אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות אמור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמור. הצג את כל הרשומות

פרשת אמור

פרשת השבוע, פרשת אמור היא הפרשה השמינית בספר ויקרא ועיקרה מצוות המוטלות על הכהנים וענייני המועדות השונים. תקציר מפורט של הפרשה מופיע בהמשך העמוד.
הבאת ביכורים

מאמרים ודברי תורה לפרשת אמור

הדלקת הנרות - המאמר עוסק בשתי ההופעות בתורה של פרשת ציווי ההדלקה, בפרשות תצווה ואמור ובהבדלים ובחידושים ביניהן.

הפטרת פרשת אמור - עיון בהפטרת פרשת אמור בספר יחזקאל.

מדוע לא מוזכר חג השבועות בפרשת המועדות - מאמר אורח מאת הרב ירֹחם שמשוביץ.

עניני פרשת אמור לילדים - פירוט העניינים העיקריים בפרשת אמור וכן דבר תורה קצר המתאים במיוחד לילדים.

דברי תורה לפרשת אמור - על קביעת המועדות

ןמה באה המילה "אך" למעט ביום הכיפורים?
חידון לפרשת אמור - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת אמור.

המצוות בפרשת אמור - המאמר עוסק במצוות השונות בספר ויקרא בכלל ובפרשת אמור בפרט ובעיקר במצוות מתנות עניים החוזרת ונשנית שוב ובמיקום מוזר בתוך פרשיית המועדות.

סטטיסטיקה לפרשת אמור - נתונים סטטיסטיים על פרשת אמור.

סיכום פרשת אמור

ניתן גם להאזין לתקציר


פרשת אמור פותחת בציווים נוספים לכוהנים.

כפי שראינו בפרשת אחרי מות, אחרי שדיני הטומאה והטהרה נישנו לעם ישראל עוברים לדון בעניינים נוספים הקשורים לכוהנים, גם ענייני הקדושה הכלליים לכל עם ישראל נאמרו כבר בפרשת קדושים ושני הפרקים הראשונים בפרשה כוללים עניינים נוספים לכוהנים בלבד.

הכוהנים בגלל מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים יותר לדיני הקדושה, גם בחיי האישות - איסור על כהן לשאת אשה גרושה, ולכהן גדול אף אשה אלמנה, וגם בחיי היום יום - שמירה מיוחדת בטהרה ולא לטמא את הקודשים, וגם בעבודת בית המקדש - להקפיד ולראות את הקורבנות המובאים שאין בהם פגמים.

הדין הבא לאחר מכן הוא כללי בדיני הקורבנות. אין להקריב קורבן שגילו מתחת לשמונה ימים וכמו כן אין להקריב שור ואת בנו ביום אחד. להלכה זו חשיבות מעשית ובפרט בתקופת הרגלים שהקורבנות מרובים ועל מוכרי הבהמות לקורבנות להיזהר במיוחד.

פרק כ"ג, ליבה של פרשת אמור הוא פרשיית המועדות, פרשייה הנקראת בא' חול המועד פסח ובחג הסוכות.

פרשייה זו מפרטת את כל המועדות החל מפסח ועד לסוכות בעיקר פרטיהם: קורבן פסח, אכילת מצות, ספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים - כל המצוות האלו מופיעות בפרשייה.

בקריאת הפרשייה כדאי לשים לב לתחילתה העוסקת בשבת ולסיום הכפול של חג הסוכות שלאחר שנראה שהפרשייה מסתיימת היא ממשיכה וחוזרת על חג הסוכות תוך אזכור עניינים נוספים בו.  על נושאים אלו נאמרו מאמרים רבים וניתן למוצאם ברשת (הנה לדוגמה מאמר של הרב אלחנן סמט בנושא).

סיום פרשת אמור מתאר נושאים נוספים בעבודת המשכן: הדלקת המנורה, ולחם הפנים.

הפרשה מסתיימת בסיפור מעשה, חריג מספר ויקרא (הכולל בעיקר מצוות) אודות איש שהוא בן אשה ישראלית ואביו מצרי המקלל את ה'. שם האיש אינו מוזכר, אולם שם אמו ושבטה מוזכרים בתורה לדראון עולם. דינו של האיש חמור ונגזר למיתה בסקילה. לעיון נוסף בפרשת המקלל עיינו במאמרים של הרב אמנון בזק והרב מאיר שפיגלמן.

הבאת ביכורים
הבאת ביכורים

היחס לבעלי מומים

הוראת התורה כי כוהנים בעלי מומים פסולים לעבודה, קשה וצורמת לקורא בן ימינו. מה אשמים הכוהנים במום שיש בהם ומדוע מום זה פוסל אותם ולמה בכלל יש הפלייה? מספר רבנים מארגון צוהר, ענו על שאלות אלו בעלון השבועי של הארגון.

הרב רונן לוביץ' קובע שמעבודת בית המקדש אין להסיק על מציאות אחרת. בית המקדש דרש גם הידור חיצוני כארמון מלך (וגם הידור פנימי ולכן גם כוהנים עם מומים בלתי נראים פסולים).  התורה מחייבת יחס מכבד לבעלי מוגבלויות למשל בפסוק: "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול".

הרב שי פירון מציע כי פסילת הכוהנים אינה מחמת המום, אלא מחמת החברה שאינה מסוגלת לקבל מום זה. כאשר מצב החברה ישתפר (כפי שקורה בימינו בהם יש הקפדה רבה על שילוב נכים ובעלי מוגבלויות, הבנה שלא הייתה בעבר), והחברה תהיה מסוגלת לקבל גם בעלי מומים הרי גם ההלכה תשתנה.

שני הרבנים מביאים גם שינוי בהלכה, שכהן בעל מום רשאי לעלות לדוכן ולברך את הקהל. השינוי ההלכתי מקורו ביכולת של החברה לקבל את הנכה לתוכה כאדם שווה.

דבר תורה לפרשת אמור

דברי התורה של יואב לפרשת אמור


שנת תשע"ח
בפרשת אמור מסופר לנו על המועדות, על החגים. יש לנו שלושה פסוקים שפותחים את פרשת המועדות והם מעלים הרבה שאלות.
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.  שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.   אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".
בוא ננסה להבין את הפסוקים נתחיל מהפסוק הראשון, נראה שכוונת הפסוק היא כך:  מועדי ה' מה שאתם קוראים  להם מקראי קודש אלה הם מועדי. כלומר פסוק זה מהווה פתיחה לפרשייה הקרובה.
אבל אם זה היה ככה מדוע הפסוק חוזר על עצמו? מדוע בסוף הפסוק כתוב עוד פעם אלה הם מועדי? הרי כבר כתוב "מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם"?

הפסוק השני מדבר על מצוות השבת ובואו ננסה להבין את הפסוק השלישי.
נראה לפי מה שהסברנו שהפסוק מיותר כי הוא חוזר עוד פעם על מה שאמר הפסוק הראשון.
וגם לא מובן החלק השני של הפסוק "אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" מה זאת אומרת "תקראו"? לקרוא את הפרשייה בציבור?

כדי להבין את שני הפסוקים ולענות על השאלות שלנו נעיין ברש"ר הירש ובאור החיים.

נתחיל עם הרש"ר הירש, הרש"ר הירש אומר שלא הגיוני להגיד כמו שאמרנו שהפסוק הראשון הוא פתיחה לפרשייה, שאם זה היה ככה היה צריך להיות כתוב אלה מועדי ה'. ולא סתם מועדי ה'. ולכן הוא מפרש שהמשפט בעצם מחולק לשניים, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זה בעצם ההתחלה ואז יש על זה הוראה, אלה הם מועדי. בפסוק זה יש תנאי מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, הרשב"ם אומר לנו אשר תזמנו אותם זמני קדש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא.
כלומר מועדי ה' אשר תזמנו, תקבעו, אותם מקראי קודש אלה הם מועדי.

הרש"ר הירש אומר שהפסוק מביא כלל חשוב מאוד מועדי ה' אינם נקבעים לפי ה' אלא על פי הציבור או הסנהדרין, ופה אלוקים נותן את ההסכמה שלו לזה. אלוקים אומר שהמועדים שאנחנו נקבע אלה הם מועדיו כלומר זה יהיה מבחינתו גם המועד הזה למרות שיכול להיות שאנחנו טועים. אבל ברור שאנחנו לא קובעים את הכל פסח תמיד יהיה בט"ו בניסן הכוונה היא שאנחנו יכולים להחליט לעבר
את החודש וכתוצאה מכך יצא שפסח יהיה יום מאוחר יותר אז אלוקים אומר אלה הם מועדי.

אלוקים מתכוון שאנחנו יכולים לקבוע מתי זה יהיה אבל אלוקים מחליט כי החגים תלויים בעונות השנה ולפיכך צריך לעבר את השנה לפעמים וגם בזה אפשר לטעות ובכל זאת אלוקים מדגיש שגם אלה מועדיו.

נעבור לפירוש של אור החיים:
האור החיים מסביר שיש כמה סיבות לעיבור החודש חלק קשורות לה' כמו שפסח צריך להיות באביב וחלק קשורות לעם ישראל, האור החיים אומר שהיינו חושבים שרק אם יש סיבה שקשורה לה' אנחנו צריכים לעבר ואם זה סיבה שקשורה אלינו זה בעיה שלנו אלא כתוב פעם שניה על המועדים כדי להגיד לנו שלא משנה מה הסיבה אם החלטנו לעבר את השנה מבחינת אלוקים זה החג עצמו וזה לא משנה אם הסיבה היא בגלל ה' או בגלל עם ישראל.
אלוקים אומר לנו בתחילת פרשת המועדות שהוא רוצה שנהיה שותפים במה שהוא עושה גם ביום יום וגם בקביעת המועדות.
שבת שלום.
לדף הראשי לפרשת אמור

שנת תשע"ז 

בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדות. בפרק כ"ג פסוקים כ"ו כ"ז רשום: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'".

המילה "אך" מיותרת היה אפשר לרשום "בעשור לחודש השביעי" בלי ה"אך". אז למה הוסיפו את המילה אך?

רש"י מסביר ונותן כלל שמקורו מר' עקיבא בתלמוד הירושלמי: כל אכין ורקין שבתורה מעוטים.
כלומר כל מקום שרשום בתורה את המילה אך או רק זה בא למעט, להוציא משהו מהכלל. ובמקרה שלנו מה המילה "אך"  באה למעט?
לפי רש"י, המילה "אך" באה למעט שיום כיפור מכפר על העוונות רק למי ששב בתשובה, ולמי שלא שב בתשובה, יום כיפור אינו מכפר לו על העוונות.

החזקוני גם אומר שהמילה "אך" היא לשון מיעוט ומפרש שכל המועדים נקראים מקראי קודש שבהם אוכלים שותים שמחים ומתענגים. אבל ביום כיפור שגם נקרא מקרא קודש צריך להתענות. והמילה "אך" ממעטת את כל הדברים הרגילים שעשים במקרא קודש.

הרשב"ם מוסיף שבשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרה מלאכת עבודה, אבל יום כיפור הוא יום עינוי והמלאכות שאסורות הן כמו המלאכות שאסורות בשבת.
והמילה "אך" באה למעט את המלאכות של שאר מקראי הקודש.

ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר הייתה איזה ציווי בפרשת קדושים מופיע שלוש פעמים ?
והתשובה היא, הציווי של איסור פניה לאוב ולידעוני.

  • פעם ראשונה רשום (יט לא): "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
  • פעם שניה רשום (כ ו): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ"
  • ופעם שלישית רשום (כ כז): "וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"
מאמר מורחב בנושא אוב וידעוני



לדף הראשי לפרשת אמור

הפטרת פרשת אמור

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד מפסוק טו ועד סוף הפרק.


נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

הקדמה להפטרה

 פרקי הסיום של ספר יחזקאל עוסקים במעין סיור מאורגן שעושה לו הקב"ה במקדש בתוספות נבואות על בית המקדש העתידי.  כתבנו כבר בעבר (הפטרת שבת החודש) על כך שסדרי העבודה בספר יחזקאל שונים מאוד מהכתוב בתורה ולא נהגו בבית שני. בתחילת פרקנו ובמהלך הסיור בבית המקדש מראה ה' ליחזקאל כיצד הכוהנים עצמם מתנהגים שלא כשורה. כוהנים אלא יודחו מעבודתם ולא יוכלו להמשיך בה, אבל משפחת כוהנים אחת היא יוצאת דופן ובה עוסקת ההפטרה. בפועל בתקופת בית שני, שימשו כוהנים מכל המשפחות והכוהנים הגדולים לא היו דווקא בני צדוק.

בני צדוק

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים: 
זהו המקום השלישי (והאחרון) בספר יחזקאל בו מזכיר הנביא דווקא את בני צדוק. אנו מכירים את צדוק הכהן עוד מימי דוד ושלמה. ייתכן שהכוונה אליו ולזרעו אולם מאחר ועברה תקופת זמן של ארבע מאות שנה, יותר נראה לפרש על דרך המשל שכוהנים שהלכו בדרכו של צדוק (וגם לשמו יש משמעות) הם הכוהנים שימשיכו לעבוד בבית המקדש. לאחר שיבת ציון, נפסלו כוהנים רבים שלא יכלו להוכיח את ייחוסם ואולי סובבה ההשגחה את הדברים כך שהכוהנים שנדחו מהכהונה היו אלו שלא ראויים לה.

טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 
בגדי הכוהנים מזכירים את הידוע לנו מהתורה.

יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 
בגדי הקודש מיועדים רק לעבודה במקדש ויש לבצע הפרדה בין הכוהן כעובד במקדש ובין הכוהן כאדם פרטי מחוץ למקדש שם אינו רשאי ללבוש בגדים אלו.

דינים מיוחדים לכהנים


כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
דין איסור הגילוח הוא דין חדש לכהנים שלא מצאנו אותו בתורה, בגמרא מובא שלהלכה על הכוהנים להסתפר (כנראה הכוונה להתגלח) פעם בשלושים יום. גם איסור אלמנה הוא חדש. לכהן (פרט לכהן גדול) מותר לשאת אלמנה וכך ההלכה כיום. פירוש המילים "כסום יכסמו" קשה המפרשים מעירים שיש דמיון לכוסמת ואולי מנסים להביא סוג של תסרוקת, אך פירוש ברור לא מצאתי.

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: 
תפקיד נוסף של הכוהנים הוא לשמש כשופטים. בוודאי בעניינים הקשורים לקדושה וטהרה אבל גם בשאר ענייני התורה והמשפטים.

כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: 
פרטים אלו מזכירים את הכתוב בפרשתנו

כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם ה' אלוקים:כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: 
הנביא חוזר שוב על כך שהכוהנים אינם מקבלים נחלה ולכן כל מחייתם הא מאת בני ישראל - אם זה חלקים מהקורבנות ואם זה מתנות הכהונה (תרומה, ביכורים ועוד). הנביא מדגיש שנתינת מתנות הכהונה מביאה ברכה למביא המתנה. הפסוק האחרון מדגיש את איסור נבילה וטריפה. אמנם כל אדם מישראל אסור באיסורים אלו אבל הכוהנים חייבים בהקפדה יתירה בנושא.



לדף הראשי לפרשת אמור

פרשת אמור לילדים

תקציר פרשת אמור

לכוהנים קדושה יתרה ולכן דברים שמותרים ליותר בני ישראל אסורים להם. התורה מציינת שלכהנים אסור להיטמא (להיות בקרבת) למתים, פרט לבני משפחה קרובים. זו הסיבה שעד ימינו כוהנים נוהגים שלא להיכנס לבתי קברות. לכהן אסור גם לשאת אשה גרושה. לכהן הגדול איסורים נוספים - הוא יאנו רשאי להיטמא למתים כלל וגם אינו רשאי לשאת אשה אלמנה.
לכהן שבכל זאת נטמא, בשגגה, אסור להיות במקדש ואסור לו גם לאכול מבשר הקורבנות.

פרשת המועדות

פרשת המועדות מתארת את כל החגים ביהדות (למעט פורים וחנוכה שכמובן נקבעו לאחר כתיבת התורה). אמנם מדובר בחגים אולם התורה פותחת דווקא במצוות השבת.
שבת:חזרה על עיקר דיני שבת, יום קדוש שאסורה בו מלאכה כלל.
פסח וחג המצות: יש לשים לב שאלו שני ענינים שונים בי"ד מוקרב קורבן הפסח ולאחריו חג המצות (שאנו קוראים לו בימינו חג הפסח).
העומר: ממחרת השבת, יום לאחר חג המצות, ט"ז בניסן, מקריבים את קורבן העומר. קורבן ראשון מן התבואה החדשה. קורבן זה הוא קורבן משעורים שמבשילות לפני החיטה. הקורבן מהחיטה יוקרב לאחר ספירה של חמישים יום נוספים, בחג השבועות (סופרים שבעה שבועות).
מאחר והוזכרו ענייני קציר, התורה שבה ומזכירה את חשיבות מצוות לקט שיכחה ופאה, מצוות שנועדו להשאיר חלק מהתבואה לעניים.
בראשון לחודש השביעי, זהו ראש הנשה. מצווים על שביתה ממלאה ותקיעה בשופר.
בעשירי לחודש השביעי, יום הכיפורים, מצווים על שביתה ממלאה ועל עינוי הנפש, צום של אכילה ושתייה ועוד איסורים.
בחמישה עשר לחודש השביעי, חג הסוכות, מצטווים לשבת בסוכה, ומצטווים על נטילת ארבעת המינים: פרי עץ הדר - אתרוג, כפות תמרים - לולב, ענף עת עבות - הדס וערבי נחל -ערבה.


לאחר פרשת המועדות בא ציווי על הדלקת המנורה (דומה לציווי בפרשת תצווה). את המנורה יש להדליק מדי ערב בזמן זך. כמו כן, מתואר השימוש בכל קודש אחר שבמשכן בשולחן לחם הפנים עליו יש לסדר מדי שבוע 12 לחמים. לאחר שהלחמים מוחלפים הכוהנים יכולים לאכול מהם, בטהרה.

וספרתם לכם ממחרת השבת...


לאחר ספירת העומר אנו אומרים:
"הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה"
מדוע אין אומרים זאת במצוות אחרות?
הסיבה היא שמהתורה מצוות העומר נוהגת רק בזמן המקדש ואילו "בזמן הזה" המצווה היא רק מדרבנן , ולכן אנו מתפללים שייבנה המקדש ונוכל לשוב ולקיים את המצווה כפי שהיא מן התורה.

לדף הראשי של פרשת אמור

חידון פרשת אמור

החידון לפרשת אמור כולל חידות מילוליות וחידות ציורים המתקשרות כולן לנושאים שונים בפרשה. החידות ברמות קושי שונות ומיועדות למבוגרים ולילדים כאחד. פתרונות לחידות (לחלק מהחידות יותר מפתרון אפשרי אחד) מופיעים  בקישור הקבוע הבא אולם מומלץ לנסות לפתור היטב לאחר קריאה של הפרשה בבית או בבית הכנסת. רצוי להדפיס את החידות ולפתור במשותף סביב שולחן הפרשה. בהצלחה
חידות לפרשת אמור
חידות לפרשת אמור

חידות לפי אותיות הא'-ב' לפרשת אמור
חידות אותיות לפרשת אמור
חידות אותיות לפרשת אמור
 שאלות נוספות לפרשת אמור מאת עזרא מרום

שאלות לפרשת אמור
שאלות לפרשת אמור



מאמרים ודברי תורה לפרשת אמור

עיון במצוות השמן למאור

הציווי על הדלקת הנרות ולקיחת השמן לצורך כך מופיע בתורה פעמיים בהרחבה. פעם נוספת מוזכר ביצוע המצווה. בפעם הראשונה בפרשת תצווה ובפעם השנייה בפרשת אמור. עוד קודם לכן בפרשת תרומה, מופיע "שמן המאור" ברשימת החומרים הנדרשים לבניין המשכן (שמות כ"ה ו). ננסה למצוא את הסיבות לחזרה הכפולה על עניין זה ותחילה נביא את המקורות (ההבדלים בין המקורות מודגשים לנוחיותכם).
המקור הראשון - פרשת תצווה - שמות כ"ז כ-כא:
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
המקור השני - פרשת אמור כ"ד א-ד:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד"
ביצוע המצווה על ידי אהרון מוזכר בתחילת פשרת בהעלותך, במדבר ח א-ה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:  וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה:  וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה"

נתרכז כאן אך ורק בשני הציווים. ההבדל הבולט ביותר הינו לשון הדיבור: "תצווה" מול "צו", והחידוש הגדול הוא בפסוק האחרון בפרשת אמור המזכיר את המנורה עצמה, שלא הוזכרה כלל במקור בפרשת תצווה.
 הבדל לשון זה ותוספת ענין המנורה מסבירים את ביאורו של רש"י לפסוק: "זו פרשת מצוות הנרות. ופרשת ואתה תצווה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך". הענין העיקרי מוזכר פה, וענין הדלקת הנרות נזכר במלאכת המשכן כדי שנדע לצורך מה נדרשת המנורה. ואולם ענין המנורה אינו מקדים מייד את המקור הראשון. בין תיאור המנורה בפרשת תרומה לפרשת תצווה עוד ענינים רבים ואכן הרמב"ן חולק על רש"י:
"ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה): ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה, והנה המצווה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם ציווה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח): והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור. ואע"פ שאמר שם "חוקת עולם לדורותם", הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וציוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון, כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב), שיבקשו אותה ויביאוה הצבור. ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד): על המנורה הטהורה, שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה"
לפי הרמב"ן הפסוקים הנוספים כאן מחדשים לנו. המילה תמיד (המופיעה שלוש פעמים ופעמיים בנפרד מהמונח "נר תמיד" - המופע היחידי בשמות) מדגישים כי המצווה הינה חובת הציבור לדורות, ואינה תלויה בתרומות, ובנוסף המצווה תלויה במנורה ובקיומה ומתקיימת רק בה.
הבדל דק נוסף הוא בנמען לציווי. בפרשת תצווה הציווי הוא ל-"אהרון ובניו" ואילו בפרשת אמור רק אהרון מופיע. ייתכן ואין בשינוי לשון זה כלום וייתכן שיש כאן אמירה ברורה שהכהן הראשי (הגדול) הוא אהרון (למרות שגם אלעזר ואיתמר היו כהנים משוחים ובמדרגת כהנים גדולים), וזאת על מנת למנוע אסונות נוספים כאסון אשר קרה לנדב ואביהוא, בניו הגדולים של אהרון. דווקא תחילת הפרשה יכולה לסייע לטענה זו. בתחילת הפרשה הניסוח הוא (ויקרא כ"א א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הציווי אינו לאהרון כלל. הציווי לאהרון מופיע רק בפסוק י: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". בכל מקרה קיים קושי בפסוקים אלו. בני אהרון, הינם כוהנים משוחים ואסור להם להיטמא לאף מת (ואכן משה אוסר עליהם להיטמא אלחיהם המתים בפרשת שמיני). אבל גם הניסוח השני אינו מתאים, לאהרון אין אחים כהנים (למרות שמשה שימש בכהונה תקופה קצרה של שבוע). אפרש לפרש את כל הציווי לדורות ואפשר גם לפרשת את פסוק י' כמדבר על אלעזר. אכן כאשר אלעזר מתמנה במקום אהרון אביו אין אנו מוצאים שהוא נמשח (משיחה זו תהיה מיותרת, הוא כבר נמשח בחנוכת המשכן), אבל מעבר התפקיד התבצע באמצעות העברת הבגדים המיוחדים (במדבר כ' כ"ו): "וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם". מכאן ואילך העברת תפקיד הכהונה בוצעה הן במשיחה והן בהעברת הבגדים.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה
אהרון והמנורה - מרק שגאל 1957 - מוזיאון הגארטי, מילווקי
אהרון והמנורה - מרק שגאל 1957 - מוזיאון הגארטי, מילווקי

תשובות לחידות אמור

להלן מופיעים הפתרונים המלאים לחידת פרשת אמור. אם טרם ניסתים את כוחכם, אנא גשו לדף החידה לפרשת אמור קודם.

  • המצקת מיועדת למשיחת הכהן הגדול (כ"א י): "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה"
  • שיר של מתי כספי - הכוונה לשירו של אהוד מנור שמתי כספי שר"ברית עולם" מונח המופיע בסוף הפרשה (כ"ד ח): "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם". למתי כספי ואהוד מנור יש שירים רבים. אני משוכנע שניתן בקלות למצוא עוד הקשורים לפרשה.
  • עצם - מופיעה בפסוק כ"ג יד: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם". פסוק זה גם פותר את החידה "ההר הירוק"
  • משה דיין הוא בעל מום הפוסל את עבודת הכהנים (וכמוהו גם הכהן עם היד השבורה) כנאמר בפסוק כ"א יח-יט: "כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד"
  • היד השבורה ושני החצאים מתקשרים גם לפסוק כ"ד כ בסוף הפרשה: "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ"
  •  המצות, השופר, ארבעת המינים ושני הלחם של שבועות מופיעים כולם בפרשיית המועדים בפרק כ"ג.
  • ירקון קישון וגעתון הינם שמות של נחלים וכיוונו לפסוק כ"ג מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"
  • בונה סוכה מתקשר היטב לחג הסוכות אולם הכוונה היתה לשלומית, אימו של המקלל (כ"ד יא): "וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן"
  • כשרון או כשלון מובילים למילה חרוץ, אחה מהמומים הפוסלים את הקורבן (כ"ב כב): "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא-תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה' וְאִשֶּׁה לֹא-תִתְּנוּ מֵהֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לַה'"
  • 20%  או 25% - הכוונה לתשלום הקנס במעילותואשמות . הנושא מופיע פעמים רבות במקרא והכתוב הוא בנוסח (כ"ב יד): "וְאִישׁ כִּי-יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת-הַקֹּדֶשׁ". חמישית היא לכאורה 20% אולם במשנה מבואר שסכום הקנס צריך להיות חמישית מהסכום הכולל (ולמעשה הקנס הוא בגובה 25%). הבדל זה מכונה תשלום מלגו (מבפנים) או תשלום מלבר (מבחוץ).
  • לחם חריג - קורבן "שתי הלחם" של שבועות הינו חריג מאחר והוא מוקרב חמץ ולא מצה. ראו מאמר מורחב על קורבנות חמץ.

תשובות לחידות עזרא מרום

סטטסיטקה לפרשת אמור

פרשת אמור היא הפרשה ה-31 בתורה וה-8 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-217 שורות בספר תורה ויש בה 17 פרשיות (מיקום 14), מתוכן 11 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 124 פסוקים (מיקום 15),1614 מילים (מיקום 22) ו-6106 אותיות (מיקום 23). לפי ספר החינוך יש בפרשת אמור 63 מצוות (מיקום 2), מתוכן 24 מצוות עשה (מיקום 2) ו-39 מצוות לא תעשה (מיקום 2).

מאמרים ודברי תורה לפרשת אמור

לפרשה הקודמת - קדושים
לפרשה הבאה -בהר

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת אמור עיון במצוות

במאמר לפרשת אחרי מות קדושים הצגנו את ספר ויקרא כספר המצוות. כדי להוכיח את הטענה, נציין כי מספר המצוות בחומשי התורה הינו (לפי ספר החינוך):
בראשית -3, שמות - 111, ויקרא - 247, במדבר - 52 דברים -200.

ספר ויקרא אכן מכיל 40% מהמצוות. חלוקה יותר פרטנית של המצוות המופיעה בטבלה למטה תראה גם שרוב המצוות אינן מצוות על הכהנים ואלו שכן, מטרתם להרבות בקדושה ובטהרה של הכהנים (איסורי טומאה למת, ואיסורי עריות יחודיים לכהנים, כדוגמת נישואי גרושה וכהן).

פרשה עשה לא תעשה סך הכל מצוות כהנים
ויקרא 11 5 16 5
צו 9 9 18 10
שמיני 6 11 17 3
תזריע 5 2 7 0
מצורע 11 -- 11 0
אחרי מות 2 26 28 2
קדושים 13 38 51 0
אמור 24 39 63 22
בהר 7 17 24 0
בחוקותי 7 5 12 0
סה"כ  95 152 247 32

פרשתנו אם כך הינה שיאנית המצוות, אם לפעמים או רגילים לפסוקים רבים המתארים מצווה אחת בלבד, הרי שכאן בדומה לפרשות משפטים וכי-תצא כמעט כל פסוק הינו מצווה חדשה ריבוי המצוות בפרשה מקשה על חלוקה מדויקת לנושאים, אולם אפשר לנסות לחלק בצורה כללית כך:

  • פרק כ"ב - דיני החמרת קדושה וטוהרה בכהנים ודינים נוספים הקושרים לקורבן המובא (לא פגום, לא צעיר מדי, לא לשחוט שור ובנו ביום אחד)
  • פרק כ"ג - פרשיית המועדות (וכהקדמה לה כמופיע במקומות נוספים, ציווי על שבת)
  • פרק כ"ד - חזרה על מצוות הדלקת נר תמיד (שהופיעה לראשונה בפרשת תצווה), לחם הפנים ופרשת המקלל

כצפוי, ענינים רבים בפרשתינו חוזרים על מקומות אחרים בתנ"ך. פרשיית המועדות ארוכה יותר, אבל הופעות דומות לה יש בכל החומשים מלבד בראשית (פרשת משפטים, מוספים בבמדבר, ובפרשת ראה בחומש דברים). גם בתוכן הפרשה ניתן לראות שבחלק מהחגים מצוינות רק מצוות החגים (פסח ויום כיפור)  ללא התייחסות לקורבנות, חג השבועות מיוצג כולו על ידי קורבנות, וחג הסוכות נכתב פעמים בשתי התייחסויות שונות. התיחסות לקורבנות והתיחסות למצוות החג. הבדלה נוספת היא במונחים מקרא קודש ושבתון הנראים כזהים, אולם בכל חג נעשה שימוש בהם בצורה אחרת. לפעמים רק אחד ולפעמים שניהם.

נתייחס דווקא לנקודה שפחות שמים אליה לב, באמצע הפרשייה מופיע פסוק כ"ב:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"
הפסוק חוזר לנושא מתנות העניים ומעורר שתי קושיות. מה הקשר בין פרשייה העסוקת כולה במועדים לבין מתנות עניים וגם הפסוק מופיע בצורה כמעט זהה בפרק י"ט ט-י:
"בְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם
גם המעיין בפרק י"ט יתקשה למצוא סיבה למה הפסוקים הנ"ל במקומם בתוך חטיבה שונה לחלוטין ובנוסף הסיום אני ה' אלוקיכם מצביע על חשיבות הנושא ובפרשיית המועדות כולה מופיע רק עוד פעם אחת בלבד בסיום פרשת סוכות ולכאורה ניתן לומר עליו שהוא מתייחס לכל הפרשייה, מה שהופך את הזכרת מצוות עניים למיוחדת.

 ננסה לפרש את שתי ההופעות. תחילת פרק י"ט יכולה להזכיר במידה מסוימת את עשרת הדברות. הפתיחה אני ה' אלוקיכם וציווים (אמנם לא לפי הסדר) על עבודה זרה, כיבוד אב ואם, שבת, גניבה, שבועת שקר ועוד.

עשרת הדברות מהווים את הקודקס החברתי של עם ישראל וכפי שנאמר במאמר לפרשת אחרי מות-קדושים, מציבים רף דרישות גבוה יותר. במדבר לא היו עניים בבני ישראל, המצב לא קיים, כולם במדבר וניזונים באורח נס מהמן, לאיש אין מחסור, ולכן אין מקום בעשרת הדברות להכנסת מצוות אלו.

חטיבות מצוות ארוכות אחרות המיועדות לארץ ישראל ומופיעות גם בחומשים אחרים ובמיוחד כפי שהזכרנו בפרשות המכילות מצוות רבות: משפטים וכי-תצא, יכללו מצוות אלו בהדגשה.

בפרק י"ט מצוות אלו באות כעוד מאפיין חריג של עם ישראל. מצוות תורמה לכהנים היו מקובלת בכל עם, כפי שראינו בפרשת ויגש בכהני מצרים, המקבלים הקצבה מהמלכות (וכנראה גם מהעם), אולם תמיכה סתם בעניים ובגרים ובשולי החברה, היא חידוש.

בפרק כ"ג בפרשת המועדות, למצווה יש טעם ברור מאד. אתה חוגג את החגים, אתה נמצא בעיצומה של עונת הקצירה בא אתה רואה את השפע והעושר שיש לך. בפרט בא הדבר לידי ביטוי בחג הסוכות בו אתה מצווה לשמוח. במצב כזה אליך גם לדעת מהיכן הגיע אותו עושר וגם לדאוג שהאנשים החלשים בחברה: העניים והגרים יוכלו לשמוח גם הם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור

המלקטות (רות?) - ז'אן פרנסואה מילה 1857, מוזיאון דה-אורסיי, פריס