אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת האזינו ושביעי של פסח

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד המובאת בשמואל ב' פרק כ"ב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שתי שירות גדולות יש בתורה ושתי שירות גדולות יש בנביא, במאמר זה נבחן גם את בחירת שירת דוד כמתאימה לשירת האזינו וגם מדוע נבחרה שירה זו על פני שירת דבורה (שהיא הפטרת פרשת בשלח) לחג שביעי של פסח.

לשירה עותק נוסף, כמעט זהה, בספר תהילים י"ח בהבדלים דקים אך מרובים. הקוראים המעוניינים יכולים למצוא את ההבדלים, אולם על פי רוב לא נעסוק בהם במאמר זה. את השירה נחלק לפסקאות בעקבות הצעתו של יהודה קיל בפירוש דעת מקרא וניתן להן כותרות כפי דבריו. החלקים אינם שווים באורכם ולפעמים נראה שהחלוקה מעט מאולצת ולכן נחרוג ונרחיב אותה מעט.

פתיחה
א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם- הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: 
מתי נאמרה השירה? השירה מופיעה בסוף ספר שמואל ואכן עיקר הפרשנים אומרים שדוד אמר את השירה בזקנותו. אולם תוכן השורה מעט קשה. קודם כל יש לנו אי נוחות מסוים מאזכרת שאול בין אויבי דוד. רדיפות שאול את דוד היו לפני יותר משלושים שנה מסוף חייו של דוד. אכן רוב הפעמים שדוד ברח או היה בצרה היה טרם היותו מלך על כל ישראל - כאשר ברח מפני שאול, מפני אכיש מלך גת ואפילו מפני נבל הכרמלי. לאחר שעלה למלוכה דווקא ניצח ברוב המלחמות. דווקא אויב מר שהיה מוכן אף להורגו לא מופיע כאן כלל והכוונה לבנו - אבשלום.ייתכן שחלקים מהשירה נכתבו בזמנים שונים והיא קוצרה ונערכה לשירה אחת רק בסוף ימי דוד.

בטחון בה'

ב וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי-לִי: ג אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: 
שני פסוקים אלו מבטאים קודם כל את בטחונו של דוד בה' שיגן וישמור עליו. בשלב זה דוד פסיבי ומתגונן (כפי שראינו בפסוק הפתיחה)

הצרה והתפילה
ד מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:ה כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי:ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת:ז בַּצַּר-לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל-אֱלֹקי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: 
שוב אלו פסוקים של אדם נרדף ובורח, שאינו יודע מה ילד יום והיכן יתחבא מחר. תיאור זה מתאים אך ורק לבריחת דוד מפני שאול ומפני אבשלום ששנים רבות הפרידו ביניהן.

גילוי שכינה
ח (וַ ִתְגָּעַשׁ) [וַיִּתְגָּעַשׁ] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ:ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ:יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי-אֵשׁ:יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ:טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (וַיָּהֹמם) [וַיָּהֹם]:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: 
תיאור השכינה לירי ופיוטי מאד. הרדיפות אחרי דוד הכעיסו את השכינה, לא פחות ולא יותר וגרמו לה' לצאת בעצמו ללחום את מלחמת דוד. דוד עדיין פסיבי, הקב"ה נלחם עבורו (שוב דמיון לשביעי של פסח). התיאורים מזכירים מאד את פרשת האזינו עצמה (דברים ל"ב) השוו לפסוק כ"ב בהאזינו: "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" או לפסוקים מא-מב: "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב". ניתן לבצע השוואה מדויקת יותר, אולם רוח הדברים ברורה: גורם כלשהו עורר את כעס ה' והוא יוצא למלחמה.

ה' מושיע את דוד מיד אויביו
יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִי:יט יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי:כ וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי-חָפֵץ בִּי: 
יש כאן נסיגה בשירה, בפסוקים הקודמים תואר כח אדיר של הקב"ה, אולם לא נעשה בשלב זה שימוש בכח למטרות התקפיות אלא רק לחילוצו של דוד.


מידות ההשגחה וגדריה
כא יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹקי:כג כִּי כָל-(מִשְׁפָּטָו) [מִשְׁפָּטָיו] לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא-אָסוּר מִמֶּנָּה:כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי:כה וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: 
ענייני המלחמה נעזבים ועוברים למעט ענייני אמונה. דוד מודה לקב"ה על הגנתו ועל כך שה' גמל לו מידה כנגד מידה על אמונתו ובטחונו בה' לאורך השנים. מצאנו לכך כמה דוגמאות בנביא אולי הידועה מהם היא במלחמתו עם גוליית (לתיאור מרתק ומהפכני של הקרב ראו בהקדמה לספר דוד וגוליית) בספר שמואל א' י"ז מה: "מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"

כו עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם-גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם:כז עִם-נָבָר תִּתָּבָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל:כח וְאֶת-עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל-רָמִים תַּשְׁפִּיל: 
שלושה פסוקים שכל עניינם הוא מידה כנגד מידה

כט כִּי-אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:ל כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג-שׁוּר:לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:לב כִּי מִי-אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: 
שוב חוזר דוד לאמונתו הפרטית להליכתו בדרכי ה' ומסיים בקריאה כי ה' הוא האל היחידי.

ה' עוזר לדוד במלחמותיו
לג הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דַּרְכִּו) [דַּרְכִּי]:לד מְשַׁוֶּה (רַגְלַיו) [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי:לו וַתִּתֶּן-לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי:לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: 
לא תמיד אפשר לברוח ולהיות פסיבי. לפעמים אין ברירה אלא להילחם. בשלב זה דוד עובר להיות אקטיבי והוא מודה לה' על שסייע לו במלחמותיו.

לח אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד-כַּלֹּתָם:לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְלוּ תַּחַת רַגְלָי:מ וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי:מא וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וְאַצְמִיתֵם:מב יִשְׁעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ אֶל-ה' וְלֹא-עָנָם: מג וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר-אָרֶץ כְּטִיט-חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: 
פסוקים אלו אינם יכולים להיות כנגד שאול ואף לא כנגד אבשלום. לדוד היו מספר הזדמנויות להרוג את שאול אך הוא נמנע מלפגוע במשיח ה'. דוד נתן הוראה ברורה לא לפגוע באבשלום. פסוקים אלו יכולים להתפרש רק כנגד מלכים זרים בהם נלחם דוד - מול עמון, מואב, אדום ועמלק.
גם פסוקים אלו מזכירים מאד את פרשת האזינו למשל : "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

ביסוס הממלכה והרחבת גבולותיה
מד וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי:מה בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ-לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי:מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: 
הפסוקים מחזקים הבנה זו. המלחמה הקשה הייתה מול עם לא ידעתי, שעכשיו הם עובדים את ישראל. בני הנכר שלא שמעו את שמו של דוד נוצחו על ידו.

סיכום הישועה
מז חַי-ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹקי צוּר יִשְׁעִי:מח הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי:מט וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: 
דוד מסכם את דבריו. ניצחונות על עמים מחד והצלה מפני רודפיו מאידך - כל זאת בתקופה ארוכה מאד החל ממלכת שאול ועד לאחר מרד אבשלום.

חתימה
נ עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר:נא (מִגְדֹּיל) [מִגְדּוֹל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם:
הצלה זו היא הגורמת לדוד לשיר את השירה ולשבח את ה' (וכמובן בכך גם הקשר לשירת הים ולקריאה בשביעי שלפסח). בפסח מודגשת יותר הפסיביות של בני ישראל ומבחינה זו שירת דוד מתאימה מעט יותר משירת דבורה (התיאור אצל דבורה הוא פעיל הרבה יותר) כהפטרה לחג הפסח עצמו. שירת דוד גם כוללת יותר תשבחות לה' לעומת שירת דבורה המהללת גם את גבורת השבטים שנלחמו (ואת חדלון השבטים שלא הצטרפו למאבק). כן בולטת בשירה זו מידה כנגד מידה המתאימה לקריעת ים סוף.

שירת דוד - מרק שאגל
שירת דוד - מרק שאגל - מוזאון האגרטי. נסו לזהות את הפסוקים הרשומים


לדף הראשי של פרשת האזינו
לדף הראשי של פסח

הפטרת פסח

ההפטרה של חג הפסח היא בספר יהושע פרק ה' אולם יש הנוהגים להקדים כמה פסוקים מפרק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפסוקים בפרק ג' הם סוג של הקדמה. לא כולם אומרים אותם. הם נאמרים בעיתוי של ערב חציית הירדן. הוספתם משרתת כמה מטרות: השוואה ברורה בין יהושע למשה. השלמת המעגל של משה המוציא ממצרים ויהושע המכניס לארץ ישראל ואולי אף היזכרות בנס חציית הירדן כמקביל לנס קריעת ים סוף.
פרק ג'
ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת:ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם:ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ:

מכאן מתחילה עיקר ההפטרה, בני ישראל כבר נמצאים בארץ ישראל. מסע הנדודים במדבר הסתיים. חציית הירדן הייתה בי' בניסן, זהו היום בו לוקחים את הכבש המיועד להיות קורבן הפסח. אולם על מנת שיוכלו לחוג את הפסח יש צורך בתנאים נוספים

פרק ה
ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא- מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא-מָלוּ: 
בני ישראל לא מלו במדבר וכתוצאה מכך לא יכלו לחוג את חג הפסח במשך כמעט ארבעים שנה. במצרים בני ישראל הקפידו למול. גם בשנה הראשונה במדבר בני ישראל מלו. התורה מפרטת בפרשת בהעלותך את הפסח שעשו בשנה השנייה (שנה לאחר יציאת מצרים). אבל לאחר חטא המרגלים וגזירת הנדודים במשך ארבעים שנה לא מלו בני ישראל כלל. המדרש מוסר שרק שבט לוי (שלא היה בחטא המרגלים) המשיכו למול את בניהם, אבל הפסח לא נעשה.
 
ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר- נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: 
הנביא מזכיר לנו מדוע לא מלו את בני ישראל. כנראה שזה הדבר הראשון שצריך לזכור כאשר נכנסו לארץ. הרי רוב מוחלט של הנכנסים היו כאלו שהיו רק ילדים קטנים בזמן חטא המרגלים או שנולדו אחריו והם לא חוו את החטא בעצמם.
 
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
מדוע העורלה מכונה חרפת מצרים? הסיבה היא כי היא תזכורת לכך שבחטא המרגלים בני ישראל רצו לשוב לארץ מצרים. ומדוע לא מלו במדבר? כנראה בגלל הסכנה שבמילה במדבר ובתנאי הדרך. אמנם חייהם של בני ישראל היו ממילא בנס. בארה של מרים סיפקה מים, המן סיפק אוכל, ענני הכבוד סיפקו הגנה. אבל את חרפת החטא היה צריך לשאת עד הכניסה לארץ.

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: 
וסופסוף לאחר עשרות שנים אפשר לעשות את חג הפסח כמו שצריך

יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: 
ולמחרת חג הפסח אוכלים מצות. בדיוק כמו הציווי בתורה. המצות הן חידוש. בפעם הראשונה בני ישראל לוקחים דגנים (כנראה שעורה שמבשילה יותר מוקדם) ומכינים ממנה מצות. זוהי הפעם הראשונה שאוכלים מתבואת ארץ ישראל.
יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: 
כתוצאה מכך המן פוסק. יש כמה דעות בנושא. אפשר שהמן הפסיק לרדת ביום פטירתו של משה רבנו. בני ישראל ממילא חונים בערבות מואב על הירדן בשטחים שאינם מדבר ושגדלה בהם תבואה שניתן לאכול. למרות זאת ובאורח נס המן החזיק מעמד עוד כארבעים יום עד הפסח. דעות אחרות אומרות שהמן המשיך בפועל לרדת גם לאחר פטירתו של משה רבנו.

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ:יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל- יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ:טו וַיֹּאמֶר- שַׂר-צְבָא ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
יהושע אינו נמצא כמובן בעיר יריחו אלא באזור יריחו ואולי הלך להביט בעצמו על זירת הקרב העתידית עליה דיווחו לו המרגלים ששלח (ראו ההפטרה לפרשת שלח שתופיע בקרוב), והנה הוא רואה איש חמוש. יהושע לא חושש והולך לברר מי זה. האם אלו חיילי האויב או אולי דווקא עריקים שיוכלו לעזור לו. התשובה מפתיעה אותו מאד, ודבר המלאך מבססים שוב את ההשוואה למשה שנאמרו לו אותן מילים בדיוק במעמד ההתגלות בסנה. אבל אצל יהושע העניין שונה. יהושע, כמובן כבר מכיר את ה' היטב והתנבא בעבר פעמים רבות ולכן הקורא מעט מופתע ממידת ההפתעה של יהושע. גם לא ברור מה המלאך רוצה לומר, מאחר והמסר היחידי הוא שיהושע עומד על מקום קדוש, אבל איזה? במקום מעמד הסנה מקובל לראות את מיקום הר סיני (וגם שם הקדושה הייתה רק לשעתה ולא נשארה לאחר מתן תורה) ויכול להיות שגם כאן, ה' רומז ליהושע כי ביריחו יקרו דברים מיוחדים שלא כדרך הטבע.

סיום ההפטרה מזכיר לנו כי הכניסה לארץ ישראל היא רק השלב הראשון. לאחריו צריכה לבוא שלב כיבוש הארץ ולכן מוסיפים עוד פסוק או שניים מפרק ו'.



א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: 

פרק ו' עוסק כולו במלחמת יריחו שהייתה מלחמה ניסית בה בני ישראל לא היו צריכים לעשות דבר. גם זה מזכיר את יציאת מצרים ובפרט את קריעת ים סוף בה נאמר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". יש נוהגים להוסיף גם את הפסוק האחרון של פרק ו' החותם את מלחמת יריחו

כז וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ:


יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל
יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל - מוזיאון האגארטי



 לדף הראשי של פסח

תפזורת לפרשת צו

בתפזורת לפרשת צו מילים קשות מהרגיל ולכן הפעם אין שאלות אלא רק את רשימת המילים.
בהצלחה

תפזורת לפרשת צו
תפזורת לפרשת צו


לדף הראשי לפרשת צו
חידות לפרשת צו


הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח 

הפטרת פרשת צו

הפטרת פרשת צו היא בספר ירמיהו פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' בתוספת פסוקים כב וכג מפרק ט'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפטרת פרשת צו היא הפטרה נדירה ביותר שנקראת פעמים ספורות בלבד. מבט בתוכן ההפטרה יראה לנו שאולי היא תוקנה בכוונה להיות נדירה. מעין דברים שהם נכונים, שהם קיימים, שצריך להזכיר אותם מפעם לפעם אבל לא יותר מדי מרוב שהם לא נעימים לשמיעה. זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. אנו נראה תופעה דומה גם בהפטרת פרשת אחרי מות.

כא כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: 



אמנם נביאים רבים דיברו על כך שלה' אין חפץ בקורבנות וזבחים (וראו הפטרות לשבת זכור והפטרת פרשת דברים כדוגמה) אבל התבטאות חריפה כל כך נגד הקורבנות, כאילו ה' כלל לא ציווה עליהם לא שמענו והדבר קשה. במיוחד בהפטרה של פרשת צו שמסיימת שתי פרשות שלמות שעוסקות רק בקורבנות ובפרט שרק דקות לפני קריאת ההפטרה קרראנו בפרשה עצמה (ז' לח) כך "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". יש תירוצים בדבר. שזה לא היה ביום היציאה ממצרים (למרות שגם שם הציווי הראשון הוא קורבן הפסח) אלא רק אחר כך, או שזה לא הדבר הכי חשוב, אבל אלו הם תירוצים והשאלה מהדהדת בחוזקה.

כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:
גם עניין זה שבסך הכל צריך לשמוע בקול ה' חוזר בנביאים רבים. אמנם שמיעה בקול ה' אינה דבר כה פשוט מאחר והתורה כוללת מצוות והדרכות רבות, אולם ברור שבני ישראל באופן קבוע הקפידו בעבודת הקורבנות והזניחו מצוות אחרות, עד כדי כך שבעבודת הקורבנות עצמה לא היה שום טעם.
כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:
תפקיד הנביא אינו רק לנבא את העתיד אלא בעיקר להביא את דבר ה' אל העם בעיקר על מנת להדריכו ללכת בדרכי הישר. ירמיהו מנבא ערב החורבן והוא מהנביאים האחרונים שהיו לעם ישראל.
כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: 
שימו לב לכתיבה המשונה של המילה שנראת כמילת שלילה לא אולם אפשר לראות אותה גם כמילת בקשה לו. מובא כאן גודל הפספוס, לו רק היו שומעים בקול ה'.
כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:
ה' כבר מזהיר את ירמיהו שכמו שהעם לא שמע לקול (ולכל) הנביאים עד עכשיו, גם אליו לא ממש ישמעו, אולם הנביא אינו רשאי לכבוש את נבואתו רק בגלל שלא ישמעו אליו וחובה עליו לנבא את דבר ה'.
כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: 
האם באמת אבדה האמונה? לפחות בימי אליהו (ראו הפטרת פרשת כי-תשא) הבעייה הייתה שעבדו גם את ה' וגם את האלילים אולם ייתכן כי שושלות של מלכים חוטאים הרחיקו את האמונה בה' עוד יותר מאת העם.

כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ:
פסוק זה כבר מזכיר לנו את קינות ירמיהו המופיעות באיכה. עם ישראל יאבד את כתרו ויצטרך לשאת קינות.
ל כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם-ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: 
בית המקדש עצמו הפך מקום לעבודה זרה
לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי: לב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: 


מבין העבודות הזרות, עבודת המולך, הריגת הבן הבכור הינה אחת המתועבות ביותר. התורה הרי שללה אותה מזמן בעת ניסיון העקדה של אברהם אבינו ואסרה עליה אחר כך פעמים רבות, והנה דווקא בעבודה זרה זו חטאו בני ישראל.
לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: 
אנו מכירים את הביטוי בפסוק משירי החתונה, אבל למעשה הביטוי מופיע גם בהקשרים של פורענות ולא רק של נחמה.
א בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-ה' (ויוֹצִיאוּ) [יוֹצִיאוּ] אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו- וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם: ב וּשְׁטָחוּם- לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: ג וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:  

סיום רע זה מזכיר לנו את הפטרת שבת ראש חודש בספר ישעיהו המדברת בדיוק על כך. גופות שלא יקברו ויהיו לדומן ולריקבון כך שכל העולים לירושלים יראו אותן. עניין כמעט זהה מצאנו בנבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג (שהיא גם ההפטרה לשבת חול המועד סוכות). גם שם ההרוגים יהיו רבים כל כך עד שהקבורה תיקח חודשים רבים. הנביא מציין תקופה של שבעה חודשים ואולי זו תקופה שבה מתאפשר מחזור שלום של רגלים מפסח ועד סוכות.

המנהג הוא לסיים הפטרות בדבר טוב ולא ניתן לסיים במקום זה. למעשה המשך הפרק בירמיהו הוא ההפטרה לתשעה באב. על מנת למצוא מעט פסוקים טובים מדלגים עד פסוק כ"ב בפרק ט'.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה': 
סיום ההפטרה מפרט מעט יותר את המידות הטובות אותן ה' דורש. קודם כל צניעות וענווה. וישמן ישורון ויבעט ואמירת כוחי ועוצם ידי הם שורש החטאות, הגורמות לאדם להאמין בעצמו ולשכוח שהצלחתו היא מאת ה'. רצונו של ה' הוא בעשיית חסד משפט וצדקה ואלו הדרישות הבסיסיות ביותר מהמאמינים.

לדף הראשי לפרשת צו

הפטרת שבת ראש חודש

כאשר שבת הוא בראש חודש נקראת הפטרה מיוחדת והיא דוחה את הפטרת השבת הרגילה. ההפטרה לראש חודש היא מפרק ס"ו בישעיהו, הפרק החותם את הספר. 

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בפרקנו הקבלות רבות לפרק א' בישעיהו (אותו קוראים כהפטרת פרשת דברים - הפטרת חזון) ונציין כמה מהן.

א כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: 
מלכותו של ה' חובקת את כל העולם. מדוע ה' צריך בית אחד, מקום מוגדר כשהשמים הם רק הכסא שלו (יש כאן רמז למרחב הנקרא שמי השמים - מרחב שהוא מחוץ להשגתם של בני אדם).  שוב נזכיר בעיות תארוך בחלקו השני של ספר ישעיהו וגם מפסוק זה נראה שיש סברה לומר שהנבואה מתייחסת לתחילת בנייתו של בית המקדש השני.

ב וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-ה' וְאֶל-זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי: 
בדומה מאד לפרק הראשון בספר ישעיהו, בוחר הנביא להדגיש את המצוות החברתיות, הדאגה לעניים.

ג שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עוֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: 
כאשר לעומת זאת הקורבנות אינם רצויים. מי ששוחט שור לעולה הוא מכה איש, זובח השה - עורף כלב וכו'. במקרים אלו הקורבנות כלל אינם רצויים ואף עניין זה מוזכר בפרק א'.

ד גַּם-אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: 
הביטוי קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו מופיע כפה פעמים בצורות דומות. אלו הם כמובן הנביאים שנשלחו לעם ישראל וקראו לעם ישראל לשפר את דרכיו, אך לא שמעו אליהם.

ה שִׁמְעוּ דְּבַר-ה' הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ אָמְרוּ- אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: 
מי שבכל זאת חרד לדבר ה' הנה מה שצריך לעשות וכאן מגיעים פסוקי הנחמה.

ו קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: 
צירוף לשוני מעניין בפסוק, אבל לא מדובר על קול של שעון מעורר (את האנשים לתשובה?) אלא על קול רעש היוצא מהעיר. העיר היא כנראה ירושלים שהייתה חריבה ותבנה שנית בימי שיבת ציון.

ז בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר:ח מִי-שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן אֶת-בָּנֶיהָ:ט הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם-אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: 
תהליך הבנייה יהיה מהיר מאד ונמשל ללידה. בטרם יתחילו חבלי הלידה והצירים, הלידה כבר תתרחש. במהירות וללא כאבים.

י שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: יא לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ:יב כִּי-כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה-אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל-צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל-בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ:יג כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַם תְּנֻחָמוּ: 
העיר החריבה ששימשה מושא לאבלות תיבנה ואוהביה יוכלו לשמוח בה. סיום הקטע נהפך למטבע לשון הנאמר לרוב בתעניות ובסמוך לתשעה באב: "בבנין ירושלים ננוחם". בניית עיר הבירה היא הנחמה של עם ישראל.

יד וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד-ה' אֶת-עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו:טו כִּי-הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי-אֵשׁ:טז כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה': 
אבל הרשעים והאויבים לא יוכלו לחמוק מעונשם.

יז הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת אַחַר (אַחַד) [אַחַת] בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם-ה':
נראה שאכילת המאכלות האסורים אינה עבירה בפני עצמה (לפחות לא ברמת חומרה גבוהה כל כך) אלא שאכילה זה ייצגה סוג של עבודה זרה מתועבת במיוחד.

יח וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי:יט וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל-הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעִי וְלֹא-רָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת-כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם:כ וְהֵבִיאוּ אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ- בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה': 
לאחר שהפליטים יגיעו לארצות הרחוקות, אנשים ירצו לבוא משם ולראות את כבוד ה'. נבואות בסגנון דומה נאמרו בנביאים אחרים כמו למשל בנביא זכריה המופיעה בהפטרה לחג הסוכות.

כא וְגַם-מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה': 
כיצד יוכלו אנשים שאינם משבט לוי להתמנות לכהנים וללויים? איננו יודעים זאת, אולם יש כאן הבטחה דומה באופיה להבטחה שראינו בהפטרה לתענית ציבור.

כב כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם-ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: 

כג וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה': 
במקומות רבים מצאנו שימי החודש והשבת הם ימים מיוחדים (באשה השונמית - הפטרת פרשת וירא, ביחזקאל - הפטרת שבת החודש). כמובן שלא אפשרי שכל שבת יבואו כולם. אלא שימים אלו הם הימים המיוחדים לביקור בבית המקדש

כד וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל-בָּשָׂר:
אבקש את סליחתם של עדיני הנפש. הפסוק האחרון בישעיהו נוראי. כל מי שיבוא לבית המקדש יראה את פגרי האנשים שמתו בעונשו של ה'. תיאור זה מזכיר מעט את מלחמת גוג ומגוג (ראו הפטרת שבת חול המועד סוכות) ואת הקברים ההמוניים שיהיו באזור ירושלים. כאשר היו מגיפות ולא יכלו להביא את הגופות לקבורה ראויה, לא עלינו, התפתחו בגופות רימה ותולעה והיה צריך לשורפן (גם שאול המלך, שגופתו הושחתה בידי פלשתים וכתוצאה מכך כבר אי אפשר היה לקוברה). הנביא מתאר שבמשך זמן רב כמות הגופות תהיה גדולה כל כך עד שתולעים לא ימותו וגם האש לא תכבה. תיאור מזעזע.

מאחר ונהוג לא לסיים קריאה בדבר רע כופלים את הפסוק שלפני האחרון (דבר זה נעשה בארבע ספרים ישעיהו, תרי-עשר, קוהלת וקינות (איכה).

וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':



הפטרת פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג. כרגיל ההפטרה היא חלק מהקשר רחב יותר לפניה ולאחריה המדבר באופן כללי על מפלת בבל שתסמן את גאולת ישראל. בספר ישעיהו יש בעיית תארוך מאחר ורוב הנבואות האחרונות נראות שייכות לתקופה שלאחר החורבן בעוד ישעיהו הנביא חי כמאה וחמישים שנה קודם לכן. אפשר לתרץ קושי זה מאחר ובקובץ נבואות זה לא מופיע כלל השם ישעיהו, ואפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. נשתדל לעסוק בנושא זה של חלקו השני של ישעיהו בהרחבה בעתיד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: 
שוב מציג הנביא את כפיות הטובה של עם ישראל. הקב"ה יצר את עם ישראל למען יספרו את תהילתו (על ידי שמירת המצוות) אך עם ישראל פנה לקרוא לאלוקים אחרים. נעיר שבתנ"ך עצמו יש פרשייה המפרידה בין שני פסוקים אלו, כלומר הם אינם רציפים וקשורים אחד לשני. הפסוק הראשון של ההפטרה הוא האחרון בפרשייה הקודמת.
כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: 
הקורבנות הוקרבו לאלים אחרים ובמקום לעשות מצוות עשו בני ישראל חטאים ועוונות. הקנה הוא אחד מצמחי הבשמים ומקביל ללבונה. קשר זה לקורבנות נראה כקשר הרופף לפרשת ויקרא. עד כאן אנו רגילים מנבואות זעם, אולם ההמשך יכול להוות הפתעה.

כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: 
המחילה מאת ה' מובטחת אפילו ללא תהליך של חזרה בתשובה? זה משונה מעט מאחר ומהחוטא נדרשים מספר צעדים מינימליים על מנת לשוב בתשובה (חרטה למשל). אבל הנביא מדגיש זאת על ידי חזרה על המילה אנכי (כפי שנראה גם בהפטרת פרשת שופטים). כפילות זו של מילת אנכי נמצאת בתנ"ך 3 פעמים בלבד. כולם בקובץ פרקי הנחמה בספר ישעיהו
כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: 
ההמשך מוזר אף יותר. הקב"ה מזמין את עם ישראל למשפט (נשפטה יחד) אולם סיום המשפט יהיה שעם ישראל יצא זכאי. איך זה מסתדר עם כל החטאים? אולי המשפט יסתיים בכך שחטאי הגלות כבר כיפרו על העוונות.
כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי:כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:
אבל לא, לעם ישראל אין פיתחון פה. הם יודעים שהם אשמים ולא צודקים. למעשה הפנייה בפסוק הקודם הייתה מעין טריק בנוסח "אם יש לך משהו להגיד תגיד ראשון ונראה אם תצליח לצאת צודק". לאחר השתיקה ממשיך הקב"ה ומפרט את טענותיו.
אביך הראשון חטא - מיהו אותו אב ראשון. הגישה הנוצרית כמובן מייחסת את החטא לאדם הראשון, אולם קשה לראות בכך את כוונת הנביא. קשה גם ליחס את הכתוב לאברהם אבינו או לאחד האבות האחרים. כאן אפשר להיזכר בתחילת ההפטרה. עם זו יצרתי לי. הדור הראשון של העם הוא אביך הראשון, זה דור יוצאי מצרים. והם חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.  מיהם המליצים? אולי שושלת המנהיגים והמלכים שלרוב לא היו עובדי ה'. כך או כך תוצאות הגלות הם העונש על כל אותם חטאים ועם ישראל לא זוכה במשפט. 

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: 
ועכשיו מגיעים פסוקי הנחמה
ב כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם:ה זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: 
 עם ישראל עומד במשפט ולא מוצא מה לטעון לזכותו והנה הקב"ה נהיה הסנגור ומעודד את העם שלמרות החטאים, ה' לא מסיר את חסדו מעליו. עם ישראל נמשל לצמא וליבש שיקבל מנת מי חיים שתגרום לצמיחתו המחודשת תוך כדי הכרה בשייכותו לה'.

ו כֹּה-אָמַר ה' מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: 
פסוק חשוב זה מבטא את אחדותו ובלעדיותו של האל. וההפטרה תעבור לעסוק בעבודה הזרה ובחוסר התועלת שבה.
ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם-עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:ח אַל-תִּפְחֲדוּ וְאַל-תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי: 
שוב מבטא הנביא את גדלותו של אלוקים.
ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: 
הפסלים והאלילים הם הבל
י מִי-יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:יב חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּעָף:יג חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: 
כאן מתוארת עבודת יצירת הפסלים השונים. פסלי מתכת ופסלי עץ. חרש המתכת גם צריך עצים על מנת להסיק את הכבשן ולהתיך את הברזל ולעצבו על ידי מכות פטיש (מקבת). מרוב התלהבות ביצירת האליל הנפח לא אוכל ולא שותה ולכן מתעייף. גם חרש העץ מתכנן תוכניות ונעזר בכלי המקצוע: קו - סרגל, מקצוע - כלי שיוף וגילוף ומחוגה - דומה לימינו. העבודה מתבצעת לפי תבניות ואפילו הפסלים שנוצרים הם לתפארת כלומר נאים ומפוארים. ניתן להסיק מפסוקים אלו שרמת היצירה והעיבוד של החומרים הייתה גבוהה למדי. לכל העבודות האלו צריכים עצים אבל אותו עץ מיועד לכמה שימושים.

טו וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ:טז חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:יז וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יִסְגָּוד) [יִסְגָּד-לוֹ] וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: 
אותו בול עץ נחצה לשניים. חציו מושלך לאח על מנת שלנגר לא יהיה קר מדי. ומהחצי השני אותו נגר עושה אליל וסוגד לו.

יח לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:כ רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: 
הנבואה חוזרת על האבסורד שבצעד זה על מנת להדגישו. לו רק היו חושבים קצת על מעשיהם היו רואים שחצי בול עץ נהפך לגחלים לאפיית לחם וצליית בשר (מנגל) ולחצי השני משתחווים. איפה ההיגיון בכך?

כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: 
דברי הנבואה מיועדים לעם ישראל שיזכור עד כמה עבודת האלילים היא פסולה ולעם ישראל יש אלוקים אחד. 

כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
הבנה זו תוביל לאפשרות של החזרה בתשובה אבל כאן כבר נדרשת אקטיביות של עם ישראל והדרישה היא שובה אלי. לאחר החזרה בתשובה של עם ישראל תגיע השמחה הגדולה בשמים ובארץ , בהרים וביער. גאולת ישראל תושלם והקב"ה יוכל להתפאר בעמו, שיבצע את מטרתו הראשונית כפי שמופיעה בתחילת ההפטרה - יספר בעולם את תהילת ה'. נראה שזה הקשר העמוק לפרשת ויקרא ואולי אף לספר ויקרא בכללותו. זהו הספר שבו עם ישראל מקבל את רוב המצוות, המצוות שיהפכו אותו לעם סגולה ויממשו את ייעודו כעם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"




לדף הראשי של פרשת ויקרא

הפטרת שבת החודש

שבת החודש היא השבת שלפני ראש חודש ניסן ולעיתים היא השבת של ראש חודש ניסן. בשבת זו נדחית קריאת ההפטרה הרגילה וגם הפטרת ראש חודש וקוראים הפטרה מיוחדת לשבת זו מספר יחזקאל פרק מ"ה טז ועד פרק מ"ו פסוק יח  בהבדלים קטנים למנהגי ספרד ואשכנז.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כבר בהפטרת תצווה עסקנו בכך שהתיאורים והציוויים בספר יחזקאל שונים מהותית מהכתוב בתורה. מילא מידות המקדש (שאכן אינן צריכות להיות זהות למידות המשכן) אבל כאן נראה שהשינויים בפרטי הקורבנות גדולים כל כך שחכמים ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל. מבקרי המקרא אימצו הבדלים אלו לשיטתם על המקורות השונים, אולם גם במקרה זה ההבדלים כל כך בולטים שקשה להאמין שעורך כלשהו היה פשוט רושם אותם אחד ליד השני בלי לנסות לבצע התאמות.

לפי מנהג אשכנז מתחילים כאן
טז כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל:יז וְעַל-הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל-מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא-יַעֲשֶׂה אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הָעוֹלָה וְאֶת-הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית-יִשְׂרָאֵל: 
את הנשיאים אנו פוגשים כבר בתורה. הם היו ראשי השבטים ויש להם כמה תפקידים רשמיים. אולם תפקיד של מנהיג לכל העם מצאנו רק את המלך (שופט היה מנהיג מקומי) ולתקופה קצרה את הנביא שמואל. בשונה מהידוע לנו הנשיא צריך לממן מכיסו קורבנות ציבור רבים.

לפי מנהג ספרד מתחילים כאן
יח כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ: 
הבחירה בקטע נביא זה לקריאה בפרשת החודש שלעתים (כמו שנה זו תשע"ה) יוצאת אכן בשבת ראש חודש ברורה. 
יט וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל-מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל-מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:כ וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת-הַבָּיִת: 
לא מצאנו בתורה טקס כזה של טיהור המשכן, אולם בטקסי יום הכיפורים יש מאפיינים דומים כולל השורש כ.פ.ר המופיע כאן. במאמרי לפרשת כי-תשא הצעתי הצעה מרחיקת לכך כי תאריכו המקורי של יום הכיפורים היה צריך להיות א' בניסן. יום חנוכת המשכן נקבע כיום חג שנתי, אולם חטא העגל קלקל וגרם לשינויים גם בכך.

כא בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:כב וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל-עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: 
בתורה לא מופיע שבי"ד בניסן מקריבים פר חטאת. מקריבים בו רק את קורבן הפסח. גם בטקסי הכפרה של יום הכיפורים, המלאכה מוטלת על הכהן הגדול ולא על הנשיא.
כג וְשִׁבְעַת יְמֵי-הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה'  שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: 
בתורה הציווי על הקורבנות שונה לחלוטין: "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה'  פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כ"ח יט). אמנם האיל הינו סוג של כבש, אבל השוני במספר הפרים בולט.
כד וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: 
גם פרטי המנחה המתוארים בתורה שונים
כה בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן: 
כאן כבר מדובר על חג הסוכות (שימו לב לחודש השביעי). ובו מתואר שעושים כמו שנעשה בפסח. חג השבועות נעלם (למרות שהמילה שבעת הכתובה בפסח נקראת שבועות ואולי יש בכך רמז), בתורה קורבנות חג הסוכות משתנים מדי יום ביומו במספר הפרים לעולה וחג שמיני עצרת בכלל נעלם. גם ראש השנה ויום הכיפורים נעלמו אבל לפי שיטתי על תאריכו של יום הכיפורים זה ברור. הרי ניסן הוא החודש הראשון ולכן הטקס שתואר בפסוקי ההפטרה הראשונים מכסה למעשה את ראש השנה ואת יום כיפור באותו יום - א' בניסן!

א כֹּה-אָמַר ה' אלוקים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ:ב וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ- אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל-מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-עוֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל-מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא-יִסָּגֵר עַד-הָעָרֶב:ג וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם-הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה': 
בתורה כמובן לא מופיעים פרטים על שערים בבית המקדש אולם גם בזמן בית שני לא התקיימו סדרים אלו.
ד וְהָעֹלָה אֲשֶׁר-יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: 
גם כאן שינוי לעומת התורה המצווה על שני כבשים בלבד.
ה וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:ו וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן-בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ:ז וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: 
וגם בראש חודש בתורה מופיעים רק שני פרים.
ח וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא:ט וּבְבוֹא עַם-הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶ-ךְ-שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ (יֵצֵאו) [יֵצֵא]:י וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ:יא וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:יב וְכִי-יַעֲשֶׂה- הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ-שְׁלָמִים נְדָבָה לַה' וּפָתַח לוֹ אֶת-הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת-עֹלָתוֹ וְאֶת-שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת-הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: 
כל הסדרים המתוארים כאן לא התקיימו בבית שני בו נהגו לפי הקורבנות המתוארים בתורה.
יג וְכֶבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:יד וּמִנְחָה- תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת-הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד:טו (וַעֲשׂוּ) [יַעֲשׂוּ] אֶת-הַכֶּבֶשׂ וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֶת-הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד: 
בתיאור הקורבנות בתורה (במדבר כ"ח) קורבן התמיד הוא הקורבן הראשון המתואר. ההבדל פה מהותי גם בפרטי הקורבן אבל בעיקר בגלל העובדה שקורבן התמיד מוקרב פעמיים ביום. הוא הקורבן הפותח את כל עבודות היום וזה התמיד של בוקר והוא גם הקורבן האחרון של היום שלאחריו סוגרים את המקדש ומכונה תמיד של בין הערביים. יחזקאל משמיט לחלוטין את התמיד של בין הערביים.

הספרדים מסיימים את הקריאה כאן אולם למנהג אשכנז ממשיכים עוד כמה פסוקים שמתייחסים אל הנשיא ומהווים מעין השלמה במבנה כיאסטי לפסוקים הראשונים.

טז כֹּה-אָמַר ה' אלוקים כִּי-יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה:יז וְכִי-יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד-שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה:יח וְלֹא-יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת-בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ: 

הנביא מגביל את כוחו של הנשיא. הנשיא אינו מלך, סמכותו פחותה והוא יכול לתת לבניו רק חלקים מהנחלות שלו ולא להשתלט שלא בדין על נחלות עם ישראל.



עגל הזהב



פרשת כי תשא עוסקת בעגל הזהב, בעבר כתבתי על חטא העגל והפעם נדון בשאלות שונות על העגל עצמו.

גודלו של העגל הזהב
בסרטים לרוב רואים את עגל הזהב כפסל ענק שמסביבו רוקדים, אולם קשה לחשוב שהפסל היה גדול כל כך. לדעתי גודלו קטן מאד, נפחו כמו 4-3 בקבוקי מים מינרליים. הנה החישוב וההנחות המובילות אליו:

מקור חומר הגלם של הפסל היו עגילים, נזמי האוזן שהביאו האנשים לאהרון. מקור שמם של העגילים הוא מצורתם- עיגולים שהיו עשויים מזהב וכמוהם רואים במוזיאונים לרוב ונפוצים מאד גם בימינו. איני ארכיאולוג ולא ידוע לי אם אותם תכשיטים הם מזהב טהור (יחסית) או מסגסוגות של זהב ועופרות אחרות כמקובל בימינו.

ננסה לחשב את כמות הזהב ששימשה להקמת העגל. אנו יודעים את החומר - עגילי זהב. אבל איך הם נראו בדיוק? אפשר לשחק עם המספרים כמה שרוצים ולכן נניח הנחות על רדיוס עגיל של 1.5 סנטימטר (R) ועובי של החישוק עצמו (2r) ל 3 מ"מ. נניח שלעגיל יש צורה חלקה הנקראת טורוס (בייגלה) ונוסחת הנפח שלה ידועה. נכפיל את נפח העגיל (0.666 סמ"ק בערך) במשקל הסגולי של זהב (19 גרם לסמ"ק) ונקבל שמשקלו של כל עגיל כ-12 גרם. בהנחה שהיה מדובר בסגסוגת ולא בזהב טהור, המשקל כמובן פוחת בהרבה.

השוותי את המשקל לעגילי חישוק של אשתי ועגילים נוספים המוצעים למכירה באינטרנט אולם ההשוואה קשה. הגדלים שונים למדי ולפעמים עגילים חלולים מבפנים על מנת להפחית משקל ומחיר. המשקל של העגילים השונים היה מפחות מגרם ועד 4-5 גרם לעגיל בגדלים דומים. נראה שמשקל של 12 גרם הוא משקל גבוה למדי ולכן נשתמש בו כהערכה מקסימלית ביותר.

במקום אחר בתורה מופיעה דרך נוספת לבצע הערכה. בסיפור של עבד אברהם המגיע לחרן לחפש אשה ליצחק, נאמר כי הוא הביא לרבקה נזם זהב שמשקלו בקע: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כ"ד כב). מההדגשה על המשקל נראה שמדובר בנזם גדול וכבד יחסית (ובעל ערך רב) ולכן המשקל מהווה עוד הערכה לחסם עליון למשקל האפשרי לנזם.

באופן מפתיע המילה בקע לציון משקל מופיעה פעם נוספת בלבד במקרא בפרשת פקודי (שמות ל"ח כג): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". אמנם כאן מתייחסים לכסף ולא לזהב אבל מבחינת משקל אין הבדל.

במילון אבן שושן בערך בקע מצויין כי נמצאו מטבעות עליהם רשום בקע ומשקלם הממוצע כ-6 גרם. ערך זו הוא מחצית ממה שרשמתי קודם ואולי השתנו המידות מאחר ולפחות ממה שרואים במוזיאונים הנזמים גדולים יותר (ולכן גם כבדים יותר) מהעגילים, וגם יש בכך היגיון  כי רקמת האף קשה יותר מתנוך האוזן ובעלת יכולת גבוהה יותר לנשיאת משקל. בכל אופן נמשיך עם הנחה של 6 גרם. בויקיפדיה מופיע ערך של 8 גרם (שהוגדל על ידי חז"ל ל- 9.6)

השאלה הבאה היא מכמה עגילים הורכב עגל הזהב? נניח שכל איש תרם זוג עגילים. הנחה זו מבוססת בעיקר על שיקולי סימטריה, אבל גם נועדה למקסם את הערך המתקבל. גם מלשון הפסוק: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" נראה כך. כמה אנשים תרמו לחטא העגל? נהוג לחשוב כי כל העם חטא אולם לאחר שמשה יורד מהר סיני וקורא את קריאתו: "מי לה' אלי", בני לוי המתאספים אליו פוגעים רק בשלושת אלפים איש. נמשיך בהנחה שאותם אנשים היו אלו שתרמו בפועל את הזהב ליצירת העגל, ולכן חטאם היה חמור כל כך שהצדיק מיתה.

בהינתן ההנחות הבאות: משקלו של עגיל הוא 6 גרם. 3000 אנשים תרמו עגילים וכל אחד תרם זוג עגילים, נקבל שיש  לנו 3000*2*6 גרם זהב = 36 קילוגרמים של חומר. אם היה מדובר בזהב טהור, הנפח היה רק שני ליטר זהב. אם מדובר  בסגסוגת כלשהי ולא זהב טהור, עדיין הנפח הוא בסך הכל של 3-4 ליטרים. אם יפול עלינו גוש זהב כזה אנחנו נהיה מסודרים להרבה מאד זמן אבל 4 ליטר זה לא כל הרבה - שלושה בקבוקי שתיה קלה (בנפח כמובן, לא במשקל).

גם לעבד את הזהב לא היה פשוט. צריך להתיך אותו או למצוא מתכות אחרות שאפשר לעבד איתן זהב (בימי קדם השתמשו למשל בכספית). הזהב מותך בטמפרטורה גבוהה במקצת מאלף מעלות. מדורת עצים רגילה לא מגיעה לטמפרטורה כזו. צריך חומרי בערה שונים, ויצירת כבשן לאגירת החום ולאספקה מרובה יותר של חמצן למדורה (על ידי מפוחים למשל).

נכון שלא חייבים להתיך את הזהב אלא אפשר לעבד אותו בטמפרטורות נמוכות יותר, אולם גם ליצור כבשן כזה נדרש יותר זמן. התורה עצמה לא מוסרת לנו מידע מספק על העיבוד. בתיאור הראשוני (ל"ב ד) נאמר: "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט", לא מוזכר כלל אש וכבשן ואולי היה שימוש בשיטה שונה או בהדבקה כלשהי של חומרי הגלם הבודדים למעין גוש אחד. אולם כאשר אהרון מספר למשה מה אירע התיאור מעט שונה (פסוק כד): "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפרקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה". כמובן שהשלכה לאש עצמה אינה מספיקה וייתכן שהייתה רק השלב הראשוני ואחריה נוצרה עובדת החריטה. מהתיאור בתורה נראה שההכנה כמעט ולא לקחה זמן.

בכל אופן כאשר משה הורס את הפסל הוא כבר עושה זאת כנראה בצורה מושלמת: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק". השריפה היא כנראה התכה בטמפטורה גבוהה ולאחריה טחינה לאבקת זהב דקה.

הערה: רש"י מפרש שמשקל הזהב היה 125 קנטרין (כמניין מסכה בגימטריה). לפי פירוש זה ולמרות שיש כמה דעות על משקל הקנטרין, הרי שהנפח גדול הרבה יותר ממה שרשמתי.

מה הייתה צורת העגל
לכאורה שאלה פשוטה - צורתו הייתה עגל, אולם אפשר להפליג בהנחות שהמילה עגל אינה מתארת כאן פר צעיר אלא שוב את צורת העיגול, בדומה לעגילים עצמם. אולי כך גם מלאכת היצירה פשוטה יותר, יצירה של עיגול פשוטה יותר מיצירת דמות של חיה, ואולי גם נתפסת כחמורה פחות, מאחר ואינה מהווה פסל של דמות.

מה נעשה בעגל
לאחר שמשה טוחן את העגל עד דק הוא משקה איתו את בני ישראל: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", נראה שיש כאן טקס דומה לטקס של אשה סוטה המתואר בפרשת נשא. המקרה דומה מאד, למעשה זהה. בני ישראל הם האישה שסטו תחת ה' אלוקיהם אחרי שציווה להם לא לעשות פסל. ייתכן שהמים סימנו בצורה ניסית מי האנשים שחטאו בעגל ומתוך כל העם רק אותם אנשים מתו (באחוזים מדובר בקבוצה קטנה. 3000 מתוך 600000, כחצי אחוז). נוכל אפילו לשער שבני שבט לוי, למרות שמצווים להרוג ממש את החוטאים, כלל לא עשו זאת, אלא פשוט עברו במחנה והשקו את האנשים במים. אלו שחטאו מתו מיד - מיתה בידי שמים. גם רש"י מביא פירוש שהמים דומים לתהליך בדיקת הסוטה וגם בתלמוד מופיע כך. הנה דברי רש"י על פסוק כ':
וישק את בני ישראל -נתכוין לבדקן כסוטות. שלוש מיתות נדונו שם:אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים.עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגוף ה' את העם.לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
צלמית שור - צילום יואב דותן, ויקיפדיה.
צלמית שור - צילום יואב דותן, ויקיפדיה.


לדף הראשי לפרשת כי תשא

הפטרת פרשת פרה

פרשת פרה היא אחת מארבע השבתות המיוחדות בחודש אדר והיא בין פורים ובין שבת החודש שנקראת לפני ראש חודש ניסן. עניינה הוא בפרה האדומה שאפרה שימש להיטהרות מטומאת מת והקריאה בה היא לזכר המצווה ובפרט לפני חג הפסח בו נדרשים כולם להיות טהורים על מנת לאכול מקורבן הפסח.
קריאת המפטיר בשבת זו היא מתחילת פרשת חוקת וההפטרה היא בספר יחזקאל פרק ל"ו מפסוק ט"ז ועד פסוק ל"ו (מנהג ספרד) או עד סוף הפרק (אשכנז).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


טז וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: יז בֶּן-אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: 

עד כאן ההיסטוריה שגרמה לגלות. כל זה ידוע גם ליחזקאל, גם לשומעי הנבואה המקורית וגם לנו ומהווה מעין הקדמה לעיקר הנבואה.


כ וַיָּבוֹא אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: 

החורבן הוא כמובן העונש של בני ישראל, אולם יש לו השלכות רבות אחרות והוא גורם לחילול ה' כאשר הגולים מגיעים לבבל והבבלים רואים את מצבם האומלל. השוו לאמור בפרשת ניצבים (דברים כ"ט יג): "וְאָמְרוּ כָּל-הַגּוֹיִם עַל-מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה". טענות אלו יכולות להזכיר גם את טיעוניו של משה רבנו לאחר חטא העגל (שמות ל"ב יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ".

כא וָאֶחְמֹל עַל-שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה: 

ואכן לפי הנבואה החמלה הראשונית אינה דווקא על עם ישראל שהיו ראויים לעונשם אלא על שמו המחולל של ה'.

כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם: 

ואם זה לא היה מובן במרומז הרי כאן זה כבר נאמר במפורש

כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: 

ומכאן ועד סוף הפרק כל מהלכי הגאולה נועדו לרומם את שמו של ה'. כמובן שהדרך לבצע זאת היא על ידי הרמת והצלת עם ישראל, אולם אל לעם ישראל לתלות את הגאולה בהצלחתו שלו.

כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם: כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: 

נראה שענייני הטהרה המוזכרים כאן הם הקשר החזק לפרשת פרה אדומה וההיטהרות מהטומאה. 

כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: כז וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקים: 

שלב קיבוץ הגלויות הוא רק השלב הראשון

כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם: 

השלב הבא הוא ברכת האדמה והשפע החקלאי. רק אז יבינו גם בני ישראל עצמם כי העונש שקיבלו הוא על מעשיהם הרעים וכי הצלתם היא בדבר ה' ורק אז יחלו לשוב בתשובה שלמה.
זוהי גאולה מסוג שונה. לא גאולה הנובעת מחזרה בתשובה כפי שמופיע כל כך הרבה פעמים בנביאים אלא גאולה מחוסר ברירה, בה עם ישראל הוא פאסיבי ואילו ה' הוא האקטיבי. אפשרות כזו מופיעה כבר בתורה בפרשת האזינו וראו מאמרי על צורה אחרת של גאולה.

לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה נְאֻם ה' אלוקים יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: 

הנבואה מנסה למנוע מראש את חטא ההיבריס של "וישמן ישורון ויבעט". ההנחה כי כל הדברים הטובים שקורים לנו הם בגלל מעשינו/חכמתנו ובזכות עצמנו הובילה פעמים רבות אנשים ואיתם את האנושות כולה למעמקי תהומות. גישה בריאה יותר היא לחשוב שחלק מההצלחות והכישלונות שלנו הם אכן בגללנו אבל חלקם הם פרי המקרה והנסיבות בלבד.

לג כֹּה אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: לד וְהָאָרֶץ הַנְשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר: לה וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן-עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: 

גם פסוקים אלו מתחברים לפסוק מפרשת ניצבים שהבאנו בפתיחה. אותה תמיהה על הארץ השוממה מתחלפת בתמיהה איך אותה ארץ חריבה נהייתה פתאום יושבת ופורחת. על כך אנו יכולים להעיד במו עיננו, על ארץ ישראל שהייתה חול וחול רק לפני כמה עשרוים והיום ישובים פורחים, חקלאות ותעשייה.

לו וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְשַׁמָּה אֲנִי ה' 
דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: 

ואז גם הגויים יכירו שאין בכך יד המקרה אלא ידו של אלוקים.

למנהג ספרד מסיימים את ההפטרה כאן ומנהג אשכנז להשלים עוד שני פסוקים עד סוף הפרק:

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה':

ומסיימת הנבואה בברכת שפע נוספת על ריבוי האנשים.

הפטרת ויקהל-פקודי

ההפטרות לפרשות ויקהל פקודי הן מספר מלכים ועוסקות בבניין בית המקדש הראשון בימי שלמה. קיימים מנהגי הפטרות שונים עם חפיפה ביניהם. פעמים רבות ההפטרות נדחות בגלל שבתות מיוחדות. למעשה בשום שנה לא יקראו את שתי ההפטרות. כאשר הפרשות מחוברות, תמיד יקראו את פרשת החודש (לרוב) או פרה. כאשר הפרשות נפרדות - בשנה פשוטה יקראו את הפטרות פרה והחודש ובשנה מעוברת, אחת מההפטרות תהיה הפטרת שקלים. לעולם אין שנה בה קוראים את שתי ההפטרות!


הפרטת פרשת ויקהל לפי מנהג ספרד
יג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר:יד בֶּן-אִשָּׁה- אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ: 
חירם היה כנראה שם נפוץ. גם מלך צור נקרא חירם, אבל גם בעם ישראל השם קיים. מדוע חשוב לספר שחירם הוא בן אשה אלמנה? לא ברור. חירום הוא אומן הנחושת. הבניין כבר עומד, כלי המקדש הם כמובן כלי המשכן, אולם המלך שלמה רוצה ליצור עוד יצירות פאר ולשם כך הוא צריך אמן מתכת ברמה הגבוהה ביותר.

טו וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת-הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי:טז וּשְׁתֵּי כֹתָרוֹת עָשָׂה לָתֵת עַל-רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יז שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יח וַיַּעַשׂ אֶת-הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי- טוּרִים סָבִיב עַל-הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:יט וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת:כ וְכֹתָרֹת עַל-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם-מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית:כא וַיָּקֶם אֶת-הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז:כב וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: 
מהם שני עמודים אלו? הם אינם מתוארים בתורה כלל, הם אינם כלי קודש, מטרתם ליופי ולנוי בלבד והם עומדים מחוץ לדלתות האולם. במה זכו עמודים אלו שקיבלו שמות משל עצמם ומה משמעות שמות אלו? יש הרבה הסברים, מה שכמובן מרמז שאין תשובה ברורה. אולי שמות אנשים (בועז הוא סבא רבא של שלמה, ויכין הוא מצאצאי שמעון אבל אולי היה מישהו חשוב אחר בשם זה ואחד מאחרוני מלכי ישראל נקרא יהוכניה). אולי הם שמות של מקומות בהם נכרתה הנחושת, אולי שמות מיסטיים סימבוליים.

 כג וַיַּעַשׂ אֶת-הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד-שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב:כד וּפְקָעִים- מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת-הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ:כה עֹמֵד עַל-שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה- פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל-אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:כו וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת-כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל:
הים של שלמה. כלי קיבול גדול עומד על שנים עשר פסלי שור. נפחו מכיל אלפיים בת (מידת נפח שלא מוכרת ממקומות אחרים). שימו לב שניתן למצוא בפסוקים קירוב ליחס פאי. קוטר הים עשר אמות והיקפו שלושים אמות. פאי הוא 3.14, אבל ייתכן שננקטו מידות עגולות או התחשבות בעובי הים עצמו. אם מניחים שהים הוא בצורת חצי כדור ניתן כמובן לחשב את נפחו ולהסיק על נפחה של מידת בת, אולם אין סיבה להניח שהים הוא חצי כדור ויכולות להיות לו צורות אחרות. יש הרבה דעות בנושא ומאמרים שלמים והצעות שחזור שונות על בסיס ההשוואה בין מידות האורכים לבין הגעה לנפח הרצוי.

סופם של העמודים והים עגום (כמו סופו של המקדש). כבר המלך אחז פירק את הים מהשוורים (מלכים ב' ט"ז יז): " וַיְקַצֵּץ- הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת-הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים ". הבבלים שיברו את הכלים הענקיים האלו, לקחום לבבל וכנראה התיכו אותם שם (גנבי מתכת שמעביריםסחורה למזרח היו כבר אז) . הנביא ירמיהו מתאר זאת כך (נ"ב יז,כ): "יז וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית-ה' וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-כָּל-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה: ...כ הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר-תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא-הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:"
ים הנחושת של שלמה
ים הנחושת של שלמה - תחריט מהמאה ה-16


עד כאן לפי מנהג ספרד. הפסוקים הבאים אינם חלק מההפטרות אולם נשאיר אותם במקומם אך בלי להתעכב עליהם.

כז וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ:כח וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרוֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְּׁלַבִּים:כט וְעַל-הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל-הַשְּׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד:ל וְאַרְבָּעָה- אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת:לא וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה-כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם-עַל-פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא-עֲגֻלּוֹת:לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה:לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:לד וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת מִן-הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ:לה וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה:לו וַיְפַתַּח עַל-הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹּרֹת כְּמַעַר-אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:לז כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה:לח וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת:לט וַיִּתֵּן אֶת-הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ  עַל-כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת-הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב:

הפטרת פרשת ויקהל לפי מנהג אשכנז והפטרת פרשת פקודי לפי מנהג ספרד.
תחילת הפרשייה מסכמת את מעשיו של חירם אותם קראנו קודם.
מ וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת-הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה':מא עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר-עַל-רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים:מב וְאֶת-הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי-טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָעַמּוּדִים:מג וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת-הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל-הַמְּכֹנוֹת:מד וְאֶת-הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת-הַבָּקָר שְׁנֵים-עָשָׂר תַּחַת הַיָּם:מה וְאֶת-הַסִּירוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: 
בתנ"ך מוזכרים כמה סוגי נחושת. יש נחושת סתם, יש נחושת ממרט ויש נחושת קלל ונחושת צהובה. אין לי הוכחות לכך אולם נראה שמדובר בסגסוגות נחושת שאינן טהורות ואלו הן כמובן הברונזה והפליז תערובות נפוצות של נחושות עם מתכות אחרות (אבץ ניקל ובדיל) שיוצרות חומרים חדשים. נראה שנחושת קלל, שהיא מבריקה היא סוג של פליז ושנחושת ממרט היא ברונזה.

מו בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן: 
אנו כמובן חושבים על מכרות תמנע בערבה ליד אילת. במקום ישנם מרבצי נחושת גדולים (יחס של כ-5% נחושת בתוך העופרה). באתר מכרות נחושת עתיקים וכן מכרות מתקופת קום המדינה עד שנסגרו בגלל חוסר כדאיות כלכלית. גם בעבר הירדן המזרחי יש מכרות נחושת ולפי אזכור המקומות כנראה מדובר באיזור שונה מתמנע. בכל אופן כאשר אתם מבקרים בתמנע במכרה העתיק דמיינו לרגע את הפועלים המסכנים (עבדים כנראה) שהיו צריכים בחום הנורא לכרות טונות על טונות של עפרות נחושת ולהתיכם בכבשנים בטמפרטורה של מעל אלף מעלות. לא נשמע כיף.

מז וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת: מח וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: 
לאחר הקמת כלי הנחושת החדשים, מגיע הזמן להכניס את כלי המשכן - מזבח הקטורת ושולחן לחם הפנים.

מט וְאֶת-הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקָחַיִם זָהָב: 
הפתעה - במשכן הייתה מנורה אחת ובמקדש עשר. שלמה שינה כמה דברים. מי מהם המנורה המקורית והאם היה אפשר בכלל להבדיל ביניהן? האם הכהונים הדליקו בטקס המיוחד בוקר וערב את כל הנרות בכל המנורות? האם היו עשר מנורות נוספות על מנורת משה או רק תשע נוספות? בכל הנושאים האלו עומדות דעות שונות.

נ וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת- הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב:
גם כלים אלו שהינם כלי קודש הם מקוריים מתקופת משה והם נדרשים לביצוע עבודות הקודש השונות בכלי המקדש/משכן המרכזיים.



 עד כאן הפטרת ויקהל למנהג אשכנז ופקודי למנהג ספרד. מכאן הפטרת פרשת פקודי לפי מנהג אשכנז


נא וַתִּשְׁלַם כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת-קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה':
מעלים בקודש. לאחר העמודים והים שהיו מחוץ למקדש, הוכנסו כלי הזהב לתוך ההיכל אל הקודש, והחשוב מכלום - ארון הברית, מוכנס אחרון לקודש הקודשים. הכנסת הארון והנחתו בקודש הקודשים ממנו לא יצא יותר (עד שנגנז בימי יאשיהו ואבד לנצח) לעולם היא סיומו של בניית המקדש והאות להתחלת העבודה בבית ה'.

א אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת- נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:ב וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: 
המקדש נחנך ברוב פאר והדר בחג הסוכות. כמו שקראנו על תחילת ההקמה בחודש זיו, כך שמו העברי של חודש תשרי הוא ירח האיתנים, על שם גדולי האומה: אברהם יצחק ויעקב.

ג וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-הָאָרוֹן:ד וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: 
משכן שילה נחרב עשרות שנים קודם לכן, אולם שרידים של אוהל מועד מתקופת משה כנראה נשארו והם הונחו למשמרת בתוך המקדש.

ה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:ו וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֶל-מְקוֹמוֹ אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: 
הנה הפתעה נוספת. הכרובים המקוריים היו על הכפורת (מכסה) של הארון. שלמה בנה כרובים נוספים. ענקיים שיכסו את כל הארון מלמעלה.

ז כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:ח וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ- רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:ט אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
נהוג להניח שחוץ מלוחות הברית נמצאים בארון גם שברי הלוחות הראשונים וכן צנצנת המן אשר משה הצטווה לשמור לעדות.
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס
הכהנים נושאים את הארון - פאול רובנס - 1626 - בוסטון

י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית ה':יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-בֵּית ה': 
הקבלה מושלמת בין חנוכת המקדש לבין חנוכת המשכן. כמובן ששכינת ה' בענן בתוך המקדש היא אות חיובי המראה שהמלאכה רצויה, אולם הענן מונע את אפשרות העבודה במקדש. שימו לב לסיום פרשת פקודי בו אירע בדיוק אותו דבר (שמות מ' לד-לה): "לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן".

מכאן מתחיל נאומו הגדול של שלמה הכולל גם תפילה ארוכה ויפה 
המשפט הראשון נאמר לקב"ה.

יב אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:יג בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: 
ואחריו נאום קצר לבני ישראל

יד וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת-פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד:טו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר:טז מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:יז וַיְהִי עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם-לְבָבֶךָ:יט רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:כ וַיָּקֶם ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת- דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל:כא וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר-שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם-אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  

שימו לב כמה פעמים מזכיר שלמה את אביו דוד. דוד שרצה לבנות את בית המקדש ואפילו זכה לברכתו של נתן הנביא, הצטווה במפתיע לא לבנות את הבית. דוד המלך קיבל את ההוראה אולם עסק רבות במקדש. תיכנן תוכניות (ביחד עם שמואל הנביא), אסף חומרים, ובעיקר רכש בכסף מלא את השטח עליו קם במקדש. שלמה המלך יודע שרק בזכות דוד אביו שסלל לו את הדרך והשאיר לו ממלכה רחבה וללא אויבים הוא יכול להקים את הבית.

ההפטרה מסתיימת אולם בנביא מתוארת תפילה ארוכה של שלמה, תפילת חנוכת בית המקדש. מומלץ מאד לקרוא גם אותה בהמשך פרק ח'.

לדף הראשי של פרשת ויקהל
לדף הראשי של פרשת פקודי