אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרות ראש השנה

שלוש עקרות נפקדו בראש השנה: שרה, רחל וחנה. כך לפי הגמרא במסכת ראש השנה. על פקידתה של שרה אמנו אנו קוראים בקריאת התורה. פקידתה של חנה מוזכרת בהרחבה בהפטרה ליום הראשון של ראש השנה ואילו רחל אמנו מוזכרת בהפטרה של היום השני.
ההפטרה של היום השני כוללת כמה פסוקים שהפכו לשירים ידועים מאד ונביא כמה ביצועים שלהם.



ההפטרה ליום הראשון של ראש השנה היא בספר שמואל מתחילתו ועד סוף תפילת חנה בפרק ב'

א וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי: ב וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים:
פתיחת הסיפור רגילה, אולם אנו רואים מיד שיש לנו סיפור עקרות נוסף. בניגוד למקרים אחרים בו אשמת העקרות אינה ברורה הרי שכאן ידוע שחנה היא העקרה מאחר ולאלקנה יש ילדים מאשה אחרת. מוצאו של אלקנה מפורט אולם אנו יודעים שהוא היה משבט לוי ולא משבט אפרים.

ג וְעָלָה- הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה':
עלי הוא הכהן הגדול אבל הפסוק כבר נותן לנו הטרמה של המתרחש. עלי לא מאד בעניינים ותפקידו בעיקר סימלי. מי שעושים את העבודה בפועל הם בניו.

ד וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: ה וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ:
מסתבר שמנה אחת אפים, אינה דווקא ביטוי גנאי, אלא מנה משובחת יותר. אלקנה רואה שחנה במצוקה ומנסה לפצות אותה.

ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ כִּי-סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ:
אבל כמובן שעל חוסר בפרי בטן לא יכולות לפצות שום מתנות ועוד כאשר יש אישה נוספת בסביבה שדואגת לסובב את הסכין. מסיבה זו מכונות נשים של בעל אחד צרות זו לזו. מלשון אויבות. זהו אולי הבסיס לאיסור לשאת שתי אחיות. אחיות שאומורת להיות חברות קרובות, אסור שיהפכו לאויבות. כמובן שעם הצרות באות גם הצרות...

ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל:
לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא באירוע החוזר על עצמו מדי שנה. המפרשים מרחיבים מעט. חלקם לגנאי וחלקם מנסים למצוא נקודות זכות במעשיה של פנינה, דבר הקשה בפשט.

ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים:
שאלתו של אלקנה אינה ברורה. הרי הסצינה חוזרת על עצמה כל שנה. האם חנה לא ענתה לו בשנה שעברה? האם לא ברור לו למה היא עצובה? האם הוא חושב שהוא טוב לה מעשרה בנים? אולי אלקנה נמנע מלשאול שאלה זו ושאל אותה לראשונה באותה שנה.

ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה':
חנה בוודאי אינה משתכנעת משכנועיו של אלקנה אבל אוכלת בכל זאת, אולי לא לקלקל את החגיגה לכולם. זוהי אכילה שאין עמה שמחה ותענוג, אלא אכילה כפויה. חנה אינה מסוגלת לסבול יותר והולכת להתפלל.

י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ:
תפילה כנה אמיתית ופשוטה היוצאת מתוך הלב. חנה עושה מעשה שנחשב באותה תקופה לדרסטי. נדרים הם עניינים חמורים ואין להקל ראש בנדר (זכרו את נדרו של יפתח ואת תוצאותיו הטרגיות). אמנם כאן ההשלכות אינן כה חמורות, הילד יוקדש לעבודת ה'', אבל נניח שחנה תלד רק ילד אחד ולא תזכה לגדלו ולהיות במחיצתו. עדיין ההקרבה שלה ברורה.

יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ: יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:
הצרות באות בצרורות. מושפלת על ידי צרתה, לא זוכה לאמפתיה מבעלה ובסוף עוד חושבים אותה לשיכורה. קשה לדבר סרה בעלי הכהן, אולם הנביא עצמו מדגיש לנו כי עלי היה מנותק מהעם ולא רגיש וקשוב למצוקותיו. כיצד יכול אם כך להתפלל ביום הכיפורים, או בכל יום אחר, על כל עם ישראל? לבי לבי על חנה מרת הנפש.

טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': טז אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה:
יש להעריך את חנה, שעוד הצליחה למצוא כוחות נפש לענות לעלי ולהסביר לו את המצב. יש כאן רמז מטרים חשוב. עלי חושב שחנה היא בת בליעל, אולם הנביא עצמו יגלה לנו כי דווקא בניו של עלי עצמו הם בני הבליעל. הביקורת על עלי רק מתעצמת בכך שהוא אינו שם לב מה קורה בתוך ביתו ולעומת זאת ממהר לחשוד באחרים. הדברים חורגים ממסגרת ההפטרה, אולם נעיר כי עלי מקבל עונש נורא על כך, בפרט שבסך הכל הוא היה כהן ואחרון השופטים וגם עונשו הקשה מציק לקורא.

יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹקי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:
עלי מתעשת במהרה ומברך את חנה, הוא מבין ומודה בטעותו.

יח וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד:
חנה מתעודדת ומצב רוחה משתפר

יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה': כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו:
ואכן, חנה נכנסת להריון, ויולדת בן. השם שמואל אינו בדיוק מהשור ש.א.ל. אולם בפנינו רמז נוסף המתייחס לשאול המלך ולמערכת היחסים שתהיה לו עם שמואל הנביא.

כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל-בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת-זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת-נִדְרוֹ:כב וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם: כג וַיֹּאמֶר לָהּ- אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת-דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ עַד-גָּמְלָהּ אֹתוֹ:
אלקנה מודאג מעט. הזכרנו שנדרים הם עניין רציני ואין להפר אותם אולם חנה יודעת שצריך לחכות מעט עד שהילד ייגמל והיא כמובן זוכרת שהוא מוקדש לה'.

כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית-ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר: כה וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת-הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר אֶל-עֵלִי:
וכששמואל גדל, חנה מקיימת את נדרה ומביאים את הנער על עלי.

כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל-ה': כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: כח וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּיהוּ לַה' כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':
לא ברור עם עלי זוכר את האירוע (שהיה לפחות שלוש שנים קודם לכן).

סיום ההפטרה הוא תפילתה הנפלאה של חנה שרבים מפסוקיה נהיו מטבעות לשון.

א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:
שמחתה של חנה ואושרה פורצים אלינו מהמילים. חנה לא מהססת אפילו לכנות את פנינה בתואר אויבתה.

ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּה' כִּי-אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹקינוּ: ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' (וְלֹא) [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:
כל מה שקורה בעולם הוא מהקב"ה. אנשים יכולים לדבר ולדבר אולם קביעת העלילה נעשית בסופו של דבר בידי הבורא.

ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ-חָיִל: ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:
רבים מפרשים זאת על חנה ופנינה. המדרש מספר שחנה אכן ילדה עוד שישה ילדים, ואילו בניה של פנינה הלכו לעולמם בנסיבות עלומות.

ו ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ז ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם: ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי ה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:
פסוק ו' מזכיר מאד את הפסוק מפרשת האזינו (דברים ל"ב לט): "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: " נראה שחנה הכירה את השירה. פסוק ח' מזכיר מאד פסוק הנאמר בתהילים והוא גם חלק מהבית הראשון בתפילת הלל.

ט רַגְלֵי (חֲסִידָו) [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ: י ה' יֵחַתּוּ (מְרִיבָו) [מְרִיבָיו] (עָלָו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

הפטרת יום ב' של ראש השנה
הפטרת היום השני של ראש השנה היא בספר ירמיהו פרק ל"א


ספר ירמיהו ידוע בעיקר בגלל נבואות הפורענות שלו. אולם אין להתבלבל נבואות פורענות מצויות אצל כל הנביאים וגם נבואות נחמה אפשר למצוא בכל נביא ועדיין יפה וראויה היא הפטרה זו ליום השני של ראש השנה שכאן היא עוסקת רבות בזיכרון ופסוקי הסיום שלה מופיעים כחלק מתפילת זיכרונות. הדגשתי את הפתיחות של הפרשיות השונות כולם פותחות במילים כה אמר ה' (מוטיב פתיחה שחוזר על עצמו רבות סביב פרקים אלו בירמיהו).

א כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל:
גם לאחר עונשי הגלות הקב"ה זוכר את תקופת עם ישראל במדבר והפסוק מזכיר לנו פסוק אחר מתחילת הספר (הנמצא עמוק בתוך פסוקי פורענות) :"הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". 

ב מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים:
נראה שפסוקים אלו מתכתבים עם הפטרות הנחמה בישעיהו ופרת הפטרת פרשת ניצבים אותה קראנו רק לפני מספר ימים בה מתוארת ציון ככלה העודה עדייה. קשרים לשוניים רבים יש בין הפטרות הנחמה בישעיהו לבין לשונו של ירמיהו.

ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: ה כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹקינוּ:
יש לשים לב כי הדברים מכוונים על אפרים, כלומר ממלכת ישראל ולא על ממלכת יהודה. פסוק ה' הוא פסוק חשוב. ירבעם בן נבט, מלך ישראל הראשון לאחר פיצול המלוכה, מנע עלייה לירושלים, על מנת לבסס את שלטונו. חזרת אפרים מהגלות תסמן גם את ביטול המחסומים (בפועל, הושע בן אלה,  מלך ישראל האחרון, ביטל אותם) ואת האיחוד המחודש של הממלכה.

ו כִּי-כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: ז הִנְנִי- מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: ט שִׁמְעוּ דְבַר-ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: י כִּי-פָדָה ה' אֶת-יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ:
גם המקומות הגיאוגרפים מוזכרים בישעיהו בהפטרת פרשת ניצבים ובפרט האיים הרחוקים. החידוש כאן הוא כי גם המתקשים בהליכה: הנכים והנשים ההרות יגיעו. הם יבואו בבכי, כנראה זכרון החורבן עדיין טרי.

יא וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב ה' עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד:
אולם אחרי שיבואו, הבכי יתחלף ברינה, והשפע הכלכלי והשגשוג, וכמובן ההתיישבות המחודשת בארץ המובטחת יניסו את היגון והאנחה.

יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם-ה':
ייתכן ואפשר לראות בפסוקים אלו מעין המשך להפטרת הנחמה האחרונה של פרשת ניצבים, הפטרה החוזרת על עיקרי הדברים ומסכמת אותם ואם רק היינו זקוקים לנחמה, הרי שהיינו יכולים להפסיק את הקריאה כאן. אבל גם במצב הזה עדיין יש מי שזקוקה לנחמה. זוהי רחל אמנו וחתימת ההפטרה היא בפסוקים הידועים.

יד כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:
הפסוק הבודד הזה מהווה פרשייה בפני עצמה. נראה שההפטרה חוזרת למעשה אחורה, או מתחילה נבואה חדשה לגמרי (לרוב פרשייות חדשות מתחילות עניין חדש). רחל מבכה את בניה שירדו לגלות, בין אם אלו בני אפרים ובין אם אלו בני יהודה.  מדוע פסוק זה הוא פרשייה בפני עצמה? הנביא מפריד את בכייה של רחל ונותן לו מקום בפני עצמו. הנחמה אינה כה מהירה. המענה והניחום יגיע, אבל לאחר זמן ולאחר המתנה. עוד יש להבין מדוע בכלל מתחילה פרשייה זו בביטוי כה אמר ה'. האם לא כולם שומעים את בכייה של רחל? מסתבר שלא. או בגלל שהארץ (הרמה) נותרה ריקה ושוממה מיושביה, רחל בוכה ואין מי שישמע אותה זולת הקב"ה, או כמובן הבכי שהוא ברומו של העולם, בעולמות העליונים, והקב"ה באמצעות הנביא מגלה לנו מעט מהמתרחש שם.


טו כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:


קבר רחל - 1912- ליאו קאהן ארכיון יד בן צבי
קבר רחל - 1912- ליאו קאהן ארכיון יד בן צבי

ואכן, פרשייה חדשה מתחילה ובה הקב"ה עצמו מנחם את רחל ומבטיח לה את ההבטחה הידועה ושבו בנים לגבולם, הבטחה אותה מתארת תחילת ההפטרה (וגם המשך נבואת ירמיהו שאינה חלק מההפטרה).




יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקי:יח כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: יט הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה':
כאן ממשיכה הנבואה לתאר את נאם ה' המזכיר את אפרים מתפלל וחוזר בתשובה על חטאיו. בדיוק כמו שכתב בפסוק החותם את מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" משתמש ירמיהו באותה לשון לתאר את בקשת אפרים, בקשה אותה הקב"ה מקבל בחיוב.


ונסיים בביצוע של החזן שמואל מלבסקי שהלחין את השיר הידוע (לא, זה לא של להקת הנחל).

השיר נהיה כל כך פופולארי והנה ביצוע של מקהלה מאינדונזיה (!!)


לדף הראשי של ראש השנה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה