אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת אמור

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד מפסוק טו ועד סוף הפרק.

פרקי הסיום של ספר יחזקאל עוסקים במעין סיור מאורגן שעושה לו הקב"ה במקדש בתוספות נבואות על בית המקדש העתידי.  דברנו כבר בעבר (הפטרת שבת החודש) על כך שסדרי העבודה בספר יחזקאל שונים מאד מהכתוב בתורה ולא נהגו בבית שני. בתחילת פרקנו ובמהלך הסיור בבית המקדש מראה ה' ליחזקאל כיצד הכוהנים עצמם מתנהגים שלא כשורה. כוהנים אלא יודחו מעבודתם ולא יוכלו להמשיך בה, אבל משפחת כוהנים אחת היא יוצאת דופן ובה עוסקת ההפטרה. בפועל בתקופת בית שני, שימשו כוהנים מכל המשפחות והכוהנים הגדולים לא היו דווקא בני צדוק.

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים: 
זהו המקום השלישי (והאחרון) בספר יחזקאל בו מזכיר הנביא דווקא את בני צדוק. אנו מכירים את צדוק הכהן עוד מימי דוד ושלמה. ייתכן שהכוונה אליו ולזרעו אולם מאחר ועברה תקופת זמן של ארבע מאות שנה, יותר נראה לפרש על דרך המשל שכוהנים שהלכו בדרכו של צדוק (וגם לשמו יש משמעות) הם הכוהנים שימשיכו לעבוד בבית המקדש. לאחר שיבת ציון, נפסלו כוהנים רבים שלא יכלו להוכיח את ייחוסם ואולי סובבה ההשגחה את הדברים כך שהכוהנים שנדחו מהכהונה היו אלו שלא ראויים לה.

טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 
בגדי הכוהנים מזכירים את הידוע לנו מהתורה.

יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 
בגדי הקודש מיועדים רק לעבודה במקדש ויש לבצע הפרדה בין הכוהן כעובד במקדש ולבין הכוהן כאדם פרטי מחוץ למקדש שם אינו רשאי ללובש בגדים אלו.

כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
דין איסור הגילוח הוא דין חדש לכהנים שלא מצאנו אותו בתורה, בגמרא מובא שלהלכה על הכוהנים להסתפר (כנראה הכוונה להתגלח) פעם בשלושים יום. גם איסור אלמנה הוא חדש. לכהן (פרט לכהן גדול) מותר לשאת אלמנה וכך ההלכה כיום. פירוש המילים "כסום יכסמו" קשה המפרשים מעירים שיש דמיון לכוסמת ואולי מנסים להביא סוג של תסרוקת, אך פירוש ברור לא מצאתי.

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: 
תפקיד נוסף של הכוהנים הוא לשמש כשופטים. בוודאי בעניינים הקשורים לקדושה וטהרה אבל גם בשאר ענייני התורה והמשפטים.

כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: 
פרטים אלו מזכירים את הכתוב בפרשתנו

כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם ה' אלוקים:כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: 
הנביא חוזר שוב על כך שהכוהנים אינם מקבלים נחלה ולכן כל מחייתם הא מאת בני ישראל - אם זה חלקים מהקורבנות ואם זה מתנות הכהונה (תרומה, ביכורים ועוד). הנביא מדגיש שנתינת מתנות הכהונה מביאה ברכה למביא המתנה. הפסוק האחרון מדגיש את איסור נבילה וטריפה. אמנם כל אדם מישראל אסור באיסורים אלו אבל הכוהנים חייבים בהקפדה יתירה בנושא.



לדף הראשי לפרשת אמור

הפטרת יום העצמאות

הרבנות הראשית לישראל רצתה לשוות ליום העצמאות מעמד חגיגי ולכן תיקנה תקנות לנוסח תפילה ייחודי. ביום העצמאות אומרים הלל (מנהגים שונים האם להגיד בבוקר או בערב, בברכה או בלי), וכמו כן יש הפטרה ליום העצמאות וזאת למרות שאין קריאה בתורה (אלא אם יום העצמאות ביום חמישי, אבל אז הקריאה היא רגילה בהתאם לפרשת השבוע ואינה מיוחדת).
ההפטרה נקראת ללא ברכות והיא למעשה הפטרת שמיני של פסח, שנקראת רק בחוץ לארץ ואינה נקראת בארץ ישראל, אולם תוכנה מתאים מאד ליום העצמאות כפי שנראה.

ההפטרה מתחילה בספר ישעיהו פרק י' פסוק ל"ב ועד סוף פרק י"ב

לב עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בַּית) [בַּת-צִיּוֹן] גִּבְעַת יְרוּשָׁלָם:
חכמינו העכשויים דרשו פסוק זה למנהג הניפנוף במנגל המבוצע בעמידה על כל הר גבעה ויער. אולם הכוונה המקורית בהקשר הנבואה היא כי האויב של ישראל (כנראה סנחריב) כבר נמצא במרחק קרוב מאד לעיר ירושלים, מרחק הושטת יד. רק במצב מסוכן זה תבוא הישועה.

לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל:
הדימוי של האויב הוא ליער אדיר וחזק, אולם גם יער זה לא יעמוד בפני כוחו של הקב"ה. אפשרות אחרת להבין את הפסוק (וייתכן ששתי האפשרויות גלומות בו בעונה אחת) היא כי דווקא ישראל הם אלו שנמשלים ליער, אותו האויב גודע. אפשרות זו נדרשה בגמרא במסכת גיטין נו: כחלק מאגדות החורבן ובדברי רבן יוחנן בן זכאי שהעמיד פני מת כדי לצאת מירושלים ולבקש מאת אספאסיינוס. ריב"ז מכנה את אספסייאנוס שהיה אז שר הצבא בשם מלך וכאשפשייאנוס עונה לו שהוא חייב מיתה על כך, מסביר לו רבי יוחנן כי רק מלך יכול לכבוש את ירושלים: "דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון"

א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: 
ודווקא מהגזע שאולי כבר נראה גדוע וכרות, יצא חוטר חדש, צעיר, רענן וחיוני. חוטר המסמן את רוח ה', שלטון בצדק וביושר עם יראת שמים. נקל להבין את החיבור שנעשה בין פסוקים אלו ובין מדינת ישראל הצעירה שקמה שלוש שנים בלבד לאחר גדיעה וכריתה של היהדות באירופה.

ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן:ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: 
פסוקים אלו מוכרים ביותר והם המשל על חזון אחרית הימים, חזון השלום האמיתי וניצחון הטוב על הרע, שלום שאפשרי רק כאשר כל הארץ תדע את ה'.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר- מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: 
קיבוץ הגלויות הגדול לארץ ישראל הוא עוד מאפיין של מדינת ישראל הצעירה וגלי העלייה הגדולים שבאו לאחר הקמתה של שארית הפליטה מאירופה ומאות אלפי יהודים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם במדינות ערב.

יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם: 
אחדות עם ישראל היא מרכיב חשוב וחיוני בגאולה. ללא ספק יש לחברה הישראלית הרבה מה לשפר בתחום זה ולא נאריך בכך יותר.

יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: 
האחדות חשובה במיוחד מאחר ורק באחדות אפשר להתמודד עם העמים מסביב. אמנם כמה פסוקים קודם קראנו על חזון השלום האוטופי אבל כנראה שהדרך עליו ארוכה וקשה.

טו וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:טז וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
אפילו במצב של אחדות, צריך את הסיוע האלוקי, אבל הוא יגיע לאחר האחדות.


א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי: 
ולאחר קיבוץ הגלויות והחזרת העם לארץ, תתוקן הגלות הארוכה.

ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה:ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:
שני פסוקים אלו הם חלק מנוסח ההבדלה במנהג אשכנז. הפסוק הראשון מזכיר מאד פסוק דומה משירת הים.

ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:ה זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:ו צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:



הפטרת פרשת קדושים

בהפטרת פרשת קדושים מנהגים שונים בעדות ישראל.

מנהג אשכנז לקרוא את סיום ספר עמוס פרק ט' מפסוק ז' זוהי נבואת נחמה לבני ישראל.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
האם הביטוי בני כשיים הוא כינוי חיבה או כינוי גנאי? כנראה שכינוי גנאי. כוש הוא מבני חם בן נוח המקולל. גם ההשוואה שעושה הנביא בין ישראל לפלשתים וארם אינה נראית מחמיאה ונראה כי כוונתה לומר כי אין משהו מיוחד בבני ישראל. אולם מהמשך ההפטרה נראה שדווקא יש יחס מיוחד לבני ישראל ולכן ייתכן שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק כתמיהה. האם כבני כושיים אתם לי? וזאת למרות שלכאורה נראה שאין הבדל בין ישראל לשאר העמים
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-ה': 
וכאן נמצא ההבדל, ממלכות רבות קמו ונפלו - כל עמי כנען הקדומים. עמון מואב הארמים והאשורים ועוד, אבל עם ישראל ממשיך להתקיים.
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: 
איזה משל יפה. עם ישראל הא עם קטן ולמרות שהוא תמיד נמעך בין העמים שמסביבו הוא מצליח לעבור דרך החורים הקטנים ביותר ולא ליפול לארץ ולהירמס לחלוטין.
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: 
וכמו בכל נבואת אחרית הימים, הנביא פותח קודם כל בגורלם המר של הרשעים.
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: 
ורק לאחריה את גאולת הנותרים
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' עֹשֶׂה זֹּאת: 
ומכאן עד לסוף הפרק חלקה העיקרי של נבואת הנחמה
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקיךָ:
השפע הכלכלי יהיה רב. עוד בטרם יסיימו לקצור את התבואה כבר יגיע עת החריש. עדיין ידרכו ענבים בגת כאשר יגיע כבר הזמן לזרוע שוב. עד כדי כך תהיה הברכה ביבולים. הערים החרבות ייבנו מחדש ועם ישראל לא יגלה יותר מארצו.


מנהג ספרד ותימן לקרוא פרק כ' ביחזקאל (בהבדלים בנקודות ההתחלה והסיום), שמזכירה בסגנונה ובתוכנה את הפטרת אחרי מות והיא נבואה קשה.

מנהג תימן להתחיל את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק ולמנהג ספרד רק מפסוק ב'.
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִּׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:
שימו לב לתאריך: י' באב.הכללת הפסוק גם יוצרת מסגרת ברורה יותר לפסוק ג' המופיע בהמשך

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ג בֶּן-אָדָם דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 
משלחת הזקנים הבאה אל יחזקאל עומדת לקבל תשובה קשה.
ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ז וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אנו שומעים על כל האירועים האלו בתדהמה. בתורה אנו לא מוצאים שום דבר מזה. נהפוך הוא, העם מאמין כי ה' בא לפקוד אותם. לא שמענו כמעט על מצוות טרם היציאה ממצרים (פרט למצוות קורבן הפסח ואולי גם ברית המילה). אמנם עבודה זרה אסורה בציווים שנאמרו לאבות, וגם כאחת משבע מצוות בני נח אולם אנו קודם מתן תורה ולעם ישראל יש בהחלט נסיבות מקלות.

י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: 
הפסוק נראה כמו ציטוט של ויקרא י"ח ה' - פסוק מפרשת אחרי מות הסמוכה לקדושים - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
גם כאן ציטוט של מקורות שונים בתורה, למשל שמות ל"ב יז: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:"

יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר- יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: 
כקוריוז שימו לב לכך ששתי פרשות רצופות נמצאות בפסוק אחד בסדר הפוך (במדבר בחוקותי). גם בתורה לא מצאנו מקרים רבים של חילול שבת. מקרה אחד היה של אנשים שיצאו ללקט מן ביום השביעי ומקרה אחר היה של מקושש עצים. משני מקרים אלו לכתוב שחיללו שבת מאד? הדבר תמוה.

יד וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:טו וְגַם-אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי- הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:
מנהג תימן לעצור כאן (באופן כללי פסוקים המסתיימים במשהו טוב הם מעין "נקודת יציאה" לסיום הפטרה).
אולם נראה שלמרות הנוסח החיובי משהו ושבח ארץ ישראל, כוונת הנביא היא לרמז על חטא המרגלים שאירע לפי המסורת יום קודם לבוא הזקנים אל יחזקאל


טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ:יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: 
בשני פסוקים אלו מסכם הנביא את טענות הקב"ה. ויתרתי לעם ישראל במצרים, ויתרתי לעם ישראל במדבר.

יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל-תִּטַּמָּאוּ:
יט אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: 
נראה שיש כאן חזרה על הפסוקים הקודמים. אולי בגלל הדגש הרב על מצוות השבת שנאמרה פעמים רבות בתורה, ניתן אולי לפרש שהאמירות הראשונות היו קודם מתן תורה, לאחריהן במתן תורה והאמירות הנוספות לאחר חטא העגל.

ההפטרה מסתיימת אולם נבואת יחזקאל מפרטת את מעשיהם הרעים של בני ישראל ובעיקר את חילול השבת (העברה חוזרת על עצמה דור אחרי דור) ואת העונש על כך.


לדף הראשי של פרשת קדושים

הפטרת פרשת אחרי מות

"רבי אליעזר אומר אין מפטירים בהודע את ירושלים" (מסכת מגילה פרק ד' משנה י').דבריו של רבי אליעזר מתייחסים לפרק ט"ז בספר יחזקאל הנפתח בפסוק זה ודעתו התקבלה באופן חלקי. רק מנהג תימן הוא לקרוא פרק זה כהפטרה לפרשת שמות עליה עמדנו בעבר.

הפטרת פרשת אחרי מות היא הפטרת "הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט" בספר יחזקאל פרק כ"ב וגם פסוק הפתיחה שלה כולל לשון הודעה דומה ונראה שלפי דעת רבי אליעזר גם אותה אין לקרוא, אך כאן דעתו לא התקבלה. זוהי הפטרה קשה במיוחד המתארת את חטאי ירושלים בצורה חריפה ביותר.
ההפטרה הינה נדירה מאד. ברוב השנים פרשות אחרי מות וקדושים מחוברות וממילא קוראים את הפטרת פרשת קדושים. גם בשנים מעוברות בהן הפרשות נפרדות, פעמים רבות אחת מהפרשות היא שבת הגדול, שבת ראש חודש או שבת ערב ראש חודש (אייר) וגם אז קוראים את הפטרת פרשת קדושים.
למעשה המנהג הנכון יותר הוא שבשנים הנדירות בהן קוראים את שתי הפרשות לקרוא בפרשת אחרי מות את ההפטרה שכיום מופיעה לפרשת קדושים ("הלא אתם כבני כושיים") ובפרשת קדושים  הפטרה זו (בבחינת לקרוא קודם את הדבר הטוב). לפי מנהג זה פרשות אחרי מות-קדושים הן המקרה החריג שבפרשות מחוברות קוראים את הפטרת הפרשה הראשונה. צפו לבלבול אצל הגבאים בבית הכנסת שלכם, אבל רק בשנת תשפ"ד. הפעם האחרונה בה קראו הפטרה זו הייתה בשנת תשנ"ז ! (הסבר מפורט מופיע בסטטיסטיקות לפרשת אחרי מות).

אז יש לנו תשע שנים להתמודד עם תוכן ההפטרה אולם למרות זאת החלטתי לכתוב על הסדר ולכלול גם אותה, למרות שהתוכן מדבר בפני עצמו ואין לי כמעט מה להוסיף. דברי הקב"ה שנמסרו ליחזקאל מדברים בפני עצמם. קחו אוויר עמוק לנשימה. זה לא הולך להיות קל.


א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת-עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל-תּוֹעֲבֹתֶיהָ: 
המילה התשפוט היא מילת שאלה אולם המילה הודעתה היא מילת ציווי, אך אולי היא המשך של השאלה בחציו הראשון של הפסוק. האם יש לנו כאן שאלה רטורית או ציווי ליחזקאל?

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלוקים עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה:ד בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד-שְׁנוֹתָיִךְ עַל-כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ה הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ-בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: 
עד כאן תוארו חטאים של שפיכות דמים ועבודה זרה.

ו הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם:ז אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ:ח קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ:ט אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם וְאֶל-הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ:י עֶרְוַת-אָב גִּלָּה-בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ-בָךְ:יא וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת-כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת-אֲחֹתוֹ בַת-אָבִיו עִנָּה-בָךְ:יב שֹׁחַד לָקְחוּ-בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה' אלוקים: 
בפסקים מופיעים כל העברות החמורות שבתורה: שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות. אבל לעברות אלו מצטרפות גם עבירות שבין אדם לחברו - שוחד, רכילות, עושק גר ויתום. ההבחנה בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו היא מעט מלאכותית. כל המצוות הן מה'. אי אפשר להחזיק באלו ולא באלו. כולן נובעות מאותו מקור וכאשר שוכחים את ה' (פסוק י"ב) עוברים על כל המצוות כולל אלו שכיום נראות לנו כמצוות שכליות וברורות מאליהן.

יג וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל-בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל-דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ:יד הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:טו וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ:טז וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה':
פסוקים קצרים אלו מדברים כמובן על עונש הגלות שכבר החל בימי יחזקאל והיה עתיד להגיע לשיאו לאחר חורבן בית המקדש, אולם אולי אפשר למצוא מעט נחמה בפסוק האחרון שלאחר כל הצרות תיתום הטומאה מעם ישראל והם יחזרו להכיר את ה'.

מדוע בכלל הובאה הפטרה כה קשה מלכתחילה? הקשר לפרשת אחרי מות ברור. פרק י"ח בויקרא פותח כך:
ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':
ולאחריו מגיעה רשימה של עברות גילוי עריות שהוזכרו בפסוקי ההפטרה. בהמשך ספר ויקרא מופיעות גם המצוות החברתיות שעל אי קיומן טוען ה', ובעיקר בסוף הפרק בו נאמר: "כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:"
מטרת ההפטרה להראות שהגלות בעיקרה אינה עקב החלטות הכושלות של המלכים אלא שלסיבות הארציות והגלויות לכולם יש גם את הפוליטיקה השמיימית שלרוב נסתרת מהבנתנו.


לדף הראשי של פרשת אחרי מות

הפטרת פרשת מצורע

הפטרת פרשת מצורע היא במלכים ב' פרק ז' מפסוק ד' ועד סוף הפרק.

המצב בשומרון קשה ביותר. העיר במצור והרעב כבד. אין מה לאכול. הנה כך מתואר המצב (בפרק ו'): "כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (חִרְייוֹנִים) [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף:" שימו לב לצורת הכתיב והקרי. הכתיב - בסוגרים עגולים) הוא בדיוק מה שאתם חושבים אולם הקרי - בסוגרים מרובעים - המילה אותה קוראים שונה, מאחר והמילה הכתובה קשה מדי. דרך אגב, את הגללים לא אכלו אלא קיוו למצוא בהם מעט גרעיני תבואה שלא נתעכלו ושלאחר שטיפה ראויים למאכל. גם בהמשך מופיעים תיאורים קשים והמלך בייאושו מנסה להוציא להורג את אלישע (בדומה לרדיפתו של אחאב לאחר אליהו - ראו הפטרת פרשת כי-תשא). אלישע כמובן ניצל ומנבא שתוך יום אחד המזון יהיה בשפע ומחירו יהיה אפסי. נבואתו זוכה לזלזול בידי שלישו של המלך. אלישע עונה לו שהוא יראה בעיניו את הנס אבל לא יזכה לאכול ולהנות ממנו.


ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ:
בנביא לא מפורש מי היו ארבעת המצורעים אולם חז"ל פירשו כי אלו היה גיחזי ושלושת בניו (שחלו בצרעת מאחר וסייעו בידו). כזכור גיחזי נחלה בצרעת לאחר ששיקר לנעמן על מנת לקבל ממנו כספים, כפי שהבאנו בהפטרת פרשת תזריע. המצורעים נחשבים לטמאים ואסור להם לשבת בתוך העיר. אולם גם מחוץ לחומות אין להם מה לאכול והם מחליטים לעשות צעד של ייאוש.

ד אִם-אָמַרְנוּ- נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
לשיטתם עדיף להיות עבד חי בארם מאשר למות ברעב. ואם ארם יהרגו אותם, הרי ממילא הם ימותו ברעב ולכן אין להם מה להפסיד.

ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ:
המילה נשף מתארת בימינו חגיגה גדולה אולם משמעותה במקרא היא שעת לילה מאוחרת מאד (אולי השעה בה הנשף כבר הסתיים מזמן ומרכבתה של סינדרלה חוזרת להיות דלעת). להפתעתם מחנה ארם נטוש והם לא מוצאים בו איש.

ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ- מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם:
הנביא פותח לנו חלון לאירועי הלילה שאינם ידועים כלל לאותם ארבעת מצורעים. אנשי ארם דימו לשמוע קולות רבים וחשבו שמלכים אזוריים מצפון ומדרום באים עליהם בתנועת מלקחיים. כל מה שנשאר להם לעשות הוא לברוח מזרחה ולחצות את הירדן. במנוסת הבריחה כמובן שהם לא לקחו עימם דבר. כך אנו נחשפים לנס הגדול שעשה ה' לישראל, שאפילו לא ידעו על כך.


ח וַיָּבֹאוּ- הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
ארבעת המצורעים נכנסים לאוהל וקוד כל אוכלים ושותים ואחר כך גם מתפנים לדאוג לעתידם הכלכלי ורצוי משני אוהלים שונים.

ט וַיֹּאמְרוּ- אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
אבל לאחר שדאגו לעצמם הם נזכרים שיש עיר שלמה מורעבת ואסור להם לחכות עד אור הבוקר אחרת יבוא עליהם בתלונות. הם מחליטים לחזור ולהודיע את הבשורה בעיר.
י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה: יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
רק שוער העיר נשאר ער על משמרתו. לא נראה שבעיר חששו ממלחמה עם ארם אלא שהמצור היה מיועד לכך שעקב הרעב הם ייכנעו. למרבה הפלא ובנגיוד לסיפורים רבים בהם הודעות חשובות כגון אלו לא הגיעו ליעדן, מחליטים השומרים להעיר את המלך משנתו (דבר שלרוב אינו מומלץ)

יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בַהשָּׂדֶה) [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא: יג וַיַּעַן- אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-(ההֲמוֹן) [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בְּהחָפְזָם) [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:
המלך חושש ממלכודת הנועדה לפתות אותו לפתוח את שערי העיר ולצאת ממנה ולהשאיר את העיר חשופה (השוו למלחמת יהושע בעי). ההצעה היא פשוטה, לשלוח כח גישוש לקבלת תמונת מודיעין מדויקת יותר. הכח צריך להיות מספיק גדול שהוא כבר יפתה את ארם להילחם בו (בניגוד לכח קטן בו ארם לא ילחמו על מנת שישמש כפיתיון) אולם בכל עיר נשארו רק חמישה סוסים ושני רכבים. כח הגישוש חוזר ומאשר כי המחנה נטוש ואין סכנה.

טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִ-י סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה':יז וְהַמֶּלֶךְ- הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: 
תארו לעצמכם את ההמולה והלחץ. כולם רעבים בטירוף ושומעים שיש מזון רב במרחק קטן (שלא לדבר על ערימות של כסף וזהב).  כולם מנסים לצאת דרך שערי החומות. המלך מפקיד את השליש לעשות מעט סדר בבלגן אולם השליש נמחץ ומת. ובינתיים בבורסת המזון השערים קורסים, ממצב של ספסרים המוכרים סחורה סוג ד' במחירים מופקעים, נרשם מצב של מוכרים בלבד. לא סביר שלצבא ארם היו כמויות גדולות כל כך של מזון. לרוב צבאות זרים פושט בזזו את השדות סביב העיר (שהייתה במצור) אבל הסתלקות הצבא מסמלת שהמשאבים שוב יהיו שייכים לעיר ויגיעו אליה וכך המחירים יורדים (ובפרט שאף אחד לא יהיה מוכן לאכול יותר צואת יונים).

יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסֳאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹקים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:כ וַיְהִי-לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:
אמנם אלישע הנביא לא ניבא את מותו של השליש במפורש, אלא רק שלא יזכה להנות מהנס, וגם לא ניבא איך זה יקרה אבל מצוין כאן במפורש שמעבר לסיבת המוות הארצית והמובנת (הירמסות תחת רגלי ההמון וייתכן והיו עוד הרוגים כפי שראינו לאסוננו שקורה באירועים דומים בהם נוצר דוחק), מותו של השליש הוא מסיבה אלוקית. כדאי לעיין מעט בדברי השליש ומה היה חטאו. ביטויים דומים של פקפוק מצאנו כבר במקומות שונים ואפילו אצל משה רבנו עליה השלום שחלילה לנו לחשוד בו שעבר עבירה. השוו לבמדבר י"א: "כא וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
מכאן אנו לומדים שדברי השליש עצמם לא היו הסיבה לעונשו החמור. הדברים נאמרו מתוך מצוקה נוראית של רעב ואינם מצדיקים עונש. עונשו בא על כך שהיה שותך לניסיון ההריגה של אלישע ובמקום לפנות ישירות אל ה' ולחזור בתשובה העדיפו להרוג את השליח - הנביא.

בזיזת מחנה ארם
בזיזת מחנה ארם - לויקן קאספר - 1712



לדף הראשי של פרשת מצורע

תפזורת לפרשת תזריע ומצורע

בתפזורת הבאה לפרשות תזריע ומצורע הוטמנו מילים מהפרשה.
נסו למצוא את המילים עם או בלי היעזרות ברשימה המצורפת

תפזורת לפרשת תזריע מצורע
תפזורת לפרשת תזריע מצורע

חידות לפרשת תזריע
חידות לפרשת מצורע
לדף הראשי של פרשת תזריע
לשף הראשי של פרשת מצורע

הפטרת פרשת תזריע

הפטרת פרשת תזריע היא במלכים ב' פרק ד' מ"ב ועד פסוק י"ט בפרק ה' ועוסקת בנביא אלישע אליו התוודענו מעט בהפטרה לפרשת וירא.

שלושת הפסוקים הראשונים מהווים הקדמה. רק לקראת סוף קריאת ההפטרה נבין את נחיצותם של פסוקים אלו.

מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא- לְאִישׁ הָאֱלֹקים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: מג וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכוֹל וְהוֹתֵר: מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה': 
איש בא לאלישע ומביא לו לחם ביכורים משעורים, וכנראה הימים הם אותם ימים בשנה בהם אנו נמצאים כעת בין פסח לשבועות. ייתכן ואת מנהג הביכורים שהיה צריך להביא למקדש לכהנים לא יכלו שבטי ישראל לקיים בגלל שנמנע מהם לעלות לירושלים והם הביאו את הביכורים לנביא במקום. עשרים לחם אינה כמות מעטה ובוודאי שעשרים ככרות לחם של ימינו יספקו סעודה סבירה למאה איש (חמש פרוסות של לחם אחיד חתוך). כנראה מדובר על ככרות קטנים, אולי לחמניות. הבה נעשה חישוב קל. מהלשון של אכילה והותרה אפשר להבין כי כל אחד אכל לפחות את הכמות המינימלית הדרושה לברכת המון. כמות זו המכונה בהלכה, כזית, היא של כ-30 גרם. אם כך משקל כל לחם הוא כ-150 גרם. בכל אופן מפסוקים אלו ומסיפורים דומים בתחילת פרק ד' רואים כי המצב הכלכלי לא היה קל וכי המזון היה מצומצם מאד.

פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. נעמן חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשת תזריע.
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע:
נזכיר שוב כי הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו (מחלה שזוהתה בידי הנסן וכיום יש לה תרופה יעילה ביותר. עוד על הצרעת ראו במאמר הבא: הצרעת). הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית עור הבאה על עבירות שונות - לשון הרע, גאווה ועוד וגם התרופה לה אינה תרופה טבעית. נעמן חולה בצרעת, סיבתה לא מפורשת אולם נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי. הוא אינו מבין שהוא כלי בידי ה' לתת ניצחונות למלך ארם ומייחס את כל הצלחתו לעצמו. כמו רבים, נעמן לוקה בחטא ההיבריס שהוא חטא קדום ביותר.

ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן: 
ארם וישראל לרוב נלחמו זה בזה אולם באותה תקופה הייתה מעין הפסקת אש מתוחה עם פשיטות מקומיות מוגבלות שהוכלו על ידי שני הצדדים ולא הובילו להתפתחות עימות כולל. עם הניסוח נשמע לכם כנלקח ממהדורת החדשות האחרונה, הרי שבהחלט אין חדש תחת השמש. מטרת הפשיטות הייתה לזכות ברכוש ולשבות עבדים ואפילו ילדים.

ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ- וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים: 
הנערה הקטנה מספרת לגבירתה (וכנראה כבר התייאשה מכך שיפדו אותה והייתה בשבי שנים מספר) שבשומרון יש נביא בעל יכולות לריפוי חולים. בפרק ד' מופיע סיפור האשה השונמית שאלישע החייה את בנה (הפטרת פרשת וירא). כנראה המעשה עשה לו כנפיים למרות שארע בחדרי חדרים. ומי שמסוגל להחיות מתים בוודאי יכול לרפא צרעת. נעמן כנראה מיואש ומוכן לנסות כל דבר (גם תופעה מוכרת מימינו) ואפילו לשלם על כך בכמות כסף עצומה. אולם לנעמן ולמלך ארם טעות בסיסית. הם שולחים ספר ואת התשלום על השירות למלך ישראל. טעותם היא בכך שהם חשבו שהנביא הוא משרתו של המלך - בדומה לחרטומים של פרעה, וכדי להגיע אליו צריך לפנות (ולשלם) למלך והוא זה שאומר לנביא מה לעשות. כמובן שהם לא הבינו שנביא אמת אינו מחויב כלל למלך אלא ההיפך הגמור. הנביאים לא היססו להתעמת עם המלכים. נביאי החצר היו לרוב נביאי שקר מלחכי פינכה.


ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ז וַיְהִי כִּקְרֹא- מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי: 
כנראה בספר כלל לא היה כתוב שאלישע צריך לרפות את נעמן. למלך ארם זה ברור אבל למלך ישראל זה לא ידוע והוא מגיב בהיסטריה. אין תרופה לצרעת וכיצד יוכל הוא לרפא את נעמן. זה נראה תכסיס שידרדר את המצב למלחמה בתקופה בה ממלכת ישראל חלשה. שימו לב לכך שהצרעת היא מחלה המוגדרת כסוג של מוות ואכן ידועים דברי חז"ל מצורע חשוב כמת.


ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹקים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: 
כיצד שמע אלישע מה שקרה בארמון? כפי שאמרנו, גם מה שקורה בחדרי חדרים בסוף יוצא החוצה - עוף השמים יוליך את הקול. או שאלישע גילה זאת בנבואה. אלישע לא מוטרד כלל. הוא יודע שיש הזדמנות אדירה לבצע קידוש ה' ואולי גם לסייע ליחסים המדיניים של ממלכת ישראל. את סיום הפסוק מייחסים לרוב לנעמן. קודם כל שארם ידעו שיש נביא ויש אלוקים בישראל, אולם גם בישראל עצמה צריכים לדעת זאת וקידוש ה' מכוון גם פנימה כלפי ממלכת ישראל.


ט וַיָּבֹא נַעֲמָן (בְּסוּסָו) [בְּסוּסָיו] וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:
כבר הזכרנו שנעמן גאוותן והנה הוכחה נוספת. הוא מגיע עד פתח הבית ואפילו לא יורד מסוסו. הוא מצפה שאלישע יגש אליו. בעיני עולה מיד תמונת פגישתו של הרצל עם הקיסר וילהלם (על תמונת הפוטומונטאז' תוכלו לקרוא בויקיפדיה) המציגה מעמד דומה.

י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:
אלישע משחק היטב את המשחק. בימינו היינו אומרים שהוא לא מוכן לצאת פראייר. הוא אפילו לא טורח לצאת מביתו אלא שולח שליח עם הוראות. להמחשת העניין, תדמיינו שמזכיר המדינה של ארצות הברית בא אליכם. אבל אלישע במקרה זה הוא מייצגו של הקב"ה שכמובן עליון על כל אדם.

יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר- הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-ה' אֱלֹקיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצוֹרָע:
נעמן בהחלט מעוצבן. אבל לא רק מהתשובה ומהעצה של אלישע אלא קודם כל מההתנהגות. כפי שאמרנו, נעמן לא מבין איך עובדת הנבואה והוא מצפה לפגוש קוסם מכשף ורופא אליל. כזה שיצא אליו החוצה יעשה קולות ותנועות מוזרות, ילחש לחשים וירקח שיקויים. כל זה לא קורה. הוא מקבל קוויטלא (פתק) קטן עם הוראות ללכת לטבול בירדן שבע פעמים.

יב הֲלֹא טוֹב- (אֲבָנָה) [אֲמָנָה] וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:
ומה יעזור לו לטבול? הוא מתרחץ כל יום ובנהרות גדולים (אנו מדברים על חלקו של הירדן היוצא מהכינרת, אולי החלק המכונה גאון הירדן שהיה בהחלט נהר מכובד טרם נסכרו של מקורותיו בידי סכר הירמוך וסכר דגניה עד כי לא נותר בו אפילו זילוף דק). כנראה נהר אמנה המוזכר הוא נהר הברדה החוצה את דמשק שגם הוא אינו נהר גדול במיוחד, וקצר בהרבה מהירדן.

יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:
צורת הפנייה של העבדים משונה מעט. מדוע הם קוראים לו אבי ולא אדוני? נראה שגם כאן יש רמז כלשהו לגאוותנותו של נעמן. בכל אופן הם משכנעים אותו לטבול בירדן שכנראה היה סמוך למקומו של אלישע, בבחינת אם אתה כבר כאן אז תטבול, אם לא יועיל לא יזיק.

יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:
איזו הפתעה. סביר להניח שנעמן גם לא הבין מה ההבדל בין טבילה אחת לשבע טבילות ושמיד לאחר הטבילה הראשונה בה לא קרה דבר, התעצבן נעמן והיה כל פעם צריך לשכנעו מחדש לטבול פעם נוספת ובפרט אחרי שש טבילות בהן לא קרה דבר. אבל כשטבל בפעם השביעית ועלה מן המים נרפא לגמרי מצרעתו.

טו וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:
נעמן גם נרפא מהצרעת וגם קצת מחטא הגאווה והוא מוכן להודות בטעותו. איזו התקדמות. הוא חוזר אל איש האלוקים, הוא יורד מהסוס ועומד לפני הנביא וחולק לו כבוד והוא כבר מכיר בעליונותו של ה'. אכן קידוש ה'. למרות שכבר נשלח תשלום רציני ביותר למלך ישראל (שלא נודע מה עלה בגורלו), נעמן רוצה לשלם גם לאלישע, וביד נדיבה.

טז וַיֹּאמֶר חַי-ה' אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן: 
אלישע מסרב בתוקף לקבל תשלום. תשלום יהפוך אותו לדומה לאותם מכשפים ורופאי אליל. אין לו רצון בכך וכל מטרתו היא לקדש שם שמיים. הרי הסיפור על הנביא שריפא צרעת ולא מוכן לקחת תשלום עבור זה יעשה רושם הרבה יותר גדול מאשר סיפור על כך שנעמן עבר בין רופאים ומכשפים שונים ובסוף מצא מישהו שהצליח לרפא את מחלתו. כעת מובנים שלושת הפסוקים הפותחים את ההפטרה. למרות המצב הכלכלי הדחוק מאד והאפשרות להרוויח הון עצום שיאפשר לאלישע ולכל חבורת תלמידיו פרנסה בשפע, אלישע מסרב.

יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה- עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַה': יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית-רִמּוֹן- לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח- נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה: 
נעמן מבין את המחווה ומתרגש ממנה מאד. הוא מבקש רשות לקחת חול ואדמה מאותו המקום לבנות מהם מזבח בביתו בו הוא יוכל להקריב קורבנות לה'. הוא גם מתחייב לעזוב את כל העבודה הזרה האחרת שהוא עובד. פסוק י"ח מראה את נעמן השרוי בבלבול ובהתרגשות עצומה. שימו לב לניסוח המוזר. הוא כבר מתנצל מראש שלמרות שהבטיח שלא יעבוד עבודה זרה לפעמים יש לו חובות מתפקידו בהם הוא אנוס להיות ליד המלך בעת ביצוע עבודה זרה ולהשתחוות לה גם. התירוץ נשמע מגומגם ומראה על הבלבול של נעמן אבל גם על כנות מסוימת שלו.



יט וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת-אָרֶץ:  
אלישע אינו מעוניין להיכנס לנושא בהרחבה ומשחרר את נעמן לדרכו בברכת לך לשלום.

ההפטרה מסתיימת כאן אולם אני ממליץ מאד לקרוא את המשך פרק ה'. גיחזי משרת אלישע מצטער על כך שאלישע לא ניצל את ההזדמנות להרוויח מעט כסף, רודף אחרי נעמן, משקר לו ובשם אלישע מבקש תשלום עבור כמה מהנערים (לפחות לא עבור אלישע עצמו). התרמית מתגלה ואלישע מקלל את גיחזי שצרעת נעמן תעבור אליו.

בפינת האומנות שתי תמונות, שתיהן מציגות את נעמן החוזר אל אלישע לאחר שנרפא ומנסה לשלם לו. שימו לב בשתי התמונות לגיחזי העומד מאחורי אלישע או בחלון מעל ונדהם מסירובו של אלישע לקבל תשלום. התמונה הראשונה מתוך הספר דמויות בתנ"ך שיצא בשנת 1728
אלישע דוחה את מנחת נעמן
אלישע דוחה את מנחת נעמן- דמויות בתנ"ך 1728
התמונה השנייה של הצייר ההולדני למברט יעקובס Lambert Jacobsz והיא נמצאת במוזיאן הרמיטאג'. התמונה משנת 1620~.
אלישע דוחה את מנחת נעמן
אלישע דוחה את מנחת נעמן- Lambert Jacobsz - 1620~ - מוזיאון הרמיטאג' סנט פטרסבורג


לדף הראשי לפרשת תזריע

הפטרת פרשת שמיני

הפטרת פרשת שמיני היא בספר שמואל ב' פרק ו' וחלק מפרק ז' (למנהג אשכנז). ההפטרה היא אחת מההפטרות הארוכות.


א וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת-כָּל-בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: 
ארון ה' נמצא כבר שנים רבות בבית אבינדב בגבעה. הארון הוצא על ידי בני עלי כאשר בני ישראל נלחמו בפלשתים (ראו שמואל א' פרק ד), אולם בני ישראל הפסידו בקרב וארון הברית נלקח. לאחר שנגרמו לפלישתים נזקים רבים הם החזירו את הארון (למעשה שלחו אותו לשטח בני ישראל) והארון הגיע לאחר כמה תחנות לביתו של אבינדב. כעת רוצה דוד להעלות את הארון לעירו - ירושלים.

ג וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:ד וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: 
אנו יודעים מספר במדבר שיש דרך מסוימת בה נושאים את הארון. קודם כל הוא חייב להיות מכוסה בבד על ידי הכהנים, אבל כנראה שהכיסוי אבד במהלך הזמן. לאחר מכן את הארון נושאים עם בדיו בידיים ולא על עגלה וזאת על ידי לויים משבט קהת. כאן נושאים את הארון בצורה שונה בעגלה וגם היא נהוגה על ידי בני אבינדב שאיננו יודעים אם הם היו כהנים או לויים.
למעשה הדבר כן ברור ומופיע בצורה מפורטת ביותר בספר דברי הימים פרק טו (ועד פרק יז). דוד מינה כהנים ולויים לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה והסיפור שם מפורט מאד. לא נערוך השוואה בין הסיפורים ואתם מוזמנים לקרוא לבד.

ה וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצְלִים: 
העלאת הארון הייתה אירוע חגיגי וככזה דוד הוביל את שיירת הריקודים. אולי בכך היה מעט חוסר רצינות שהוביל לאסון המתואר בפסוקים הבאים

ו וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:ז וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים:ח וַיִּחַר לְדָוִד עַל- אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
נראה שעוזה חשב שהארון עומד ליפול מהעגלה וניסה להחזיקו. הקשר להפטרת שמיני ברור ביותר ומותו של עוזה מזכיר את מותם של בני אהרון.

 ט וַיִּרָא דָּוִד אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' : 
דוד מפחד להמשיך במסע העלאת הארון

י וְלֹא-אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת-אֲרוֹן ה' עַל-עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד-אֱדֹם הַגִּתִּי:יא וַיֵּשֶׁב- אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת-עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-בֵּיתוֹ: 
וכנראה משאירים את הארון במקום הראשון האפשרי בדרך ואפילו אצל מישהו שאינו מעם ישראל.

יב וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת-בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל- אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: 
לאחר שדוד שומע כי עובד אדום התברך בגלל שהארון אצלו מחליט דוד להעלות שוב את הארון.

יג וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:
הפירוש המקובל הוא כי כל שישה צעדים זבחו שור ומריא אבל פירוש זה לא כל כך הגיוני. מעבר לכמויות הבלתי נתפסות של הבקר, הקרבה כזו לוקחת זמן רב והמסע היה אורך כמה שנים. נראה שההקרבה הייתה באופן חד פעמי אחרי מספר צעדים כאשר ראו שאפשר להתקדם ולא קרה שום דבר.

יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:
דוד מתנהג קצת כמו כהן ולובש בגדי כהונה (אפוד בד).

טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: 
בשני הפסוקים האחרונים חוזרים שלוש פעמים על המילה "ודוד" כדי להראות עד כמה דוד היה פעיל בהעלאת הארון.

טז וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: 
חדי השמיעה אולי כבר יזכרו בפעם הקודמת שהופיעה בתנ"ך המילה נשקפה. זה היה בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא ובשירת דבורה מופיע כי אם סיסרא נשקפה מבעד לחלון והמתינה לבנה. אולי יש כאן כבר רמז מטרים לכך שמשהו לא טוב עומד לקרות. גם ההצגה של מיכל בתור בת שאול ולא בתור אשת דוד אינה מרמזת טוב. מיכל בזה לדוד. מדוע מלך ישראל צריך להתנהג בצורה של ליצן? אמנם מיכל בזה לדוד בליבה ולא מלגלגת עליו בפני אחרים, אולם בוז זה מראה שחל ביחסיהם של מיכל ודוד שבר. עומקו של השבר יתגלה לנו במהרה.

יז וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: 
מסע העלאת הארון הסתיים בהצלחה. מקומו אינו ידוע לנו. אוהל מועד המקורי אבד וחרב בחורבן שילה ודוד היקצה מקום מיוחד ואוהל מיוחד לארון (אין לנו ידיעה היכן היו שאר כלי המשכן).

יח וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת:יט וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:
דוד מחלק לכל העם חלת לחם אשפר ואשישה ואולי הם גם חלק כלשהו מהקורבנות הרבים שהוקרבו. מנהג חלוקת הלחם התגלגל גלגולים שונים ובחצרות חסידים מקובל שבטיש בערב שבת, הרבי מחלק את הלחם שברך עליו לחסידים וכל אחד מקבל חתיכה קטנה. גם דת הנצרות אימצה מנהג זה תוך גלגולים אחרים.
הספרדים מסיימים את ההפטרה כאן ואילו האשכנזים ממשיכים לפרשה קשה במיוחד.



כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: 
דוד סופסוף חוזר הביתה אך במקום קבלת פנים חמה הוא מקבל אמירה מלגלגת מאשתו.
כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ה' עַל-יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה':
שלוש מילים מיותרות אמר דוד. שלוש מילים בלבד! כמה צריך אדם להיות זהיר בלשונו. תשובתו של דוד הייתה יכולה להיות ראויה לו רק היה משמיט את המילים "מאביך ומכל ביתו". האהבה הגדולה בין מיכל לדוד פגה ולא הייתה עוד. מיכל פגועה מאד. גם ככה היא נקרעה במשך שנים רבות בין נאמנותה לאביה ובין נאמנותה לבעלה. בפרקים הקודמים קראנו איך בית שאול הושמד כמעט כולו, ומכיל עדיין מתאבלת על משפחתה. הצגתה כבת שאול ברורה מאד. היא רצתה להיות מכונה כך כדי להעמיד זכר לאביה ולמשפחתה. כמו כן מפורט שדוד לקח לעצמו נשים נוספות וגם נישואים אלו באו על חשבונה של מיכל. ובכל זאת דוד עונה לה בצורה קשה מאד ומזכיר לה שהוא נבחר על פני אביה ועל כל ביתו. לנעוץ את הסכין ואז לסובב. השלכות מעשה זה ירדפו את דוד כל ימי חייו.
כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:
כאן תשובתו של דוד ענינית. הוא משפיל את עצמו כלפי ה' ועדיין האמות והעבדים מכבדים אותו.
כג וּלְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ (יָלֶד) [וָלָד] עַד יוֹם מוֹתָהּ:
טעות נפצוה בהבנת פסוק זה היא כי דוד קילל חלילה את מיכל. ממש לא. הכתוב מציין כאן עובדה ממנה אנו למדים עוד יותר על כאבה העצום של מיכל. כמה קיוותה לילד. אולי אפילו לקרוא לו שאול על שם סבו המלך הראשון. כמה היה יכול ילד זה להתאים להיות היורש - זרע דוד מלך יהודה וזרע שאול מבנימין ושבטי ישראל. האיחוד הרצוי בין בני לאה ובני רחל היה מתרחש. אבל מיכל עקרה ובעקבות דבריו של דוד נוצר ביניהם פער בלתי ניתן לגישור, פער שהוביל לכך שגם יורש לא יוולד (לפי דעות מסוימות, מיכל ילדה לבסוף אולם מתה בלידתה).

א וַיְהִי כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו:
בהמשך הפרקים נראה שמתוארות עוד מלחמות רבות של דוד, לחילופין, כבר בפרק הקודם מסופר לנו על לידת שלמה (כאשר מעשה בת שבע טרם התרחש). לא ניכנס כאן לכל בעיות הסדר (שבנביא הן פחות חמורות ממילא). ייתכן והפרק הוקדם מזמנו האמיתי, בשביל לסמוך אותו לסיפור הקודם.

ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ:
גם מפסוק זה נראה שעבר זמן מה מהעלאת הארון ועד פרק זה. דוד המלך שם לב לחוסר ההיגיון בכך שארון הברית אינו נמצא במבנה קבוע אלא באוהל. אמנם הוא אינו מפרט את תוכניותיו אבל מההשוואה שדוד עורך בין בית ארזים ובין יריעה נתן מבין היטב מה דוד רוצה. מדרשים מספרים שדוד קיבל את תוכניות המקדש ישירות משמואל הנביא שנים רבות קודם לכן. נתן מברך את דוד ומאחל לו הצלחה. במקומות קודמים בספר שמואל ראינו שדוד נעזר רבות באפוד (באורים ובתומים) כדי לשאול את ה' ישירות. כאן דוד שואל את הנביא דווקא. ייתכן ושאלות באורים ובתומים היו בעיקר לענייני כלל העם (ובעיקר להוראות האם לצאת למלחמה) ואילו בנושאים רוחניים, השאלה בנביא ראויה יותר.

ד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: 
לא ברור למה מצויין שה' נגלה אל נתן הנביא דווקא בלילה.

ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: 
זוהי כמובן שאלה רטורית. תשובת ה' לדוד היא סוג של סנוקרת. ה' אינו רוצה שדוד יבנה לו בית. השאלה היא כמובן למה.

ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: ז בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: 
האם גם פסוקים אלו הם חלק מהדיבור של נתן לדוד או שהם נאמרו רק לנתן? שתי האפשרויות סבירות. האם יש ציווי לבנות מקדש, בניין קבע לארון? נציין שבמדבר סיני המשכן היה מורכב מקרשים שהיו מכוסים ביריעות (המילה משכן עצמה מתייחסת גם למבנה בכללותו אבל גם לשכבה אחת של היריעות). במשכן שילה הקירות היו מאבנים ועליהם היו פרושות אותן יריעות. האם דוד מעוניין לבנות בית מעץ (ארזים) או שבית ארזים הוא מונח המציין בית חזק (מאבן) ובעיקר, מאחר והמשכן חרב והיריעות אבדו או נגנזו, מה יהיה גג המבנה?

ח וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל: ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: יא וּלְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה': יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ:יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם:
ההנחה שלנו היא כי דוד מקבל את הנבואה הזו בתדהמה מוחלטת. כוונתו בהחלט נראית רצויה, נתן כבר העניק את ברכתו למהלך וכנראה דוד היה מתחיל בעבודות מאד מוקדם בבוקר. שוב נשאל למה דוד לא יבנה את המקדש ורק בנו שיבוא אחריו יבנה את המקדש. לעניות דעתי, הסיבה העיקרית היא יחסו למיכל בת שאול בפרק הקודם. שימו לב למילה נגיד המופיעה בפסוק כ"א בפרק הקודם וכאן בפסוק ח' מופיעה המילה שוב.שימו לב להדגשה שלמיכל לה היה ילד ולפסוק י"ב המתאר את היורש הרצוי, היורש שהיה יכול להיוולד מדוד ומיכל. גירסה אחת מופיעה בספר דברי הימים א' כב ח: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". פסוק זה נאמר בסוף כהונת דוד בשעה שהוא מעביר את המלוכה לשלמה ונואם לעם (אירועים שאינם מתוארים כלל בספר שמואל ועמדנו על כך מעט במאמר על הפטרת פרשת חיי שרה).
אילו דמים דוד שפך? יש הרבה הסברים. באופן כללי דוד נלחם הרבה מלחמות והרחיב את גבולות הממלכה. הפירוש המקובל הוא שרצון ה' שבית המקדש ייבנה על ידי מלך שמלכותו שלווה ושקטה ושאין לו אויבים. פירושים אחרים יטענו שיש כאן עונש על מעשה בת שבע בו נהרג אורייה החיתי, אולם לפחות לפי סדר המקראות, מעשה זה טרם התרחש.
לי נראה שסמיכות הסיפורים בספר שמואל באה להראות שהיה כאן עונש על התנהגות דוד למיכל ובכך שמעשיו שמנעו ממיכל ילדים, היו אפילו מעין שפיכות דמים. זהו פירוש שיכול להיראות קיצוני מעט ברגע הראשון, אולם אם מחפשים את נקודת ההתחלה לצרותיו הרבות של דוד המלך (והיו לו הרבה: מות תינוקה הראשון של בת שבע, מעשה אמנון ותמר, אבשלום ההורג את אמנון, מרד אבשלום, המגפה שפרצה בעם ועוד...) נראה שכאן היא נמצאת.
והנה כאן רומז ה' לדוד, בנך יבנה המקדש, ומיהו אותו בן, אם לא הבן הראוי מזיווגם של דוד ומיכל המשלב את שבט יהודה ושב יוסף ויוכל לאחד תחתיו את כל בית ישראל?


יד אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:טו וְחַסְדִּי לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִירֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם:יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל-דָּוִד:
ה' ממתיק מעט את דבריו. אמנם גם אותו בן יצטרך כמובן ללכת בדרכי ה', אבל חסדו של ה' לא יסור ממנו. יש כאן הבטחה להמשכיות השושלת של בית דוד לדורות רבים ולא רק לדור אחד או שניים.

בפינת האומנות נביא שלוש תמונות של ג'יימס טיסוט שצוירו כולן בצבעי מים ומוצגות במוזיאון היהודי בניו-יורק

מות עוזה - ג'יימס טיסוט
מות עוזה - ג'יימס טיסוט
דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט
דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט

מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט
מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט


לדף הראשי של פרשת שמיני