אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

פרשת כי תבוא

מאמרים לפרשת כי תבוא

היום - למשמעות הופעתה של המילה היום בפרשות המסיימות את ספר דברים.

כי תבוא - הכרת הטוב ומידה כנגד מידה - המאמר סוקר את מידת הכרת הטוב בפרשת כי תבוא וקושר בין פרשת הביכורים ובין עונשי הקללות כמידה כנגד מידה.

הפטרת כי תבוא - המשך נבואות הנחמה בספר ישעיהו

פרשת כי תבוא לילדים - תקציר הפרשה מותאם לילדים בתוספת דבר תורה קצר.

חידון לפרשת כי תבוא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תבוא.

תפזורת לפרשת כי תבוא

פרשת כי-תבוא - סטטיסטיקה בפרשה



תקציר פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא מסיימת את נאומו הארוך של משה, הנאום שהתחיל בפרשת ואתחנן בראשית החומש מסתיים בשתי מצוות, מצוות הביכורים ומצוות ביעור המעשרות, ומסיים את כלל הנאום בברכת תודה לה' על הארץ הטובה. לאחר מכן משה ממשיך בהוראות לקראת הכניסה לארץ ישראל, פה מתחיל חלקו האחרון של ספר דברים, כאשר דברי משה נאמרים ימים ספורים בלבד לפני מותו. משה מזכיר לבני ישראל את יחודיותו של העם, את היחס המיוחד בין עם ישראל לה' וכתוצאה מכך את החובות המיוחדות שיש לעם ישראל (כ"ו יז-יט):
"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדשׁ לַה' אֱלֹקיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"
משה מנחה את בני ישראל לערוך טקסים מיוחדים לאחר חציית הירדן, לערוך מעמד על הר גריזים והר עיבל. ציווי המעמד, המופיע כבר בפרשת ראה מבואר ומפורט בפרשתינו, אלו שבטים עומדים על כל הר ומה בדיוק אומרים. הכהנים והלויים מקריאים רשימה של עברות ואוררים את האיש העושה אותן וכל העם עונה אחריהם אמן.
חלקה העיקרי של פרשת כי-תבוא הוא פרשת התוכחה המזכירה את פרשת התוכחה בפרשת בחוקותי. הדמיון ברור. בחומש ויקרא פרשת התוכחה הופיעה בסיום חטיבת המצוות שניתנה בהר סיני ואילו בחומש דברים הפרשייה מופיעה בסיום חטיבת המצוות שניתנו בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ. הפרשייה פותחת  בתיאור הטובה שתקרה לעם ישראל כאשר בני ישראל ילכו בדרכי ה', אולם אם יסורו מדרכי ה' הטובה תיהפך לרעה אשר רק תלך ותחריף. מקובל בבית הכנסת לקרוא את התוכחה בקול נמוך מהרגיל ובמהירות רבה יותר. חכמים פירשו שהקללות המתוארת בתוכחת בפרשת בחוקותי אירעו בחורבן בית ראשון והקללות בפרשת כי תבוא אירעו בחורבן בית שני (ובתלמוד מופיעים מעשים הממחישים זאת ועיינו בפרט בפירוש הרמב"ן). בשונה מתוכחת בחוקותי המלווה במספר פסוקי נחמה בסיומה, התוכחה בפרשת כי תבוא פסימית ביותר ומסתיימת גם בצורה שלילית. העידוד, אפשרות התשובה, והשיבה מהגלות המתוארת ינתנו רק בפרשה הבאה פרשת ניצבים.
בפרשייה האחרונה בפרשה, משה מפציר שוב בבני ישראל לזכור את מעשה ה' למצרים, את הניסים במדבר ואת הנצחונות הגדולים מול סיחון ועוג ולזכור כי ההצלחה תלויה בשמירת ברית ה'.
ביכורים - כי תבוא
הבאת הביכורים


Die Biers haben hier gewohnt

סבא אחד שלי נפטר עשרות שנים לפני שנולדתי, סבא אחר שימש כסנדק שלי ונפטר לאחר שנה. הסבתות נפטרו בגיל צעיר. סבא וסבתא רבא? מה זה בכלל. וכך אין לי כמעט ידע על הסבים והסבתות שלי ועל הדור שמעליהם בכלל אין על מה לדבר. נכון, יש שמות ויש כמה תמונות ולפעמים אפילו תאריכים ואולי הצלחנו להגיע עוד דור או שניים אחורה אבל חיבור רגשי אמיתי לא נוצר.

אבל היו המכתבים. עשרות ניירות דקים בכתב יד או במכונה, על נייר איכותי או זול בכתב מרווח או צפוף מאד (בהתאם לשנה) שנשלחו במשך כמה שנים מברלין לפלשתינה. מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת. המכתבים היו תעלומה. אני לא יכלתי לקרוא מה כתוב בהם ויודעי הגרמנית פחות או יותר לא רצו, וככה זה היה. לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה בערימה הענקית (והחלקית בלבד) של המכתבים ושאלתי את אימא שלי מה זה, כנראה לפני עשרות שנים כשהייתי ילד. מכתבים, לא יודעים מה כתוב בהם. לא נוגעים. זו בערך הייתה התשובה.
ככה נראה מכתב מדצמבר 1939. הנייר כבר מוצר יקר, מנצלים כל מקום, הכתיבה צפופה, וכמובן את הכתב אפשר אך בקושי לקרוא. זהו אחד המכתבים המרשימים ביותר של גוטליב והוא יקבל מאמר משל עצמו.
מכתב מדצמבר 1939

אולי היה צריך לחכות דור. את זה אנחנו מבינים עכשיו בסיום הפרוייקט ועוד נגיע לכך אולם בסופו של דבר, המכתבים החלו להתפורר לקחתי רבים מהם ופשוט סרקתי. שלפחות יישאר התיעוד. הזמן עושה את שלו והצלחתי לשכנע את אימא שחייבים לעשות עם זה משהו, והיא התיישבה למלאכה האינסופית של מיון ותרגום עשרות ומאות מכתבים, חלקם בכתב יד גרמני בלתי ניתן לפענוח.

עמליה וגוטליב ביר חיו בברלין בשלווה, באושר וגם בעושר יחסי ושם נולדו להם שלושה ילדים: אליס, מקס מאיר ורות. כל עוד כולם היו בברלין לא היה צורך במכתבים אבל אליס שהבינה בשנת 1933 לאן נושבת הרוח, קמה ועזבה את גרמניה ועלתה לארץ ישראל.
בתמונה הבאה, גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין (אולי באי המוזיאונים, איני מצליח לזהות בוודאות)
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין

הנה המכתב הראשון אותו כתב גוטליב לביתו אליס:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "

המכתבים תורגמו באקראי. בתחילה לפי קלות התרגום, המכתבים מודפסים ולאחר מכן אלו שבכתב יד כזה או אחר. המלאכה לא הייתה קלה. חלק מהמכתבים היה צריך לקחת למומחים שסייעו לנו, חלק הוקראו ותומללו ועוד. מאות שעות עבודה הושקעו בתרגום ואנו נחשפנו להיסטוריה משפחתית שלא ידענו עליה דבר ושלא כולה הייתה נעימה לאוזן.

עשרות מכתבים היו בגדר שעמום מוחלט. מה שלום התינוק, ואיך הולכת המכבסה וזוטות כגון אלו. ככלל, גוטליב ועמליה לא הרבו לכתוב על המצב מסביב, והיינו צריכים למצוא רמזים בין השורות. אפילו האירוע הבינלאומי בו גרמניה התאמצה להציג את עצמה לפני העולם, אולימפיאדת 1936, לא מוזכר. לעתים נעשה שימוש בשמות קוד כדי למנוע זיהוי של אנשים. כל המכתבים עברו צנזורה ונפתחו. לפעמים מצאנו פנינים של ממש, חלקם מפורטים במאמר "והעיר ברלין נבוכה".


באמצע פרויקט התרגום ולפני כשנתיים וחצי העלו אתי ודוד, בני דודים של אמי, רעיון להניח "אבן מעידה"  - שטולפרשטיין - בברלין, ולקחו על עצמם את הפרוייקט המסובך. מדוע מסובך תשאלו? היה דיון שלם היכן למקם את האבן. הפרוטוקול הרשמי אומר שאת האבן ממקמים מול הבית האחרון בו גרו אלו שגורשו אולם זה היה נראה לנו כחסר משמעות, מאחר והמקום האחרון לפני הגירוש היה בית באורנינבורג (ליד זקסנהאוזן). דרישתנו הייתה שהאבן תוצב בבית המקורי שלהם בברלין,הבית בו גדלו אליס, מקס ורות, הבית הראשון ממנו גורשו ואחריו עברו עוד בתים רבים, כל פעם לדירה קטנה יותר ונוחה פחות. בסופו של דבר הם גורשו לטרזין לאחר ששילמו בכספם על הזכות לגור בגטו. הם הגיעו לגטו בתאריך 24/9/1942 י"ג בתשרי התש"ג, ימים אחדים לאחר יום הכיפורים ולפני סוכות בטרנספורט i69-7960. גוטליב נפטר שלושה שבועות לאחר מכן ה' מרחשוון התש"ג. סבתא-רבא עמליה גורשה מהמחנה שנתיים לאחר מכן לקראת סוף המלחמה בב' מרחשוון התש"ה 19/10/1944 בטרנספורטר Es-1390 לאושוויץ ונרצחה שם.  תאריך פטירתה אינו ידוע אך הוא כנראה בתאריך הגירוש או יום אחד לאחריו. טרנספורט זה היה השלישי לפני האחרון מטרזין. האם שוכנעה על ידי יהודים אחרים לצאת באותם משלוחים אחרונים ורומתה להאמין שהיא בעצם נוסעת לשוויץ? כך השמועות שהגיעו אלינו, אולם הדבר מוביל לתחושת החמצה שהנה, רק עוד זמן קצר והיה אפשר להינצל מהתופת.

בית הקברות היהודי במחנה טרזין
בית הקברות היהודי במחנה טרזין

מסילת הרכבת לגטו טרזין
מסילת הרכבת לגטו טרזין


עמליה וגוטליב ביקרו אצל ילדיהם שעלו לישראל. עמליה ביקרה שלושה חודשים בשנת 1935 וגוטליב בשנת 1936 אולם כמו הרבה אחרים הם לא האמינו שמשהו יכול לקרות וחזרו לגרמניה. גם מזגה אוויר החם והלח בתל-אביב לא הוסיפו לרצון שלהם להישאר בארץ. תמונה ישנה מראה אותם על חוף הים בתל-אביב.

סבתא אליס, אחיה מקס וסבתא רבה עמליה על חוף הים בתל אביב 1935

כאשר התקבל אישור על מועד הצבת "אבן המעידה" התארגנה משלחת משפחתית של 13 איש, נכדים ונינים למסע לברלין ששיאו בטקס הצבת אבני הזיכרון. אני נסעתי עם הורי ואחותי ועם בני הדודים נפגשנו כמה פעמים בברלין עצמה. זהו ביקורי השני בברלין, ועל הראשון אפשר לקרוא במאמר "ברלין-איידלהייטפלאץ". במאמר זה נפרט רק את המקומות הקשורים למסע המשפחתי ולשואה שהיינו בהם בביקור זה.

את המסע פתחנו בוילה מרלייר על גדות אגם ואנזה. בית יפהפה בגן יפהפה עוד יותר על גדות אגם מקסים. שלווה ורוגע במקום. ואנחנו נכנסים פנימה.

בית ועידת ואנזה
בית ועידת ואנזה
לאט לאט אני מתחיל להסתחרר. ראיתי שם דברים שלא ראיתי בעבר והתערוכה שם חזקה ומשפיעה. נאומו הידוע של היטלר המכריז עוד ב-39 כי אם תהיה מלחמה תוצאותיה יהיו שלא יישארו יהודים באירופה. את הטקסט אני מכיר, אבל מה שזעזע אותי בצפייה בוידאו שם היו מחיאות הכפים האדירות שנשמעו ברייכסטאג, כמו גם קולו הצווחני של השופט פרייזלר בוידאו אחר.

הרגשת קבס איומה. אולם שום דבר לא יכול להכין אותך לשנייה בה אתה נכנס לחדר מספר 9 וחוזר 74 שנה אחורה בזמן. השולחן אותו שולחן, הכיסאות במקום, ואפילו נראה שעותקי המסמכים הם כמעט המקוריים. אתה יכול כמעט לדמיין את אותם נאצים ארורים יושבים לדיון.
שולחן הדיונים
שולחן הדיונים
את ספרם המצוין של איתמר לוין ושלומית לן "הנידון: השמדה" לקחתי איתי כמדריך לביקור, אולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בו, ורק לאחר החזרה מברלין, קראתי אותו בעיון.
פרוטוקול הועידה
פרוטוקול הועידה

אתה מרגיש שחבורת חלאות האדם עוד יושבת שם, האוויר נגמר והמוח כלל לא מבין מה מתרחש. והכל אל מול נוף הגן והאגם הקסומים.
נוף אגם ואנזה
נוף אגם ואנזה

גינת הוילה
גינת הוילה


רק כשיצאתי החוצה, הייתי חייב חמצן, הבנתי:

"מושג הטומאה הוא די זר לנו. אנו לא מבינים אותו, ולא מרגישים אותו. כתוצאה מכך אנו נוטים ליחס טומאה לדברים “מכוערים/מלוכלכים/מגעילים” וכו’. אבל לא, דווקא הדברים היפים ביותר יכולים להיות טמאים. ולמרות שהשכל לא מבין את זה, הנשמה מרגישה. וכך כבר כשאתה נכנס בשערי הבית הזה, שיופיו מדהים, אתה מרגיש הרגשה מוזרה בנפש פנימה. הרגשה שקשה לקרוא לה בשם מרוב שהיא זרה לך. אתה מרגיש טומאה. והטומאה עולה ובוקעת, שער אחרי שער וכאשר אתה נכנס לבית כבר עברת מזמן מ”ט שערי טומאה, והנפש רק רוצה לברוח משם.
טמא! טמא! היא זועקת. והשכל לא מבין – איך בית יפהפה כל כך בגינה יפה כל כך על אגם יפה כל כך יכול להיות טמא כל כך. ואתה ממשיך ונכנס לחדר מספר 9 , והנשמה זועקת ואתה נמצא בשישה מיליון שערי טומאה."

אימה מקפיאת דם כתב הסופר פואנקינוס בספרו "שרלוטה", ואין לי אלא להסכים. שהינו בדממה בוילה עוד זמן מה, והלכנו בצעדים כבדים לביתו של הצייר מקס ליברמן הנמצא מאות מטרים בודדים משם. גם ליברמן סבל רבות מהנאצים שהוקיעו אותו ואת האומנות שלו והגבילו את צעדיו בכל דרך וכמובן הפקיעו את רכושו ואת רכוש אלמנתו. ליברמן נפטר ב-1935 ואלמנות התאבדה לפני שהנאצים באו לגרשה לאושוויץ. כיום הווילה היא מוזיאון ומציגה את עבודותיו של ליברמן ואת קורות חייו.

התחנה השלישית היא התחנה האחרונה בברלין. גרונוולד, שכונה יפה ושקטה עם תחנת רכבת קטנה שיש לה רציף מעט חבוי. רציף 17. הרציף ממנו יוצאים בכיוון אחד בלבד, ריגה, אושוויץ, טרזין, כל פעם משהו אחר. בתחילת השילוחים, טיפין טיפין, קרון רכבת רגיל עם חמישים או מאה מקומות. לאחר מכן, משלוחים של 1000 איש בקרונות בקר צפופים. הרציף הוא הנקודה הישראלית בברלין. הלכנו לאורכו בדממה, נעצרים מפעם לפעם. לא יאמן שעוד במרץ 1945, הרוסים כבר מזמן חצו את האודר, והנאצים עוד מוצאים יהודים לגרש.
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון

רציף 17 - גרונוולד
רציף 17 - גרונוולד
למחרת השכמתי מוקדם ונסעתי למחנה זקסנהאוזן בצפון ברלין (נסיעה של כשעה ממרכז העיר לאורניבורג ומשם אוטובוס עד המחנה). המחנה על שטח גדול ורובו הרוס. נשארו צריפים בודדים, כולל שני צריפים שעברו ניסיון הצתה ימים בודדים לאחר ביקורו של יצחק רבין במקום בשנת 1992. במוזיאון מבקרות עשרות קבוצות, אבל דווקא ישראלים רואים בו פחות. הביקור באתר דורש שעתיים לפחות ואפשר גם לבקר יותר. באתר יש מעין חלוקה לשני אתרי משנה. החלק מהשואה והחלק מהכיבוש הרוסי. הרוסים לאחר כיבוש ברלין שמחו לגלות מחנה שלם שאפשר להשתמש בו לצורכיהם והשתמשו בו כמחנה מאסר ומעצר, אך לא רק לפושעים נאצים אלא לכל מי שסר חינו בעיני המשטר הסטליניסטי.
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן
 מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן


שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן
שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן

האם גם האסירים במחנה יכלו לראות את הציפור העומדת על התיל ולחלום על החופש?
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן

פנורמה של מחנה זקסנהאוזן
פנורמה של מחנה זקסנהאוזן


טקס הנחת אבני המעידה נקבע ליום חמישי. בבוקר עוד הספקתי לעשות טיול קצרצר בטיירגרטן, הגן הגדול של ברלין בו נהנתה כל כך סבתי לטייל במשך שעות ארוכות. אכן פרק רחב ידיים ויפה.
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן
הטקס מתבצע ביעילות ובמהירות (בכל זאת גרמניה). נציגת השכונה מגיעה , שני פועלים מגיעים, מחליטים היכן בדיוק להציב את האבנים, ניגשים למלאכה. תוך דקות בודדות שתי האבנים באדמה. עמדנו, 13 בני משפחה, וערכנו טקס. הקראנו מכתבים וקטעים שכתבנו (אני הקראתי את המכתבים מהמאמר "והעיר ברלין נבוכה" שהוזכר גם קודם) וסיימנו בשירה שקטה של "התקווה". נשארנו עומדים שם זמן רב. הרגשנו שאותן שתי אבנים הם סוג של קבר ומצבה ולגוטליב ועמליה שמעולם לא זכו לקבורה נאותה, ועכשיו יש ציון ומקום בעולם. עוד אנו עומדים ואנשים שעוברים ברחוב (פאזננשטראסה 33 - בקרו שם אם אתם קרובים לאזור בברלין. כמו רוב ברלין, הבית המקורי לא קיים יותר, ברחוב יש כמה בתים שנראים "עתיקים" וכנראה דומים לבניין המקורי) עוצרים ומסתכלים. הרגשתי שלא רק שקיימתי את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" אלא שעשינו זאת בצורה שבה לא רק אנו זוכרים אלא צאצאי אותו עמלק זוכרים גם הם.
אבני הזיכרון לפני הצבתן
אבני הזיכרון לפני הצבתן

באותם רגעים של הנחת האבנים והטקס שערכנו הרגשתי אחדות ואחווה משפחתית מיוחדת. בני המשפחה שהיו בברלין, ביחד עם שאר בני המשפחה שעודכנו דרך האינטרנט בזמן אמת היו כולם ישות אחת כמו בני ישראל במעמד הר סיני - "כאיש אחד בלב אחד", כאשר הרגשנו שגם הורינו וסבינו נמצאים איתנו ברוחם.



האם הם היו שמחים להיות איתנו שם? מה הם היו חושבים? אין לנו דרך לדעת. כתבתי שאולי היה צריך לחכות דור עד שהתחלנו לקרוא במכתבים. ראיתם את המכתב אותו כתב גוטליב לאליס כאשר עזבה. מכתבים אחרים נשאו שורות כמו  "בתי בתי למה עזבתני" (ראו תהלים כ"ב) ועוד ביטויי געגוע מרובים, שהלכו והתחזקו כאשר גם הבת הצעירה, דודה רות, עלתה לארץ, וההורים נשארו שם לבדם, וטרם איבדו אמונה בעם הגרמני, וכאשר איבדו אותה, כבר היה מאוחר מדי, והפעולות שנעשו לא הועילו. רק במהלך תרגום המכתבים הבנו עד כמה היה המשא נורא ושאליס, מקס ורות חיו עשרות שנים עם ההרגשה שהם לא הצליחו להציל את ההורים שלהם. איזו הרגשה איומה, וכמובן לא מוצדקת, לאחר מאמצים רבים שעשו.
הנה בקשת בירור שנשלחה יום לפני כניעת גרמניה הנאצית:
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945

וההודעה הקצרה שנה וחצי לאחר מכן שכיבתה את התקווה שעוד הייתה (הידיעה על מותו של גוטליב כבר הגיעה במהלך המלחמה).
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946

זהו הקושי של הניצולים. הקושי, למה אנחנו ניצלנו והם לא, הקושי במחשבה, האם עשינו מספיק, וההתייסרות למה כל זה לא נגמר אחרת, שהרי כל החלטה קטנה יכלה לשנות גורלות. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, והשתיקה אפפה את הנושא.
לא פלא, שלא היה אפשר כלל לגעת במכתבים עד שעבר מספיק זמן. לא היה ניתן לעשות זאת קודם לכן. וחבל. כי היום כבר אין את מי לשאול. עשרות אנשים ואירועים מוזכרים במכתבים ולנו אין שום מושג במה מדובר, ואם הצלחנו לגלות משהו, אזי כל גילוי קטן הופך להיות פרץ של חדווה.

אבל נראה לי שפעלנו נכון. אני מרגיש קרוב לעמליה וגוטליב. יש לי עוד 3 זוגות של סבא-סבתא-רבא שעליהם עדיין איני יודע כמעט דבר, אבל לפחות לענף אחד הצלחתי להתחבר, ובצורה שגם הילדים שלי, הדור החמישי עוד יהיה מחובר. יש לנו מקום משלנו בברלין. דמעות עולות בעיני כאשר אני מסיים כתיבת מאמר זה. פאזננשטראסה 33 Fasanenstraße. כאן גרו הבירים הי"ד.
אבני הזיכרון לאחר הצבתן
אבני הזיכרון לאחר הצבתן

יהי זכרם ברוך.

ישראל - התשע"ו 2016


פרשת כי-תצא

מאמרים לפרשת כי תצא

איסור חרישה בשור וחמור ושעטנז - על הדומה ועל השונה בין שתי מצוות אלו המופיעות בפרשייה אחת בפרשת כי תצא.

ישראל והיחס לאומות העולם - המאמר סוקר את המצוות בין עם ישראל לעמי מצרים אדום עמון מואב ועמלק המופיעים בפרשתינו

הפטרת פרשת כי תצא - הפרטת כי תצא בספר ישעיהו. המשך הפטרות הנחמה (בתוך הפטרת פרשת נח)

פרשת כי תצא לילדים - סיכום ותקציר קצר של המצוות בפרשה בתוספת דבר תורה מותאם במיוחד לילדים

חידון לפרשת כי תצא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תצא

תפזורת לפרשת כי תצא

סטטיסטיקה לפרשת כי-תצא

תקציר פרשת כי-תצא  
פרשת כי תצא ממשיכה את חטיבת המצוות של ספר דברים ומביאה אותו לשיא כללי של כל התורה. בפרשת כי-תצא שבעים וארבע מצוות שונות, רובן בפרשיות קצרות של כמה פסוקים ולעיתים פסוק בודד בלבד. ריבוי הנושאים בפרשה מציב אתגרים בפני הפרשנים המנסים להסביר את הסמיכות בין המצוות ואת הסדר של הענינים השונים, דבר שלא תמיד מצליח, או אפשרי רק בקבוצה קטנה של ענינים.. הפרשה פותחת בדיני אשת יפת תואר וממשיכה את דיני המלחמה מסוף פרשת שופטים. לאחר עניין זה מפורטים דיני איש אשר לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה ולאחר מכן דיני בן סורר ומורה. על כך אומר רש"י בהתייחסו לדיני אשת יפת תואר:
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". 
התורה מתירה לאדם לשאת אשת שנפלה בשבי במלחמה, אולם עליו לעשות זאת לא מתוך תאוות יצרו בשעת המלחמה אלא לאחר חודש שלם וכאשר הוא בטוח בכך לגמרי. באותה תקופה של חודש על האשה לכער את עצמה כדאי שגם אם היא אכן יפה, באותה תקופה לא תהיה יפה. כמו כן אם הוא נושא אותה היא הופכת להיות אשה לכל דבר ולא במעמד של שפחה או פילגש. גם אם הוא לא רוצה בה כאשה הוא חייב לשחרר אותה ואין להתייחס אליה כשפחה ולמוכרה בכסף. ולמרות כל זאת התורה ממליצה לא לעשות כן, שכן הכנסת אשה שנייה לביתו, ושלרוב היא צעירה יותר מאשתו המקורית הינה רק מתכון לצרות ולבעיות.
בפרשה מצוות רבות בדינים בין אדם לחברו, דיני נזיקין ודיני פלילים, דינים רבים בתחום היחסים בין איש לאשה, דינים בין ישראל לאומות העולם, דיני צדקה ומתנות לעניים וגם דינים בין אדם למקום, שהם לכאורה חסרי הסבר כגון מצוות שילוח הקן ומצוות כלאיים ושעטנז. מצוות רבות באות שוב לצורך הצדק החברתי וסיוע לחלשים בחברה. לדוגמא גם כאשר מישהו חייב לך חוב ומוער הפרעון עבר ואין לו איך לפרוע ואתה כבעל חוב רוצה לקחת נכסים בתור משכון, אל לך להיכנס לביתו ולקחת אלא תעמוד בחוץ והוא יביא לך. בצורה כזו הבושה תקטן. אם המשכון הוא חפץ של עני הנחוץ לו מאד (והתורה מזכירה שמיכה כדוגמה), עליך להשיב לו את המשכון מדי לילה. ציווי זה נאמר גם בפרשת משפטים בספר שמות (פרק כ"ב כד) והתורה חוזרת עליו שוב.
סיום פרשת המצוות החברתיות מתייחס להגינות במסחר ובמשקולות והדגשה כי שמירה על חוקי הצדק הבסיסיים היא התנאי לאריכות ימים על האדמה.
הפרשה כולה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק. מעשה זה מהווה אנטיתזה מוחלטת לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. בני ישראל לא סיכנו את עמלק (עמלק בא עליהם), עמלק נלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעה שהעם היה צמא למים. מעשהו זה של עמלק המנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים אינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ובני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק (ציווי המתקיים חלקית בימי שאול). בימינו המצווה היא מצוות זכירה ומתקיימת בכך שאנו קוראים את הפרשה מדי שנה בשבת הסמוכה לפורים (הנקראת על כך שבת זכור).

חרישה בשור וחמור
חרישה בשור וחמור - איסור מפורש מהתורה בפרשת כי תצא. צילום משנת 1898 באזור ירושלים


פרשת שופטים

פרשת שופטים


מאמרים לפרשת שופטים
פרשת שופטים- מצוות הציבור והצדק  - המאמר סוקר את המצוות המיוחדות לכלל הציבור בפרשה ודן בנושא הצדק.

חידון לפרשת שופטים - חידת שחמט מיוחדת, וחידות ציורים לפרשת שופטים.

הפטרת פרשת שופטים - המשך נבואות הנחמה בישעיהו

עין בעין - הביטוי מופיע בפרשת שופטים ובהפטרה שלה וגם בפרשת שלח. הסבר קצר על הביטוי

סטטיסטיקה לפרשת שופטים  - נתונים סטטיסטיים על הפרשה


תקציר פרשת שופטים
פרשת שופטים ממשיכה את נאום המצוות של משה רבנו וגם פרשה זו כוללת מצוות רבות. רבות מן המצוות הן בדיני השלטון, והמשפט ולכן השם שופטים יאה לפרשה ולא רק מהווה את המילה הראשונה בה. המצווה הראשונה עוסקת במינוי שופטים והדרישות החמורות מהשופטים. הביטוי "צדק צדק תרדוף" לקוח מהפרשה. לאחר מינוי השופטים יש גם לקבל את מרותם ואת משפטם. בנוסף, כבכל פרשות ספר דברים גם בפרשה זו אזהרות מרובות על עבודה זרה ועונשים חמורים לעובדי העבודה הזרה.
פרשייה מרכזית היא פרשיית המלך, פרשה הדנה בנושא המלוכה בישראל. יחס התורה למלוכה אינו שלילי (למרות שיחסו של ה' לבקשת העם בספר שמואל שלילי ביותר( וראו שמואל א פרק ח פסוק ז) אולם המלך אינו ניבחר על ידי העם אלא על ידי ה' (ואכן, גם שאול וגם דוד נבחרו על ידי ה'). גם על המלך יש מגבלות רבות. לא להרבות לו סוסים, לא להרבות לו נשים ולא להרבות לו כסף וזהב. על המלך חובה לכתוב לו ספר תורה וכלשון התורה "היתה עמו וקרא בו כל ימי חייו..." המלך עצמו אינו מעל העם ואינו מעל החוק. מטרת ההגבלות היא שהמלך יזכור: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".
התורה מפרטת את מתנות הכהונה (ראשית הדגן התירוש והיצהר, ראשית הגז וכן זרוע לחיים וקיבה של כל בהמה) ומזהירה שוב מפני נביאי השקר המסיתים את העם לעבודה זרה ובהם גם האוב והידעוני. משה מדגיש שוב את הציווי להקדיש ערי מקלט בארץ ישראל.
פרשת שופטים מייחסת חלק נכבד לדיני המלחמה. למי מותר לא לצאת למלחמה ובאילו תנאים ועל ההתנהגות במלחמה. התורה דורשת לפתוח עם כל עיר בקריאה לשלום ולכניעה. משה בעצמו קיים זאת כאשר שלח שליחים לסיחון מלך האמורי על מנת להימנע ממלחמה (כזכור, סיחון סירב ונחל תבוסה מוחצת).
בפרשת שופטים מופיע אחד הביטויים המוכרים ביותר ובעלי פרשנות שגויה. הביטוי הוא "כי האדם עץ השדה" ומשמש לדמות את האדם לעץ ולחיבור לטבע. פרשנות שגויה זו שייתכן שהשיר הידוע של נתן זך גרם לה אינה קוראת נכון את הפסוק.
התורה אוסרת לכרות עצי פרי למען שימוש בהם במצור על עיר אחרת. המילה כי בפסוק משמשת כמילת ניגוד וכשאלה והפסוק כולו צריך להיקרא כך: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור???" התורה מנגידה את העץ לאדם. לך יש בעיות או מלחמה מול האנשים, לא מול העצים. ראוי שמשמעותו המקורית של הביטוי תהיה ברורה. בימינו רצוי להימנע כלל גם מעקירת עצי סרק המשמשים לנוי בלבד.
סיום הפרשה עוסק בעגלה ערופה. עגלה ערופה הינו טקס הנערך כאשר מוצאים גופה בשדה מחוץ לעיר. לאחר שזקני הסנהדרין מודדים לאיזו עיר הגופה קרובה ביותר, זקני אותה עיר צריכים לערוך טקס כפרה על הדם הנקי ואף לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ובכך להכיר באחריותם למעשי הרצח הקורים בתחום שיפוטם.
הדברים נכונים גם לימינו. בנהיגה בדרכים, אם נהנגו בצורה פראית או תחת אלכוהול או סתם לא בתשומת לב ולמרות שלא קרה כלום, בפעם הבאה שנשמע על תאונה מחרידה האם נוכל להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". אם אנו מזהים מצב מסוכן כדוגמת אלימות במשפחה המתרחשת בדירה ממול ולא עושים כלום, האם בפעם הבאה שנשמע על רצח מחריד נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". מעשה עגלה ערופה מראה שגם ובודאי שזקני העיר לא חשודים חלילה ברצח, אחריות מוסרית יש לכל אחד ועליו להכיר בה.

הכהן מדבר אל הצבא
הכהן מדבר אל הצבא פול הארדי Hardy

בית המשפט אינו עליון

פעמיים עוסקת התורה במינוי שופטים, הפעם הראשונה ביא בפרשת יתרו הרואה שמשה לבדו שפט את העם ומציע לו (שמות י"ח כא): " וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" 

והפעם השנייה היא בתחילת פרשתנו:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ"

עצת יתרו כבר כוללת בתוכה מבנה היררכי למערכת המשפט, והדרישות העיקריות משופטים הם יראת אלוקים הליכה בדרכי האמת והצדק. יראת האלוקים דרושה לא רק מתוך אמונה דתית, אלא מכך שעל השופט להישאר ענו וצנוע בתפקידו ואמנם בכוחו לגזור גורלות, אבל עליו לזכור כי יש אלוהים מעליו.

הביטוי "הגזע העליון" בוודאי מעורר בכם חלחלה, ובצדק. אם ננתח אותו למרכיביו נמצא כי המילה "גזע" היא מילה אובייקטיבית. די להתבונן על אנשים שונים ולהיווכח שאכן ההומו-סאפיאנס, כמו מינים אחרים בטבע, מחולק לגזעים שונים. המילה הסובייקטיבית היא המילה השנייה בביטוי - "עליון", מאחר ואין משהו אובייקטיבי שהופך אדם אחד לעליון על אדם אחר, ולרוב תפיסה זו הייתה סובייקטיבית והתבטאה בכוח הזרוע המלווה בטכנולוגיה עדיפה בלבד.
באותו אופן הביטוי "בית המשפט העליון" ומקבילו "שופט עליון" מעורר אצלי אי-נחת. שופט עליון יש רק אחד - "השופט כל הארץ" , וכולנו נעמוד בפניו אותו לאחר מאה ועשרים ונקווה שבהצלחה. אבל בני אדם, גם אם הם שופטים אינם עליונים על אחרים.

הנה עוד אחד שמערער את מעמדו של בית המשפט יזעקו חלק מהקוראים. חלילה. העמדת דיינים היא אחת משבע מצוות בני נח, מצווה שכל תרבות תקינה חייבת לקיימה. אין אפשרות לעולם לעמוד ללא בתי דין. גם ביהדות, אחד הדברים הראשונים שמשה רבנו עושה, בעצת חותנו יתרו ועוד בטרם מתן תורה (לפחות לפי סדר הכתובים) הוא למנות מערכת היררכית שיפוטית של שופטים ודיינים משרי עשרות ועד שרי אלפים. פרשה שלמה בתורה מכונה "שופטים" על שום מצוות מינוי השופטים, ספר שופטים בנביא מסתיים באי שביעות הרצון מהמצב השלטוני "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"  וחכמינו הרחיבו את סמכות בתי המשפט גם לערכאות של גויים: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ." (אבות פרק ג' משנה ב) ובאופן ספציפי יותר "דינא דמלכותא דינא".

ולמרות כל זאת, המילה עליון מציקה. הוראתה בתנ"ך היא בשלושה מובנים. או כינוי לאל העליון, או מיקום פיזי של משהו מעל משהו אחר. בהערת אגב נעיר כי המובן השלישי הוא שעם ישראל בזכות התורה יהיה עליון על הגויים. אולם אין פה עליונות בגלל הגזע, חלילה, אלא בגלל התורה, והרי ברור וודאי שגם גרים מגזעים שונים יכולים להיות יהודים.

אז מה בכל זאת הופך את בית המשפט לעליון? שום דבר למעשה. עברתי על קורות החיים של חלק מחבריו. חלקם עשו קריירה ועלו בדרגה משופט בבית משפט השלום דרך המחוזי. חלקם, וכאן הנקודה המדאיגה יותר, מוצנחים ישירות מעמדות פוליטיות מובהקות – פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה.

יתרה מכך, עצם השימוש במילה עליון, אולי גורם לשופטים להרגיש עליונים. כך גם מנגנון בחירת השופטים, בו השופטים עצמם מהווים חלק מהגוף הבוחר, דבר המשאיר מועמדים ראויים, שהציבור כולו נזקק להם כשופטים מחוץ לבית המשפט (ונביא כדוגמה, משפטנית מחוננת - פרופסור רות גביזון שהנשיא אהרון ברק התנגד אישית למינויה מטעמים אישיים שלו) וגרוע מכך, שיטת קביעת נשיא בית המשפט, שמבוצעת לפי פרמטר שאין בינו לבין יכולות וכישורים מאומה. דוגמאות התנהלות אלו מחריפות את הבעיה. מגישה ומהרגשה זו מגיעות גישות "הכל שפיט" ודבריו התמוהים, שאמנם נאמרו בעידנא דריתחא אולם על שופט לשלוט בעצמו יותר, של השופט מיכאל חשין ז"ל: "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט עליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו." האם בית המשפט הוא עסק משפחתי, האם הוא מתנהל כמו ועד עובדים של חברת כלשהי? האם הכישורים הנדרשים הם להיות הבן של? כאשר שופטים מרגישים עליונים ועוד בוחרים את עצמם, זו התוצאה, וגם עם לחשין הכישורים הנדרשים, הרי שאין אפשרות להתעלם מהייחוס ומהשפעתו של השופטים שהיו מעורבים בבחירת חשין.

ולכן על מנת לחזק את מעמדו של בית המשפט נדרשים שני דברים. בוודאי השינויים הפרוצדוריאלים, בבחירת השופטים ובבחירת הנשיא או הנשיאה, אולם גם שינוי השם הוא הכרחי. בית המשפט אינו עליון.

פרשת ראה

מאמרים לפרשת ראה

צדק חברתי - פרשת ראה נותנת כמה כללים לצדק חברתי. המאמר ינתח כללים אלו העולים מהפרשה ומהווים חלק מתפיסת עולמה של התורה.

חידון לפרשת ראה - חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת ראה

הפטרת פרשת ראה - המשך נבואות הנחמה בישעיהו

פרשת ראה לילדים - תקציר הפרשה מותאים לילדים וללימוד משפחתי משותף בתוספת דבר תורה קצר והפעם על חודש אלול המתחיל בסמוך או בדיוק בשבת ראה.

תפזורת לפרשת ראה

עיון בפרשת המועדות  - המאמר סוקר בקצרה את פרשת המועדות בסוף פרשת ראה ומציג את השאלה באיזה חלק של היממה הייתה יציאת מצרים.

סטטיסטיקה לפרשת ראה






תקציר פרשת ראה
פרשת ראה ממשיכה את נאומו של משה. בעוד שהפרשות הקודמות עסקו בעיקר באירועים היסטוריים ובאזהרות מפני עבודה זרה, פרשת ראה פותחת רצף פרשות הכוללות מצוות רבות. בתחילת הפרשה מתארים את מעמד הברכה והקללה אותו יש לציין על שני הרים בארץ ישראל, הר הברכה - הר גריזים והר הקללה - הר עיבל. פרטי המעמד עצמו יתוארו בהרחבה בפרשת כי-תבוא ובינתיים מצוין רק המיקום שלהם בארץ ישראל. לאחר מכן מפרק י"ב ואילך הפותח בפסוקים: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה" מתחילות פרשיות מצוות ארוכות ובהן כמעט 200 מצוות שונות.
פרשיית המצוות הראשונה מביאה את הרעיון של בית המקדש ומציגה את המונח "המקום אשר יבחר ה'" המופיע רבות בפרשה. עבודת הפולחן תצטמצם למקום אחד שאינו ידוע בשלב זה ומכונה מכאן והלאה המקום אשר יבחר ה' ויש איסור להקריב עולות בכל מקום אחר. לאחר מכן מופיעות חטיבות מצוות נוספות. מופיע היתר לאכילת בשר חולין (עד אותו שלב, כל הבשר נשחט ונאכל בחזקת קודשים - שלמים). הדרישה לאכילת בשר חולין מתוארת בתורה כתאווה. התורה מזהירה שאת דם החיה יש לשפוך כי הדם הוא הנפש, ואת הנפש אסור לאכול. בבשר חלקים נוספים שאסורים באכילה (עד ימינו) וגם לאחר שהותר לאכול בשר, ההיתר אינו סופי ומוחלט וגם לו התורה מציבה מגבלות. התורה מפרטת את דינים של נביאי השקר, המסיתים והמדיחים ובמקרה החמור ביותר של עיר הנידחת, עיר שכולה הפכה לעובדת אלילים. דינם של כל אלו חמור ונידון למיתה. התורה מפרטת שוב את דיני החיות הטהורות והטמאות למאכל (בדומה לפרשת שמיני) ומפרטת את דיני המעשרות (מעשר שני ומעשר עני), דיני שמיטת כספים, החובה לתת הלוואות לאביונים, דיני שחרור עבדים, ודיני הקדשת הבכורות לה'. פרשת ראה מסתיימת בפרשת מועדות נוספת, המתארת את פסח שבועות וסוכות. לכל אורך פרשת ראה מופיע דגש רב על החלשים בחברה: הלוי - לשבט הלוי אין נחלה בארץ והוא חי רק מהמעשרות, הגרים - אנשים ללא משפחת תומכת, אלמנות ויתומים - אנשים שאיבדו את ראש המשפחה. נושא זה חוזר פעמים רבות בחטיבת המצוות עד סוף החטיבה באמצע פרשת כי-תבוא.

ירושלים ובית המקדש
ירושלים ובית המקדש, ג'יימס טיסוט 1894 מוזיאון ברוקלין