אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

דבר תורה לפרשת תזריע ומצורע

דברי התורה של יואב לפרשuת תזריע ומצורע

שנת תשע"ח - עיון בהופעות השונות של מחלת הצרעת בתנ"ך

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשות תזריע מצורע. הפרשות עוסקות בטומאות שונות ובמיוחד בטומאת הצרעת. היום נדבר על הצרעת, האם הצרעת היא עונש על חטא מסוים או מחלה רגילה שגורמת לטומאה בגוף. נעיין בתנ"ך בעקבות מחלת הצרעת.

כולנו יודעים שצרעת באה על לשון הרע ככה הגננת לימדה אותנו, אבל מאיפה אנחנו יודעים את זה?
אנחנו יודעים את זה מספר במדבר שמה מרים מקבלת צרעת ולפני זה מסופר שהיא אומרת לשון הרע על משה, וה' מעניש אותה: " וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ". אנחנו רואים שהחטאת באה על חטא לשון הרע.

אבל לא בטוח שמקבלים צרעת דווקא על לשון הרע מכיוון שכל האמונה שלנו זה שאם אנחנו חוטאים אנחנו מקבלים עונשים ואם אנחנו עושים מצוות אנחנו מקבלים דברים טובים. לא בטוח שכשמישהו אחר יגיד לשון הרע גם לו יהיה צרעת. ועוד, פה מדובר על כך שה' כועס כי דיברו על עבדו הנאמן משה, אבל לא בכל מקרה זה יהיה כך, ולכן לא בטוח שצרעת באה דווקא על לשון הרע.

שוב נשארנו עם הספק האם הצרעת באה על חטא או חטאים מסוימים או שזאת מחלה שה' רוצה להעניש אותנו בא במקרים מסוימים בלי קשר לחטא שעברנו.

בואו נעבור למקרה הבא: בספר מלכים פרק ה' מסופר לנו על נעמן שהיה גיבור חיל והוא היה מצורע. נעמן הלך להתרפא אצל אלישע. לישע אומר לו לטבול בנהר הירדן ואז נעמן שואל את אלישע אם הוא רוצה משהו בתמורה והוא אומר לו שלא, ונעמן הולך. ואחר כך גחזי עבד אלישע רץ אחרי נעמן ומשקר לו. גיחזי אומר שאלישע כן רוצה כסף, נעמן נותן לו, וכאשר אלישע פוגש את גחזי הוא מקלל את גחזי שתהיה לו צרעת, וגחזי באמת נהיה עם צרעת. מהסיפור הזה אנחנו רואים שצרעת באה גם כאשר משקרים. אבל יכול להיות שפשוט אלישע רצה לקלל את גחזי, ולכן נתן לו עונש חמור, צרעת, ובגלל שאלישע נביא זה קרה. לא מוכרח שגם ה' מעניש בצרעת על כך שמשקרים.

המקרה הבא הוא בספר דברי הימים שמה מסופר לנו על המלך עוזיהו. המלך עוזיהו רצה להיות גם כהן ולכן הוא הקטיר קטורת בבית המקדש. הכהנים אמרו לו שהוא לא בסדר והוא כעס עליהם, ואז כתוב שנהייתה לו צרעת. במקרה זה  אפשר להגיד שהצרעת באה על גאווה, אבל גם זה לא מוכרח מכיוון שברור שלא מדובר בצרעת רגילה, כי מסופר שהוא חלה בצרעת עד יום מותו, ולכן אי אפשר להגיד שגם צרעת רגילה באה על גאווה כי היא מתרפאת מתישהו.

לסיכום: איננו יודעים על מה באה הצרעת אולם בגמרא במסכת ערכין נותנים לנו שבעה דברים שעליהם באה הצרעת אבל ההוכחות של כולם לא ממש מושלמות. ולכן כדאי לנו להישמר מכולם וגם מגאווה משקר ומלשון הרע.


לדף הראשי של פרשת תזריע
לדף הראשי של פרשת מצורע

שנת תשע"ז - מדוע יולדת מביאה קורבן חטאת למרות שלא עשתה שום חטא?

בתחילת הפרשה בפסוק ז' רשום: "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ". מדובר פה על אשה שיולדת ילד או ילדה והיא נטמאת אז התורה אומרת שכאשר האשה נהיית טהורה היא צריכה להביא קורבן, והקורבן מכפר עליה.

אני רוצה לשאול למה האישה צריכה קורבן לכפרה, הרי היא לא עשתה אף חטא?

מובא בתלמוד ירושלמי שכפרה זו היא על החטא של חוה שגורם לנשים לסבול בלידה עד היום.
כלומר אחרי הלידה האשה זוכרת את החטא של חווה ומקריבה קורבן חטאת כדי לנסות לכפר על החטא של חווה.

הסבר אחר המופיע באבן עזרא הוא שאשה מתוך צער וכאב הלידה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה. ולכן היא צריכה להביא חטאת ולכפר על עצמה כי היא אולי חירפה את ה' מרוב הייסורים.

האברבנאל עונה שהאישה לא עשתה שום חטא. היא מביאה את קורבן העולה כדי להתקרב ולהודות לה' על כך שהצילה מסכנת הלידה.  והיא מביאה קורבן חטאת כי לא יכול להיות מצב שאדם עובר צרה ולא חוטא.  כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת דף נ"ה ש"אין ייסורין בלי עוון" .

הוכחה לכך שעיקר ההקרבה הוא קורבן עולה ולהתקרב לה' שבאופן חד פעמי מקריבים את קורבן העולה לפני החטאת וזה מראה שהעיקר זה להתקרב לה' ובנוסף מביאים גם את החטאת.

אפשר להוסיף שהלידה ויצירת החיים החדשים מאפשרים גם לאשה למעשה להתחיל מחדש. וקורבן החטאת הוא על חטאים קודמים שאינם בהכרח קשורים ללידה, והלידה עצמה בצירוף הקורבן מהווה מעין כפרה על החטאים שיש לאשה.

נעבור לפינת החידה השבועית.

החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה פעולה נדירה עשה משה? ואיפה עוד הוא עשה אותה?
התשובה היא: "ויקצף" שמשה קצף, כעס על בני אהרון שרשום: וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם".

ומשה עשה פעולה זו עוד פעמיים.

פעם אחת כשהוא כעס על האנשים ששמרו את המן למרות שמשה אמר להם לא לעשות כך. (שמות ט"ז כ) :" וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה".

ופעם אחרת משה כעס על האנשים שהשאירו ממדין את הנשים (במדבר ל"א יד): "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה"

והחידה השבועית השבוע היא: בפרשת תזריע מדובר הרבה  על הצרעת, אלו אנשים בתנ"ך שרשום את שמם לקו בצרעת?

לדף הראשי של פרשת תזריע
לדף הראשי של פרשת מצורע



Heil dem Volk, dem so Geschieht אמונה בברלין בזמן השואה

איש האמונה הבודד. כותרת זו של מאמר מפורסם וחשוב מאת הרב סולובייצ'יק עומדת לנגד עיני כאשר אני חושב על סבא רבא גוטליב, שהיה איש מאמין, איש של הדר ואיש של אמונה בכל רמ"ח איבריו.

מאמין בברלין.

אני עצמי אדם מאמין. או שמא לא? איני יודע. כבר אמרה המשנה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ישנם כאלו שאומרים שלאנשים מאמינים קל יותר להתמודד עם החיים. אני חושב דווקא ההיפך. אמונה היא דבר העומד יום יום במבחן, מבחן הגורם לחיבוטי נפש לא פשוטים, ולבחינה עצמית מדוקדקת בכל עת. וגם אם מאמין אני, דרגות יש לאמונה, ולדרגת אמונתו של גוטליב, לא הגעתי וספק אם אגיע.

בספר המכתבים של גוטליב ועמליה, שהושלם ערב יום השואה תשע"ז מופיעים מכתבים רבים של גוטליב ובהם הוא מדבר על אמונתו. אביא רק חלק מהם, בתרגום לעברית של אמי:
אתם רוצים לדעת ממני מה אני עומד לעשות. אני יכול, גם אם אין זה בכוונתי, להצטרף
לעצלים, לפרק את השותפות לעסק פרטי ועם זאת, לא לעזוב ללא כל הון. לכן אני רוצה לנסות להבטיח לעצמי הון מסוים באמצעות מכירה של אובייקט זה או אחר, כך שאת החישוב לא אעשה ללא הבעלים. אני צריך גם צריך לקחת בחשבון שאשאר ללא אמצעים מאחר ולא ניתן לחזות מראש כיצד הדברים יתפתחו. אבל מדוע דווקא בשלב זה אאבד את האמונה שלי בעזרתו של ה׳, שהייתה עד כה תמיד לצידי. האלוקים שהינחה וליווה אותי מיום היוולדי ועד היום הוא ינחני גם הלאה, שהרי הוא הוכיח לי שהוא אכן אוהב אותי ובאמת הניח לי למלא עד כה את תכניותיי. עדיין אינני חושב שדרכי אבודה. בכל שעה אני מקווה לעזרת ה׳. עד אז, תוכניתי היא להמשיך ולהתקדם כל הזמן בעבודת החובה, תוך מחשבה על תכנית לעתיד. לעולם לא להתייאש ולעולם לא להיות בטוח בנצחון, אלא תמיד לזכור שגם לאחר ביצוע של עבודה בצורה הטובה ביותר, בסופו של דבר נקבע הכל לפי תבונתו של ״המנהיג/המנחה״ ולא רק לפי היכולות והציפיות להצלחה של האדם היחיד.  Der Mench denkt Gott lenkt .לב האדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו — משלי פרק טז׳ פסוק ט (2/8/1938)
אמונה? יהיו כאלו שיאמרו - תמימות, תימהון, שיגעון ועיוורון ואולי אף טיפשות. אבל לא, זוהי אמונה. 

נלך אחורה מספר שנים. לראשית ימי האימה. השואה החלה בגרמניה כבר בשנת 1933. אירופה ישבה אז שאננה ואילו יהודי גרמניה כבר היו צריכים להתמודד עם גזרות הנאצים:
עלינו לעמוד במאבק בלתי פוסק ומתמיד. מדי יום נוספות עוד דאגות כבדות. עד עכשיו הצלחתי להתגבר על כולן וכך זה ילך גם הלאה. יהיה קשה לתאר בפנייך כל מאבק בנפרד. לפעמים אינני מאמין שאוכל לעמוד במאבקים נוספים, אבל ביום שאחרי, אני כבר ניצב איתן יותר במשמרתי וה' עוזר לי להגיע לניצחון. (3/12/1933)
ובאמת מי אז היה יכול להאמין? גזרות וחוקים דרקוניים. השפלה וקשיים עסקיים. אפשר לעבור את זה. יהודים עברו את זה כבר מאות שנים.

לא רק באלוהים האמין גוטליב. גוטליב האמין גם באדם. גרמניה הייתה ביתו ומולדתו. מדינה שלא תבגוד בו. אף לאחר שהוא נושל מנכסיו והפך לשכיר בעסק שלו כתב כך: 
זה היה אירוע גדול בין  10–8 בבוקר הגיעו אלינו הביתה האורחים מהפירמה ואחר הצהרים משעה 9–5 ב״לייפציגר שטרסה״. אני מאמין שהאנשים שבאו, היו אכן כנים ביחסם אלי, אבל זה נראה לי כניצוץ אחרון. בשמחה שאלתי את עצמי עד מתי?
עד מתי? היום אנחנו יודעים את התשובה. האמונה באנשים החלה להיסדק, אך לא האמונה באל. וכך הוא מסיים את דבריו באותו מכתב שהבאתי בפתיחה:
מכאן גם המסקנה שהצלחה לא צריכה להביא ליהירות כמו גם הרס של מפעל חיים אינו מתיר הפסקת הכרת התודה לבורא. מי שמאמין שהוא בעליו של רכושו, הוא חש את האבדן כאסון הגדול ביותר. מי שרואה את עצמו, כמוני, כאחראי על אחת מהטובות של ה׳ שהופקדו בידיו, הוא מצטער כמובן שאבדה לו משרת ״האמרכלות״. אבל מאחר והוא בכל זאת מאמין שהוא ניהל את העבודה כראוי, ומדובר כאן כמובן באביכם שיש בו אמון בה׳, שהוא גם יתן לו תפקיד ניהולי חדש. וכך אינני מדוכא לגבי עצמי ולגבי העתיד, כפי שאתם מתארים לעצמכם. אבל אני מדוכא מכך שאני שהייתי ״הרועה״ של עובדי היהודיים, לא אוכל להמשיך בכך. אבל עובדה זאת צריכה להשפיע על מצב רוחי רק עד גבול מסוים. ״שבת נחמו״ ולאחר מכן ״חודש התשובה״ אבל גם ״ימים טובים״ של הימים שיבואו, הם ימים טובים, שכן כל מה שבא מה׳ יהיה לטובה ולברכה (2/8/1938)
עד מתי גוטליב? עד מתי עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹקים וָמֻת.

לא גוטליב. לא איש האמונה הבודד. מנושל מנכסיו ומגורש מביתו, כל מכריו הגרמנים עזבוהו לנפשו והוא שניסה למלט את עובדיו היהודים ולדאוג לתנאי פנסיה לעובדיו שאינם יהודים, נשאר מאחור. מאמין ובודד, כולו הדר ואמונה.

וכך כותב גוטליב במכתב האחרון שיש לנו ממנו:
הפסוק הראשון של תפילת "אשרי" הוא מתהילים פרק פד׳ פסוק ה׳ "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". הפסוק השני הוא מפרק קמד׳ פסוק ט"ו "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו". הפסוק השלישי של התפילה הוא מפרק קמה׳ פסוק א׳ ״תהילה לדוד ארוממך…״. 
הפסוק השני נאמר ארבע פעמים בכל יום ובשבת אפילו  חמש פעמים. אז כאמור, אנחנו אומרים ארבע פעמים ביום ״אשרי העם שככה לו..״ (Heil dem Volk, dem so Geschieht)  ולמרות המתרחש, אנו אומרים בסוף הפסוק, "אשרי העם (שגם בתנאים אלו) ה' (המאפשר שכך יקרה לעמו) הוא אלוקיו". זה מראה את הגדולה של עמנו ומבטיח לאלו שחושבים כך, גם תוך כדי הדאגות הרובצות עליהם, את השקט של האיש המאמין בה'.
איני חושב שצריך להוסיף עוד מילים. אבל בכל זאת הערה אחת. אני מתמקד על המילה Heil אותה מילה שבוודאי העבירה צמרמורת בגוטליב ובכל יהודי אחר עת נשאגה מפי מיליוני פיות שהרימו את ידם והצדיעו לצורר ימח שמו, והנה זוהי אותה מילה ממש הנאמרת על ידינו עד היום בתפילות.

צדיק באמונתו יחיה. פסוק זה מהנביא חבקוק משובש פעמים רבות. האמונה היא שמאפשרת לצדיק לחיות. בלעדיה חייו אינם חיים ואילו איתה גם במותו הוא חי.

אין לנו מכתבים נוספים מגוטליב. גוטליב סבל ממחלת הסוכרת וכאשר גורש לטרזין ולא יכל היה לקבל את התרופות הנחוצות, בוודאי ידע שקיצו קרוב. לו היה כותב משם מכתב אחרון היה חותם אותו כך:

"וַיֹּאמֶר- עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ"

גוטליב אליקום ביר, נולד בז' סיוון התרל"ח (יום טוב שני של שבועות) 8/6/1878  ונפטר בתאריך  ה' מרחשוון התש"ג (16/10/1942) בגטו טרזין.

גוטליב ביר 1878-1942
גוטליב ביר 1878-1942
מאמרים נוספים בנושא:
Die Biers haben hier gewhont (כאן גרו הבירים)

דבר תורה לפרשת שמיני

דברי התורה של יואב לפרשת שמיני

דבר תורה - שנת תשע"ח

בפרשת שמיני יש תופעה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים. היום נדבר על תופעה זו ועל מה שמסביבה. התופעה היא שמנהיג גדול של העם במקרה שלנו בניו של הכהן הגדול חוטאים בעבודתם.
המקרה הראשון בפרשתנו הוא: " וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".  נדב ואביהו מתים בעקבות כך שהקריבו אש זרה, כלומר אש שה' לא ציווה אותם להקריב.

המקרה השני:  "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.  מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". משה כועס על אלעזר ואיתמר בגלל שהם שרפו את קרבן החטאת ולא אכלו אותו.

המקרה הבא אפילו עוד יותר נדיר: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". כאן בעקבות שני המקרים הקודמים בטחונו של אהרון מתערער, והוא שואל את משה אם גם הוא חטא בדבר מסוים ועל כן באו עליו הצרות הנוראיות?

הפסוק לא אומר במה אהרון חשב שטעה אלא "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" יש כמה הסברים במה הוא חטא ונביא אחד: אהרון היה אונן כלומר מתו לו בניו ועוד לא קברו אותם. לאונן אסור לאכול את קורבן החטאת אבל מצד שני מכיוון שאהרון הוא הכהן הגדול אסור לו להתאבל על בניו ולכן הוא אינו נחשב אונן.

שאלה זו שאל אהרון את משה. ובתגובה כתוב:  "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

בואו נסכם את מה שעבר על אהרון בפרשתנו. שני בניו מתים, מזהירים אותו בשלוש אזהרות שונות שאם הוא עובר על אחת מהן הוא ימות, שני בניו טועים בעבודה ומשה כועס עליו, הוא שואל את משה שאלה ולא בטוח אם הוא צודק או לא.
להיות כהן זו עבודה קשוחה, אהרון חווה יום יום את הסכנה שבעבודה, כל טעות קטנה יכולה לגרום למוות.
רשלנות אחת וקוצפים וכועסים עליך, במקום לנסות להפטר מהתפקיד, מה עושה אהרון שואל את משה שאלה.
אהרון רוצה להמשיך לעבוד במשכן רוצה להתגבר על הקשיים רוצה לעבוד כמו שצריך ולעשות את מה שצריך, הוא לא מתיאש.
וכמו שאומר הספורנו על כך שזה וייטב בעיני משה:  שָׂמַח עַל טוּב סְבָרַת אָחִיו וּבָנָיו שֶׁהֵיטִיבוּ לִרְאות וּלְהורות
משה שמח שאחיו ובניו מתעניינים בעבודה ורוצים לבצע אותה כמו שצריך.
ומה שאנחנו יכולים ללמוד מאהרון זה שגם אם טיפה קשה טיפה מלחיץ אסור לנו להתיאש ואנחנו צריכים לנסות להמשיך.


לדף הראשי של פרשת שמיני


דבר תורה - שנת תשע"ז

בתחילת פרק י' מסופר על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה ומתו. כתוב כך: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ ,וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

בסיבות לחטא זה יש במפרשים הרבה דעות.
נביא כמה: על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, שהיו בלי המעיל, על שלא היו להם בנים, על שלא נשאו נשים, ועל שהורו הלכה בפני משה רבם.

לכל הדעות האלה יש סימוכים בפשט אבל התורה מכחישה את כל אלה ורושמת: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" מכאן שהם חטאו בהקרבת אש זרה ואין מקום וצורך בכלל לדרוש עוד סיבות למותם.

אם כן למה דרשו כל כך הרבה סיבות למותם שהתורה אומרת בפירוש את הסיבה?

הכלי יקר עונה שהיה קשה למי שדרש את הדרשות האלה שנאמר ויקרא פרק א' פסוק ז': "ונתנו בני אהרן הכהנים אש", אם כן למה רשום "אשר לא ציווה אותם" אם אנחנו רואים שה' כן ציווה, למה לכעוס עליהם?

ולכן דרשו את הדרשות האלה למרות שסיבת המוות לכאורה מפורשת. הדרשות נועדו כדי לענות על הקושיה למה הוא הרג אותם למרות שציווה עליהם לעשות זאת.

בנוסף למדרשים שהבאתי בתחילה האברבנאל עונה שלמרות שה' ציווה אותם להקריב אש פה הם הקריבו אש זרה כלומר לא ממזבח העולה, וזה היה החטא שלהם.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של פרשת צו הייתה: כתוב : "כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ" איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
והתשובה היא שמופיע עוד שלוש פעמים:
אז פעם אחת כמו שאמר אחד הצופים שגב סופר בפרשת בא "על מצות ומרורים יאכלהו"
פעם נוספת בדיוק באותם מילים אך הפעם בספר במדבר בנושא פסח שני.
ופעם שלישית בישעיהו ס"ב שרשום: "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי"

והחידה השבועית השבוע היא: איזה פעולה נדירה עשה משה בפרשה. ולמתקדמים איפה עוד משה עושה פעולה זו.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות ונשמח גם אם  תרשמו לנו בתגובות מה חשבתם על הסרטון. נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!



 לדף הראשי של פרשת שמיני

מעבר הכהונה ממשה לאהרון

בפרשת צו נמשחים הכוהנים ואהרון מתחיל לכהן בקודש. אלו הם שבעת ימי המילואים, שבסיומם, ביום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן. התורה מתארת בהרחבה את פרטי חנוכת הכוהנים, ולמעשה חוזרת על פרטים שנאמרו בפרשות הקודמות בספר שמות, כפי שחזרה על ענייני הקמת המשכן.

בפועל מבוצע כאן מעבר של הכהונה ממשה לאהרון, עובדה שכמעט מוסווית בתוך הטקסט וניתן למצוא לה הדים דווקא בטעמי המקרא. טעמי המקרא אינם מיועדים לניגון המוזיקלי אלא בעיקר כסימני פיסוק והגייה נכונים של המילים וגם משמשים לפרשנות.

במיוחד אפשר לומר זאת על הטעם שלשלת (ב֓), טעם נדיר ביותר בתורה המופיע בה ארבע פעמים בלבד. אין ספק שהבחירה לשים טעם זה היא גם אמירה פרשנית, שהרי יש טעמים אחרים בעלי אופי דומה שהיה אפשר להשתמש בהם. בנביאים,הטעם  שלשלת מופיע עוד פעמיים ובכתובים פרט לספרי תהלים, משלי ואיוב פעם אחת בלבד. בספרי אמ"ת, משמעות הטעם שונה והוא נפוץ בהם.

מה משמעות טעם השלשלת? נראה שהוא מביע היסוס, התלבטות או חוסר יכולת להכריע. נבחן את שלושת ההופעות של השלשלת בספר בראשית.
  1. כאשר המלאכים מצויים על לוט להימלט מסדום, הטעם הוא על המילה ויתמהמה בפסוק: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לא פשוט לעזוב את מקומך ללא חפציך ולצאת אל הלא נודע. כל אחד היה מתמהמה אבל איחור עלול לעלות ביוקר רב.
  2. בסיפור עבד אברהם, המיוחס לרוב כאליעזר, הבא לחפש אישה ליצחק, הטעם שלשלת הוא על המילה ויאמר בפסוק: "ויֹּאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (פרק כ"ד יב). רבות נאמר על תנאי אליעזר והאם היה תנאי ראוי וגם אני כתבת על כך, ובכל זאת ייתכן שאף אליעזר עצמו לא היה כל כך בטוח במעשהו והתלבט האם לנקוט צעד זה.
  3. בסיפור אשת פוטיפר המפתה את יוסף הטעם מופיע במילה וימאן בפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי". הפרשנים אומרים כי סירובו של יוסף בא רק לאחר שכמעט נכנע ליצר הרע ולאחר התלבטות. למרבה המזל יוסף בחר בדרך הנכונה אף שהיא עלתה לו בשנות מאסר ארוכות.
גם בפרשת צו, מופיע הטעם שלשלת כאשר נשחט איל המילואים בפסוק (פרק ח' כ"ג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית".

לא ברור מדוע כאן יש התמהמהות ואפשר לפרש כי פעולות אלו היו למעשה העברת הכהונה הגדולה ממשה לאהרון. כל עוד אהרון לא נחנך ולא עברו ימי המילואים, שימש משה ככהן גדול. העברת הכהונה לאהרון הייתה לא צפויה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש ככהן גדול ואף להנות ממתנות הכהונה כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

בוודאי שאין לחשוד במשה, העניו מכל אדם, שהייתה לו קנאה כלשהי באהרון, ובכל זאת יש למשה איזה היסוס קטן,שנייה אחת של עצירה, שכן הוא יודע שלאחר מעשה זה, הוא לא יזכה לשמש יותר ככהן גדול. בעצירה קלה זו משה נפרד מתפקידו אותו הוא מעבר לאחיו.

עוד עניין שיש לשים לב אליו הוא שהטעם שלשלת מופיע במילה הראשונה בפסוק. להתלבט זה בסדר אבל צריך להחליט. אצל לוט, לוט לא מצליח להכריע והמלאכים נאלצים לתפוס אותו ולהוציא אותו מיד מחוץ לעיר. ואילו אצל אליעזר, הוא אמנם מתלבט אבל מבין שיש לו הזדמנות שאסור להחמיץ. גם יוסף מתלבט ומבין שאם לא יכריע מיד ויעמוד כנגד יצר הרע הוא חלילה עלול לחטוא וגם משה, לא מניח לשום רגש קנאה להיכנס אליו ומיד מבצע את מה שהצטווה ומעביר את הכהונה לאהרון.

משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז
משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז



לדף הראשי של פרשת צו

דבר תורה לפרשת צו

דברי התורה של יואב לפרשת צו

שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן

בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" 

וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".

כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.

הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?

לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?

האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?

המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.

התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.

אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.

הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.


לדף הראשי של פרשת צו




שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו

השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.

ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:

פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"

הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות.  הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ.  מדוע?

האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.

עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ"  מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.

  • שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה. 
  • שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך. 

ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:

  • אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
  • אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
  • יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו". 
  • אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל. 

והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".

המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?

לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ