אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

מנהג אכילת קרעפלך בערב כיפור הושענא רבא ופורים

המנהג ומקורו
בקהילות האשכנזיות נוהגים לאכול בפורים וכן בערב יום הכיפורים ובהושענא רבא, כיסנים ממולאים בשר הקרויים ביידיש 'קרעפכין' או 'קרעפלאך', בלשון עולים חדשים כרפלך ובאנגלית Kreplach. אף במרוקו נהגו לאכול לביבות ממולאות בשר.

כבר אמרו על כל מנהג שנעשה בקדושה על פי גדולי ישראל: "מנהג ישראל - דין הוא"

"ומצווה זו נוהגת בזכרים ובנקבות ובטף, בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד שגורם קלקול המועדות ונקרא מבזה המועדות" (ספר החינוך, גרסה נדירה בכתבי יד, מצווה תרי"ד)

טעמי המנהג
יש המסבירים שהטעם לכך הוא שבימים אלו עורכים סעודה מכובדת כמו ביום טוב אך מותרים במלאכה ולכן היום טוב הוא מכוסה ומציינים זאת במאכל הכולל בשר (המסמל את השמחה כמאמר חזל על הפסוק "ושמחת בחגך" - אין שמחה אלא בבשר), אבל הבשר מכוסה בבצק (ספר טעמי המנהגים עמ' שפב סעיף תתצה).

שגור בפי העם, שבכל פעם שמכים - אוכלים כיסנים" הכאת המן בפורים, הכאת "על חטא" בערב יום כיפור וחביטת הערבה בהושענא-רבא.

הפסוק בדברים י"ג ט"ז- "הַכֵּה תַכֶּה אֶת-ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא..." ודרשו נוטריקון בהקשר של הכאות כפי שפירשנו למעלה הכה - "הושענא-רבא, כיפור, המן" תכה - "תאכל כראפלך הרבה".

ועוד קיצור של הכרפלך הוא כרפ - נוטריקון "כיפור, רבא, פורים"

ועוד על מנת להראות שהדין (הבשר) עטוף בחסד ובחיבה - הבצק

מקור השם
על פי היהלום, "קרעפל" כנראה מקורו מהקרפ הצרפתי.
המשותף לשלושת הימים: כיפור, הושענא רבא ופורים הוא נושא הכפרה. בגלל הכפרה ניצלנו מגזרות הפרסים בימי מרדכי ואסתר, בערב יום הכיפורים אנו אומרים וידוי בפעם הראשונה בתהליך התשובה לקראת התקווה לכפרה ובהושענא רבה או מלאי תקווה שנענו תפילותינו וה' כיפר לנו. המילה כפרה מהשורש כ.פ.ר ובשיכול אותיות כרפ, ובקטן, כרעפל.

צורת הכרפלאך מנין?
בגימטריה - כפר=300 - שלוש פעמים ק ובקיצור צורת משולש. גם אתם בטח חושבים שזה הסבר מפוקפק, ואכן לכרפלאך צורות רבות ושונות. וגם צורות כתיב שונות ומשונות. כרפלאך קרפלעך וכו'.

כרפלאך. צילום: ישי ורטהיימר
כרפלאך. הכין וצילם: ישי ורטהיימר


דרש
בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם כיפור על מעדיו על ידי הקרבת קרבן שבעצם הוקרב במקום האדם - כ-פר כמו פר. כיום אנו אוכלים את הבשר.

מתכון
נלקח מאתר http://www.goodfood.co.il אשר כנראה אינה קיים. לא הצלחנו לברר של מי המקור, אבל אם מישהו ישלח את האינפורמציה נשמח לתת קרדיט.

מצרכים:
2 כוסות קמח
2 חלמון ביצה
1כוס מים
1 כפית מלח
1 בצל גדול קצוץ
2 כפות שמן
250 גרם בשר בקר טחון ומבושל
1 ביצה
1 כף פירורי לחם

להכנת הבצק: לנפות את הקמח לתוך קערה. לטרוף היטב את החלמונים עם המים ולצקת אותם למרכז הקערה. להוסיף את המלח ולערבב עם הקמח. לאסוף את הבצק באצבעות, ולהתחיל ללוש, בתחילה בקערה עצמה ואח"כ על גבי משטח מקומח כחמש דקות עד שיתקבל בצק גמיש וחלק. ליצור כדור מהבצק ולהניח אותו בכלי מכוסה במגבת.

להכנת המלית: לטגן את הבצל הקצוץ בשמן עד שישחים, לערבב את הבשר המבושל עם הבצל המטוגן. לשים בקערה ולהוסיף מלח, פלפל, ביצה טרופה ופירורי לחם. לערבב היטב.

ללוש מעט את הבצק שנח בינתיים ולרדד אותו על משטח מקומח לעלה דק ביותר. לחתוך על העלה לריבועים של 7*7 סנטימטרים. לשים במרכז כל ריבוע כפית של מלית, להרטיב קלות את שולי הבצק ולקפל את השוליים כך שיווצר משולש.

להרתיח מים בסיר גדול עם שתי כפיות מלח (אפשר גם אבקת מרק). כשהמים רותחים לשים את הכיסנים ולבשל כ-15 דקות. לסנן ולהגיש בתוך מרק.

יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי

מאמר אורח מאת אלון מנור.
את סופו הדרמטי של ספר יונה אנחנו מכירים עוד מהגן, ונתקלים בו מחדש (לפחות) פעם בשנה במנחה של יום הכיפורים. אמנם, כאשר מנסים לשים לב למשמעות הסיפור, לדקויות העולות מהפסוקים ובסופו של דבר, למוסר ההשכל שהקורא אמור לקחת איתו הלאה, עולות מן הסיפור הפשוט לכאורה כמה תמיהות. בעיון זה ננסה לרדת לעומקו של פרק ד, הפרק האחרון בספר יונה ולהבין מהו המסר שמנסה ה' להעביר ליונה ועימו לקורא.
אולי לפני שניגש לעיון מחודש, ננסה לספר את הסיפור הפשוט כרגיל, כפי שכולנו מכירים. בפרק ג מבצע יונה, כמעט בעל כרחו, את השליחות שהוטלה עליו ואכן, נראה ששליחותו הצליחה-
וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.
אך יונה ממש לא מרוצה. עם תחילת פרק ד אנחנו קוראים-
(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ.  
(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה.  
(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.
יונה מרגיש שתשובתם של אנשי נינווה אינה שלימה. אם הדבר היה תלוי בו, לא היתה להם מחילה. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהוא משמיט מתוך מידות הרחמים שהוא מצטט את מידה האמת ("ארך אפיים ורב חסד ו..."), שלדעתו לקתה כאן.
יונה חש תחושה קשה, של אדם שנאלץ לבצע שליחות הנוגדת את צו מצפונו באופן חד, ולכן אינו יכול לסבול עוד את חייו, וברוב יאושו מבקש מה' לשים להם קץ.
ה' משיב, ספק ליונה ספק לעצמו, תשובה סתומה-
(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:
יונה יוצא מהעיר, עושה סוכה ויושב לראות מה יהיה בעיר. לשמחתו של יונה ה' ממנה קיקיון שבן לילה גדל ונותן צל על ראשו של יונה, השמח על הדבר שמחה גדולה. בלילה נאכל הקיקיון על ידי תולעת ולא זו אף זו, מזג האוויר משתנה לרעה. השמש קופחת על ראשו של יונה השואל את נפשו למות (ואנחנו השמחים בחלקנו תחת מזגן בית הכנסת מבינים היטב מדוע). על הרקע הזה בא משפט המחץ, המסכם את הוויכוח המתמשך שבין יונה לבין ה', ובכך מהווה את תמצית הסיפור כולו-
(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ,  שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד.  
(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.
יונה אכן חס על הקיקיון, ולקורא מובן הדבר- הקיקיון סיפק ליונה הגנה מפני פגעי מזג האוויר. דברי ה' מציבים משוואה- כפי שיונה חס על הקיקיון, כך ראוי הוא שה' יחוס של נינווה שחשיבותה גדולה יותר משל הקיקיון.
לא צריך לעיין הרבה בכדי להבין שמשוואה זו מעוררת קושי מהותי- אם כוונתו של ה' היא ללמד את יונה שאף הוא אמור לחוס על נינווה ולהזדהות (סוף סוף) עם שליחותו, לא נראה שיונה אמור לקנות את ההוכחה. יונה אכן מצטער על אובדן הקיקיון, אך הוא חס על עצמו בלבד!
גם הקורא נשאר מעט מבולבל, האם, בניגוד לטענת יונה, מחל ה' לאנשי נינווה בצדק? ה' לא אומר כך, שכן שום טענה נגדית באשר לאיכות תשובתם של אנשי נינווה אינה נשמעת כלפי יונה. ברם, אם לא בצדק חס ה' על נינווה, שאלתו של יונה עדיין מהדהדת- מדוע מחל להם ה'? רק משום שמדובר בעיר גדולה כל כך? ובכלל, כיצד מעשה הקיקיון עוזר לנו להבין מדוע סלח ה' לאנשי נינווה?
בכדי לרדת לעומקם של שני פסוקי הסיום, ננסה ללכת כמה צעדים אחורה ולהתבונן טוב יותר בכתוב. מיד עם תום שליחותו, היה יונה אמור, עד כמה שהדבר נוגע לשולחו- ה', לשוב אחר כבוד לארץ ישראל. על דעת עצמו מבכר יונה להישאר באזור, מחוץ לעיר, ולעשות סוכה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". מה יונה מצפה ש"יהיה בעיר"? נראה שיונה יושב ומצפה לראות כמה מהר תתפוגג תשובת אנשי נינווה ותתברר צדקתו בוויכוח מול ה'. על הרקע הזה ניתן להבין את גדילת הקיקיון הפלאית, תוך שעות ספורות, בהקשר אחר לגמרי. נתבונן בפסוק המתאר את גדילת הקיקיון-
(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
מהי ה"רעה" ממנה אמור הקיקיון להציל את יונה? ובכן, "רעתו" של יונה מתוארת בפרוטרוט בפסוק הראשון בפרק-
(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ...  
רעתו של יונה אינה קשורה לעובדה שהוא תקוע במדבר נינווה בלי מזגן אלא לטענה הבסיסית שלו מול ה'- לאנשי נינווה לא מגיעה מחילה ותשובתם, לדעתו, אינה תשובת אמת. בצו ה' הוא נאלץ לבצע מעשה הנוגד את צו מצפונו- להציל רשעי עולם מהדין המגיע להם. על כך רע לו וחורה לו מאד.
(במאמר מוסגר ראוי לציין שמושג ה"רעה" משחק תפקיד מרכזי בספר, ומשמש גם לתיאור חטאי נינווה -"קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה... כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", וגם לתיאור העונש שהיה צפוי להם אלמלא היו חוזרים בתשובה - "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם". ברם, במסגרת עיון זה נתמקד רק בפרק האחרון בספר)
גדילת הקיקיון משמחת את יונה "שמחה רבה" משום שהיא משמשת לו לאות שה' איתו, ושבעצם, למרות שה' שלחו להציל את נינווה, גם ה' תומך בדעתו של יונה, ומצפה, כמותו, לראות במפלת נינווה. ברם, תוך כמה שעות נעלמת שמחתו של יונה-
(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:
(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:
כשם שהקיקיון גדל באופן פלאי, הוא יבש באופן ניסי לא פחות. במקביל מארגן ה' יום חם במיוחד. תגובתו של יונה "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" מוכרת לנו מתחילת הפרק-
(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.
זו אינו אלא חזרה למצבו הנפשי של יונה בעקבות אכזבתו מהתנהלותו של ה' מול נינווה.
נמצאנו למדים, כי לא החוסר המעיק במזגן הוא שגורם ליונה לשאול את נפשו למות. כפי ששמחתו של יונה היתה על האות מה' לצדקתו של יונה, שבא לידי ביטוי בגדילת הקיקיון הפלאית, כך עתה יובש הקיקיון מהווה איתות הפוך ליונה, הרומז ליונה באופן חד משמעי שה' אינו חפץ בישיבתו מחוץ לעיר ורומז לו שיסתלק משם כמה שיותר מהר.
על רקע פרשנות זו לנס גדילת הקיקיון ולנס קמילתו עשוי הקורא לשאול- אז ה' "בעד" יונה או "נגדו"? ומה הפשר של עשיית שני אותות בעלי משמעות הפוכה? ליונה התשובה ברורה. מראש הוא יודע היטב שרצון ה' ביחס לנינווה מנוגד לרצונו שלו ("...כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה"), לכן, רציונלית, לא היתה לו שום סיבה להאמין שה' שינה את דעתו ולפתע הוא מעודד אותו לשבת מחוץ לעיר ולצפות, עם חופן פופקורן, במפלתה של נינווה. אדם אחר, אובייקטיבי יותר מיונה, היודע את רצון ה', היה מתייחס לגדילת הקיקיון בספקנות ובתמיהה. כל זה אינו מפריע ליונה לראות את גדילת הקיקיון כאות לצדקתו, ולשמוח עליו שמחה רבה. המסר של ה' ליונה חד וברור- ה' מסב את תשומת ליבו של יונה לכך שפרשנותו של יונה את המציאות מוּטה. יונה מעדיף להתבונן על המציאות במשקפיו שלו, לפיהם אסור לה למידת האמת שתלקה. לכן, בלי לחשוב הרבה, יונה שש על כל אות התומך בדרכו ו"שמח על הקיקיון שמחה רבה". לאורך כל הדרך יונה האשים את ה' בהנהגה שאינה לפי מידת האמת, ועתה ה' כמו משיב לו- קשוט עצמך!
ברגע שעובדה זו מונחת לנגד פניו של יונה, יונה, ועמו הקורא, יכול להבין גם את הנהגת ה'. בניגוד להבנה הראשונית שהוצגה בתחילת דברינו, ההקבלה שעושה ה' בשני הפסוקים האחרונים של הספר אינה בין הקיקיון לבין נינווה, אלא בין יונה לבין ה'- כפי שיונה מוּטה כלפי דין בפרשנותו את המציאות, כך גם, כביכול, ה' מוּטה כלפי חסד בפרשנותו ובהנהגתו את העולם. יונה נוטש את השיפוט האובייקטיבי ומעדיף להתמקד דווקא במעשי ה' התומכים בתפיסת העולם שלו, הגורסת הנהגה על פי מידת האמת. באותו האופן מעדיף ה' להתמקד במעשי בני האדם התומכים ב"תפיסת העולם" שלו- הטיה כלפי רחמים וחסד. ה' אינו שופט "אובייקטיבי", הוא יושב למשפט עם נטייה ברורה להטות כלפי רחמים.
הסיבה להטיה זו חשובה לא פחות, והיא מהדהדת מפסוקי הסיום- יונה לא עמל בקיקיון ולא גידלו, אמור מעתה- ה' עמל בנינווה וגידלה. ה' אינו שופט באובייקטיביות את עולמו, מכיוון שהוא עולמו שלו- ביטוי של חוכמתו ופועל ידיו. אפשר שאת המסר הזה רצו רבותינו הקדמונים להנחיל לנו כאשר תיקנו לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים- המפתח לתשובה אינו חשבון סאת העוונות מול חשבון סאת הזכויות כשלעצמו. הפתח הפנימי לתשובה נובע מההכרה של הקשר העמוק והאינטימי הקיים בין שופט כל הארץ לבין בריותיו.


פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית
פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית


לדף הראשי ליום הכיפורים

פרשת וילך

מאמרים לפרשת וילך
פרשת וילך- מה עוד נשאר - תאור התשובה בפרשת ניצבים ויומו האחרון של משה רבנו בפרשת וילך

הפטרת פרשת תשובה - הפטרת פרשת וילך כאשר היא נפרדת מניצבים

חידון לפרשת ניצבים וילך - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת ניצבים וילך

פרשת וילך לילדים - תקציר פרשת וילך ודבר תורה מותאמים לילדים

פרשת וילך- סטטיסטיקה בפרשה  - סטטיסטיקות ומידע כללי על פרשת וילך

תפזורת לפרשת ניצבים וילך

פרשת וילך נקראת לרוב עם פרשת ניצבים



תקציר פרשת וילך
פרשת וילך היא הפרשה הקצרה ביותר בתורה. שלושים פסוקים בסך הכל. פרשת וילך נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו. את זה לומדים מאמריתו של משה מיד בתחילת הפרשה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". משה עוד מצווה את העם שתי מצוות אחרונות, מצווה המיועדת לכלל העם והיא מצוות הקהל, פעם בשבע שנים, לאחר שנת השמיטה מצווה כל העם להתאסף בירושלים למעמד של הקראת התורה. משה מצטווה לבוא עם יהושע לפתח אוהל מועד והמנהיגות עוברת ליהושע באופן רשמי. משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו באוהל מועד (משה יקבל נבואה נוספת ממש לפני מותו כאשר הוא בודד על הר נבו). נבואה זו אינה נבואה אופטימית. ה' מודיע למשה כי בני ישראל יעזבו את דרך התורה והמצוות ושכל הרעות המתוארות בפרשות הקודמות אכן יקרו. משה מקבל את שירת האזינו מה' ואוסף את כל בני ישראל לשמוע אותה. השירה היא עדות ותזכורת למה שיקרה בעתיד, וראו את המאמר המורחב על כך. בנוסף מופיעה המצווה האחרונה בתורה (לא כל רושמי המצוות מנו אותה כמצווה) היא המצווה לכתוב את ספר התורה לכל אחד ואחד (ובימינו, היישום המעשי של המצווה הוא בקניית ספרים מודפסים ואין צורך בכתיבת ספר תורה ממש). הפרשה מסתיימת לפני הקראת שירת האזינו, המהווה את הפרשה הבאה.
הנה דבר תורה קצר של יואב לפרשת וילך

אום אני חומה

החלטתי לנסות את כוחי בפיוט הושענא. הפיוט ליום חמישי של סוכות  הוא אום אני חומה ונאמר רק בשנים בהן סוכות מתחיל ביום שני. כמו כן הפיוט נאמר בכל שנה בהושענא רבא.
גם פיוט זה הוא של רבי אלעזר הקליר, והוא פיוט פשוט לפי סדר הא-ב.
"אֹֽם אֲנִֽי חוֹמָֽה. בָּרָֽה כַּֽחַמָּֽה. גּוֹלָֽה וְסוּרָֽה. דָּֽמְתָֽה לְתָמָֽר. הַֽהֲרוּגָֽה עָלֶֽיךָ. וְנֶֽחֱשֶֽׁבֶת כְּצֹֽאן טִבְחָֽה. זְרוּיָֽה בֵּֽין מַכְעִיסֶֽיהָ. חֲבוּקָֽה וּדְבוּקָֽה בָּֽךְ. טוֹעֶֽנֶת עֻלָּךְ. יְחִידָֽה לְיַֽחֲדָֽךְ. כְּבוּשָֽׁה בַגּוֹלָֽה. לוֹמֶֽדֶת יִרְאָתָֽךְ. מְרֽוּטַת לֶֽחִי. נְתוּנָֽה לְמַכִּֽים. סוֹבֶֽלֶת סִבְלָֽךְ. עֲנִיָּֽה סֽוֹעֲרָֽה. פְּדוּיַֽת טֽוֹבִיָּֽה.צֹֽאן קָדָשִֽׁים. קְהִלּֽוֹת יַֽעֲקֹֽב. רְשׁוּמִֽים בִּשְׁמֶֽךָ. שֽׁוֹאֲגִֽים הוֹשַׁע נָא: תְּמוּכִֽים עָלֶֽיךָ. הוֹשַׁע נָא" (ויקיטקסט)

שימו לב לשתי הצלעות הראשונות הלקוחות משיר השירים. גם הצלע הרביעית היא משיר השירים, אבל כל היתר לא? מדוע למעשה? הפייטן כתב צלעות רבות על הסבל של עם ישראל. 
הפיכת הפיוט כולו לציטוטים משיר השירים ישנה את אופיו לפיוט של כיסופים וגעגועים. הנה הצעה שלי. בכמה מקומות התלבטי ולכן נתתי כמה אפשרויות.

אֹֽם אֲנִֽי חוֹמָֽה
בָּרָֽה כַּֽחַמָּֽה
גַּל נָעוּל
דָּמְתָה לְתָמָר
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם / הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים
זֹאת קוֹמָתֵךְ
חוֹלַת אַהֲבָה / חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן
טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן
יָפָה כַלְּבָנָה
כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ 
לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי
מַרְאֵיךְ נָאוֶה / מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים
נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי
סֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה
עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר
פֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ / פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
צְרוֹר הַמֹּר / צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק
קוֹלֵךְ עָרֵב
רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי 
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה / שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים
תּוֹרֵי זָהָב