אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת שופטים

הפטרת פרשת שופטים ממשיכה את נבואות הנחמה בספר ישעיהו בפרק נ"א יב - נ"ב יב. בנבואה זו תזהו הרבה מאד ביטויים שמופיעים בפיוט הידוע לשבת - "לכה דודי" והקבלות רבות לנבואות אחרות בישעיהו ונביאים אחרים.

יב אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:

הזכרנו את מדרג הניחומים. אם בהפטרת הנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, פתח הנביא "נחמו נחמו עמי..." הרי שבנבואה זו הנחמה מגיעה ישירות מאת הקב"ה.

יג וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:יד מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ:טו וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: טז וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה:

לאחר תאור החטאים מתואר תאור המצב של עם ישראל בגלות

יז הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה:יט שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:

פסוקים אלו מזכירים את דברי ירמיהו במגילת איכה (ג' מז): "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר".

כ בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת-ה' גַּעֲרַת אֱלֹקיִךְ:
ולאחר תאור המצב הקשה מגיעים דברי הנחמה

כא לָכֵן שִׁמְעִי-נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹקיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד:כג וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד-מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר-אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים:
מנהג ימי קדם היה להשקות הנידונים למוות בכוס יין המכיל רעל וכך טעמו של הרעל אינו מורגש והנידון המסכן לפחות שותה מעט יין. זוהי כוס התרעלה המוזכרת. המילה קבעת מופיעה בתנ"ך רק כאן ויש דמיון מסוים למילה גביע.

א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם (הִתְפַּתְּחִו) [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן:

ג כִּי-כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: ד כִּי כֹה אָמַר ה' אלוקים מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ:
כאן דווקא מוזכר אשור שהגלה את עשרת השבטים וזוהי גלות אותה ישעיהו מכיר. ישעיהו גם מכיר את מסעות סנחריב שבא להילחם בישראל ופרקים רבים בספר מתייחסים לכך. בבל, בה הייתה הגלות בפעול, אינה מוזכרת.

ה וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-ה' כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משְׁלָו) [משְׁלָיו] יְהֵילִילוּ נְאֻם-ה' וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:

ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקיִךְ: ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:
פסוק זה מזכיר ואולי אך מהווה מקור לפיוטו של רבי אלעזר הקליר אמן ישעך בא עם הפזמון החזור "קול מבשר מבשר ואומר" הנאמר בהושענא רבא.

ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם: י חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקינוּ:
אפילו שירושלים עוד במצב של חורבות, ברגע שהגאולה מתחילה אפשר כבר לפצוח ברינה. בוודאי בימינו כאשר ירושלים בנויה לתפארת ומכילה המון רב שיש להודות ולשבח על הטובה. עניין זה עולה כל שנה מחדש לגבי הצומות ובפרט לגבי ברכת נחם הנאמרת אך ורק במנחה של תשעה באב ומתארת את ירושלים כעיר חרבה שוממת ובזויה. יש כאלו המשאירים את הברכה כמות שהיא, יש כאלו האומרים ברכה אחרת לחלוטין ויש המוסיפים מילה אחת בלבד ההופכת את התיאור ללשון עבר.

יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':
גם פסוק זה מזכיר מאד פסוק ממגילת איכה (ד' טו): "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם-נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר". כאן הקריאה כמובן הפוכה, לאחר החזרה לארץ, הרי שהקריאה היא לטמאים לסור מעל מקום המקדש. אפשרות אחרת היא הקריאה לבני ישראל לצאת ממקום הגולה הטמא ולחזור לארצם.

יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

פסוק זה מזכיר פסוק אחר מישעיהו (נה - אותו קוראים בהפטרה לתענית ציבור) "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף". בני ישראל יצאו ממצרים בחיפשון וגם היציאה לגלות הינה תמיד יציאה חפוזה כאשר נאלצים להשאיר כמטע הכל מאחורה. אולם היציאה מהגלות תהיה יציאה שונה לגמרי, יציאה בנחת



לדף הראשי של פרשת שופטים

הפטרת פרשת עקב

הפטרת פרשת עקב היא ההפטרה השנייה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נמצאת בספר ישעיהו פרק מ"ט פסוק יד עד פרק נ"א פסוק ג'

יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי: 
ציון, ירושלים ועם ישראל, אומרים ומודעים לכך שה' עזב אותם, אולם אפילו גרוע מכך, ה' שכח אותם.
ועל כך עונה הנביא

טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: 
האם אשה יכולה לשכוח את תינוקה (עוללה)? וגם אם כן הרי הק לא שכח את עמו.

טז הֵן עַל-כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: יז מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: 
למעשה לא רק שה' לא שכח אלא שעם ישראל נמצא כל הזמן במחשבתו, כאילו חקוק על ידיו. פסוק י"ז הוא משפט שנאמר רבות בימינו אולם בצורה שגויה. כוונת הנביא כי המהרסים והמחריבים, שאינם מעם ישראל כלל, יצאו מארצם וזאת בניגוד למשמעות הרווחת כיום, בהם המהרסים והמחריבים הם חלק מהעם.

יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר-לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה: כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: 
הנביא מדבר על קיבוץ הגלויות וחזרה של העם לארץ ישראל. חזרת העם לארצו היא המאפשרת לארץ האבלה לחזור ולהתקשט בעם החוזר אליה כתכשיטים של כלה ביום חופתה. אמנם הארץ עוד חרבה ושוממה אולם אט אט הערים יבנו מחדש ויהיו צרות מלהכיל את העם (משברי דיור אינם עניין חדש מסתבר). כמות העולים תהיה מפתיעה לאחר מחשבה שהעם כולו גלה ואיננו.

כב כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי וְאֶל-עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קוָֹי: 

כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: כה כִּי-כֹה אָמַר ה' גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב:

א כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: ג אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם:
אמנם עברנו פרק, אבל הנביא חוזר לטענה הביסיסת המופיעה בפסוק הראשון של ההפטרה. לא ה' עזב את עמו אלא עוונות העם וחטאיו גרמו לגלות. מדוע באתי ואין איש שואל הקב"ה, כאשר נתן הזדמנות אחר הזדמנות לעם לחזור בתשובה, גם ברגעי הצרות כאשר המצב נראה אבוד. היש משהו שאינו בכוחו של הקב"ה?

בפסוקים הבאים קשה לזהות מי הדובר. האם זוהי אותה ציון המוזכרת למעלה? אפשר לקרוא כך אולם נראה כי כאן הנביא עצמו מדבר על חווית הנבואה שלו, נבואות שנתקבלו בזלזול ובדחייה ושלמרות זאת אינו חדל מנבואותו ומחובתו להביא את דבר ה' ולהוכיח את העם.
 ד ה' אלוקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: ה ה' אלוקים פָּתַח-לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: ו גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: ז וַה' אלוקים יַעֲזָר-לִי עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ: ח קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי-יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי-בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: ט הֵן ה' אלוקים יַעֲזָר-לִי מִי-הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: 

וממשיך הנביא את נבואת התוכחה המשולבת בנחמה.
י מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹוקיו: יא הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן:
שני פסוקים אלו כוונו לאותם אנשים שאינם רוצים לשמוע את דבר הנבואה אולם מיד לאחריה יבוא דבר ה' לחפצים בו

א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ג כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה: 

לדף הראשי של פרשת עקב