך לה.

יח בֶּן-אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת-חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל-צֹר כָּל-רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל-כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא-הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל-הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר-עָבַד עָלֶיהָ:
נבוכדנאצר כבש את צור אולם כנראה לא הרוויח מכך הרבה שלל.

יט לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: כ פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר-עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי נְאֻם אֲדֹנָי ה':
כחלק מהשלל הוא יקבל גם את מצרים. המקורות ההיסטוריים לא יודעים לספר לנו על כיבוש מצרים בידי נבוכדנאצר, אולם בירמיהו פרק מ"ו מופיע כי נבוכדנאצר נלחם במצרים (וכנראהה גם ניצח): "כה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו: כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם ה'". בנבואה זו של ירמיהו נעסוק בהרחבה מאחר והיא הפטרת פרשת בא, בשבוע הבא. כיבושה הסופי של מצרים היה בימי כנבוזי בן כורש שהכניע אותה וצירף אותה לממלכת פרס - וכך יכולה מגילת אסתר לתאר את מלכות אחשוורוש -מהודו ועד כוש!

ההפטרה מסיימת בכך שלאחר נפילת מצרים מצבם של בני ישראל ישתפר וגם הנביא יוכר כנביא אמת.
כא בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה':

לדף הראשי לפרשת וארא

האם מכות מצרים היו נס?

האם מכות מצרים הן נס? על פניה התשובה נראית טריוויאלית, ברור שכן, אולם עיון בפסוקים ובמקורות יראה לנו שהתשובה אינה פשוטה כל כך ודרכה אפשר לדון מעט ביחס הכללי של התורה והתלמוד לניסים.
נתחיל בדיון לשוני למשמעות המילה נס, מילה נדירה למדי בתורה. ברוב הפעמים שהצירוף מופיע הוא חלק מהשורש נוס (מלשון מנוסה) או נסה (ניסיון).

הפעם הראשונה שהמילה "נס" מופיעה בהקשר שאולי דומה למשמעות שלו כאירוע חריג היא בשמות פרק י"ז טו לאחר מלחמת עמלק "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:" משמעות המילה לא ברורה. רש"י מפרש "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" אבל הרשב"ם מפרש: "המטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב"ה לנס על ההרים להלחם בעמלק" נס הוא סוג של סמל, דומה במעט למשמעות השנייה של המילה כדגל.

המילה "נס" מופיעה שוב בפרשת נחש הנחושת (במדבר כ"א ח) ושם ברור כי משמעותה חפץ מוחשי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"
בפעם הבאה שהמילה "נס" מופיעה - בספר במדבר כ"ו י: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" . אין ספק שהנס הגדול הוא בליעת האדמה, מדוע האנשים נהיו לנס? פה מפרש רש"י דווקא: "לאות ולזיכרון".

עד כאן למשמעות המבלבלת של המונח "נס", אבל חשוב לציין שמכות מצרים עצמן לא כונו מעולם נס. התארים בהם התורה משתמשת הם (שמות ז' ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפחות אלו מונחים מוכרים לנו. השמש והירח מכונים אותות כבר בבריאתם, ה' עשה לקין אות שלא יהרגו אותו וגם הקשת מכונה אות. נראה שהשימוש במילה אות הוא כפירוש רש"י כאמצעי לזכרון. קשה לחשוב על קין כעושה נס בכל פעם ובקשת מפורש שכאשר היא מופיעה זה לזכר הברית בין ה' לארץ.

המילה מופת, מתאימה יותר לעניננו שכן הכתוב במפורש מכנה את מכות מצרים מופתים, גם לפניהן כפי שהבאנו, אבל בעיקר לאחריהן (ובטרם מכת בכורות) פרק י"א י: "וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה'אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".

לסיכום ההתיחסות נביא פסוק מספר דברים (ד' לד) המכיל עוד מספר תארים וביטויים:  "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" המראה שיש עוד מספר מילים המתייחסות לאירועים, אם נלך ממש ממש לשני הפסוקים האחרונים בתורה (ל"ד יא-יב) יתחוור לנו כי האותות והמפותים נעשו למצרים ולפרעה ואילו היד החזקה והמורא הגדול נעשו לבני ישראל: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ:  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל: ".


נראה אם כן לסכם את חלקו הראשון של המאמר שמכות מצרים היו מופתים, אירוע חריג, אולם נשאר כמובן לפרש את משמעותה של מילה זו שנראית כאירוע שלא על פי דרך הטבע. הרמז כמעט היחידי שיש לנו הינו בספר מלכים א י"ג ג: "וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו". לפי פשט הכתוב מופת הוא היכולת לחזות את העתיד. משה מנבא שתהיה מכת דם והיא אכן מתרחשת, כלומר לא עצם המכה הוא המופת אלא ההודעה שמשהו חריג הולך להתרחש היא המופת.

כמובן חוזקו של המופת תלוי בחריגותו של האירוע החזוי. אם אחזה שמתישהו בחורף ירד גשם, כנראה המופת לא יהיה גדול, אולם באמצע הקיץ? כך עשה שמואל הנביא (שמואל א י"ב יז-יח) "הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהֹוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל". אמנם כולנו חווינו גשמי קיץ מפעם לפעם אבל בישראל הם נדירים.

אז האם מכות מצרים היו חריגות? כמעט לכל מכה ומכה אפשר למצוא מנגנון טבעי. לאחר דיג הטונה בסיציליה מי הים באזור נהיים אדומים מרוב דם. הצעות אחרות מדברות על בקטריות או אצות שפתאום החלו לשגשג במימי היאור. כל זיהום של היאור יוציא ממנו את הצפרדעים החוצה, וגם תופעות של גשם צפרדעים היורד מהשמים דווחו בעבר. כל אמא יודעת שלפעמים בגן יש מכת כינים. מגפות הדבר פקדו את אירופה וחיסלו כשליש מהאוכלוסיה. המגפה כל כך חזקה עד שמגפת הדבר זכתה להיקרא Plague כשם פרטי, בנוסף לפירושה כמגפה כלשהי. המנגנון המעביר את המכות נראה טבעי אם נזכור שמי שמעביר את נגיף הדבר הם הפשפשים, שאולי הם הכינים המקראיות וכו'. אם לא חטפת דבר, אולי קיבלת גירוד רציני מכל הפשפשת. ברד הינו אירוע נדיר באיזור מצרים, אבל לפני שבועיים הוא התרחש בסערת "אלקסה" של טבת תשע"ד סוף 2013. גם מכת ארבה קטנה חווינו בשנים האחרונות וספר יואל מתאר מכת ארבה קשה נוספת, כלומר זו תופעה מחזורית. באותה סערה אנשים היו ללא חשמל וללא יכולת לצאת מהבית במשך כמה ימים, מזכיר את מכת חושך. בשנת 1815 התפרץ הר הגעש טומברה במשך שבוע. מי שהיה באזור בוודאי חווה מכת חושך, והעולם כולו הושפע מכך עד כי שנת 1816 כונתה השנה ללא השמש.

למעשה בפסקה האחרונה הייתי פרקליטו של השטן, או במקרה הזה פרעה. פרעה לא התרשם כל כך מהמכות. בהתחלה הוא סבל ונאלץ לבקש ממשה רחמים, אולם כאשר המכות חלפו, היה לו זמן לחשוב והוא הגיע למסקנה שכל המכות עד עכשיו היו טבעיות. בין אם אלו להטוטי מכשפים (שהרי אין בעיה להחביא מעט אבקה ביד ולערבבה מהר במים ולהופכם לאדומים) ובין אם אלו תופעות טבעיות מחזוריות.

אבל מה אנחנו שאיננו פרעה נגיד? יש דעות לכאן ולכאן. המשנה במסכת אבות מונה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. הגישה המקובלת היא כי העולם מתנהל לפי חוקי טבע קבועים, ולאחר פרשת המבול, התורה כותבת את זה במפורש. נראה שאין כמעט מקום לניסים וגם כאשר יש ניסים, הם קורים כחלק מהטבע באמצעות מנגנונים קיימים.

במקרה זה הנס מצומצם לכדי התיזמון, המיקום והעוצמה שלו (רוח מאד חזקה דווקא היום, ארבה בעוצמה שלא הוכרה אף פעם, מכה בכל מצרים פרט לאיזור אחד). אולם יש חריגים שאינם ניתנים להסברה ועל מנת לאפשר את קיומם ולא לחרוג מכללי הסדר הטוב, גם הם כבר נבראו מראש ולכן הם חלק מחוקי העולם. בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות מופיע המטה, כאשר מדובר על מטהו של משה רבנו איתו הוא עשה את המופתים השונים. מאחר ומשה עשה הרבה דברים עם המטה ולא רק את מכות מצרים, וגם לא כל המכות נעשו עם המטה (עניין זה דורש מאמר נפרד).

הניסיון מוכיח שהרושם של ניסים גדולים לא מחזיק מעמד זמן רב. בני ישראל שצפו במעמד הר סיני חטאו מעט זמן אחר כך, גם לאחר כניסתם לארץ ומיד לאחר מות יהושע, חטאו בני ישראל. ולכן חלק מהפרשנים בהחלט מעדיפים לצמצם את הנס כמה שניתן וזאת על מנת שנכיר שעצם החיים היומיומיים הינם נס.

הגמרא במסכת שבת (נג:) מביאה את המעשה הבא: "ת''ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני". רב יוסף מתפעל. כזה נס גדול נעשה רק לאדם גדול, אביי טוען שעשיית נס היא דבר גרוע, הכל צריך להיות לפי חוקי בראשית (או במילים אחרות, לפי המדע וחוקי הטבע).

כל זה משתנה במכת בכורות, מכה שקשה מאד למצוא לה הסבר הגיוני (אין מנגון פיזיקאלי הפוגע דווקא בבכורים). במכה זו, שהייתה גם החמורה מכולן, כי זו הייתה המכה הראשונה שאנשים שילמו בחייהם, נשבר פרעה ותפיסת עולמו התמוטטה. אולם, כפי שנראה, לאחר כמה ימים, פרעה התאושש, מצא הסבר הגיוני כלשהו לתופעה ושב לרדוף את בני ישראל.
אז לסיכום, האם מכות מצרים הן נס או לא? זו שאלה של אמונה. גם אם המנגונים הפיזיקלים קיימים, ראינו שהשימוש בהם לא מפחית מעוצמת הנס אלא להיפך, עצם הידיעה של משה על כך שהם יקרו, ובדיוק רב של מתי ואיפה, הופכת אותם להגדרה של מופתים. אותה ידיעה של משה היא המופת עצמו, כאשר לתורה פחות איכפת אם האירוע עצמו הוא חריג ומיוחד (ושייך לקטגורית הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות) או טבעי.

נסיים בהמשך הסיפור שהובא בגמרא ובדבריו האחרונים של רב נחמן. מזונותיו (פרנסתו) של אדם קשים. יותר קל להפוך את סדרי הטבע מאשר לשפר את יכולת הפרנסה. כלומר החיים הרגילים עצמם, כלשון הברכה היהודית, חיי, בניי, מזוני (בריאות, ילדים ופרנסה) הם בעצמם נס גדול (לאדם המאמין) או פלא לא מוסבר (לאדם שאינו מאמין).

מכת דם - ג'יימס טיסוט
מכת דם - ג'יימס טיסוט - לפני 1903


לדף הראשי לפרשת בא

ושמי ה' לא נודעתי להם

פרשת וארא פותחת בהתגלות נוספת למשה אשר מטילה עליו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים מחדש. לאחר שבסוף פרשת שמות נראה שהשליחות נכשלה - פרעה כלל לא מתרשם מהדברים ומהמופתים, ובני ישראל זוכים בשעבוד קשה יותר. במאמרים קודמים עסקנו בביטוי "אני ה'" ובקשיים נוספים שיש בתחילת פרשת וארא ובמאמר זה נרחיב את היריעה עוד יותר.

נעיין בשני הפסוקים הראשונים בפרשה (שמות ו' ב-ג): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
הקב"ה מציג את עצמו בפני משה ומספר לו שהוא כבר נגלה לאבות כאל שדי, אבל בשמו ה' הוא לא נודע לאבות. לכאורה משה מקבל כאן יותר מידע מאשר היה לאבות, אולם כפי שנראה, גם האבות עצמם השתמשו בשם ה' לכל אורך ספר בראשית. נביא מספר אזכורים.
אברהם - בפרשת העקדה (בראשית כ"ב יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" וכאשר מינה את עבדו למצוא אישה ליצחק (כ"ד ג): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" ואף העבד פנה לה' בשם זה בפסוק י"ב. אפילו הפלשתים הבאים לקרות ברית עם יצחק מכירים את ה' (כ"ו כט): "אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" ועוד מקומות רבים. אם יש קושי הרי הוא על פרעה המכריז בתמימות מעושה (ה' ב): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

הפרשנים ערים לקושי ומפרשים בדרכים שונות. נביא כדוגמה את דברי רש"י :"ושמי ה' לא נודעתי להם -
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". לפי רש"י, האבות קיבלו הבטחות רבות ולא כולן התקיימו. אמנם הם זכו לזרע רב, בני ישראל התרבו מאד במצרים, גם חלק מהבטחת ברית בין הבתרים - הירידה לגלות והשעבוד התקיים. אבל הבטחה חשובה אחרת, הבטחת ארץ ישראל, טרם התקיימה. הבטחה זו ניתנה לכל האבות ואולי בעיקר ליעקב, כאשר ה' נגלה אליו בחלום הלילה לפני ירידתו למצרים (בר' מ"ו ד): "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ", אמנם יעקב נקבר בארץ ישראל, אולם ההבטחה כי יעלה - באמצעות זרעו -  לארץ ישראל טרם התקיימה.
הראב"ע מאריך מאד בפירושו אולם עיקרו הוא: "והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם." החידוש הוא שמשה יכול לעשות אותות ומופתים, דברים שהאבות לא עשו. ועל ידי אותם אותות  ומופתים יכיר העולם גם בשמו של ה', מעבר להכרה שיכלו האבות להשיג.

ברצוני להציע פירוש נוסף, ראינו ששם ה' כבר היה שגור על פי האבות. האבות לא חוללו מופתים, אולם ניסים קרו להם (נצחונו של אברהם במלחמה מול ארבעת המלכים, השגשוג של יצחק בארץ גרר, יעקב המצליח לגלול את האבן מהבאר). אבל עניין אחד האבות לא קיבלו והוא את התורה. התורה היא שמו של ה' ושמו מתגלה באמצעות התורה ומצוותיה. אמנם יש מדרש, כי האבות שמרו את התורה, ויש אפילו פסוק מפורש האומר כן (בראשית כ"ו ה'): "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". ברם, מצוות שנמסרו לבודדים שונות מאד מתורה הניתנת לעם. למרות שהאבות יכלו לקבל את כל התורה, במעין מעמד הר סיני פרטי, ולהעבירה הלאה בכתב או בעל פה, לא זה רצונו של הקב"ה. רצונו הוא קודם ליצור את עם ישראל, ואת התורה לתת לעם כולו ולא לבודדים - גדולים ככל שיהיו. רעיון זה מופיע  בנביאים לדוגמה (ישעיהו מ"ג כא): "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", קודם נוצר העם ורק אחר כך ניתנה לו התורה.

לחיזוק טענה זו (ותודה לידידי אלון מנור על חידוד הדברים), ניתן לראות כי בהתגלות ובתיאור השליחות בפרשת וארא יש מימד נוסף שאינו מופיע כלל בסנה. ההתגלות בסנה עוסקת אך ורק בגאולה ממצרים ובהבאה לארץ ישראל. דבר זה ידוע לבני ישראל דורות רבים, מאז ברית בין הבתרים, ובמפורש בדברי יוסף לאחיו לפני מותו (בראשית נ' כ"ד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לזה בני ישראל מחכים ומצפים מזה עשרות שנים. בהתגלות בפרשת וארא חוזרים על מימד זה (שמות ו' ד): "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" אבל מופיעה תוספת (פסוק ז): "ולָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
בני ישראל לא רק יצאו ממצרים, יעלו לארץ ישראל וימשיכו שם את חייהם, אלא היציאה ממצרים מלווה במשהו חדש ומפתיע, הם יהיו עמו של ה' וה' יהיה להם לאלוקים. המשמעות המדויקות של הצהרה זו מאד לא ברורות בשלב זה של הכתובים, לא למשה ובוודאי לא לעם. אנו הקוראים יודעים כבר שתוך זמן לא רב, יקבלו בני ישראל את התורה בתהפוך אותם לעמו של ה' במעמד פלאי ומיוחד. העם שקיבל בשמחה את בשורת הגאולה והיציאה ממצרים, מתקשה הרבה יותר להבין את משמעות הפיכתו לעם ה' (פסוק ט): " וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

שליחות שנייה זו, היא קשה הרבה יותר. להוציא את בני ישראל ממצרים זה דבר אחד, אבל עכשיו משה מקבל את השליחות המלאה - להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך את עם ישראל להיות עמו של ה', למען יוודע שם ה' בעולם.

לדף הראשי של פרשת וארא

צפרדעים ודו חיים

מחלקת הדו-חיים היא מחלקה מרתקת בעולם החי, אולם כזו שמשום מה זכתה לשם לא כל כך מוצלח. דו-חיים הם בעלי חיים המתחילים כראשנים בסביבה מימית (אך לא בים! רק במקווי מים מתוקים) ולאחר סיום הגלגול הראשון שלהם עוברים ליבשה. למעשה, דו-חיים, למעט מינים בודדים, זקוקים לסביבה לחה בכל חייהם ולכן יהיו תמיד קרובים למקור מים. על מנת לשמור על עורם לח, הם מפרישים באופן קבוע ריר, שאולי היה אחת הסיבות  לרתיעה הלא מוצדקת של בני אדם מהם בנוסף לקרקורים שלא תמיד נעימים. הרחיק לכת המדען השוודי קרולוס לינאוס (שטבע את המונח הלועזי אמפיבי לציון מחלקת החיים הזו) כשתיאר את הצפרדעים "נתעבות בגלל גופן הקר, צבען החיוור, השלד הסחוסי שלהן, עורן המטונף, חזותן האכזרית, ריחן הדוחה, קולן הגס, מקום מגוריהן המזוהם והארס הנורא שלהן..." (תרגום מתוך הספר חיבוק הקיסר מאת ג'פרי מאסון). ללא ספק הגזמה פרועה שעושה עוול לבעלי חיים מענינים אלו.
במחלקה אלפי מינים אולם בישראל, נשארו מינים בודדים בלבד המתחלקים לשני סוגים עיקריים:
שני מינים דומים ללטאות - אלו הסלמנדרה המצויה וטריטון הפסים וחמישה מינים דומים לצפרדע והם בצפרדע הנחלים, אילנית ירוקה, קרפדה ירוקה, חפרית עין החתול ועגולשון שחור גחון. העגולשון נחשב במשך שנים למין נכחד עד שהתגלה מחדש בשמורת החולה. באופן כללי קשה יותר ויותר לראות דו חיים למעט הצפרדע והקרפדה השכיחות למדי. סלמנדרה, לטאה מקסימה בצבעי שחור כתום עזים, זכתה למיתוס מפוקפק של לטאה הנולדת באש ולכן כל מי שיתמרח בדמה יהיה חסין אש. אגדה זו מופיעה אף בתלמוד הבבלי (חגיגה כ"ז א): "אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה". ההשוואה לא הועילה רבות לסלמנדרה, היא כמובן אינה חסינה מפני אש ולמיצער גם לא מפני האדם.
גם הצפרדעים והקרפדות לא זכו ליותר מדי סימפטיה, ממכת צפרדע המפורסמת של מצרים דרך סיפורי האחים גרים, ציורים של פיטר ברויגל עוד בו הן מתוארות כחיות לא נעימות. נציין גם כי יש מיני צפרדע רעילים במיוחד ואינדיאנים בדרום אמריקה משתמשים בהם ליצירת חיצי רעל קטלניים במיוחד. הצפרדעים קיימות במחבר גדלים, ממילימטרים ספורים והגדולה ביותר, זכתה בצדק לשם צפרדע גוליית. אורכה יכול להגיע ל-35 סנטימטרים, משקלה ל-3 קילוגרים ומרחק ניתורה לשלושה מטרים!
בתורה הצפרדעים מופיעות אך ורק בסיפור מכת צפרדע ופעמיים נוספות בתהילים, בפרקים המתייחסים למכות מצרים (ע"ח מה ובפרק ק"ה ל). שני פרקי תהילים אלו מרתקים לצורך השוואה, לא כל המכות נזכרות בהם ואלו שמוזכרות, באות בסדר שונה מהסדר בפרשת שמות. השוואה זאות חורגת מתחום המאמר אבל מומלץ לעיין בפרקים במלואם.
נחזור לספר חיבוק הקיסר, ונביא ממנו עוד כמה עובדות מרתקות על צפרדעים (עמודים 82-89). רוב הצפרדעים הופכות מראשן לצפרדע תוך זמן קצר, לפעמים ימים אחדים, אולם יש צפרדעים הנשארות כראשנים במשך שנה או שנתיים. כמובן שהמהירות היא תנאי לסביבה הלחה. מקומות בהם יש שלוליות חורף שמתייבשות, אינן מאפשרות לראשנים להישאר ראשנים לתקופת זמן ארוכה. יש צפרדעים שנכנסות לשנת חורף וקוברות את עצמן בבוץ. התנהגות זו בלבלה את אריסטו שטען שהצפרדעים נולדות מתוך הבוץ. חלקן, אילניות אפורות, מיצרות רכיבים נגד קיפאון (גליצרול) המאפשר להם לקפוא בקרח ולהפשיר לאט לאט. בהמשך מובאות עובדות מענינות על גידול הראשנים שמתבצע בעיקר על ידי הזכרים ובצורות שונות. חלק נושאים את הביצים והראשונים בתוך פיהם, חלק בשקים הצמודים לגופם, חלק במעין שרוכים ארוכים של דבוקות ביצים ועוד.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים קרקור עז, תשכחו מעט מהדעות הקדומות ונסו לצפות ולראות בבעלי חיים מרתקים אלו.
צפרדע מצויה
צפרדע מצויה - ויקיפדיה - צילם: Richard Bartz

עוד מאמרים לפרשת וארא





תפזורת לפרשת וארא

בתפזורת הבאה לפרשת וארא מסתתרות חמש עשרה מילים מהפרשה. ניתן לחפש ישר בתפזורת, לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים המופיעה למטה במהופך. בהצלחה

חידות לפרשת וארא

לדף הראשי של פרשת וארא


תפזורת לפרשת וארא
תפזורת לפרשת וארא

פרשת וארא לילדים

תקציר פרשת וארא

בסיום הפרשה הקודמת (שמות) מוצגת טענתו הקשה של משה "למה הרעות לעם הזה...". הקב"ה עונה למשה כי בקרוב יראה את יד ה' החזקה. ה' עומד לקיים את בריתו עם האבות. עתה כשזעקתם של בני-ישראל הגיעה השמימה, תשועתם תמהר לבוא. משה ממהר לומר את הדברים לבני-ישראל, אולם הם אינם מקבלים אותם "מקוצר רוח ומעבודה קשה".
הקב"ה שב ושולח את משה לפגוש את פרעה ולצוות עליו להוציא את בני-ישראל ממצרים. משה מצטנע וטוען כי אם בני-ישראל לא מקבלים את דבריו איך יוכל שכנע את פרעה, המלך הקשה והרשע. בעקבות טענתו של משה, כמו בעבר, מצרף ה' אל השליחות את אהרון אחיו של משה.
משה ואהרון גיבורי ספר שמות, ולכן התורה מקדישה קובץ פסוקים כדי להציג את ייחוסם ומשפחתם. כהקדמה, אנו לומדים בקצרה גם על משפחות שבט ראובן ושמעון הקודמים ללוי. משה ואהרון הם אם-כן נכדים ונינים ללוי. נכדים, שכן אמם יוכבד היא ביתו של לוי שנולדה ביום הגעת יעקב ובניו למצרים. ונינים, בגלל אביהם עמרם, בנו של קהת בן לוי.
אם-כן, משה טוען כי אינו יכול לייצג בעצמו את הקב"ה לפני בני-ישראל ולפני פרעה היות והוא "ערל שפתים" - מתקשה בדיבור. הקב"ה כתשובה, מחלק את השליחות בינו ובין אהרון. הוא מיידע אותם מראש, כי פרעה הרשע לא יסכים להוציא את ישראל מארצו, ולכן ה' יוסיף ויקשה את ליבו עוד, כדי שעונשו, המכות שיביא ה' עליו, על עמו ועל ארצו יהיו קשות ביותר.
משה ואהרון מקבלים על-עצמם את השליחות. משה בן שמונים שנה ואהרון אחיו בן שמונים ושלוש שנים. משה ואהרון מתייצבים שוב לפני פרעה. כמופת הוכחה לאמיתות שליחותם, משליך אהרון את מטהו לפני פרעה, כך על-פי הוראת ה', והמטה הופך לתנין. פרעה המוקף במכשפים אינו מתרשם, ומצווה על מכשפיו לעשות מופת דומה. המופת אכן מצליח, אך למרבה הפלא מטה אהרון, ששב בינתיים והיה למטה, בולע את תניני המכשפים. כך או אחרת, פרעה מכביד את ליבו ואינו מסכים לשחרר את בני ישראל.

מכה ראשונה - דם (ז, יד-כה)

התוכנית האלוקית להוצאת בני-ישראל ממצרים נכנסת לשלב השני, הוא שלב עשר המכות לשבירת המצרים ומלכם. משה יוצא במצוות ה' לפגוש את פרעה היוצא מידי בוקר אל שפת היאור. משה מתרה בו כי אם לא יוציא את עם ישראל יהפכו מימי היאור וכל מימי מצרים לדם. משסרב פרעה, נטה אהרון את מטהו על היאור וכל המים במצרים, בכל מקום שהם הפכו לדם. המכה הביאה צמא כבד, למות כל הדגים ולסירחון נורא בכל הארץ. פרעה העיקש הוכיח כי גם מכשפיו יודעים לחולל מופת כזה, וכך חיזק את ליבו ולא נכנע.
שבוע ימים נמשכה המכה, כמשך זמן שמונה המכות הבאות אחריה, והיאור וכל מקורות המים שבו לקדמותם.

מכה שנייה - צפרדע (ז, כו-כט - ח, א-יא)

במשך שלושה שבועות, לאחר כל מכה, עומד משה ומתרה בפרעה למהר ולהוציא את עם ה' ממצרים. הפעם הוא מזהירו מפני מכת צפרדעים שיעלו מן היאור. פרעה מתעלם מהאזהרות, ואהרון נוטה את ידו על מימי מצרים. המון של צפרדעים מכסים את מצרים - בבתים, בחדרי השינה ובמיטות, במטבחים ואף בתוך תנורי הבישול. המכשפים מצליחים אומנם גם הם להעלות צפרדעים, אך הפעם הדבר כנראה לא מנחם את פרעה שאינו עומד בקרקור הנורא מחריש האוזניים, ובנוכחות הבלתי-נסבלת של הצפרדעים בכל פינה.
פרעה קורא למשה ולאהרון ומתחנן כי יתפללו לה' לסיום המכה. בפעם הראשונה מוכן הוא לומר כי יוציא את בני-ישראל ממצרים. אולם, כאשר מסתיימת המכה בזכות תפילת משה, מכביד פרעה את ליבו ומסרב לקיים את הבטחתו.

מכה שלישית - כינים (ח, יב-טו)

על-פי ציווי ה' מכה אהרון באדמת מצרים, ומן העפר עולים ורוחשים כינים ההולכים ומתפשטים בכל הארץ. הכינים נדבקים לאדם ולבהמה והופכים מטרד מציק ובלתי נסבל. הפעם לא מצליחים חרטומי מצרים - המכשפים, לעשות פעולה דומה. מסתבר כי הכינים הם כה קטנים שסוד הכישוף אינו מסוגל להמציאם. המכשפים מודים אם כן באוזני פרעה כי "אצבע אלוקים היא". אך ליבו של פרעה רק הולך ומתחזק, והוא מסרב להישמע לקב"ה.

מכה רביעית - ערוב (ח, טז-כח)

משה יוצא שוב לפגוש את פרעה על שפת היאור, ומבקש-מזהיר "שלח את עמי ויעבדוני". הפעם הוא מזהירו מפני מכת ערוב - הופעת חיות טורפות ומזיקות, נחשים ועקרבים. ה' מבקש להדגיש באוזני פרעה, כי בכל פעם המכה מפלה בין אנשי מצרים לבני ישראל שאינם סובלים ממנה. הדבר מחזק כמובן את האות והמופת.
פרעה מסרב ומצרים מתמלאת בחיות טרף ומיני מזיקים.
פרעה נלחץ ומציע למשה ולאהרון פשרה: עבדו את ה' כאן, בארץ מצרים. משה ואהרון כמובן לא מקבלים את ההצעה ועומדים על שעבודת ה' תהיה מחוץ למצרים. פרעה מסכים ובלבד שתפסק המכה הנוראה.
כצפוי, כאשר מוסרת המכה, חוזר פרעה לסורו וחוזר בו מהסכמתו.

מכה חמישית - דבר (ט, א-ז)

לאחר הזהרה נוספת מכה ה' את כל בעלי החיים במצרים במכת דבר ההורגת אותם. ושוב, ראה זה פלא, מקנה ישראל ובעלי החיים שלהם אינם סובלים כלל מהמכה. פרעה שולח את אנשיו לבדוק ומסתבר שאכן כך הדבר. פרעה אולי מתפעל מכך אך אינו נכנע.

מכה שישית - שחין (ט, ח-יב)

משה ואהרון נוטלים על-פי ציווי ה', מלא חופניים פיח מכבשן האש וזורים אותו לרוח. ארץ מצרים מתמלאת במגיפת שחין - פצעים מבעבעים, מדממים ומכוערים, הגורמים לגרוד נורא על פני כל הגוף. מקושי המכה אין יכולים חרטומי מצרים לעמוד ולהציג עצמם לפני משה ואהרון.
ופרעה, הוא נשאר בשלו.

מכה שביעית - ברד (ט, יג-לה)

משה יוצא לפגישת בוקר נוספת עם פרעה על שפת היאור. מעבר להזהרה הרגילה, מסביר משה לפרעה כי ה' יכול היה להשמידו כבר מזמן. העובדה שהוא ממשיך להתקיים, היא רק כדי  שידע הוא וידעו כולם על כוחו וגבורתו של הקב"ה.
משה מציע לפרעה ולכל עמו להניס את המקנה אל מקום מסתור מוגן. הברד שעומד לנחות על מצרים, כך מזהיר משה על-פי ה', לא היה כמוהו מעולם. ואכן, היו מן המצרים שבחרו לקבל את עצת משה ועשו כדבריו.
משה נוטה את ידו אל השמים, והנה מתחיל יורד ברד - גושי קרח גדולים, ובאורח נס בלתי רגיל, אש לוהטת מתלקחת בתוך הברד ונוחתת איתו ארצה. הברד הנורא מכה בכל ארץ מצרים, בגידולי השדה ובחיים, מאדם ועד בהמה.
פרעה מזעיק את משה ואהרון ומודה בפניהם: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" הוא מבקש מהם להתפלל לה' שיפסיק את המכה הנוראה. משה מבטיח כי יתפלל ופרעה ירא שוב כי התפילה פועלת וה' הוא האלוקים שבידו הטבע וגם הנס.
כמובן, לאחר שוך הסערה, מתחזק לב פרעה והוא אינו מוציא, לעת עתה, את ישראל ממצרים.

דבר תורה לילדים לפרשת וארא

הכרת הטוב ומידה כנגד מידה בפרשת וארא

בפרשת וארא מתחילות עשרת המכות. נשים לב כי בשלושת המכות הראשונות, מכת דם, מכת צפרדע ומכת כינים, ה' אומר למשה שאהרון יהיה זה אשר מכה במטהו ומתחיל את המכה. בתחילת החומש ראינו שאהרון יהיה פה למשה, עקב קשיי הדיבור של משה ומדוע מצטווה אהרון בעצמו גם לחולל את המכות במצרים? רש"י עונה על שתי השאלות בתשובה דומה. לגבי מכת דם: "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן". היאור הגן על משה כאשר משה היה תינוק. אמנם היאור, אינו אדם ואפילו לא בעל חיים, ולמעשה אין לו כלל ממשות (וגם הרבה מים כבר זרמו ביאור), אולם עדיין משה "חייב" את הצלתו ליאור ותהיה זו מידה רעה להכות את היאור. אותו דבר במכת כינים. אומר רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן". כאשר משה הרג את המצרי, העפר הגן על משה. לא ברורה פה ההגנה, שהרי משה בסך הכל חפר בור וטמן בו את המצרי. לא נדרשה פעולה כלשהי מצד העפר וגם מיקום אותו עפר כנראה היה רחוק ממיקום מכת כינים. עדיין משה מצטווה לא להכות את היאור.

דבר זה מראה עד כמה חשובה מידת הכרת הטוב, להודות ולהכיר טובה למי שעוזר לך ולנסות לעזור לו בהמשך.

מידה נוספת הקשורה להכרת הטוב היא מידה כנגד מידה. בהמשך חומש שמות, בפרשת בא, נראה כי משה רבנו בעצמו לוקח את עצמות יוסף (יוסף השביע את בניו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל). מכל בני ישראל, וגם משבטי אפרים ומנשה שהם צאצאיו של יוסף, רק משה זכר את השבועה ודאג לקיים אותה. אותה הכרת הטוב של משה ליוסף, זיכתה אותו, שהקב"ה עצמו, יקבור את משה, קבורה שלא זכה לה איש אחר מעולם.


חידות לפרשת וארא

תפזורת לפרשת וארא

הדף הראשי של פרשת וארא


תשובות לחידון פרשת וארא

בדף הבא מופיעות התשובות לחידון לפרשת וארא. מי שטרם ניסה לפתור את החידון כדאי שינסה לבד ורק לאחר מכן, באם יש צורך יעיין בתשובות. פתירה עצמית של החידות מהנה ומספקת הרבה יותר.
מי שבכל זאת צריך קצת סיוע, התשובות למטה....

מתחילים
  • כל הצד השמאלי התחתון יוחד למכות המופיעות בפרשה: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.
  • בין 4 ל-5 מכוון לצומת מורשה (לפי מספרי הכבישים) ולפסוק ח בפרק ו': "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"
  • תמונת האסיר מרמזת על אחד מבני קורח (ו' כד): "וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי" בפסוק ט"ו מופיע השם שאול (שאול מופז): "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן". פרי הזית הנוטף שמן הינו סימלה של חברת יצהר, מבני קהת.
  • המצבט הנועד למעגלים חשמליים ידוע יותר בכינוי תנין, ורומז למופת התנין שביצע אהרון.
  • קידמת הספינה הינה חרטום וברבים חרטומים.
  • הלב ליד תמונת פרעה מרמז לביטוי "לב פרעה" המופיע רבות בפרשות אלו
  • למה הם מלוכלכים? בפרק ט, ל"ב התשובה: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה"
  • התנור מרמז על מכת צפרדע ז' כח: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ"
  • שלוש תמונות של אהרון הפה ומשה מרמזות על כך שאהרון משמש פה למשה
  • ילד שמתפרע - משתולל ובהחלפת אות (ט' יז): "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם"
  • הביטוי בלי סבלנות מרמז לביטוי (ו' ט): " וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" 


תשובות לחידות עזרא מרום

1. א. שתיהן נקראות ע"ש בעלי חיים   ב.שתיהן ילדו 2 בנים  ג. שתיהן פגשו את בעליהן ליד הבאר   ב. הבעלים שלהן רעו את צאן אביהן
2. הבטוי המשותף= מורשה: "ונתתי לכם אותה מורשה"   "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב ".
3. עמרם התחתן עם יוכבד דודתו.
4. אלישבע בת עמינדב.
5. " שמעתי את נאקת בני ישראל". נאקה= נקבת הגמל וגם ביטוי לאנחה.
6 . 7 מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.
7. אש וברד ירדו ביחד, והמים לא כיבו את האש.
8. ."הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה"?(ו',12)
9.  חברון
10. "ויקח אהרון את אלישבע...אחות נחשון לו לאישה".
11. כולן הוטלו ע"י אהרון.
12. א.בקומץ אחת החזיק משה מלוא חופניים.
      ב.האבק התפשט על כל ארץ מצרים למרות כמותו המועטה
13.  מורכבת מ 2 מילים : צפר = בוקר  דע=יודע. כלומר יודעת מתי מגיע הבוקר ומקרקרת רק בלילה !
14. "ובני קרח אסיר ואלקנה"  (ו,24).
15. המפתח לפתרון היא המילה שמי.  השם המבוקש= משה.
16. א. קהת      ב. הבנים= נדב ואביהו, אלעזר ואיתמר
17.  כדי שהמצרים לא יהנו מהעורות שלהם.
 18. במכת הברד                                                          
 19. במכת הדבר נאמר: "בשדה,בסוסים, בחמורים,בגמלים,בבקר "                         
 20.עמרם התחתן עם יוכבד דודתו    ב. שמעון התחתן עם דינה אחותו ( לפי המדרש )

חידות לפרשת וארא


החידה הבאה היא חידת ציורים,  בעריכת בתי הדר עם תוספות שלי. כל ציור או משפט מהחידה מרמז על ענין כלשהו מהפרשה. יש  ציורים קלים לילדים ויש יותר מורכבים למבוגרים. מומלץ להדפיס ולנסות לפתור סביב שולחן השבת. למתקשים ניתן להיעזר בדף התשובות. בהצלחה

חידות לפרשת וארא
חידות לפרשת וארא

וגם גירסה לילדים עם החידות הקלות יותר
חידות לפרשת וארא לילדים
חידות לפרשת וארא לילדים
שאלות לפרשת וארא באדיבות מר עזרא מרום

1. מה משותף לרחל אמנו ולצפורה אשת משה ?
2. איזה ביטוי משותף לארץ ישראל ולתורה ?
3. התחתנתי עם דודתי. מי אני ?
4. מה שם  אשתו של אהרן   ומה שם אביה?
5. אני נקבת הגמל וגם אנחה מרוב עמל.  מי אני?
6. כמה מכות נזכרות בפרשתינו ומה הן?
7. מה היה הנס במכת הברד?
8. 10 פעמים יש קל וחומר בתורה, אחד מהם בפרשתינו. מהו?                 
9. אני דודו של משה ושמי כשם עיר קדושה ומפורסמת. מי אני?
10. מאיזה פס' לומד רש"י את הכלל: "הנושא אישה צריך לבדוק באחיה"?
11. מה המשותף ל 3 המכות: דם, צפרדע וכינים?
12. אילו ניסים היו במכת השחין?
13. מה פירוש  המילה: "צפרדע "  ? 
14. אני אסיר ולא יושב בכלא.    מי אני ?
15. האות הראשונה של שמי היא האות השניה של שמי,האות השניה של שמי היא האות הראשונה של שמי, האות האחרונה של שמי היא חצי האות האחרונה של שמי.  מי אני ומה שמי ?
16. מה שמות: א. סבו של משה (מצד האבא)  ב.  4 בני  אהרן  ?
17. ויסר את הערוב" . מדוע החיות לא מתו ?  (רש"י)
18. באיזו מכה נפגעו גם הצמחים ?
19. באיזה פסוק בפרשתנו יש 5 מילים רצופות הפותחות באות ב ?
20. מי בתורה התחתן עם : א. דודתו   ב. אחותו  ?



מאמרים נוספים לפרשת וארא



החזרות והקשיים בתחילת פרשת וארא

קבלת השילחות נוסיונות הוצאתה לפועל

פרשת וארא נראית כהמשך ישיר של פרשת שמות אולם לא בטוח שזה כך. הפרשה מתחילה בפרשייה חדשה (אל תתנו לעובדה שהפרשה מתחילה בפסוק ב' של פרק לבלבל אתכם) וגם מתחילה בדיבור חדש ובהחלט ייתכן שעבר זמן כלשהו מהדיבור בסוף פרשת שמות.

הענינים בתחילת פרשת וארא חוזרים גם על ענינים בפרשת שמות וגם על עצמם. הקשיים מרובים וננסה לענות כאן מקצת תשובות על קשיים אלו. המאמר מרחיב את המאמר "אני ה'" שהופיע בעבר לפרשת וארא ומומלץ לקראו לפני קריאת מאמר זה. במאמרנו זה נציג את תחילת הפרשה, את הקשיים הטמונים בה וננסה לפותרם בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים.

הפרשה מתחילה (פסוקים ב-ח) בהתגלות נוספת למשה, התגלות המקבילה אולי להתגלות שהייתה בסנה אולם כוללת שליחות לבני ישראל בלבד. משה מנסה לממש את השליחות ולא מצליח (פסוק ט):
"וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
בפסוקים י-יא ה' מטיל על משה את השליחות השנייה (שוב) לדבר אל פרעה ומשה מביע את חששו שגם פרעה לא ישמע אליו.
 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:  וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
ה' לא עונה כלל לטענה אלא מופיע בציווי חדש (פסוק י"ג), והפעם למשה ולאהרון (שלא נזכר מתחילת הפרשה):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

הפסקה מתודית 

למרות שהיינו מצפים שהשליחות תתחיל, התורה עושה כאן הפסקה ומתחילה בתיאור השושלת של משה ואהרון אך מתחילה אותו בשבט ראובן. התיאור ארוך ומגיע עד פינחס (שישה דורות - לוי, קהת, עמרם, אהרון, אלעזר, פינחס) ותופס את פסוקים יד-כז
פסוק כ"ח מחזיר אותנו לענין הראשי:
"וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
אולם בפסוק כ"ט שוב נראה שמתחיל דיבור חדש זהה כמעט לחלוטין לפסוקים יא-יב.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"
הפעם ה' עונה למשה, והשליחות יכולה לצאת סופסוף לדרך (פרק ז' פסוקים א-ז)
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וּמשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה"

שתי שליחויות

מה הקשיים בפרשה? קודם כל יש חזרות מרובות על ענינים שכבר הופיעו בפרשת שמות. ההתגלות נראית דומה מאד להתגלות בסנה (למרות שהסגנון והתוכן מעט שונים). משה כבר התלונן שהוא כבד פה וכבד לשון וכעת הוא מתלונן שהוא ערל שפתיים. הפסוקים מיד לפני ואחרי עץ התולדות זהים כמעט לחלוטין ולא ברור לשם מה נישנו שוב וגם תשובת ה' למשה וההצמדה של אהרון לשליחות זהים כמעט לחלוטין לתשובה בפרשת שמות (פרק ד' יא-יז) וגם ראינו שהציווי כולל את אהרון כבר בפסוק י"ג.
ננסה לענות במעט על הקשיים. עיקר הנסיון יהיה לגלות בכל קטע שנראה שחוזר על עצמו, מידע חדש או התפתחות שלא הוזכרה קודם לכן. בהתגלות בתחילת הפרשה הזכרנו כי הביטוי אני ה' הוא חדש. יש ביטוי נוסף שמופיע כאן לראשונה וגם הוא שופך אור חדש על הנושא. הביטוי הוא ידיעת ה'.
ה' אומר למשה בתחילת הפרשה (פסוק ז)
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
וידיעה זו היא בניגוד לאבות שעליהם נאמר (פסוק ג):
"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"

זוהי השליחות הראשונה, השליחות לבני ישראל (גם בסנה היו שתי שליחויות וראו במאמר לפרשת שמות). גם לגבי השליחות השנייה, השליחות למצרים מופיע אותו שורש ממש (ז' ה):
"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"
וידיעה זו מהווה כמובן תשובה לפרעה שבפעם הראשונה שמשה ואהרון הלכו אליו אומר: "לא ידעתי את ה'".
אותה ידיעת ה' היא עניין יסודי מאד בגאולה ממצרים. אין טעם לעשיית ניסים ומופתים גדולים והוצאה של בני ישראל בלי ידיעת ה'. לא לחינם פותח הרמב"ם את ספרו ההלכתי הגדול היד החזקה במצווה זאת ממש: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון...". ההתגלות השנייה למשה מפרטת יותר לעומק את מטרת היציאה ממצרים. גם תחילת פסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים..." מראה על קשר חזק הרבה יותר בין בני ישראל לבין ה', קשר שלא הופיע בפרשת שמות, והוא הקשר של מתן התורה לעם ישראל.

אני ה'

הרב הגאון שמשון בן רפאל (רש"ר) הירש מייחס חשיבות רבה למילים אני ה' וכך לשונו:
"אני ה' - מילה קצרה זו, תשובה היא על ייאושו של משה... עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות; עולם שאינו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם. והתגלות חדשה זו של האלקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה; כל מהלכיה הביאו לרגע זה. ה' כבר הייתי, כאשר עדיין ניגליתי אל אברהם אל יצחק ואל יעקב רק באל-שדי, וכאשר לא נודעתי להם: טרם נודעה להם, על פי נסיון חייהם, דרך הנהגתי העתידה כה'. תמהים אתם, כיצד זה רק הורעו התנאים? כיצד זה אף שליחותך רק הובילה רוע מצבכם לשיא חומרתו - כלום אינכם רואים, כי כל קורותיכם עד כה השתלשלו בדרך נוטה מטה? אברהם, נשיא אלקים (בראשית כ"ג ו), בקרב העמים מזה - ויעקב, עבד עמל מיסכן אשר  "באשה עבד ובאשה שמר" (הושע י"ב ג) מזה. יכול הייתי להובילכם בדרך, אשר היא עולה מעלה מעלה: תחת תיתי לאברהם בן בשנתו המאה, אקים לו משפחה בהיותו בן שבעים, וזרעו יפרח ויהיה לעם בתנאי רווחה ואושר על אדמת המכורה. ואולם אז, לא היה עם זה עם ה' - העם, בו יתגלה אלוקים כה'. ואז כשורשיהם, נעוצים רק בממשי ובנגלה. עומד היה על קרקע החומר; עוצמה וגדולה יבקש למצוא בעוצמה חומרית ובגדולה חומרית; ורוח ישאף ומוסר יחפוץ רק במידה והחומר פינה לכך מקום, יפיק מכך תועלת. אולם הנהגת עם זה - ניגוד גמור היא לכל אלה. ה' ומילוי רצונו בחירות מוסרית, הם קרקע קיומו, ורק מתוכם ולמענם יהיה לו אחיזה ומעמד ארציים. הרי אבדה לו לעולם הידיעה על אלוה בן חורין כל-יכול ועל אדם, שחירותו מאלוה זה יונקת; ובני אדם ועמים כבר שקעו אף הם, במעשה ובמחשבה, בתלותו של החומר. הופעתו של עם אברהם יעורר מחדש את תודעת החירות, וישחרר את האנושות מכבילותה ולכן חייב עם זה להתחיל ממקום, בו נעצרו עמים אחרים, חייב היה להיות "מושלך ארצה בגועל נפשו" (יחזקאל ט"ז ה), בייאוש מעצמו "מתבוסס בדמו" ולקום ולהיכון לעם אך ורק על ידי קריאה-יצירה של ה'. עצם קיומו של עם זה יבשר לעמים: "אני ה'".
ועדיין נראה שבפסוק ח' השליחות קצת נכשלת משה אומר את כל הדברים לבני ישראל והם לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. נראה שבני ישראל כלל לא יכלו להקשיב למשה מרוב שהיו עסוקים בעבודתם, בדיוק כפי שרצה פרעה. משה רואה זאת וחושש שהשליחות כבר נכשלה, כמו כן משה נשלח לבד לבני ישראל והפעם בלי אהרון ואולי מזה חושש משה שהוא לא יכול לדבר. משה משתמש בביטוי אחר: "ערל שפתיים" שהוא שונה מהביטוי כבד פה וכבד לשון. ה' לא עונה לא ישירות אבל מצווה עליו ללכת לפרשה וגם מזכיר לו שאהרון יהיה איתו.

עץ משפחתי

לאחר פרשה זו מופיע השושלת של משה ואהרון. השושלת מתחילה מראובן, הן מפני טעם נימוסי שראובן ושמעון גדולים היו מלוי, אבל ייתכן גם כי התורה רצתה להראות לנו שמשה ואהרון נבחרו, שמשבט ראבון ושמעון לא נמצאו אנשים (ונמנו רק דור הבנים שירדו למצרים) ואילו משבט לוי היו אכן מנהיגי הדור, חיו שנים ארוכות, והעמידו צאצאים. כמו כן נזכרים שמות שניתקל בהם בהמשך התורה, משפחות הלויים, בני קורח, אלישבע אשת אהרון, ואפילו פינחס שיופיע אי שם בעוד ארבעים שנה, כבר נזכר כאן. פרשייה זו הכרחית כדי להכיר את המנהיגים, פרשייה זו גם הכרחית להדגיש שהם בני אדם.
בואו נחשוב מה היה קורה אילו השליחות הראשונה למשה הייתה מצליחה, בני ישראל כבר האמינו למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של ידיעת ה' הייתה מתפספסת לחלוטין. דווקא הכשלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש וככה הוא גם נתפס אצל בני ישראל, ובמצב זה כאשר יהיה ברור שאת כל המכות שהולכות לקרות לא ייחסו למשה רבנו אלא רק לקב"ה, אפשר לגשת לשלב הבא.
 דברים ברוח דומה אומר הרש"ר הירש ונביא שוב מדבריו:
"הבה ונתבונן בסדר דורות זה שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחסו של משה ואהרון, אלא עובר הוא בקצרה על שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן בשבטם, מלבד השתשלות ייחוסם הישיר, גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם...
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת לייחוסם ולקירבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם. גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה - ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: "ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים", הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו דודוניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, בינהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה" "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.
עדות ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות האל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם ומעמדו לפני האלוהים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה..."

גם במובן זה כשלון השליחות הראשונה אינו כשלון כלל וכלל אלא הוא אבן דרך הכרחית בדרך לתוכנית היציאה ממצרים. תוכנית המחייבת יציאה מהמצב השפל ביותר האפשרי, ומחייבת ביצוע של ה' על ידי אנשים בלבד.

חזרות מיותרות??

הקושי הגדול ביותר הוא פסוקים כט-ל המהווים חזרה על פסוקים יא-יב.
חלק מהפרשנים אומרים שזוהי חזרה על הענין הקודם (רשב"ם)
פסוק ל ואיך ישמע אלי פרעה - פרשה זו היא פרשה שלמעלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', אבל למעלה קיצר דבריו עד שיפרש: אלה ראשי בית אבותם, לדעת מי הם משה ואהרן בדברם אל פרעה.
ונביא את דברי הראב"ע שפשוט אומר שהוא לא יודע למה זה סודר ככה.
ויהי - יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן.

ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים -
וזה שדבר לו אני ה' דבר אל פרעה. וכמוהו: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם דבק בפרשה הסמוכה אליו. אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן. כי דעתו רחבה מדעתנו.
 היסוד בדברי הראב"ע חשוב (וגם פרשנים אחרים כדוגמת רש"י כותבים לעיתים שהם לא יודעים טעם מסוים). לא תמיד יודעים את התשובות וחשוב גם לפעמים להודות בכך. אם תמצאו פעם מישהו שטוען שיש לו את כל התשובות, תחששו מפניו.

התשובה למשה מורכבת משני חלקים. ה' מודיע למשה שאהרון יהיה שותף לכל השליחות והוא גם מודיע למשה את המטרה של "וידעו מצרים כי אני ה'". בנוסף ה אומר למשה שפרעה אכן לא יקשיב לו כלל אולם לא יהיה זה בגלל פגם במשה אלא בגלל הקשחת הלב של פרעה (בתחילה באופן עצמאי, ואחר כך על ידי ה'). מאותו רגע יכולים משה ואהרון להתחיל את השליחויות. את השליחות מול בני ישראל אין טעם להתחיל, למרות שהיא השליחות החשובה יותר, כרגע היא לא מעשית בגלל הקושי שבשעבוד. השליחות בה יתחילו היא השליחות מול פרעה (ואכן עד פרשיית החודש הזה לכם בפרשת בא, אין דיבור כלל לבני ישראל, אלא רק לפרעה). כאשר פרעה ועמו יתחילו להכיר בה' (וממילא עול השעבוד יופחת עקב המכות), תתחדש גם השליחות לבני ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת וארא 

 נספח אומנות בפרשת וארא
מכת דבר The fifth plague - גוז'ף וויליאם מלארד טרנר - 1800 - מוזיאון אינדיאנפוליס
טרנר הוא אולי הצייר האנגלי החשוב ביותר. ציוריו מתארים בעיקר סצינות ימיות. בציור זה הוא מתאר את מכת הברד במצרים ועושה שילוב מענין בין השמים הסוערים (רקע ששימש אותו רבות בציוריו הימיים) לבין חלקה התחתון של התמונה המהווה תמונת נוף. טרנר הציג תמונה זו בהיותו בן 24 בלבד באקדמיה המלכותית בלונדון וזוא אחת מתמונותיו הראשונות שזכו לפרסום. נראה שטרנר טעה בכותרת התמונה. הגדלת התמונה תראה בבירור את הברד היורד מבין העננים בסערה הכבדה. ובצד ימין למטה רואים דמות כהה, משה רבנו, מרים את ידו למעלה... התיאור הולם את סיום מכת ברד (פרק ט' פסוק ל"ג) :" וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל-ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה". להסברים על התמונה מאתר המוזיאון

פרשת וארא - אני ה'

התגלות נוספת ומפתיעה

סוף הפרשה הקודמת משה מסיים את שליחותו שקיבל בסנה.  הסיום נראה עגום במקצת. כל חששותיו המוקדמים של משה מתממשים. משה מנסה להתחמק מהשליחות עד שמעורר את חרון ה' (וכמעט מתחייב מיתה בפרשת המלון) ואכן גם בני ישראל שבתחילה האמינו לו, לא באים לבסוף כמשלחת אל פרעה, וגם פרעה שעומד רק בפני משה ואהרון לא מתייחס לשניהם ברצינות וכלל לא מתענין במסר של משה ואפילו מקשה על בני ישראל. כתוצאה מכך ה' מבטיח למשה שעכשיו הוא יראה מה ה' יעשה לפרעה (פרק ו' פסוק א'). בלשוננו היינו אומרים יאללה מכות. ואולם תחילת  פרשתנו כלל לא עוסק במכות  אלא מטילה על משה שליחות נוספת.


במבט ראשון השליחות נראית זהה לחלוטין לשליחות שמשה קיבל בסנה. משה מקבל שתי משימות, אחת מול פרעה והשניה מול בני ישראל, מתלונן שהוא אינו האיש המתאים לביצועה, מקבל כעזרה את אהרון ויוצא למשימה. לכאורה נראה שיש חזרה מסוימת, אולם בעיון נראה שיש הבדלים מרובים בין שתי השליחויות. בשליחות הסנה, השליחות לבני ישראל (שנעזרת באות) מצליחה והשליחות לפרעה נכשלת, ובשליחות וארא השליחות לבני ישראל נכשלת (שנאמר: "ולא שמעו אל משה וכו'...") ואילו השליחות לפרעה בסופו של דבר מצליחה.

שליחות חדשה

כדי להבין את ההבדלים בין השליחויות ואת השאלה הבסיסית מדוע היו צריכים שתי שליחויות נעיין במונולוג הפתיחה של הקב"ה. המונח השולט בקטע הוא "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם". תחילת המונולוג מתארת את ההיסטוריה וכולה בלשון עבר ומזכירה את שלושת האבות בשמותם. חלקו השני של המונולוג כולו בלשון עתיד וגם בו מוזכרים שלושת האבות בשמותם. בנאום מופיע כל הרקע ההיסטורי לסיפור השעבוד במצרים, ויותר חשוב מכך מופיע היעוד של עם ישראל. גם להיות עם לה' וגם להגיע אל ארץ כנען, שאיננה סתם ארץ אלא היא הארץ, הארץ אשר הובטחה לאבות. ההבטחה לאבות משמשת גם כסיבה וגם כתכלית!

נחזור לשליחות בסנה. שם המצב פשוט בהרבה. ה' מודיע למשה כי הוא רואה את הסבל של בני ישראל, וכי הוא יגאל אותם ויביא אותם אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש.
עכשיו נבין למה בני ישראל האמינו בשליחות הראשונה, מצבם היה כל כך גרוע כך שכל הבטחה (במיוחד כזאת המלווה באותות) היא קנה להיאחז בו. אולם הענינים רק מסתבכים, ובעקבות הפעולות של משה המצב נהיה אפילו יותר גרוע ובני ישראל מגלים נטייה של ייאוש.

חשיבות ההיסטוריה

ולכן יש צורך בנאום של ה'. יש צורך להבין את כל ההיסטוריה, את ההבטחה של ה' לאבות ואת הקשר המיוחד שלנו אל הארץ, ואת הייעוד של עם ישראל לקבל את התורה ולעבוד את ה'. רק אחרי שמבינים את כל הדברים האלו אפשר להתאזר באורך הרוח הנדרש עד לגאולה. אבל השליחות לבני ישראל נכשלת, עם ישראל שקוע כולו בעבודה זרה. הדבר לא מפורש בתורה כלל אבל מופיע בבירור ביחזקאל פרק כ' פסוק ז -ח "וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שימו לב לחזרה על המילה המנחה!).. בני ישראל נמצאים עמוק בתוך טומאת מצרים ולכן אין הם יכולים לשמוע את משה. מצבם כל כך גרוע שמצד אחד ה' חייב לזרז את הגאולה על מנת שהמצב יהיה בלתי הפיך ומצד שני, המסע להר סיני וקבלת התורה נמשך זמן רב יותר מהצפוי מהאחר והעם חייב ללמוד על קיומו של ה' ועל תלותו בה' (לימוד המתרחש בים סוף, בפרשות המים, ובמלחמת עמלק) ולהיות מוכן לקבלת התורה , למדרגה של נעשה ונשמע. וכשמקבלים את התורה, מהו הדיבר הראשון אם לא "אני ה' אלוקיכם".

מאמרים נוספים לפרשת וארא

משה ואהרון מדברים אל העם - James Tissot)-המוזיאון היהודי בניו יורק




פרשת וארא - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת וארא היא הפרשה ה-14 בתורה וה-2 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-221 שורות בספר תורה ויש בה 16 פרשיות (מיקום 15), מתוכן 8 פרשיות פתוחות ו -8 סתומות. בפרשה יש 121 פסוקים (מיקום 20),1748 מילים (מיקום 14) ו-6701 אותיות (מיקום 17). לפי ספר החינוך יש בפרשת וארא אין מצוות.
הערות לפרשת וארא :

מאמרים נוספים לפרשת וארא

לפרשה הקודמת - שמות
לפרשה הבאה - בא

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה