אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות בא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בא. הצג את כל הרשומות

פרשת בא

פרשת בא 

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות ועיקרה שלושת המכות האחרונות, ההכנות לפסח וכמובן יציאת מצרים. תקציר מפורט של הפרשה לאחר המאמרים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בא


החודש הזה לכם ראש חודשים - על מצוות קידוש החודש, לוח השנה העברי, שמות החודשים, ריחוק המולד האמיתי מהאמצעי ועוד אסטרונומיה יהודית.

למה אוכלים מצות בפסח - עיון בפרשה, מראה שהתשובה אינה כל כך פשוטה כפי שמקובל לחשוב

דברי תורה לפרשה - על קידוש החודש, ועל כך שבשני ישראל שיקרו למצרים

ודבר תורה נוסף של יואב, לכבוד הבר מצווה, על הפסוק: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש"

כמה שנים ישבו בני ישראל במצרים - דבר תורה לילדים עם הרחבה למבוגרים העוסק בשאלה כמה שנים ישבו בני ישראל במצרים?

האם מכות מצרים היו נס? - מהי ההגדרה של נס, ומה היו מכות מצרים?

הפטרת פרשת בא - הסבר בהפטרת פרשת בא בספר ירמיהו העוסקת במפלת מצרים.

פרשת בא לילדים - תקציר הפרשה מעובד במיוחד לילדים.

ליל שימורים - על הביטוי המופיע לתיאור ליל יציאת מצרים ובמסגרת הסדרה מדע בפרשה על שימור מזון מימי קדם ועד ימינו.

מכת חושך - על המשותף לשלושת המכות בפרשת בא ומדוע דווקא החושך מפחיד כל כך?

ההיסטוריה הצבאית של מצרים - על נפוליאון ופרנצ'סקו מאיסיזי - במאמר אורח מרתק זה, מנתח בקצרה ידידי חובב ההיסטוריה, פיני קרישר, שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים ועומד על השווה והשונה ביניהם.

חידון לפרשת בא - חידות ציורים לפרשת בא, להנאת כל בני המשפחה קטנים וגדולים.

תפזורת לפרשת בא 

סטטיסיטיקה לפרשת בא - נתונים סטטיסטיים על מספר המילים הפסוקים והפרשיות בפרשת בא.

תקציר פרשת בא

בפרשת בא, מגיעה ישיבת בני ישראל בארץ מצרים לסיומה. עדיין נצרכות שלוש מכות נוספות עד שפרעה יסכים לשחרר את בני ישראל. פרעה הולך ומתרכך ברגעי המכות ולאחר מכת ארבה מוכן לשחרר את בני ישראל בתנאים מגבילים, משה דורש שחרור מלא ולזאת פרעה לא מוכן כלל.

לאחר מכת חושך פרעה אף מוסיף אזהרה למשה, שלא יראה יותר את פניו אחרת ימות. משה מקבל נבואה בעודו אצל פרעה על מכת בכורות, מוסר אותה לפרעה ועוזב את ארמון המלך בחורי אף.

רק בפרק י"ב, מופיע סוף סוף ציווי לבני ישראל וזו הפנייה הראשונה לבני ישראל מאז שהחלו המכות בפרשת וארא. הפנייה הראשונה היא בת פסוק אחד (פרק י"ב ב) ועוסקת בענייני קידוש החודש אבל לאחריה מגיעים לעניין המרכזי של חג הפסח ומופיעות ההנחיות המדויקות לגבי קורבן הפסח, מה יקרה במכת בכורות וחגיגת חג הפסח לדורות.

שימו לב שאיסור אכילת חמץ מופיע כבר בפסוקים אלו כאיסור לדורות לפני היציאה עצמה, ולא כמצווה שבאה לאחר שבני ישראל לא הספיקו להכין לחם.

משה מעביר את הדברים לבני ישראל. פעולה מרכזית באותו לילה הייתה שבני ישראל נצטוו למרוח את משקופי בתיהם בדם קורבן הפסח, וזאת על מנת למנוע מהמשחית לבוא אל בתיהם.

מיהו אותו משחית? אין זה ה' עצמו, שהרי כתוב בפירוש שה' הכה כל בכור בארץ מצרים בעצמו ולא על ידי מלאך או שליח. המשחית הוא מלאך המוות הרגיל. בעם גדול,  מתים מדי לילה אנשים באופן טבעי ונורמלי. המיוחד באותו לילה הוא שבו לא מת אף אחד מבני ישראל כלל. דבר זה בא להוכיח לפרעה עד כמה ההבדלה וההפרדה בין ישראל למצרים ממשית ויכולתו של ה' לשלוט בחיים ובמוות גבוהה. מספיק היה שימות אחד מבני ישראל כדי שפרעה לא ישתכנע. נקודה זהה מופיעה גם במכת דבר (פרק ט' ו): "... וממקנה בני ישראל לא מת אחד". אפילו שבאופן טבעי פרטים מסוימים במקנה מתים מדי יום, באותו פרק זמן לא מת אף פרט אחד וכל זאת על מנת להגדיל את רושם הנס.

פרעה קורא למשה ואהרון בלילה, לאחר חצות ולפני הזריחה וסוף סוף מורה להם לצאת . שימו לב אבל שבני ישראל נצטוו לא לצאת מהבתים עד הבוקר - וראו מאמר בשאלה מתי הייתה יציאת מצרים.

התורה מונה את מספר בני ישראל היוצאים כשש מאות אלף רגלי ומדגישה שאותו לילה יהיה ליל שימורים לדורות. לאחר תיאור יציאת מצרים התורה מפרטת עניינים נוספים במצוות קורבן הפסח ובנושא קדושת הבכורות בשתי פרשיות ומצווה לשים דברים אלו לאות ולזיכרון על הידיים ובין העיניים. זהו המקור למצוות תפילין (ואכן שתי פרשיות אלו בנוסף לפרשיות שמע ישראל הן הפרשיות הנכתבות בתוך התפילין).

אומנות בפרשת בא

להשלמת הפסקה נביא תמונה נוספת של מכות מצרים מאת הצייר האנגלי גוזף וויליאם טרנר (ראו תמונה גם בפרשת וארא). התמונה היא של מכת בכורות והיא מאפיינת את תמונותיו של טרנר. חלוקה של התמונה בין השמים לארץ, רקע ענקי, דרמטיזציה בשמים ודמויות קטנות במרכז.
מכת בכורות - ג'וזף וויליאם טרנר -1802 - מוזיאון טייט לונדון


הפרשה הקודמת
פרשת וארא
הפרשות הבאות
פרשת בשלח
פרשת יתרו
פרשת משפטים

למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.


מצות עבודת יד לפסח
מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח
לדף הראשי של פרשת בא

דבר תורה לפרשת בא

דברי תורה לפרשת בא
דברי תורה לפרשת בא

דבר תורה - על וישאלו את מצרים, ועל שקרים לבנים
בפרשת בא ה' מבקש מבני ישראל כך: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", כשה' אומר וְיִשְׁאֲלוּ, מה הכוונה?

למילה שאלה יש שני פירושים: שאלה זה לבקש משהו, אם אני שואל שאלה אני מבקש לדעת משהו מסוים. אם אני שואל  אפשר כוס מים אני מבקש משהו.

שאלה זה גם לשאול חפץ מסוים כדי להחזירו לאחר זמן מסוים. וכשבני ישראל עושים את מה שצווה עליהם כתוב כך: וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת , וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם"

כאן מוכרחים להגיד שבני ישראל שאלו, בקשו על מנת להחזיר את הכלי כסף כי אם הם היו רק מבקשים, והמצרים היו נותנים להם זה לא היה נקרא ניצול. המצרים חושבים שבני ישראל יחזירו להם את הכלים ובני ישראל יודעים שזה לא יקרה. בני ישראל מנצלים ומשקרים למצרים, וזו לא הפעם הראשונה.

כשמשה בא לפרעה אחרי מכת ערוב משה אומר לפרעה כך :  "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹוקינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ ,וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם בַּמִּדְבָּר, רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת". משה אומר לפרעה שהם ילכו שלשה ימים ואז יחזרו למרות שמשה יודע שעם ישראל צריך לצאת מארץ מצרים.

איך אפשר להסביר את שני המקרים שבהם עם ישראל מרמה את המצרים?

מכירים את המשפט "הגונב מגנב פטור"?! משפט זה הוא כמובן לא נכון אבל מה עם המשפט הבא: "מותר לגנוב חפץ שלך מהגנב שגנב לך" כמובן שזה מותר כי דבר זה לא נחשב לגניבה. פרעה משקר למשה כבר שלוש פעמים, משה הבין שפרעה כל הזמן משקר לו, משה משקר למי ששיקר לו, אין מה לעשות בארץ כמו מצרים, השקר היה נפוץ מאוד וככה אנשים היו מדברים, כמו שאשת פוטיפר שיקרה על יוסף. גם יוסף שיקר לאחיו בארץ מצרים, אברהם שיקר לפרעה בארץ מצרים המון שקרים קורים בארץ מצרים, הבעיה היא הארץ, מצרים העתיקה היא ארץ של שקרים.

משה משקר הוא יודע שבמשא ומתן קשוח עם מישהו שכל שניה משנה את מה שהוא אמר צריך לפעמים לשנות קצת את האמת.

בני ישראל שאלו מהמצרים כלי כסף וזהב ושמלות, גם כאן אפשר לומר שבני ישראל נוקמים קצת על ארבע מאות שנות עבדות, אפשר אולי להסביר שאלוקים חושש שעם ישראל, עם של עבדים שרק לפני רגע יצא ממצרים ירצה לשוב אליו כמו שמסופר בפרשת בשלח: " כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" ה' מפחד שעם ישראל יחזור למצרים, ובפרשת בשלח מסופר לפחות פעמיים שהם רוצים לחזור למצרים, ברגע שעם ישראל שאל מהמצרים כלי כסף וזהב אין להם אפשרות לחזור למצרים.

אנחנו רואים שגם משה וגם עם ישראל לא תמיד אומרים את האמת, כי אם תמיד נגיד רק את האמת זה לא טוב, ויש הרבה דוגמאות לאנשים שלא אמרו את האמת כמו יעקב ורבקה יצחק אברהם, תמר, רחל ועוד הרבה, ולפעמים חייבים להיות לנו שקרים לבנים, אבל החכמה הגדולה היא לדעת מתי שקר לבן הופך לשחור ומתי כדאי להגיד בכלל שקר לבן?   

לדף הראשי של פרשת בא           <

דבר תורה של יואב על קידוש החודש

פרשת בא היא פרשת הבר מצווה שלי ולכן הדבר תורה השבוע יהיה יותר רעיוני מאשר שאלה ותשובה כמו בדרך כלל.
כולם מכירים את הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" שמדבר על ספירת החודשים וקידוש הלבנה.
אני רוצה להציע רעיון לפסוק, אבל לפני כן נחזור להתחלה להקדמת רש"י לספר בראשית. אמר רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". רבי יצחק אומר: שמכיוון שמצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל היה צריך להתחיל משם את התורה.

אפשר להבין שמצוות קידוש החודש כל כך מיוחדת וחשובה שזאת המצווה הראשונה שישראל נצטוו בה. אבל אם ישאלו אתכם  מה אתם חושבים המצווה הכי מיוחדת או הכי חשובה של עם ישראל, אתם תשיבו  שאולי שבת או ברית מילה אבל אף אחד לא היה אומר מצוות קידוש החודש.

אז ככה מצוות קידוש החודש היא באמת מצווה מאוד חשובה ויש סיבה שזאת המצווה הראשונה של עם ישראל  אז מהי הסיבה?
אנחנו פחות מרגישים זאת בימינו אבל מצוות קידוש החודש משפיעה לנו  כמעט על כל המצוות התלויות בזמן. כשה' אומר למשה "החודש הזה לכם ראש חודשים" הוא לא מתכוון שהירח רק משמש לקביעת ראשי החודשים אלא הוא משמש אותנו  לרוב המצוות התלויות בזמן.
עם ישראל אינו יכול לקבל את המשך המצוות בלי שקיבל קודם את המצווה הבסיסית ביותר שלפי מצווה זו יתנהלו חייהם של כל העם במשך שנים. ה' רצה לתת לעם ישראל את מצוות קידוש החודש כדי שיוכלו אחר כך ליישם את שאר המצוות כמו שצריך.
דבר אחר: עם ישראל בדיוק עוד רגע עומד להיגאל ולהפוך לעם. עם ישראל הוא מיוחד הוא לא כמו שאר האומות עם ישראל צריך איזה שהוא ייחודיות ולכן ה' אומר להם למנות לפי הירח. ה' נותן את המצווה הזאת דווקא במצרים דווקא לפני שעם ישראל נגאלים. כדי שכשהם יהיו לעם הם ידעו מהי דרך החיים שלפיה הם צריכים לנהוג ומה היא הייחודיות שלהם.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: משה ואהרון משתמשים במטהם לכמה וכמה מכות אילו מכות בפרשת וירא ובפרשת בא משה ואהרון השתמש במטה כדי לעשותן?
והתשובה היא: דם, כינים, ברד וארבה
והחידה השבועית של השבוע היא: מה משותף לשלושת המכות בפרשה כלומר: מתי המכות היו ומה נגרם  מחלק מהן.
החידה לא קשה ואפשר למצוא את התשובה בדבר התורה הבא (שנרשם לפני כמה שנים).

לדף הראשי של פרשת בא       

עד מתי יהיה זה לנו למוקש

דבר תורה של יואב לעונג שבת לבר מצווה פרשת בא תשע"ז

בפרשת השבוע ,פרשת בא משה מזהיר את פרעה שאם הוא לא ישחרר את בני ישראל הוא יביא עליו את מכת ארבה.אחרי שמשה הולך מבית פרעה עבדי פרעה אומרים:  "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אלוקיהם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָים".
עבדי פרעה מיואשים מהמצב ואפילו מכנים את המצב "כמוקש".

את המוקש אפשר להבין בכמה מובנים.

  • אפשרות ראשונה: עבדי פרעה קוראים לעם ישראל מוקש - בגלל עם ישראל אנחנו תקועים במצב הזה. והדרך היחידה להיפטר מה "מוקש" הזה היא לשחרר את בני ישראל.
  • אפשרות שנייה:  עבדי פרעה קוראים לה' ומשה "מוקש" -עבדי פרעה מצליחים להגיע להבנה שפרעה לא הצליח להגיע אליה ה' קיים והוא עם עם ישראל. אפשר לשער שעבדי פרעה לא היו רואים בעם של עבדים "מוקש". אלא מי שהוא המוקש זה האלוקים של העם והנציג שלו והדרך היחידה להיפטר ממנו היא לשחרר את העם וככה האלוקים והנציג שלו ילכו גם.
  • אפשרות שלישית: עבדי פרעה קוראים לפרעה עצמו "מוקש" -סיבה: עבדי פרעה חשים שהמלך שלהם הביא את זה על עצמו .

לפי דעתי עבדי פרעה חשים שאם פרעה לא היה כל הזמן מסרב לשחרר את בני ישראל כול המכות לא היה קורות. אך כמובן איש אינו מעז להגיד זאת לפרעה במפורש וכך הדברים נאמרים במעין רמיזה ולא בדיוק כפשט הפסוק.  עבדי פרעה אמרו בינם לבין עצמם, בשקט ובלחש, שפרעה לא ישמע "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" ואחר כך אמרו את המשך הפסוק לפרעה.

הדרך הכי טובה להיפטר מהמוקש היא לשחרר את בני ישראל וכך ההתנהגות של פרעה תפסיק להביא על מצרים את כל הרעה הזאת.

המשך הפסוק הוא: " הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָים". מה פירוש " הֲטֶרֶם תֵּדַע" האם זו לשון עבר? או לשון עתיד? מה זה אומר?

נביא שני פירושים:

  • רש"י : העוד לא ידעת כי אבדה מצרים? האם אתה עדיין לא יודע שמצרים כבר אבודה שאתה לא משלח אותם. זאת  אומרת פרעה שים לב מה קורה פה מצרים כבר אבודה תשחרר את העם הזה כבר.
  • החזקוני אומר: שעבדי פרעה באים לפרעה ואומרים לו אתה רוצה לחכות עד שהכול יהיה אבוד ורק אז תשחרר אותם. כלומר: אתה רוצה לחכות עד שמצרים תיהרס לגמרי.

פרעה מבין את דברי עבדיו ואת זה אפשר לראות בפסוק הבא:
"וַיּוּשַׁב אֶת-משֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה'  אֱלֹקיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים"
לפי זה אפשר לראות שפרעה הבין את המילה "מוקש" כך שמשה הוא המוקש ולכן אם יתן למשה ולאהרון ולעוד כמה אנשים לצאת ולזבוח לה' משה יתרצה והאלוקים יתרצה והמכות יגמרו.
משה משיב כך: "ויֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנו"
כוונת משה שכול העם ילכו ופרעה כמובן אינו מסכים.

מעניין מה היתה התגובה שלו אילו היה חושב שעבדיו מתכוונים לכך שהוא בעצמו המוקש. אבל פרעה עדיין סבור שמשה ואלוקים הם המוקשים ועונה:
"ויֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם"
פרעה מזהיר את בני ישראל שגם אם הוא ישחרר את כל העם "ראו כי ראה נגד פניכם" כלומר: תראו שמשהו רע יקרה לכם אם תצאו לדרך עם כולם.
פרעה מציע הצעה חדשה בפסוק י"א:
 "לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה"
פרעה נותן להם אופציה אחרונה ומאמין כי לעם ישראל אין צורך ביותר מלעבוד את האלוקים שלהם וגם רק הגברים. פרעה לא מחכה לתשובה ומגרש את משה ואהרון ובעצם שום דבר לא השתנה אחרי שהחזיר אותם, רק המתח בסיפור גובר.

לכאורה עבדי פרעה אמורים להתלונן שוב לפרעה שבני ישראל עדיין בארץ אך הם לא עושים זאת מכיוון שהם:

  1. מפחדים מפרעה שיתעצבן עליהם.
  2. מאמינים שפרעה עשה כל מה שאפשר ואין יותר מה לעשות בנדון והדרישות של משה מוגזמות.

אחרי מכת בכורות פרעה קורא שוב למשה ולאהרון ומגרש אותם ללא תנאים, מה שהיה צריך לקרות כבר קודם. לאחר שפרעה סופסוף הפסיק להיות "המוקש" כל העם מזדרז והמצרים מגרשים בעצמם את עם ישראל פרק י"ב פסוק ל"ג : "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים". יכול להיות שבאותו הרגע גם פרע הבין שהוא המוקש, אבל כידוע הבנה זו החזיקה מעמד ימים בודדים בלבד, עד שברשעותו פרעה רודף אחרי עם ישראל, ועל כך מסופר בשבוע הבא.

ועכשיו נקשר את זה אלי. כל אחד הוא לפעמים פרעה וחושב שמישהו אשם ולא שם לב שהוא עצמו הבעיה. הוא חושב שהוא בסדר ובכך הוא מפריע לסביבתו. החכמה היא להבין שאתה לפעמים "המוקש" ואתה צריך לעשות משהו כמו:  לגרש את בני ישראל ממצרים או לוותר על המשולש פיצה האחרון.
אין זו בעיה להיות "המוקש" אך הבעיה היא להתעלם מזה ולהדחיק את זה ולא לנסות לפתור את זה.
אני מאחל לכולכם וגם לי שתמיד כשנהיה "המוקש" נזהה את זה ונפעל כמה שיותר מהר וכמה שיותר טוב בלי נזקים כמו פרעה.
שבת שלום.


 לדף הראשי של פרשת בא


הפטרת פרשת בא

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו פסוקים יג-כח. גם הפטרה זו עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא מהווה השלמה לנבואת יחזקאל אותה קראנו בהפטרת פרשת וארא.
נתקלנו כבר בשני נביאים המתנבאים על אותו אירוע (זכריה ויחזקאל בהפטרת חג הסוכות והפטרת שבת חול המועד סוכות) ושוב יש לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את סגנונות הנבואה השונים. ירמיהו ויחזקאל פעלו באותו זמן, לפני חורבן הבית. ירמיהו פעל בארץ ישראל ויחזקאל ניבא בבבל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ההפטרה מתחילה בפסוק י"ג אולם מומלץ לקרוא מתחילת הפרק הכולל נבואה דומה נוספת על מצרים, שנאמרה שנים רבות קודם לכן כאשר צבא מצרים עד היה במסע כיבושים והגיע לבבל... גלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר שהכריע את צבא מצרים על נהר פרת יתקוף כעת את מצרים על הנילוס..

יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם:

לצערנו אין לנו תארוך של הנבואה. בתחילת הפרק מופיע תאריך בשנה הרביעית ליהויקים. זהו תאריך קודם בהרבה לנבואת יחזקאל ואין להסיק ממנו גם על תאריכה של נבואה זו. מאחר ומדובר בפרשיות חדשות, אין ליחס את התאריך לפרק כולו אלא רק ליחידה בה הוא מופיע. שימו לב לכתיבה החריגה במעט של שם המלך הבבלי נבוכדראצר (ולא נבוכדנאצר כמקובל).
יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדֹּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ:
ירמיהו נמצא ביהודה והנבואה צריכה להגיע למצרים. ייתכן שפתיחה זו מרמזת גם על כך שהנבואה נאמרה בערי הנמל והמסחר מהן יצאו שיירות וספינות למצרים.

טו מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפֹו: טז הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה:
מפלת מצרים מתוארת בפסוקים אלו כתדהמה וחוסר הבנה. הביטוי חרב היונה מופיע עוד פעם אחת בירמיהו (ובתנך כולו) אבל שם הוא דווקא בהקשר של מפלת בבל. מספר פירושים לביטוי זה אולם אני רוצה להציע פירוש משלי. מאחר ובני ישראל נמשלו ליונה (דימויים אלו מופיעים לרוב בשיר השירים למשל ו' ט: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ") וה' הוא מגינם של ישראל הרי שהחרב היא למעשה חרבו של ה' (ראו מאמרו של יהודה איזנברג הסוקר את רוב האפשרויות האחרות המופיעות במפרשים, ואת ספרה של אניטה שפירא השואל שם זה לצרכיו)

יז קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם שָׁאֹון הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: יח חַי-אָנִי נְאֻם-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאֹות שְׁמֹו כִּי כְּתָבֹור בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹוא: 
אמנם התבור אינו הר גבוה במיוחד אבל הוא בולט מאד בסביבתו ונראה מרחוק. כך גם רכס הכרמל שנראה הרחק מתוך הים.

יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

הנביא מייעץ למצרים להכין לעצמם צידה וכלים לגלות.

הנבואה ממשיכה אולם זו פרשייה חדשה ויכול להיות שמדובר בנבואה שונה

כ עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפֹון בָּא בָא:
מצרים היא ארץ יפה אולם הקרץ (אויב או צר ובימינו התגלגל המושג לקרצייה וסוג תולעים טפילות במיוחד שלא נדע) מגיע מצפון. זה הזמן להיזכר בנבואת ירמיהו בתחילת ספרו: "מצפון תיפתח הרעה". צבא בבל יגיע מצפון, יעבור ויגלה גם את יושבי ארץ ישראל, אולם לא ייעצר שם וימשיך למצרים.


כא גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם:
לפחות בהפטרה עצמה לא מוזכר החטא של מצרים והסיבה בגינה נענשו בגלות.

כב קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם-ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:
זהו תיאור הניצחון של צבא בבל. במצרים אין אמנם יערות אולם הדימוי הוא לצבא מצרים הניצב כעצים ביער, עצים שיכרתו. גם הדימוי לארבה שלא משאיר אחריו כלום (דימוי מתקשר היטב לפרשת בא) ברור.


כד הֹבִישָׁה בַּת-מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם-צָפוֹן:
מפלת מצרים גמורה.

כה אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו:
כאן אנו מקבלים רמזים לחטאות מצרים. עבודת האלילים. היעד הראשון בנבואת הזעם של ירמיהו הוא האל המצרי אמון שהיה ראש האלים (אמון-רע, אל השמש) ואז על פרעה ועל מצרים ועל כל שאר אלילי מצרים ומלכיה (מושלי ערים) ובסוף שוב על פרעה והבוטחים בו - אלו הרואים בפרעה אל כשהוא למעשה משענת קנה רצוץ.
כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם-ה':
ירמיהו לא מנבא חורבן על מצרים אלא הפסד וגלות וחזרה של מצרים לאחר זמן מה. דבר זה מופיע גם בנבואת יחזקאל שניבא גלות של ארבעים שנה וחזרה של מצרים כממלכה שפלה.

שני הפסוקים האחרונים של ההפטרה הם פרשייה חדשה הפונה ישירות לישראל

כז וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כח אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:

נראה מההקשר שנבואה זו נאמרה כבר אחרי חורבן הבית. בני ישראל ממשיכים לחשוש, המלחמה לא תמה והם רואים עמים אחרים שאובדים ונעלמים. הביטוי אל תירא עבדי יעקב חוזר על עצמו פעמיים לחיזוק דברי הנביא (ומהווה אמצעי רטורי חשוב שכן יש לזכור שהנבואות נאמרו בפני קהל ולא נקראו מספר).
ההפטרה מסיימת בהבטחה של קיבוץ גלויות ובהבטחה שלא תיעשה כליה בעם ישראל. אמנם סיום ההפטרה מדגיש כי בני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו מעוונותיהם ללא עונש כלשהו (והגלות היא העונש). לשון זו דומה ללשון שלוש עשרה מידות של הקב"ה שנאמרה למשה בפרשת כי-תשא. רש"י מפרש כי מילת נקה אינה לנקות מאשמה אלא מלשון השמדה וכליה ולפי פירושו ונקה נאמר במעין שאלה והתשובה היא שלמרות חטאי עם ישראל - לא ינקה - לא יושמד עם ישראל.
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893


לדף הראשי של פרשת בא

האם מכות מצרים היו נס?

האם מכות מצרים הן נס? על פניה התשובה נראית טריוויאלית, ברור שכן, אולם עיון בפסוקים ובמקורות יראה לנו שהתשובה אינה פשוטה כל כך ודרכה אפשר לדון מעט ביחס הכללי של התורה והתלמוד לניסים.
נתחיל בדיון לשוני למשמעות המילה נס, מילה נדירה למדי בתורה. ברוב הפעמים שהצירוף מופיע הוא חלק מהשורש נוס (מלשון מנוסה) או נסה (ניסיון).

הפעם הראשונה שהמילה "נס" מופיעה בהקשר שאולי דומה למשמעות שלו כאירוע חריג היא בשמות פרק י"ז טו לאחר מלחמת עמלק "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:" משמעות המילה לא ברורה. רש"י מפרש "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" אבל הרשב"ם מפרש: "המטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הקב"ה לנס על ההרים להלחם בעמלק" נס הוא סוג של סמל, דומה במעט למשמעות השנייה של המילה כדגל.

המילה "נס" מופיעה שוב בפרשת נחש הנחושת (במדבר כ"א ח) ושם ברור כי משמעותה חפץ מוחשי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"
בפעם הבאה שהמילה "נס" מופיעה - בספר במדבר כ"ו י: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" . אין ספק שהנס הגדול הוא בליעת האדמה, מדוע האנשים נהיו לנס? פה מפרש רש"י דווקא: "לאות ולזיכרון".

עד כאן למשמעות המבלבלת של המונח "נס", אבל חשוב לציין שמכות מצרים עצמן לא כונו מעולם נס. התארים בהם התורה משתמשת הם (שמות ז' ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפחות אלו מונחים מוכרים לנו. השמש והירח מכונים אותות כבר בבריאתם, ה' עשה לקין אות שלא יהרגו אותו וגם הקשת מכונה אות. נראה שהשימוש במילה אות הוא כפירוש רש"י כאמצעי לזכרון. קשה לחשוב על קין כעושה נס בכל פעם ובקשת מפורש שכאשר היא מופיעה זה לזכר הברית בין ה' לארץ.

המילה מופת, מתאימה יותר לעניננו שכן הכתוב במפורש מכנה את מכות מצרים מופתים, גם לפניהן כפי שהבאנו, אבל בעיקר לאחריהן (ובטרם מכת בכורות) פרק י"א י: "וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה'אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".

לסיכום ההתיחסות נביא פסוק מספר דברים (ד' לד) המכיל עוד מספר תארים וביטויים:  "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" המראה שיש עוד מספר מילים המתייחסות לאירועים, אם נלך ממש ממש לשני הפסוקים האחרונים בתורה (ל"ד יא-יב) יתחוור לנו כי האותות והמפותים נעשו למצרים ולפרעה ואילו היד החזקה והמורא הגדול נעשו לבני ישראל: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ:  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל: ".


נראה אם כן לסכם את חלקו הראשון של המאמר שמכות מצרים היו מופתים, אירוע חריג, אולם נשאר כמובן לפרש את משמעותה של מילה זו שנראית כאירוע שלא על פי דרך הטבע. הרמז כמעט היחידי שיש לנו הינו בספר מלכים א י"ג ג: "וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו". לפי פשט הכתוב מופת הוא היכולת לחזות את העתיד. משה מנבא שתהיה מכת דם והיא אכן מתרחשת, כלומר לא עצם המכה הוא המופת אלא ההודעה שמשהו חריג הולך להתרחש היא המופת.

כמובן חוזקו של המופת תלוי בחריגותו של האירוע החזוי. אם אחזה שמתישהו בחורף ירד גשם, כנראה המופת לא יהיה גדול, אולם באמצע הקיץ? כך עשה שמואל הנביא (שמואל א י"ב יז-יח) "הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהֹוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל". אמנם כולנו חווינו גשמי קיץ מפעם לפעם אבל בישראל הם נדירים.

אז האם מכות מצרים היו חריגות? כמעט לכל מכה ומכה אפשר למצוא מנגנון טבעי. לאחר דיג הטונה בסיציליה מי הים באזור נהיים אדומים מרוב דם. הצעות אחרות מדברות על בקטריות או אצות שפתאום החלו לשגשג במימי היאור. כל זיהום של היאור יוציא ממנו את הצפרדעים החוצה, וגם תופעות של גשם צפרדעים היורד מהשמים דווחו בעבר. כל אמא יודעת שלפעמים בגן יש מכת כינים. מגפות הדבר פקדו את אירופה וחיסלו כשליש מהאוכלוסיה. המגפה כל כך חזקה עד שמגפת הדבר זכתה להיקרא Plague כשם פרטי, בנוסף לפירושה כמגפה כלשהי. המנגנון המעביר את המכות נראה טבעי אם נזכור שמי שמעביר את נגיף הדבר הם הפשפשים, שאולי הם הכינים המקראיות וכו'. אם לא חטפת דבר, אולי קיבלת גירוד רציני מכל הפשפשת. ברד הינו אירוע נדיר באיזור מצרים, אבל לפני שבועיים הוא התרחש בסערת "אלקסה" של טבת תשע"ד סוף 2013. גם מכת ארבה קטנה חווינו בשנים האחרונות וספר יואל מתאר מכת ארבה קשה נוספת, כלומר זו תופעה מחזורית. באותה סערה אנשים היו ללא חשמל וללא יכולת לצאת מהבית במשך כמה ימים, מזכיר את מכת חושך. בשנת 1815 התפרץ הר הגעש טומברה במשך שבוע. מי שהיה באזור בוודאי חווה מכת חושך, והעולם כולו הושפע מכך עד כי שנת 1816 כונתה השנה ללא השמש.

למעשה בפסקה האחרונה הייתי פרקליטו של השטן, או במקרה הזה פרעה. פרעה לא התרשם כל כך מהמכות. בהתחלה הוא סבל ונאלץ לבקש ממשה רחמים, אולם כאשר המכות חלפו, היה לו זמן לחשוב והוא הגיע למסקנה שכל המכות עד עכשיו היו טבעיות. בין אם אלו להטוטי מכשפים (שהרי אין בעיה להחביא מעט אבקה ביד ולערבבה מהר במים ולהופכם לאדומים) ובין אם אלו תופעות טבעיות מחזוריות.

אבל מה אנחנו שאיננו פרעה נגיד? יש דעות לכאן ולכאן. המשנה במסכת אבות מונה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. הגישה המקובלת היא כי העולם מתנהל לפי חוקי טבע קבועים, ולאחר פרשת המבול, התורה כותבת את זה במפורש. נראה שאין כמעט מקום לניסים וגם כאשר יש ניסים, הם קורים כחלק מהטבע באמצעות מנגנונים קיימים.

במקרה זה הנס מצומצם לכדי התיזמון, המיקום והעוצמה שלו (רוח מאד חזקה דווקא היום, ארבה בעוצמה שלא הוכרה אף פעם, מכה בכל מצרים פרט לאיזור אחד). אולם יש חריגים שאינם ניתנים להסברה ועל מנת לאפשר את קיומם ולא לחרוג מכללי הסדר הטוב, גם הם כבר נבראו מראש ולכן הם חלק מחוקי העולם. בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות מופיע המטה, כאשר מדובר על מטהו של משה רבנו איתו הוא עשה את המופתים השונים. מאחר ומשה עשה הרבה דברים עם המטה ולא רק את מכות מצרים, וגם לא כל המכות נעשו עם המטה (עניין זה דורש מאמר נפרד).

הניסיון מוכיח שהרושם של ניסים גדולים לא מחזיק מעמד זמן רב. בני ישראל שצפו במעמד הר סיני חטאו מעט זמן אחר כך, גם לאחר כניסתם לארץ ומיד לאחר מות יהושע, חטאו בני ישראל. ולכן חלק מהפרשנים בהחלט מעדיפים לצמצם את הנס כמה שניתן וזאת על מנת שנכיר שעצם החיים היומיומיים הינם נס.

הגמרא במסכת שבת (נג:) מביאה את המעשה הבא: "ת''ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני". רב יוסף מתפעל. כזה נס גדול נעשה רק לאדם גדול, אביי טוען שעשיית נס היא דבר גרוע, הכל צריך להיות לפי חוקי בראשית (או במילים אחרות, לפי המדע וחוקי הטבע).

כל זה משתנה במכת בכורות, מכה שקשה מאד למצוא לה הסבר הגיוני (אין מנגון פיזיקאלי הפוגע דווקא בבכורים). במכה זו, שהייתה גם החמורה מכולן, כי זו הייתה המכה הראשונה שאנשים שילמו בחייהם, נשבר פרעה ותפיסת עולמו התמוטטה. אולם, כפי שנראה, לאחר כמה ימים, פרעה התאושש, מצא הסבר הגיוני כלשהו לתופעה ושב לרדוף את בני ישראל.
אז לסיכום, האם מכות מצרים הן נס או לא? זו שאלה של אמונה. גם אם המנגונים הפיזיקלים קיימים, ראינו שהשימוש בהם לא מפחית מעוצמת הנס אלא להיפך, עצם הידיעה של משה על כך שהם יקרו, ובדיוק רב של מתי ואיפה, הופכת אותם להגדרה של מופתים. אותה ידיעה של משה היא המופת עצמו, כאשר לתורה פחות איכפת אם האירוע עצמו הוא חריג ומיוחד (ושייך לקטגורית הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות) או טבעי.

נסיים בהמשך הסיפור שהובא בגמרא ובדבריו האחרונים של רב נחמן. מזונותיו (פרנסתו) של אדם קשים. יותר קל להפוך את סדרי הטבע מאשר לשפר את יכולת הפרנסה. כלומר החיים הרגילים עצמם, כלשון הברכה היהודית, חיי, בניי, מזוני (בריאות, ילדים ופרנסה) הם בעצמם נס גדול (לאדם המאמין) או פלא לא מוסבר (לאדם שאינו מאמין).

מכת דם - ג'יימס טיסוט
מכת דם - ג'יימס טיסוט - לפני 1903


לדף הראשי לפרשת בא

פרשת בא לילדים

תקציר פרשת בא

פרשת בא ממשיכה את עשרת המכות, שוב מצטווה משה לגשת אל פרעה ולהזהיר אותו מפני המכה הבאה - מכת ארבה. הארבה הוא חרק מזיק שלהקה גדולה ממנו יכולה לחסל כמויות עצומות של צמחייה תוך זמן קצר מאד. פרעה, בעצת החרטומים כבר מוכן לשלח את העם אולם רק את הגברים ולא את כל העם. משה מסרב ופרעה מגרש אותו.

מכת הארבה מגיעה והיא קשה מאד, מרוב ארבה אי אפשר לראות את השמים והם נראים חשוכים. מעט הצמחייה שנותרה מכת הברד מחוסלת על ידי הארבה ופרעה מבקש ממשה לסלק את המפגע. משה נעתר וכרגיל לאחר שהמכה מסתיימת לא מוכן לשחרר את בני ישראל.

המכה הבאה היא מכת חושך, המצרים לא מסוגלים לראות כלום, ולמעשה מתואר שהם פחדו לזוז ונשארו במקומותיהם במשך מספר ימים, להבדיל לבני ישראל היה אור בכל מושבותיהם. שוב פרעה כבר כמעט מוכן לשלח את העם אבל הפעם משה דורש שכל העם ילך כולל הצאן והרכוש. פרעה מסרב מאחר והוא כבר מבין, שאם בני ישראל יצאו עם רכושם הם לא יחזרו. פרעה מתרה במשה שלא יבוא אליו כלל יותר אחרת משה ימות. משה מסכים ואומר שאכן הוא לא יראת יותר את פני פרעה.

מכאן עוברת התורה לתיאור נבואת משה על מכת בכורות, מסדר הענינים מובן כי משה קיבל את הנבואה בארמון פרעה ומיד לאחר שקיבל את הנבואה על המכה הנוראית, בה בשעת חצות הילה ימות כל בכור בארץ מצרים, אמר אותה לפרעה, ועזב את ארמון פרעה בכעס רב.

בפרק י"ב באות המצוות הראשונות בפרשת בא. בני ישראל מצטווים לקדש את החודש ולהתכנון לקראת הגאולה. הציווי של איך לבצע את הפסח במצרים, מפורט מאד, מתי לוקחים את השה ומה בדיוק עושים איתו ואיך יש לאכול אותו.

את קורבן הפסח מותר לאכול צלוי בלבד, וחייבים לסיים אותו עד חצות הלילה ולא להשאיר ממנו. כמו כן בפסח במצרים היו צריכים בני ישראל למרוח מדם השה על דלת ביתם לסמן שכאן נמצאים בני ישראל.
בני ישראל מצווים גם לשמור את הפסח בעתיד, לא לאכול חמץ בפסח ולאכול דווקא מצות. כמו כן מצווים בני ישראל לא לעשות מלאכה ביום הראשון והאחרון של הפסח. משה מזהיר את בני ישראל כי אסור להם לצאת כלל בלילה מהבית אלא עליהם לחכות.

בחצות הלילה ה' בעצמו היכה את כל בכורי מצרים, קשה לדמיין את גודל המכה והתורה מתאראת כי לא היה בית שלא מתו בו אנשים. פרעה נחרד ויוצא לחפש את משה ואהרון ואומר להם קמו וצאו ובתחינה מוסיף וברכתם גם אותי! בכך מראה סופסוך פרעה כי הוא מכיר בשלטון של ה' בעולם. בני ישראל יוצאים ממצרים, המון רב ואליהם מצטרף גם ערב-רב שרוצה להיות קרוב לעם ישראל.

התורה מציינת כי מושב בני ישראל במצרים היה 430 שנה וקוראת ללילה ליל שימורים. התורה מוסיפה ציווים נוטספים לגבי קורבן הפסח בדורות הבאים. רק ישרלאים שנימולו יכולים לאכול בו, חייבים לאוכלו בתוך הבית ועוד מצוות.בסוף הפרשה התורה מוסיפה מצוות הקשורות לבכורים. מאחרו והבכורים שייכים לה', חלה חובה על בני ישראל לפדות את בכוריהם (מצווה הנוהגת עד היום - פדיון הבן), וגם להקריב כקורבן את בכורי הצאן והבקר. פרשיות אלו הן חלק מהפרשיות הנכתבות בתפילין. נכתב בהם הביטוי "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך". זכרון יציאת מצרים הוא הזכרון החשוב ביותר בעם ישראל והתורה מצווה עליו כבר באותו יום של יציאת מצרים.


הדף הראשי לפרשת בא





שימורים

בפרשת בא בתיאור יציאת מצרים מופיע הפסוק הבא (שמות י"ב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". אמנם השורש ש.מ.ר. מופיע במקרא פעמים רבות, אולם צורה זו היא יחידה. על שתי ההופעות של המלה בפסוק אומר האבן עזרא:
ליל שמורים הוא לה' -
על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף: שמורים לכל בני ישראל לדורותם - נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם.
ראב"ע מנסה לענות על הקושי מדוע נאמר פעם אחות שימורים לה' ופעם אחת שימורים לבני ישראל ומסקנתו היא שה' שמר בלילה הזה על בני ישראל. לפירוש אחר לגמרי מגיע הרמב"ן (דבריו ארוכים והובאו בקיצור)
(מב): ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים -
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם
וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י): ושמרת את החוקה הזאת, ואמר (דברים טז א): שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אלבתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:
הרמב"ן מפרש כל מילת שימורים בנפרד. בפעם הראשונה - שימורים לה', הלילה הזה שמור מזה זמן רב לצורך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים והוא סוף הזמן של השעבוד שנקבע כבר לפני מאות בשנים. הופעתה השניה של המילה מלמדת על כך שבני ישראל צריכים מעכשיו והלאה לשמור את הלילה הזה בצורה מיוחדת (חג הפסח).

בימינו המילה שימורים, מתייחסת למזון שניתן לשמור אותו למשך זמן רב. גם המצות, הן מאפה שנשמר זמן רב מאד, לעומת לחם רגיל. תהליך אפיית המצות ובעיקר ייבושן המהיר גורם לכך שהן קשות ויבשות וכתוצאה מכך נשמרות לזמן רב ולא מתקלקלות, הדבר נכון גם לקרקרים וללחמית הזכורה לטוב ממנות הקרב הצהליות.
המזון החשוף לאויר, בא במגע עם חמצן ומתחמצן (תהליך הדומה להחלדה של מתכת), עם אנזימים, חיידקים ופטריות המפרקים אותו וגורמים לו להירקב ולהיות לא ראוי למאכל אדם. שיטות השימור השונות מרחיקות את המרכיבים האלו ובכך מאפשרות למזון להישמר תקופה ארוכה הרבה יותר. השיטות הנפוצות ביותר היו של ייבוש המזון (בשמש, או מעל מדורה - עישון) או המלחתו בכמות גדולה מאד של מלח. באזורים קרים, היה מקובל להטמין מזון בקרח, דבר ששמר אותו זמן רב בדומה למקררים של ימינו. בקור, החיידקים מפסיקים להיות פעילים ולהתרבות ולכן המזון לא מתקלקל יותר. עם הפשרת המזון גם החיידקים חוזרים לחיים והמזון יתקלקל שוב. רק במאות השנים האחרונות הובן שחימום המזון  לטמפרטורה גבוהה הורג לחלוטין את החיידקים, ותהליך הפיסטור שאיפשר הארכת זמן מדף של מוצרי חלב ומוצרים נוספים והקרוי על שם ממציאו, לואי פסטר, היה מהפיכה רצינית. כל החלב הנקנה בימינו מפוסטר ונקי מחיידקים ולכן אפשר להשתמש בו במשך מספר ימים. למעשה גם את החלב הרגיל שקונים בקרטונים ניתן לשמור כיום או יומיים ללא קירור כלל (כל עוד לא נפתח) מאחר והוא ארוז במיכל חשוך, לא חשוף לקרני אור (המכילות קרינת UV התורמת גם היא לקלקול המזון) ואטום ולכן לא מאפשר כניסה לחיידקים נוספים. חלב בשקיות חשוף לקרני אור ולכן יחזיק מעמד פחות זמן.
היכולת לשמר מזון לזמן ארוך הייתה בעלת חשיבות מרובה מבחינה צבאית ונפוליאון הציע פרס כספי לממציא שיטת שימור המזון. ואכן הרוקח הצרפתי ניקולא אפרט המציא את האב טיפוס של פחית השימורים המוכרת לנו, שאמנם הייתה עשויה בהתחלה מזכוכית אך מהר מאד הוחלפה לפח אטום. בשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, התשובה במקרה של השימורים ברורה. הפותחן הומצא רק כמה עשרות שנים לאחר המצאת הפחיות ועד אז היה צריך לשבור או לחתוך את הקופסה בצורה כלשהי.
כמו כן היה מקובל להוסיף חומרים משמרים למזון. אלו הם כימיקלים, טבעיים יותר (מלחים שונים) או פחות (ורוב החומרים שאינם טבעיים מוצאים משימוש מטעמי בריאות) שמאריכים עוד יותר את משך חיי המזון, מונעים התפתחות של חיידקים וחימצון של המזון. כיום רוב חברות המזון משתדלות להשתמש בשיטות של הרתחה להריגת החיידקים, שאיבת כל האוויר ואטימה כמה שיותר מוחלטת. הואקום הוא זה הגורם לכך שפתיחה של קופסאות סגורות ישמיע פאק קטן ויגרום לשינוי במכסה (שבדרך כלל יקפוץ מעט החוצה). זה סימן לכך שהבקבוק אכן היה אטום כראוי ומשמש כסימן לדעת האם האטימות נפגמה או לא. שיטה זו מקובלת לרוב במזון לתינוקות.
בנוסף חומרים שמתאימים לשימור הם סוכר ואלכוהול. חומרים אלו בריכוזים גבוהים אינם מאפשרים התפתחות חיידקים. זו הסיבה שמשקאות אלכוהוליים יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים וגם שמוצרים מתוקים כמו ריבות, או דבש לא יתקלקלו במשך זמן רב אך למרות כל הנאמר, מומלץ לא לצרוך מזון מעבר לתאריך הרשום כפג תוקף.

כנגד ארבעה בנים - מיהם ומהם?

אחד הקטעים הידועים בהגדה של פסח הוא ארבעת הבנים.
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול וממשיכה ההגדה:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
קודם כל חשוב לשים לב שחכם אינו בהכרח צדיק וגם הרשע בוודאי שאינו טיפש והצגת שני בנים אלו כהפכים היא טעות. ההיפך, הם יכולים להיות באותו אדם. גם אמירת האחד לפני כל בן מראה שבכל אחד מאיתנו יכול להיות משהו מארבעת הבנים בבת אחת ושכולם ביחד הם האחדות של עם ישראל (בדומה לארבעת המינים בסוכות).

נעיין בשאלות ובתשובות, התשובה לחכם יוצאת דופן מאחר והיא אינה מהתורה. התשובה לרשע גם יוצאת דופן מאחר והיא זהה לחלוטין לתשובה של זה שאינו יודע לשאול (ולקוחה מאותו פסוק). נביא את קטעי התורה הרלוונטיים להשלמת העניין:



חכם: דברים ו' כ: "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה-לָּנוּ כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"


רשע: שמות י"ב כה-כז: "הָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:  וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

תם: שמות י"ג יד-טו:  "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה-זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"

שאינו יודע לשאול: שמות י"ג ח: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

ממקורות התורה בולטים מספר דברים, התשובות לתם ולרשע מקוצרות מאד ולא כוללות את כל הפסוקים. התשובה לבן החכם לקוחה מספר דברים ולא מספר שמות ובסיומו של קטע כללי המדבר על חשיבות שמירת המצוות ועשיית הישר והטוב ולאו דווקא בקשר לפסח.
שאלה ידועה היא ששאלות הבן החכם והרשע כמעט זהות ובכל זאת אחד חכם ואחד רשע. אחת התשובות המקובלות היא שהחכם שואל ה' אלוקינו והרשע ה' אלוקיכם. תשובה אחרת היא שהחכם שואל על עדות חוקים ומשפטים, ומראה ששאלתו באה כדי ללמוד. מספיק הרצון ללמוד בשביל שכבר יקרה חכם (למרות שבוודאי אינו חכם כי טרם למד!) ואילו הרשע, בא בלשון של הקנטה, מה העבודה הזאת לכם...

רעיון נוסף שלי הוא ששאלת הבן הרשע מופיעה בספר שמות. בזמן יציאת מצרים הכניסה לארץ ישראל היתה צריכה להיות רק חודשים ספורים לאחר מכן, ולכן כל בן שיכול לשאול את השאלות היה זוכר בעצמו את יציאת מצרים ובדיוק מה היה וברור שהשאלה היא לא לצרוך למידה אלא לצורך הקנטה. לעומת זאת שאלה הבן החכם מופיעה בספר דברים לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר בהם לא חגגו את הפסח (הפסח נחוג במדבר רק בשנה השנייה) ולקראת הכניסה לארץ ישראל שהייתה בניסן ומיד לאחריה חגגו את הפסח בהנהגת יהושע. כאשר כתוב בתורה כי ישאלך בנך מחר, הכוונה היא באמת למחר (בעוד ימים אחדים) והבנים יראו את הוריהם עושים טקס מוזר וישאלו שאלות מתוך רצון להבין. כפי שאמרנו מי ששואל מתוך רצון להבין כבר זכאי להיקרא חכם, מאחר ויודע שאינו יודע ושצריך לשאול על מנת לדעת...

לדף הראשי של פסח

תפזורת לפרשת בא

בתפזורת הבאה לפרשת בא מסתתרות חמש עשרה מילים מהפרשה. ניתן לחפש ישר בתפזורת, לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים המופיעה למטה במהופך. בהצלחה
תפזורת לפרשת בא
תפזורת לפרשת בא

חידות לפרשת בא

לדף הראשי של פרשת בא

כמה שנים היו בני ישראל במצרים??

כמה שנים היו בני ישראל במצרים? בתורה כתובה תשובה מדויקת (פרק י"ב פסוקים מ-מא): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". המספר הוא 430 שנה, אולם מספר זה אינו הגיוני כפי שמביא רש"י. משה הוא בנו של עמרם ועמרם הוא בנו של קהת. קהת מופיע ברשימת האנשים שירדו למצרים. גילו של קהת  (פרק ו פסוק יח) 133 שנה וגילו של עמרם 137 שנה. משה בעת יציאת מצרים היה בן 80. גם אם נחבר את כל הגילאים (ויוצא מכך שעמרם נולד בסוף חייו של קהת ומשה בסוף חייו של עמרם) נגיע רק ל-350 שנה (133+137+80=350).
משך הגלות מתואר בפרשת ברית בין הבתרים (בראשית טו י"ג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". 430 קרוב ל-400 אבל לא בדיוק. רש"י מפרש (בעקבות מדרשים קדומים), שמאחר וכתוב גר יהיה זרעך, הספירה מתחילה רק מלידת יצחק. יצחק ילד את יעקב בגיל 60, ויעקב ירד למצרים בגיל 130. ולכן מתוך ה-400 שנה צריך להוריד  (60+130) 190 שנה ויוצא שבני ישראל היו במצרים 210 שנים. למספר זה מוצאים רמז בדברי יעקב לבניו (בארשית מ"ב ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" המילה רדו בגימטריה 210 שנים!

הרחבה למבוגרים
נביא את דברי רש"י במלואם
שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב: כל שנותיו, וכל שנות עמרם בנו, ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק. ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה"
משך הישיבה במצרים כתוב בצורה מדויקת, אולם אינו יכול להסתדר בצורה הפשוטה לפי חישובי הגילאים של קהת עמרם ומשה. כמו כן יש להתאים את המספר הכתוב למספר בברית בין הבתרים. השיטה שהבאנו בשם רש"י מאלצת אותנו להגיע לכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ברית בין הבתרים הייתה כאשר אברהם היה בן שבעים, אולם הוא בא לארץ כנען רק בגיל שבעים וחמש. כמו כן כל ישיבת האבות בארץ ישראל הייתה ישיבת ארעי ולכן נחשבת מעין גרות.
רבי אברהם אבן עזרא, שממעט להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, מציע פירוש מעט שונה, אברהם עזב את אור כשדים בגיל 70 והספירה מתחילה משם (אור כשדים היה הבית האמיתי היחידי של אברהם ומאז שעזב אותו הוא גר) לחיזוק דבריו הוא אך מביא את דבריו של אברהם לאחר מות שרה לתושבי חברון: "גר ותושב אנוכי עמכם", זה לשונו (הפירוש ארוך יותר מומלץ לעיין)
ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמרה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב: ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן.

והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פירש: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב: כמעט וגרים בה. ואברהם אמר: גר ותושב אנכי עמכם.
 פירושים אחרים אומרים שבאמת בני ישראל ישבו יותר שנים ממה שנגזר בברית בין הבתרים מאחר וחטאו רבות בישיבה במצרים. שיטה זו נוקט הרמב"ן. דבריו ארוכים מאד ונביא רק פיסקה אחת:
"ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח): וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד): והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם, וישמע אלוהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז): ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להיגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה)" 

דעות אחרות אומרות דווקא שהזמן קוצר, מאחר והשעבוד היה כל כך קשה שעוצמתו הרבה למעשה היתה שקולה לשעבוד למשך זמן ארוך יותר.
אולם אם נחזור לפרשת ברית בין הבתרים נראה שאחד התנאים לשיבה לארץ ישראל הוא: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה". גם לאמורי יש מכסת עוונת מסוימת למלא וכל עוד היא לא התמלאה אין ה' יכול להעניש אותם. ייתכן שהאמורי גם הרעו את דרכיהם לאחר יציאת בני יעקב מארץ ישראל. בתקופת אברהם, היו לאברהם בעלי ברית משבטי האמורי (ענר אשכול וממרא), אלו בודאי פרשו מעבודה זרה ואף היטיבו את דרכי עמם. ייתכן שברמת החטאים אז היו דרושות 400 שנה עד שתתמלא סאת חטאי האמורי. אולם לאחר מות אברהם, מות מלכיצדק (שיש הרואים בו את שם בן נח, שוב דמות שיש לה השפעה חיובית על הסביבה) וירידת בני יעקב, הרבו האמורי לחטוא ולכן היה אפשר גם לקצר את משך הישיבה במצרים (מה גם שבני ישראל בעצמם צעקו וזעקו אל ה' ובכך עוררו את ה' לפעולה).
מכל האמור לעיל רואים שגם כאשר ענין מסוים מפורש בצורה הברורה ביותר בתורה (משך הישיבה 430 שנה), הרי שעדיין אין הוא דבר פשוט ויש עוד הרבה מה ללמוד בנושא זה.

פרשת בא לילדים
מאמרים נוספים לפרשת בא

מכת חושך (ממצרים ועד אסימוב)


דבר תורה על מכת חושך

כל שלושת המכות בפרשת בא הן מכות הקשורות לחושך. ברור שמכת חושך עצמה אולם גם מכת הארבה שבאה לפניה מתוארת בצורה של חשיכה (פרק י טו-טז):
וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹקיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּה".
לאחר מכה זו ישנים כמה חידושים בתגובת פרעה. פרעה כבר ממהר לקרוא למשה ולאהרון, וגם המכה מתוארת כמוות. אפשר כמובן לומר שהמוות היה פחד מפני היעלמות המזון, אולם החושך והמוות הולכים ביחד וייתכן כי הפחד הגדול היה דווקא מפני החושך.

ההמשך הוא במכת החושך עצמה (פסוקים כא-כג):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ: וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"
במכה זו החושך אינו רק אובדן הראייה, אלא הוא מהווה אובדן מוחלט של היכולת להתמצא. המצרים אפילו פחדו לקום. מעט ממכת החושך ניתן לתאר במצב שבו היו שרויים אלפי אנשים בסופה של סוף 2013. מספר ימים ללא חשמל, כאשר אין אפשרות לצאת מהבית בגלל השלג.

סיום המכות במכת בכורות, הוא התגלמותו הסופית והאחרונה של החושך, במוות. מה יש בחושך שמפחיד כל כך אנשים? בתרבות המצרים, השטופה אלילים שמור היה מקום מיוחד לאל רע, אל השמש. הוא נחשב אחד מהאלים החזקים ביותר ופרט להיותו אחראי על השמש הוא שימש גם כאל המגן על הממלכה ועיר הבירה שלה. מכות מצרים שהחלו במכת דם ביאור, עורק החיים וגם אחד מאלילי מצרים, המשיכו עד לאל השמש, אחד האלים החשובים. בכך למעשה הושלם המהלך שבא להראות את שליטתו של ה' בכוחות הטבע ואת האחדות האלוקית בניגוד לריבוי האלילים בתרבות המצרית.

כאשר הוכה אל השמש ומעטה הגנה האחרון הוסר מפרעה, באה הקשחת הלב האחרונה שלאחריה, רק מכת בכורות הייתה עוד דרושה והיא למעשה המכה היחידה בה נהרגו אנשים (אנשים גם נהרגו במכת ברד, אולם היו אלו עבדים של אנשים שלא שעו לאזהרות. אותם אנשים ממילא לא ייחסו ערך רב לחיי עבדיהם. במכת בכורות, למרות האזהרה שניתנה, לא היה אפשר להימלט מהמכה - פרט אולי בהצטרפות לאותו ערב-רב שעלה ממצרים).

היעלמותם של גרמי השמים, היוותה במשך שנים מקור לדאגות ולסימנים רעים, פסוקים מפורשים על כך נמצאים אף בנביאים (ראו במאמר על ליקויים בתורה) וזאת גם לאחר שהתבנית שלהם כבר הייתה ידועה וניתנת לחיזוי. משהו בחשיכה הפתאומית והשינוי מסדר השמים הקבוע מטריד את נפש האדם.

התיאור הספרותי ביותר של מצב של חשכה ארוכה נמצא בסיפור "שקיעה" Nightfall שהפך כבר מזמן לאחת מקלסיקות המדע הבדיוני. בסיפור מאת אייזיק אסימוב, מתואר כוכב לכת הנמצא במערכת של שש שמשות וכתוצאה מכך תמיד יש אור בכל חלקי הכוכב. לפעמים אור בהיר ולפעמים אור עמום אולם תמיד יש אור והכוכבים אינם נראים לעולם והם רק חלק מאגדה דתית הטוענת שפעם באלפיים שנה הם באים והורסים את העולם. לאט לאט מתברר, בכמה אופנים שונים, שיש כוכב לכת נוסף במערכת ופעם ב-2049 שנים נוצר מצב בו מאירה בשמים רק שמש אחת וכוכב הלכת השני גורם לליקוי. הליקוי ארוך ולכן בכול כוכב הלכת יהיה זמן ארוך של כמה שעות שבו תהיה חשכה והכוכבים ייראו.

החשיכה הגורמת לכובים לזהור (יש דיון נרחב בשאלה, האם בכלל היה חושך, שכן המערכת נמצאת בצביר כוכבים גדול, כך שבלילה שם אמור להיות הרבה מאד אור מהכוכבים, כנראה יותר מאשר ירח מלא) גורמת לתושבי כוכב הלכת השתגעות קולקטיבית ולהעלות כל דבר שאפשר באש ולמעשה להרס מוחלט של הציביליזציה ולשיקומה האיטי עד לחזרתו של האירוע 2049 שנים לאחר מכן. הסיפור הקצר המקורי (שנכתב בשנת 1941) מתאר רק את השעות האחרונות לפני תחילת הליקוי ולאחר שנים הספר הורחב ומתאר גם את מהאירועים לפני ואחרי אותו לילה. בבירור הספר מציג את המדע והדת בשני קטבים מנוגדים (כמו היינו במאה ה-16), אולם ייתכן והרעיון המקורי לסיפור שאוב ממכת החושך המצרית?





מכת חושך - מרק שאגאל
מכת חושך - מרק שאגאל



הדף הראשי לפרשת בא

חידות לפרשת בא

חידות ציורים לפרשת בא. כל ציור רומז לפסוק, מילה או עניין בפרשה. מומלץ להדפיס את דף החידות ולעבור עליו בבית לאחר קריאת הפרשה, רצוי בסעודת שבת. החידות ברמות קושי שונות ומיועדות לכל הגילאים. באם יש צורך ניתן להיעזר בדף התשובות אבל רק לאחר נסיון לפתור לבד.



חידות ושאלות לפרשת בא באדיבות עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"
1. במשך כמה זמן ניתנו עשרת  המכות ?
2. ציין 2 דברים שעליהם נאמר בתורה: "וכסה את עין הארץ".
3. אילו מכות ניתנו ע"י:  א.משה          ב.אהרון        ג.משה ואהרון.
4. באילו מכות נכנסו המזיקים לבתים?
5. אילו סוגי ארבה ידועים לך? (עיין ברש"י)
6. אילו מכות ראויות לתואר : א. אדומה  ב. ירוקה   ג. שחורה  ?
7. למי נאמרו בתורה הציוויים:  א.נטה ידך על השמיים.    ב.הבט נא השמימה. ?
8. עיין ברש"י וענה: מה היו מטרות מכת החושך?
9. "והאיש משה גדול מאוד".   א.מה רמוז במילה "איש"?   ב.ציין אישים נוספים בתנ"ך שקיבלו את התואר: "איש".
10. א.אילו מכות ניתנו ע"י הקב"ה בעצמו?     ב. מה המשותף להן?
11. מהו מקור הפתגם הידוע: "כזה ראה וקדש"?
12. כיצד נקראים בפרשתינו:     א.מכה       ב.דבר שלא מבושל מספיק ?
13. מהיכן נלמד הכלל: "מצוה הבאה לידך אל  תחמיצנה"?
14. איזו מכה נקראה בשם "המוות"?
15. מהם  הדברים שעליהם נאמר בפרשתינו שלא היה ולא יהיה כמוהם?


תפזורת לפרשת בא 


הדף הראשי של פרשת בא





תשובות לחידון בא

בדף הבא מופיעות התשובות לחידון לפרשת בא. מי שטרם ניסה לפתור את החידון כדאי שינסה לבד ורק לאחר מכן, באם יש צורך יעיין בתשובות. פתירה עצמית של החידות מהנה ומספקת הרבה יותר.
מי שבכל זאת צריך קצת סיוע, התשובות למטה....


  • ירח חדש - מצוות קידוש החודש המופיעה בפרשתינו (י"ב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
  • תמונת רנטגן מראה עצם שבורה וסימן ה-X רומז על האיסור לשבור עצם בקורבן הפסח.
  • תמונה של השמש בשעת ליקוי חמה - רמז למכת חושך.
  • פניית פרסה אסורה - משה אומר לפרעה שאפילו פרסה אחת (ממקנה בני ישראל) לא תישאר במצרים (י' כו): "וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע מַה-נַּעֲבֹד אֶת-ה'עַד-בֹּאֵנוּ שָׁמָּה".
  • פרשות הפוכות לפרשה - יש הרבה: לך לך, בשלח, שלח וכו'.
  • חמישה מטבעות - רמז למצוות פדיון הבן בחמש מטבעות כסף (י"ג ב): "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא".
  • תמונת הצעקה של אדוארד מונק - "ותהי צעקה גדולה בכך ארץ מצרים..."
  • המנגל רומז למצוות קורבן הפסח שהוא צלי על האש ולא מבושל (י"ב ח): "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"
  • משחק שולה המוקשים מרמז על דברי החרטומים לפרעה: (י' ז): "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם"
  • ארבה רמז למכת הארבה
  • CDXXX - מייצג את המספר 430 בספרות רומיות . משך הזמן בו ישבו בני ישראל בארץ מצרים. מתחתיו אותו מספר בשיטת הספירה הבבלית העתיקה (מבוססת על בסיס 60).
  • תפילין - מצוות תפילין המופיעה בסוף הפרשה (י"ג ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם"
  • הכלב עם הלשון מרמז לפסוק (י"א ז): "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"
  • קופסאות השימורים מכוונת לכינוי הלילה (י"ב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"
  • 12 צלצולים מרמז לשעת חצות, השעה בה בחלה מכת הבכורות.


תשובות לחידות עזרא מרום

1. 10 המכות ניתנו במשך שנה אחת. כל מכה נמשכה חודש (לפי המדרש הגדול)
2.  א.הארבה          ב.עם ישראל בברכות בלעם.
3. א. אהרון: דם, צפרדע, כינים.      ב. משה: ברד,ארבה,חושך.      ג.משה ואהרון ביחד:  מכת  שחין.
4. צפרדע, ערוב וארבה.
5.רש"י מצטט את יואל פרק ב' ,25: ארבה,ילק,חסיל,גזם.     
6. אדומה=דם    ב. ירוקה= ארבה   וגם צפרדע   ג. שחורה= חשך
7. א.משה במכת החושך    ב.אברהם (בראשית ט"ו,5 )
8. א.כדי שלא יראו המצרים במות הרשעים מישראל.
    ב.כדי שבני ישראל יוכלו לחפש ולראות את הכלים של מצרים.
9. א. איש ראשי תיבות: אדם ירא שמים.  ב "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי". "ויהי איש אחד מהרמתיים צופים ושמו אלקנה."
10. א.ערוב, דבר ובכורות.  ב.שלושתן  גרמו גם  למות הבהמות בנוסף לאנשים.
11.ברש"י על הפסוק: החודש הזה לכם ראש חודשים.
12 א.נגע     ב. נא.
13. מרש"י על הפס': "ושמרתם את המצות" (י"ב, 17)
14.ארבה (י, 17)
15.א. הארבה: "לפניו לא היה ואחריו לא יהיה".
    ב.במכת בכורות: "והיתה צעקה גדולה..אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף" (י"א, 6).

לדף הראשי של פרשת בא

פרשת בא - ההיסטוריה הצבאית של מצרים

חששו המקורי של פרעה מתחילת ספר שמות (זהו כמובן פרעה אחר מפרעה של פרשתינו) הוא מכך שבני ישראל יצטרפו לאחד מאויביה הרבים של מצרים. ארץ מצרים היוותה תמיד יעד אסטרטגי מסיבות רבות. בתחום הדתי היא היוותה את אחד ממוקדי האיסלם והייתה יעד למסעות צלב (בנוסך לארץ ישראל) וגם מבחיה גיאוגרפית מיקומה הנוח על ים סוף היווה נקודה חיונית בדרך למזרח. הצבא הארחון שנעצר במצרים היה צבאו של רומל במלחמת העולם השנייה שנהדף על ידי כוחות בעלות הברית.
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מחברי פיני קרישר, איש מחשבים, סוציולוג והיסטוריון חובב לכתוב מאמר אורח בבלוג, המתאר שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים. אני מודה לפיני על נכונתו לכתוב בבלוג ומקווה שנזכה לראות מאמרים נוספים פרי עטו בעתיד.

על ההבדל בין משה רבינו, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי
מצרים, אותה ארץ גדולה והיסטורית, אותו מקום שהיה ערש היווצרותו של עם ישראל, היה משאת נפשם של גדולי עולם לאורך הדורות. בסקירה קצרה זו אסקור את ניסיונותיהם של הנוצרים לכבוש את מצרים במסע הצלב החמישי, ואת ניסיונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש אף הוא את מצרים.
אביא את הכישלונות ואת הסיבות לכישלונותיהם, כך אולי נעצים את אותה יציאת מצרים שלנו שגיבשה אותנו והביאה אותנו להיות עם.
מסע הצלב החמישי-רקע כללי:
במסע הצלב החמישי שיצא מאירופה בשנת 1218  פעלו הצלבנים במגמה להסיר את החרפה מכישלונות מסעי הצלב הקודמים (ובמיוחד מכישלון מסע הצלב הרביעי). לאחר מספר קרבות בארץ ישראל בחלקם ניצחו ובחלקם נחלו כישלון צבאי (קרבות בעכו, בהר תבור, בעתלית, באזור מרג' עיון שבלבנון ועוד), פנו צבאות הצלבנים לעבר מצרים בניסיון להביא לשקט בארץ ישראל שנשלטה על ידי הסולטאן שישב במצרים.
לאחר כיבוש העיר דמיאט לחוף הים התיכון בקצה הדלתא של מצרים החליטו הצלבנים לצאת לכיוון קהיר בירת הממלכה האָיֻבִּית (הידוע בשושלת האיובית היה צאלח  א-דין).
מדוע רצו הצלבנים להגיע לקהיר? בכדי לדון על אירועים הסטורים וסיבותיהם נהוג לחלק את ניתוח האירועים לשני חלקים: סיבות ברמת המיקרו וסיבות ברמת המאקרו.
ברמת המאקרו יש לציין את מחשבתם של הצלבנים שחשבו שבכל רגע נתון יוכלו להכניע את הסולטאן ולשחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית מההצקות הבלתי פוסקות מצד מתנגדיהם המוסלמים. ולמרות הכישלונות ההיסטוריים הם זלזלו ביריב המוסלמי העיקש.
ברמת המיקרו יש לציין במיוחד את הופעתו של פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקאנים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה הנוצרית, הגיע לפני המצביא הנוצרי ואמר כי עליו לנצח את הסולטאן – לאחר מכן הלך לסולטאן בעצמו ודרש ממנו להיכנע לכוחות הנוצרים, כמובן שהסולטאן לא קיבל את דעתו. אירוע זה לימד על אמונתם העיוורת של הצלבנים.
הופעתו הפתאומית והיעלמותו הפתאומית גרמה לרוח תזזית במחנה הנוצרי ולהתלהבות רבה.
מסע הצלב החמישי-הנפילה במצרים וסיבותיה:
הצעות כניעה ושלום מצד האיובים נדחו על הסף על ידי נציג האפיפיור ולמרות שמלך ירושלים שמח על הצעות אלו, דעתו נדחתה והוא עזב את המחנה הצלבני. הצבא הצלבני הובס ללא תנאי בקהיר. הוא הפסיד כיון שהאיובים נקטו בתחבולות כמו הצפת הנילוס באזורי קרבות ויצירת בוץ שהיקשה על הלוחמים הצלבנים הממושמעים והכבדים. לאחר התבוסות נציג הכנסייה נכנע והסכים לעזוב כליל את מצרים.
זהו התיאור של הנפילה במצרים, ניתן להוסיף כי מבחינה ארגונית היו בעיות בשרשרת האספקה, כך שהריחוק ממרכזי המזון והלוגיסטיקה והחיפזון בארגון מסע הצלב היה גם הוא גורם משפיע לכישלון – זה הסבר חלקי מאחר וגם מסעי צלב אחרים ומאורגנים כשלו.
מסע הצלב החמישי-תוצאותיו:
כמובן באותו זמן בממלכת ירושלים הצלבנית – ללא צבא שישליט סדר פרעו גדודים מוסלמים ממדינות האזור בערים צלבניות ובראשם בירושלים. ולאורך כל אזורי הארץ ישבו האיובים והציקו לאורך שנים לנוצרים.
המחנה הצלבני במצרים התפרק מנשקו וחזר לאירופה. מדוע לא הצליחו להיאחז במצרים לאחר הניצחון הראשון? ומה יש בה במצרים שמושך את הכובשים לדורותיהם?
על כך נענה אולי בפעם אחרת.

מסע נפוליאון למצרים-רקע כללי:
לאחר המהפכה הצרפתית ולאחר שלטון האימים של היעקובינים ברשות רובספייר בצרפת נכנס לוואקום המנהיגות בצרפת, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הציע לנסוע ולכבוש את מצרים ובכך לנתק את אנגליה מהודו.
המסע הימי למצרים היה סיכון מחושב שלקח נפוליאון עקב השליטה של האנגלים בים. נפוליאון אכן כבש את מצרים ושאף להגיע עד להודו, הכיבוש היה פרק שנלמד בתורת לחימה טקטיקה צבאית. אך בעקבות קרב ימי כנגד הצי הבריטי בהנהגת נלסון – ובו הושמד רוב הצי הצרפתי, נפוליאון וצבאו נתקעו במצרים.
בכיבוש מצרים נקבעה אבן דרך בתולדות המחקר ההיסטורי (ובראש: פענוח כתב החרטומים באמצעות אבן הרוזטה), בתורת המיפוי הגיאוגרפי, ובתורת הרפואה צבאית. כקוריוז נציין את מעבר נפוליאון בים-סוף, הוא כמעט טבע באותו המקום וכשכתב את זיכרונותיו בסוף ימיו – טען כי אז זה היה הרגע המסוכן בחייו וחשש כי ימות כשם שפרעה מת, הייתה שם גאות פתאומית שגרמה לסחף ולכמעט טביעה של נפוליאון.
נפוליאון פחד כי האנגלים ייגשו אליו בתנועת מלקחיים דרך ארץ ישראל ודרך הים ולכן ניגש לכיבושה של ארץ ישראל, הוא כבש את עזה, את יפו, ואת רמלה. הם הגיעו לאזור הר תבור ועד לאזור הירדן ההררי. בעכו הם נתקעו ולאחר זמן לא רב חזרו למצרים ומשם חזר נפוליאון לצרפת חבול ומוכה.
ממילא בתקופה זו חלה הידרדרות בכוחו של השלטון בצרפת, ונפוליאון התכונן לחזור לצרפת.
מסע נפוליאון למצרים-הנפילה וסיבותיה:
ראשית כגורם ראשי לכשלון אפשר לציין את ניתוק הקשר בין בסיסי האספקה בצרפת לבין הצבא הלוחם במצרים, שבא כתוצאה מהשמדת הצי הצרפתי. סיבה שנייה קשורה להערכות שונות על התנגדותם של הכוחות התורכיים, העריכו תחילה כי לא תהיה התנגדות עזה אולם הערכות אלו טעו וגרמו לכשלונות מקרבות בארץ ישראל. גם הכישלון ביצירת אמון בין תושבי מצרים לבין הצרפתים עצמם, הביא לאי שקט וללוחמה זעירה שהביאה בסופו של דבר לנסיגתו של הצבא הצרפתי.
מסע נפוליאון למצרים-תוצאותיו:
מסעות הכיבוש של נפוליון – מעבר לתרומה המדעית והרפואית שתרמו לעולם, תרמו לעליית כוחה של צרפת כמעצמה קולוניאלית, ועד היום חלק מהגבולות של מדינת ישראל נסמכים על הגבולות בין האימפריה הצרפתית לאימפריה הבריטית. נפוליון כמצביא חכם למד את הצורך ביצירת אמון בן הצבא לבין האזור שאליו נכבשים ואת חשיבותה האסטרטגית של הלוגיסטיקה.מצרים כמצרים תרמה להגות הצבאית הצרפתית את החשיבות של התכנון והאסטרטגיה הצבאית ובעצם היוותה את שכר הלימוד של נפוליאון בונפרטה.

מאמרים ודברי תורה נוספים  לפרשת בא

נפוליאון במצרים. איור מתוך הספר "המהפכה" של אדולף תייר שיצא ב-1865

החודש הזה לכם - על קידוש החודש אז והיום

לוח השנה העברי

בפסוק אחד בפרשתנו מגולגל כול לוח השנה העברי בו אנו משתמשים עד היום שמות י"ב ב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".הפסוק עצמו אינו מפרט יותר מדי והלכות הלוח העברי נידונות בהרחבה רבה במפרשים, במסכת ראש השנה ובעיקר בהלכות קידוש החודש לרמב"ם.

זו ההתייחסות הראשונה ללוח שנה ולסדר חודשים בעידן החדש. עד פרקנו, תאריכים בתורה הופיעו רק בסיפור המבול, בו נשתנו סדרי הטבע. התאריכים המופיעים שם קשים ונידונים בהרחבה במסכת ראש השנה, כחלק מהמחלוקת הגדולה בין ר' אליעזר לר' יהושע האם העולם נברא בניסן או בתשרי.

לאחר מכן מופיעה המילה חודש פעמיים כתיאור אורך זמן (בראשית כט יד, לח כד) בלבד וללא תאריך מדויק או סדר בין החודשים. מבחינה זו יש כאן חידוש, לגבי הלוח והחודש הראשון בו. לאחר שיש לוח קבוע ויש לו התחלה ידועה, ניתן לתת מצוות הקשורות בתאריכים מסוימים.

מולדה של לבנה

נעיין במפרשים על הפסוק:

רש"י מייחס באופן מיידי את הפסוק למצוות קידוש הלבנה, ולאחר מכן מביא פשט ודרש על מילה "הזה".
החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה -
נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

בפירושו הראשון למילה הזה רש"י נוקט בפשט - חודש ניסן, ובדרש, "הזה" כמו שהלבנה נראית ממש בזמן הציווי.

אם כן, רש"י זה הוא המקור לביטוי הידוע "כזה ראה וקדש" - קבל את הדברים כמו שהם.
מיד כשהלבנה נראית בעין לאחר המולד, ניתן לקדש את החודש ולהכריז על חודש חדש. ראיית הלבנה מיד לאחר המולד אינה קלה. רק חלק קטן מהירח מואר, הירח עדיין קרוב מאד לשמש שאורה חזק ומעמעם אותו, וגם הירח שוקע זמן קצר בלבד לאחר השמש. ראייה ראשונה אפשרית החל מ-18 שעות מהמולד (ובתנאים מעולים שאינם קיימים בישראל לאנשים חדי ראייה במיוחד, גם פחות) ותלויה בפרמטרים רבים ובשעה המדויקת. בתנאים כאלו ועד כ-24 שעות מהמולד צריך לדעת מתי והיכן להסתכל ואין אפשרות לראות את הירח באקראי אלא מתוך התבוננות וחיפוש.

ראייה ראשונה

ראייה ראשונה היא אתגר מהנה ואני משתדל לראות ראייה ראשונה בכל חודש שהדבר אפשרי ואף להראותו לאחרים הנמצאים איתי.  יפה במיוחד לראות ראייה ראשונה בראש השנה עצמו (בדרך כלל בב' ראש השנה - שכן בימינו - רק התאריך של ראש השנה נקבע לפי מולד הירח וחוקי הדחיות, ושאר החודשים נקבעים לפיו), בחודש ניסן, ובחודש שבט, לפני פרשת בא.
הראייה הראשונה אינה ראיה קלה. הירח דק קטן, מחזיר מעט אור וגם שוקע מוקדם. צריך לחכות מספיק זמן לאחר השקיעה שאור הירח יהיה בהיר יותר מאור השמיים עצמם, אבל ככל שהזמן עובר, הוא מתעמעם יותר באטמוספרה ונהיה קשה לראייה. כאשר הירח פחות מ-18 שעות ראייה שלו בעין קשה מאד עד בלתי אפשרית. ירח בן 18-24 הוא קשה לראייה, ירח "זקן" יותר, כבר קל יותר לראייה.

פרטים נוספים על ראייה ראשונה של הירח באגודה הישראלית לצפייה בירח החדש.


חרמש ירח דקיק
חרמש ירח דקיק

פירוש הרמב"ן

נביא גם את דברי הרמב"ן על הפסוק:
החדש הזה לכם ראש חדשים -
זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה ב). ולכך לא נאמר בתחילה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו): ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

רמב"ן מוסיף שזו המצווה הראשונה בתורה שנאמרה על ידי משה לכלל ישראל. ספר החינוך, הולך בצורה דומה ואחרי שלוש המצוות בספר בראשית שנאמרו לאנשים פרטיים (פרו ורבו, ברית מילה וגיד הנשה), המצווה הראשונה היא קידוש החודש. הרמב"ן מוסיף ומפרט קצת את ענייני בית הדין הנחוצים לקידוש החודש.

הבחנה נוספת חשובה בדבריו היא בשמות החודשים שבכל התנ"ך באים במספרים סודרים, להראות ולהזכיר את נס יציאת מצרים (ובכך גם הלוח העברי מהווה זכר ליציאת מצרים, במנין החודשים ולא במנין השנים שכיום נהוג לספור לבריאת העולם. בתורה לאחר יציאת מצרים ספרו ליציאת מצרים ובנביאים והכתובים בכל  פעם ספרו לפי הקשר אחר ובדרך כלל לשנות מלכות של מלך מסוים. יוצא דופן הוא תארוך בניית בית המקדש במלכים א פרק ו פסוק א: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה'") ובשינוי שחל לאחר העלייה מגלות בבל ומופיע רק בספרי התנ"ך המאוחרים בהם מופיעים השמות שאנו משתמשים היום שהם שמות אליליים (לא כל השמות מופיעים בתנ"ך, אולם כולם מקורם בבבל ושימשו שם מאות שנים קודם לכך, כנראה כבר בימי אברהם אבינו).

ר' אברהם בן עזרא מאריך עוד יותר בהיבטים האסטרונומיים ודבריו צריכים פירוש. ראב"ע היה גם אסטרונום והדבר ניכר היטב בפירושיו לתורה. פסוק זה הינו מהבולטים שבהם. הדברים ארוכים ובתוכם מוכנסים כבר עקרונות של עיבור השנה והצורך בשמירת ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, תוך פולמוס עם הקראים.

הפרשים בין ראייה ללוח ימינו

הזכרנו במאמרים על ליקויי הירח והחמה שיש סטייה בין התאריכים לבין אמצע או תחילת החודש. אם היינו מקדשים חודשים לפי הראייה, חלק מסטיות אלו היו קטנות. הסיבות העיקריות לסטיות הם חוקי הדחייה. לא אדו ראש, מולד זקן ועוד שני חוקים ידועים פחות. לחישוב התאריך של ראש השנה מחשבים את מולד חודש תשרי ותוך התחשבות בחוקי הדחייה קובעים את יום ראש השנה.

לכאורה סטיות אלו יכולות לגרום לעבירות חמורות הגוררות אחריהן כרת ביום כיפור ובפסח ומחלוקות על מועדי החגים.

במשנה מסכת ראש השנה מתואר מקרה כזה:

ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.
ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)--"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל--צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל--הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

עדי שקר העידו שראו את הלבנה (בצורה בלתי אפשרית)  ור' גמליאל הנשיא קיבל את עדותם (שכן סבר שהראייה בבוקר הייתה רק של ענן ולא של הירח). ר' יהושע לא הסכים לקידוש החודש ונגזר עליו לבוא בתאריך שלפי חשבונו חל יום הכיפורים תוך חילול היום. ר' יהושע קיבל עליו את גזר הדין. המשך הסיפור מופיע במקום אחר. כשר' גמליאל רואה שר' יהושע בא הוא נושק לו מחבק אותו וקראו לו רבו ותלמידו. רבו בחכמה ותלמידו שקיבל את דבריו.

כנראה ר' גמליאל ידע שהצדק עם ר' יהושע. גם ר' גמליאל לא רצה לקבל את עדות השקר, אבל לפי חוקי העדויות לא הייתה לו ברירה, מאחר ולא יכלו להפריך אותה באמצעים המקובלים. לאור זאת חשש ר' גמליאל מפיצול בעם ושמח מאד שר' יהושע קיבל את ההכרעה הגם שמקורה בטעות.

ומה בימינו?

נושא זה רלוונטי גם לימינו, היום כשיש את חוקי הדחיות וראש השנה זז יום או יומיים, יום כיפור זז ביחד איתו, וגם פסח שלפעמים זז בחודש לפי חוקי העיבור שהם ממוצע ולא תמיד מתאימים למה שקורה בפועל ולכללים המפורטים בתלמוד (ועל כך אומרים בתפילת מוסף בראש חודש בשנים מעוברות ולכפרת פשע - שמא טעינו בעיבור).

הדברים מופיעים גם במדרש שמות רבא לפסוקינו:

ב [קידוש המועדות נמסר לישראל]

דבר אחר:
החדש הזה לכם
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם!
אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב: (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא?
אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה, שנאמר: (תהלים נז, ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.
וכן הוא אומר: (ויקרא כג, לז) אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו'.
אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר: (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם.
אם אמרתם הן, הן!
אם אמרתם לאו, לאו!
מכל מקום יהא החדש הזה לכם.
ולא עוד, אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב: החדש הזה לכם.

למרות שמבחינה תיאורטית ניתן לחדש קידוש חודשים לפי הראייה (אין צורך בבית מקדש, רק בסנהדרין), ולהתמודד עם האפשרויות שאין לנו היום (יום כיפור ביום שישי או ראשון), הדבר מצריך הסכמה רחבה של כלל היהודים בעולם, ולכן נראה גם עכשיו שעדיף מצב בו יודעים שחוגגים בימים הלא נכונים לפי "האמת השמימית" אבל בימים המוסכמים על כלל ישראל ושאין בהם מחלוקות.



הדף הראשי  לפרשת בא

מאמר על קידוש לבנה