אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת כי תשא

הפטרת פרשת כי תשא היא במלכים א' פרק י"ח ועוסקת באליהו הנביא. למנהג הספרדים מתחילים את הקריאה מפסוק כ"א.

היחסים בין נביא למלך היו תמיד מתוחים. רק בשבוע שעבר קראנו על שמואל הנוזף קשות בשאול (הפטרת פרשת זכור). גם דוד המלך "זכה" לגערות ולתוכחה קשה מנתן הנביא. אולם לא הייתה מערכת יחסים סבוכה וטעונה כל כך מאשר בין אליהו הנביא למלך אחאב. אליהו - הנביא הקנאי לה', מייצג את האמת האלוקית המוחלטת ואת מידת הדין, ואילו אחאב, הרוויח ביושר את התואר המפוקפק של אחד ממלכי ישראל הרשעים ביותר. ההתנגשות החזיתית בין עוצמות אלו היא בלתי נמנעת ויש בה שיאים אחרי שיאים. זוהי התנגשות טיטאנים, התפרצות אטומית, כמות אנרגיה בלתי אפשרית. מערכת היחסים הזו תופסת מקום נרחב בספר מלכים ודורשת עיון מפורט החורג בהרבה ממסגרת מאמרים אלו. למתעניינים נמליץ על ספרו של הרב אלחנן סמט פרקי אליהו.

ובכל זאת אנו נדרשים להקדים הקדמה קצרה להפטרה.

אליהו הנביא בא בסערה ונעלם בסערה. אנו שומעים עליו לראשונה בפרק י"ז: "א וַיֹּאמֶר- אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל-אַחְאָב חַי-ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי".
מה קורה פה? אליהו השתגע?  מי שם אותו למנוע גשמים מישראל? ועל מה ולמה? הרבה חטאו ישראל ולא ניבא להם נביא דבר כזה מדעתו. קצרה דעתנו להסביר אך ננסה בכל זאת. הפסוק הקודם מספר על חיאל בית האלי שבנה את העיר יריחו בניגוד לקללת יהושע ואכן נענש בקללתו של יהושע וכל בניו מתו. רשעותו של חיאל אינה ברורה וגם לאחר שבנו הראשון מת הוא ממשיך ברשעותו עד שאחרון בניו מת בהצבת דלתי העיר. יהושע לא אסר על הקמת העיר אולם הטיל קללה על מי שיעז לבנות את העיר הראשונה שבני ישראל ניצחו, ניצחון שכולו נס מאת ה'. המדרש מתאר את אחאב ואליהו נוכחים בשבעה של חיאל על בנו הצעיר שמת - שגוב. באותו שבעה אמר אחאב - הנה קללת התלמיד - יהושע - מתקיימת, וקללת הרב - הקב"ה - לא מתקיימת. אחאב התכוון לפסוק מפרשת והיה אם שמוע (דברים י"א טז-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:  וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה'נֹתֵן לָכֶם". הנביא מתאר את העבודה הזרה אבל הגשם המשיך לרדת.
אליהו - כנראה על דעת עצמו נשבע בשם ה' (!) למנוע את הגשם!

נעצור כאן כי דברינו מחייבים הפסקה ונשימה עמוקה. בן אנוש ילוד אשה, נשבע בשם ה', על עצירת גשמים. אליהו כאילו "מכריח" את הקב"ה להפסיק את הגשם. לה' אין ברירה - מכאן אמרו חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים. אבל האם דעתו של הקב"ה נוחה ממעשהו של אליהו? התשובה היא חד משמעית לא. אמנם מצד האמת המוחלטת כנראה הצדק עם אליהו אבל לבורא שיקולים נוספים ומידת קנאותו של אליהו עליה נעמוד בהרחבה בהפטרת פרשת פינחס גובלת בבלתי אפשרית. בכל אופן לקב"ה כמעט ואין ברירה ואכן הגשם מפסיק ונעצר. זהו הרקע להפטרתינו - קללת אליהו ובצורת של שנתיים שייבשה את כל מעיינות המים.

א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:

עד כאן אומר הקב"ה לאליהו. שנתיים ושלוש שהגשם לא יורד והנה בני ישראל לא חוזרים בתשובה ומדרכם הרעה ולא מבטלים את העבודה הזרה. מה עכשיו אליהו? האם תבוא כלייה על עם ישראל? היה לא תהיה והגשם עומד לרדת. הקב"ה מודיע זאת לאליהו ומצווה עליו להיראות אל אחאב ולבשר לו שהגשם יבוא. אמנם זהו רצון ה', אבל ה' לא רוצה לשבור את אליהו ולכן אליהו יהיה זה שיבשר ויביא את הגשם.
ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן:
אליהו כמובן מקיים את דבר ה' והמקרא מפרט עד כמה הרעב היה חזק. כמו במאי מיומן, המספר המקראי עושה קאט ועובר להתרחשות במקום אחר.

ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' מְאֹד:  ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: 
המקרא "מפיל" את רוב האשמה על איזבל. נראה שניסו למצוא כמה נקודות חיוביות בדמותו של אחאב. עובדיהו מכלכל לבד מאה נביאים המתחבאים בשתי מערות (מפחד שמא יתגלו כקבוצה). אספקת מזון לכל כך הרבה אנשים תחת עינו הפקוחה של השלטון אינה דבר של מה בכך. עובדיהו היה בסכנה יום יומית. אולי אחאב ידע והעלים עין? מי יודע.

ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית (מֵן-בְּהֵמָה) [מֵהַבְּהֵמָה:] ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ:
עוד נקודות זכות לאחאב. הוא לא מסתגר בארמונו המלא כל טוב, אלא יוצא בעצמו לחפש מעט חציר.
ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ:
עובדיהו אינו מאמין. אליהו הנביא הוא המבוקש מספר אחד בממלכת אחאב. תמונת מתנוססת על כל עץ עם הכיתוב "מבוקש - חי או מת" ואולי גם פרס כספי. והנה אליהו הבורח מתגלה פתאום.

ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: י חַי ה' אֱלֹקיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-ה' מִנְּעֻרָי: יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא- מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי:
עובדיהו בפניקה. בימי קדם וגם בימינו היה מקובל להרוג את השליח. אחאב לא השאיר אבן אחת בלתי הפוכה בחיפושיו אחרי אליהו בממלכה ובממלכות השכנות. עובדיהו מפחד שברגע שהוא יגיד שהוא ראה את אליהו ואליהו ייעלם, דינו ייגזר למיתה.
טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: 
אליהו נשבע כי לא ייעלם וכי הוא ייראה לאחאב ועובדיהו ממהר לקיים את הציווי. אחאב הסקרן ממהר אחרי עובדיהו לפגישתו עם אליהו.
יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל:
הביטוי עוכר ישראל, נאמר דווקא על ידי אחאב לאליהו. מבחינתו של אחאב, אליהו - האיש שהפסיק את הגשם והביא את ישראל לחרפת רעב - אכן היה עוכר ישראל.
יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:
אליהו לא נשאר חייב. אתה אחאב, אתה האשם! אתה עזבת את אלוקים והלכת אחרי הבעלים (ואחרי אשתך).
יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל: 
אחאב ממלא את דבר אליהו ואולי גם זו נקודה לזכותו. לנו עוד לא ברור מה אליהו רוצה אבל כמו קרשנדו ההולך ומתפתח אנו יודעים שהפיצוץ קרוב. כל ישראל מתאספים ואליהו מתכונן לנאום חייו.
כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:
אליהו פונה אל כל העם. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. עוד ביטוי שמשמעותו המקורית שובשה. הכוונה אינה להתלבט בין שתי אפשרויות אלא לא לבחור דרך אחת ולאחוז בחבל משני קצותיו. ישראל עבדו גם את ה' וגם את הבעל. מבחינת מה שבטוח בטוח. אבל אליהו מסביר להם שחייבים לבחור דרך אחת. העם לא עונה. אין להם תשובה.
כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:
עובדיהו כלכל מאה נביאים במערה. ייתכן ואלו לא היו נביאים אלא רק "בני הנביאים" תלמידי ופרחי נבואה שטרם הגיעו למעלת הנביא.
כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם- הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: 
מבחן! ניסוי! מה קורה כאן? שוב אנו צריכים לעצור ולהבין. אליהו מנסה את ה' בניגוד לדבר התורה (דברים ו' טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" ועוד על ידי הקרבת קורבן מחוץ לבית המקדש?? חכמים העלו שאלה זו ופרט לתשובה כי הייתה זו הוראת שעה הנדרשת מעצם היות המצב מיוחד וחריג כל כך אין כמעט אפשרות לתשובה אחרת. זוהי דרכו של אליהו. דרך שונה ומשונה האפשרית רק לנביא האמת הגדול הזה ואינה אפשרית לכל אדם אחר.
בחירת הפרים מזכירה לנו מיד את שעירי יום הכיפורים. שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל.

כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: 
למה אליהו נתן להם פר? הלשון המוזרה הזו היא מקורו של מדרש מופלא המבוא בתנחומא לפרשת מסעי:

אמר להם: בחרו לכם שנים פרים תאומים:  מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד.
הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה: לך עימהם.
השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם: אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי?! אמר ליה אליהו: לך עימהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך. אמר לו: וכך אתה יועצני, שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר: ויקחו את הפר אשר נתן להם (שם שם כו).

כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי-שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם: כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: 
אליהו מנצל את הקהל לטובתו ומשטה בנביאי הבעל כמעט עד השקיעה. כפי שאבא שלי העיר, כנראה אליהו כבר הכיר את מנהג השלאפ-שטונדה, או שעת הסיאסטה ומכאן רואים כי מדובר במנהג קדום ביותר.
ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר- הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:
אליהו בונה מזבח כעין המזבח שבנה משה בהר סיני וכעין המזבחות שנבנו לאחר חציית הירדן, מזבחות המבטאים את הקשר בין שנים עשר השבטים לקב"ה ואף על פי שאחאב היה מלך ישראל ושבט יהודה לא מוזכר, עדיין אליהו בונה מזבח של שתים עשרה אבנים.
לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:
מהכתוב בשם ה' ניתן להבין כי בניית המזבח וההקרבה מחוץ לבית המקדש הייתה לפי רצון ה' בהיתר מיוחד לאליהו בלבד.
לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים: לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם:
גם כמות המים היא שנים עשר כדים. ארבעה כדים כפול שלוש פעמים. מאיפה בכלל היו מים? המעיינות הרי היו יבשים? אולי היה זה מעיין בודד שנתן מעט מים, במדרש מתואר שנעשה נס נוסף.
לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (וּבִדְבָרְיךָ) [וּבִדְבָרְךָ] עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: לז עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
אליהו מתחנן על נפשו. אמנם ה' כבר אמר לו שהוא יוריד גשם אולם אליהו מנסה לנצל את המהלך להחזרת בני ישראל בתשובה. אליהו לא מבקש סליחה על חטאי העם, לא מכפר עליהם, ואפילו במאמר מוסגר מעביר חלק מהאחריות בכשלון בני ישראל על ה' עצמו (אתה הסבת את ליבם אחורנית). תפילתו של אליהו היא תפילה מכל הלב והוא נענה בתפילתו זו.
לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקים ה' הוּא הָאֱלֹקים: 

ההפטרה מסתיימת בקריאה נרגשת זו של כל העם. זוהי קריאה אמיתית היוצאת מן הלב. לא לחינם קבעו מסדרי התפילה שאת תפילות יום הכיפורים - בסוף נעילה: לאחר שתקענו בשופר, השכינה הסתלקה, שערי שמים ננעלו, בתוספת החג הקדוש וכשאנו לאחר תפילות וצום - נסיים במילים אלו, היוצאות מהלב באימה ורתת.

אולם הסיפור לא מסתיים. פיתחו תנ"ך וקיראו. אליהו מנצל את המומנטום והורג את כל נביאי הבעל. מעשה זה לא יעבור בשתיקה מצד איזבל. בע"ה נעסוק בהמשך הסיפור בהפטרת פרשת פינחס.
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן
אליהו בכרמל - תחריט נחושת של האומן ההולנדי קספר לויקן (~1700)

לדף הראשי של פרשת כי תשא

הפטרה לתענית ציבור

בתעניות ציבור קוראים בתורה גם בתפילת מינחה. חכמים תיקנו קריאת הפטרה לקריאה זו. תעניות הציבור הן תשעה באב, צום גדליה, י' בטבת י"ז בתמוז ותענית אסתר. הצומות נקבעו לזכר אירועים טרגיים בתולדות עמנו (צום אסתר הוא לזיכרון לפני חגיגות הפורים). ישנן תעניות נדירות יותר שכיום מעטים נוהגים אותם. יום כיפור קטן - בכל ערב ראש חודש (פרט לניסן ותשרי) ותעניות בה"ב - שני חמישי ושני הקבועות לימים אלו בחודשים מרחשוון ואייר. גם בימים אלו אם יש בבית הכנסת יותר ממנין של אנשים צמים, מוציאים ספר תורה, קוראים את הקריאה המיוחדת לתענית ואת ההפטרה.

קריאת התורה לתענית ציבור היא בספר שמות - חלקים מפרשת כי-תשא העוסקת בבקשות ובתפילות של משה רבנו לאחר חטא העגל.

ההפטרה היא מספר ישעיהו פרק נ"ה ו ועד פרק נ"ו. מבחינת סדר ישעיהו היא מגיעה מיד לאחר הפטרת פרשת נח וקצת לאחריה הפטרת יום הכיפורים.

ו דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב:ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל-ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל-אֱלֹקינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה':
קריאה זו מצטרפת לנבואות הנחמה. גם לאחר החורבן והגלות, ה' לא עזב את עמו. ה' קרוב ונמצא ויש לקרוא אליו ולדרוש אותו. החזרה בתשובה אפשרית תמיד גם כשנדמה שאין עוד סיכוי ואין עוד אפשרות, שערי תשובה לא ננעלו.
ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: 
הנביא ממשיל זאת לשמים ולארץ. השמים גבוהים מהארץ וכך דרכי ה' גבוהות ולא תמיד מובנות לנו.
י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד- הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: 
 לכל דבר יש מטרה. הגשם אינו יורד סתם וחוזר מיד לשמים אלא הוא עובר מסלול שלם של כניסה לאדמה, הרוויתה, הצמחת עצים וירקות. גם לגשמים היורדים באוקינוסים יש תפקיד חשוב בערבול מי הים והכנסת חמצן לשכבות המים העליונות, דבר התורם להתפחות הסביבה והפאונה הימית. כך דבר ה' לא יוצא ריקם אלא יש לו מטרה בעולם.

יב כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף:יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת:
זוהי כבר נבואה על שיבת ציון. בדיוק ההיפך מה שבאתם לבבל, גולים מארצכם - תצאו בשמחה.פשט הכתוב הוא שאזורים שהיו שממה וצמחו בהם קוצים (נעצוץ - צמח שאתה עובר לדו והוא ננעץ בך) וסרפדים (בדומה לסרפד המוכר לנו. צמח צורב ושורף שרף=סרף) יפרחו. חכמים דרשו פסוק זה למגילת אסתר (הדסה היא אסתר) תחת הנעצוץ - המן יעלה ברוש מרדכי ותחת הספרד - ושתי, הדס - אסתר.


א כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת:ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע: 
כרגיל, ההצלה מותנית בשמירת המצוות. שתי מצוות מופיעות בפסוק זו אולי כמצוות מייצגות. הראשונה היא שמירת השבת. בארץ ישראל בסביבה שכולה יהודית קל לשמור שבת, אולם כאשר נטמעים בגויים זה נהיה קשה הרבה יותר, אולי מסיבה זו נבחרה השבת, כמצווה המאפיינת יותר מכל את העם היהודי בגלות. מצווה זו מייצגת את כל המצוות בין אדם למקום. המצווה השנייה היא אי עשיית רע ועיקרה שמירה על מצוות בין אדם לחברו. הגאולה היהודית תלויה בכך שעם ישראל ישמור על צביונו המיוחד בין הגויים.

ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ:
מיהו בן הנכר? אולי צאצאי יהודים שהתחתנו עם תושבים מקומיים וכעת מפקפקים בגיור שלהם? או שמא תושבים שהתגיירו ורצים להסתפח אל עם ה'? ומי הם הסריסים? ייתכן ומדובר במשרתים ואנשים ממעמד נמוך, אולם נראה שמדובר בסריסים ממש שעברו תהליך כואב של סירוס והושפלו בכך. הנביא ישעיהו עצמו מנבא לחזקיהו כי מבניו יהיו סריסים (ל"ט ז): " ז וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל". בניגוד לדבר ה' הנמשל לגשם ולשלג המחיים ומרווים, לסריס אין תקווה. הוא עץ יבש וחסר יכולת הולדה. מצבו אבוד ומייאש. אולם הנביא מנחם גם אותם.

ד כִּי-כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: 
שוב מודגשת שמירת המצוות והשבת. גם למי שלא יכול להעמיד צאצאים יש אפשרות להיזכר לעד ולהיות בעל שם עולם. אנו מכירים דמויות מופת שלא נפקדו בזרע אולם תורתם ומעשיהם מלווים וילוו אותנו עוד שנים רבות. בדורות האחרונים נזכיר את הרבי מלובביץ והשפעתו העצומה על העולם היהודי. לטובה נזכיר גם את נחמה לייבוביץ הדגולה. אלפי תלמידיהם מעמידים להם שם קבוע ותמידי.

ו וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל-ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי:ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים:
וגם בני הנכר שמצטרפים לעם ישראל ולברית יתקבלו ברצון.

ח נְאֻם ה' אלוקים מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:
והנבואה חותמת בבשורת קיבוץ הגלויות העתידית

הפטרת פרשת תצווה

הפטרת פרשת תצווה היא בספר יחזקאל פרק מ"ג מפסוק י' ועד סוף הפרק. בשנים שאינו מעוברות, לפעמים הפטרה זו נדחית בגלל הפטרת זכור (השבת שלפני פורים). קיימת אפשרות נדירה יותר בה פורים יוצא ביום שישי ולכן שושן פורים הוא בשבת. בשבתו כזו שהיא גם פרשת תצווה, לא יראו בערים המוקפות חומה (ירושלים ועוד) את ההפטרה הרגילה של פרשת תצווה אלא את ההפטרה של פרשת זכור (פעם שנייה!).


בפרשת תצווה אנו עושים אתנחתא מהעיסוק בבניית בית המקדש הראשון (אליו נחזור בפרשות ויקהל-פקודי) ומפליגים לעבר בית המקדש לעתיד לבוא.
הפטרתנו נמצאת בסוף ספר יחזקאל שעוסק בנבואות עתידיות על בית המקדש. חלק זה של ספר יחזקאל מתחיל מפרק מ' ועד סוף הספר. יחזקאל מנבא אותו ארבע עשרה שנה לאחר החורבן ולמעה למרות שהוא בבבל הוא מקבל מעין "סיור מאורגן" בבית המקדש החדש. נבואות יחזקאל קשות מאד. הפרטים לא מסתדרים לנו, לא עם מידות בית המקדש ולא עם הלכות הקורבנות המופיעים בתורה. קשיים אלו גרמו לחכמים להתלבט האם לכלול את ספר יחזקאל בקאנון של כתבי הקודש (התלבטויות דומות היו גם על ספרי קוהלת, שיר השירים ועוד). מומלץ לקרוא אפילו ברפרוף את הפרקים הקודמים להפטרה. הפסוקים קשים מאד והתיאורים האדריכליים לא ברורים. ראו למשל שני פסוקים מפרק מ"ב: "ה וְהַלְּשָׁכוֹת הָעֶלְיוֹנֹת קְצֻרוֹת כִּי-יוֹכְלוּ אַתִּיקִים מֵהֵנָּה מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּיכוֹנוֹת בִּנְיָן: ו כִּי מְשֻׁלָּשׁוֹת הֵנָּה וְאֵין לָהֶן עַמּוּדִים כְּעַמּוּדֵי הַחֲצֵרוֹת עַל-כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ". מומלץ להיעזר במפרשים, אולם גם שם ובוודאי במחקר המודרני דעות שונות וסותרות בפרטים השונים.

הנה פסוקי ההפטרה
י אַתָּה בֶן-אָדָם הַגֵּד אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת-תָּכְנִית:


כבר הזכרנו את הפתיחה "בן אדם" האופיינית לספר יחזקאל. הביטוי מופיע בספרים אחרים אולם תמיד במשמעות כללית. רק במקום אחד נוסף מצאנו פנייה לאיש ספציפי בכינוי בן אדם (דניאל ח יז: "וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל-פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן-אָדָם כִּי לְעֶת-קֵץ הֶחָזוֹן") ולא ככינוי גנרי לאיש כלשהו.. הנביא יחזקאל קיבל זה עתה סיור אישי בבית המקדש (מפרק מ' ועד תחילת ההפטרה) ובדומה להתגלות שהייתה לו בתחילת הספר (אותה קוראים בהפטרה לחג השבועות) גם כאן הוא רואה את השכינה הנמצאת בבית המקדש שכבר חרב. תפקידו של יחזקאל הוא לנבא על הקמת בית המקדש הבא. יותר מכך, עצם העובדה שבני ישראל לא עוסקים בהקמת הבית היא עוון עליו הם צריכים להיכלם.

יא וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-(צוּרֹתָו) [צוּרֹתָיו] וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו- וְכָל-(צוּרֹתָו) [צוּרֹתָיו] וְכָל-(תּוֹרֹתָו) [תּוֹרֹתָיו] הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם:
יב זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל-רֹאשׁ הָהָר כָּל-גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה-זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: יג וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה-רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל-שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: יד וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד-הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד-הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: טו וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (וּמֵהָאֲרִאֵיל) [וּמֵהָאֲרִיאֵל] וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: טז (וְהָאֲרִאֵיל) [וְהָאֲרִיאֵל] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: יז וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּ-ל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק-לָּהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים: 

הפסוק הראשון מתייחס לפרקים שהופיע לפני ההפטרה ובו תוארו כל מידות הבית. שאר הפסקה מתייחסת רק למרכיב אחד במקדש - המזבח. הפרטים קשים מאד להבנה ולא תואמים כלל את מקדש שלמה. ייתכן ובית המקדש שנבנה לאחר שיבת ציון היה דומה במידותיו למה שנכתב כאן. אנו מכירים יותר את בית המקדש כפי שנראה לאחר ההרחבות העצומות שעשה הורדוס.

יח וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם כֹּה אָמַר ה' אלוקים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: יט וְנָתַתָּה אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם- מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם ה' אלוקים לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת: 
בבית המקדש עבדו כוהנים מהרבה בתי אב ולא רק מזרע צדוק. גם כוהנים גדולים היו ממשפחות רבות.

כ וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל-הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: כא וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: כב וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר-עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: כג בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַר בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תָּמִים: כד וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': כה שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר-חַטָּאת  לַיּוֹם וּפַר בֶּן-בָּקָר וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ:
אנו רואים כאן מעין טקס חדש של חנוכת המקדש שאפשר להקביל אותו לטקס חנוכת המשכן המתואר בפרשת צו ולטקס חנוכת בית המקדש הראשון המתואר בספר מלכים.



כו שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ (יָדָו) [יָדָיו]: כז וִיכַלּוּ אֶת-הַיָּמִים וְהָיָה- בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת-שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 


לדף הראשי של פרשת תצווה

הפטרת פרשת זכור

פרשת זכור היא השבת שלפני פורים ובה קוראים לקריאת מפטיר את פרשיית "זכור את אשר עשה לך עמלק" בספר דברים (סוף פרק כ"ה). לשבת זו הפטרה מיוחדת והיא דוחה את ההפטרה של השבת הרגילה
שבת זכור יכולה להיות אחת מהשבתות תרומה, תצווה (בשנים פשוטות) או ויקרא, צו (בשנים מעוברות). קיימת אפשרות נדירה כאשר פורים ביום שישי ושושן פורים בשבת ובמקומות בהם חוגגים את פורים בט"ו אדר כמו ירושלים, יקראו גם בשבת זו את הפטרת פרשות זכור במקום ההפטרה הרגילה וכך זוהי ההפטרה היחידה שיש אפשרות לקרוא אותה שתי שבתות רצופות.

הפטרת הפרשה עוסקת במלחמת שאול בעמלק המתוארת בפרק ט"ו בספר שמואל א. מנהג ספרד להתחיל מראשית הפרק ומנהג אשכנז להתחיל רק מפסוק ב'.

התורה מצווה למחות את זכר עמלק אולם פרטי המצווה אינם ברורים, ולפי הנביא נראה שהיה צריך דרישה אלוקית מפורטת לעשות זאת וגם שמצווה זו היא מצווה המיוחדת למלך ישראל ולא מצווה המוטלת על יחידים. בימינו המצווה מבוטאת בכך שאנו קוראים את קטע התורה העוסק בה פעם בשנה ומתכוונים לצאת על ידי כך במצוות זכירת עמלק. לצערנו ראינו שאמנם עם עמלק המקורי עבר ובטל מן העולם אבל הוא לובש צורות חדשות מדי דור.

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':
פסוק זה מופיע כפרשייה בפני עצמה ולכן הושמט מנוסח ההפטרה למנהג אשכנז אולם יש לו חשיבות רבה לעניננו כפי שנראה בהמשך.

ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: ג עַתָּה- לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר:
אין אנו יודעים חשבונות שמים אולם כנראה לאחר כארבע מאות שנה הגיע זמנו של עמלק להיענש. מצאנו במקומות אחרים בשמואל בהם מופיע שעמלק פשט על שטחי ישראל הדרומיים (נחלות יהודה ושמעון) וכנראה עמלק מעולם לא הפסיק להציק לישראל.

 ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה: ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד-עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ- סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:
שאול מארגן צבא גדול מאד ומגיע להילחם עם עמלק. שאול מודיע לשבט הקיני שיעלמו מהאיזור ולא יפגעו במלחמה.

ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם: ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב: ט וַיַּחְמֹל- שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן- וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: 
והנה שאול עובר על הציווי המפורש של ה'. ה' ציווה לא לחמול ושאול חומל על המלך אגג ועל חלק מהצאן שישמש כמנחה וכזבח לה'.בסוף המאמר הבאתי דיון קצר מדוע חטא זה הוא חמור כל כך.

י  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: יא נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-ה' כָּל-הַלָּיְלָה: 
שמואל מנסה לשנות את רוע הגזרה ומתפלל אל ה' כל הלילה. שמואל רואה בעצמו אחראי לשאול, הרי הוא זה שהמליך אותו, אבל הנביא לא יכול להתחמק משליחותו.

יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר ה':
איזו אירוניה. שאול אפילו לא חושב שהוא לא בסדר והוא שמח מאד לבואו של שמואל ומודיע לי כי קיים את דבר ה'.

יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
שמואל אולי מנסה לרמוז לשאול להבין שמשהו כאן לא בסדר ושאול בצורה תמימה. שימו לב לניקוד של המילה מה בסגול ולא בקמץ. יש בעלי קורא שמחקים בקריאה את קול הצאן במילה זו, אולם קשה לדעת אם קביעת הניקוד הייתה מכוונת (המילה מה בסגול מופיעה בתנ"ך פעמים רבות).

טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת-הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:
שאול המסכן כורה לעצמו בור ובמו פיו אומר שהעם הפר את הציווי, ושהוא לא מנע מן העם לעשות כן.

טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת- אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה (וַיֹּאמֶרו) [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר:
שמואל מבין שהוא יצטרך להיות גלוי וישיר, ולצערו שאול לא הבין בעצמו את חטאו.

יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: יח וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':  
וגם באמירת התוכחה הזו שמואל מדבר בצורה מפותלת מעט.

כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת-עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: 
לשאול טרם נופל האסימון ובטענתו הוא מתווכח עם שמואל. שמעתי בקול ה'. גם מי שקורא את ההפטרה כיום, אלפי שנים לאחר האירוע יתקשה שלא לגלות חמלה כלפי שאול שאפילו התקשה להבין מה לא עשה בסדר.

כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה'  בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: 
לשמואל לא נותרה ברירה ותוכחתו היא מפורשת. החפץ לה' בעולות וזבחים? אין כמעט נביא שלא השתמש בביטוי דומה לזה (ראו מאמר על טעמי הקורבנות). הקורבנות אינם העיקר (והביטוי החזק ביותרלכך הוא בדברי הנביא ירמיהו אותם נקרא בהפטרת פרשת צו). עדיף לשמוע בקול ה'. ואתה שאול חטאת וה' אינו רוצה אותך יותר בתור מלך.

כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה' וְאֶת-דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:
ורק עכשיו שאול מבין את גודל הצרה והוא מודה חטאתי אולם זו הודאה שאינה מלאה שכן הוא עדיין מביא תירוצים. כי יראתי את העם ואשמע בקולם - האם הגיוני שהמלך יירא מהעם? הרי צריך להיות ההיפך!  בכך מגלה שאול שבאמת אינו ראוי להיות מלך.

כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לה':
שאול עדיין רוצה לשדר מראית עין של עסקים כרגיל
כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: 
שמואל לא מוכן להמשיך כך ותוכחתו לשאול קשה. הוא רוצה ללכת וכאן מתבצע אקט סימלי של קריעת הבגד. לא ידוע לנו מי קורע את הבגד. האם שמואל קורע את בגדו שלו, האם שאול מחזיק במעילו של שמואל על מנת לעכבו ותוך כדי כך המעיל נקרא. האם זה היה מתוכנן או לא? כך או כך, שמואל מנצל מיד את האירוע לנבואה סימלית על קריעת הממלכה, סימבוליקה בה נפגוש שוב לקראת פיצול הממלכה בימי רחבעם (האקט הסיבמולי מתרחש כאשר הנביא אחיה השילוני פוגש את ירבעם - מי שעתיד להיות מלך ממלכת ישראל - עוד בימי שלמה, ומודיע לו על פיצול המלוכה)
ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד-זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹקיךָ:
ורק עכשיו שאול מודה בפה מלא ובלי תירוצים - חטאתי. אבל זה מאוחר מדי. המפרשים משווים בין התנהגותו שו של שאול להתנהגות של דוד לאחר מעשה בת-שבע שנראה חמור יותר. אולם שם ההבדל ברור ודוד מודה מיד חטאתי  ללא תירוצים כלשהם.  שמואל ב' י"ב יג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד גַּם-ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". קשה לנו להבין מדוע הסליחה לדוד מהירה כל כך ולשאול לא. ההודאה בחטא הינה רק הצעד הראשון. דוד שב בתשובה מלאה וגם קיבל סאה גדושה ביותר של עונשים על המעשה (מות הילד, מעשה אמנון ותמר, הריגת אמנון, מרד אבשלום). המסקנה היא כי התורה (ולמעשה גם רוב האנשים) לא אוהבים תירוצים.

לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':
שמואל מקבל את הודאתו זו של שמואל ועכשיו הוא מוכן לחזור איתו לעם. נראה ששיחתם הייתה פרטית ושאול לא רצה לחזור אל העם לחגיגות הניצחון ללא שמואל, דבר שהיה נראה מוזר מאד. שמואל מכבד זאת. שמואל לא התבקש להחליף את שמואל באופן כלשהו או להדיחו ואין לו כוונה לבייש את שאול ולפגוע במלכותו. גם דוד, אפילו לאחר שנמשח למלך, נזהר לא לפגוע בשאול, עד אשר תעבור אליו המלוכה.
לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת:
משפטו של אגג לא ברור כלל, אולי אגג חשב שישאירו אותו בחיים, אולי הוא הבין שאם השאירו אותו בחיים ייתכן וגם אחרים ניצלו ועמלק לא נכחד (כפי שאנו יודעים שאכן קרה והיו עוד שבטי עמלקים שונים, וכמובן המן שמוצאו באגג)
לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:
שמואל מסיים את המלאכה אותה התחיל שאול. לפי דברי שמואל אנו רואים שעמלק לא נענש רק על אירועי העבר הרחוק. אגג עצמו היה אחראי למלחמות רבות עם ישראל וגרם לנזקים קשים ולשכול. בכך קיבל על עצמו אגג את עונשו שלו וגם את עונשם של הדורות הקודמים. זוהי מידתו של הקב"ה: "פוקד עוון אבות על בנים". הרבה התקשו בכך למה אם האבות חטאו הבנים צריכים להיענש או בלשון התנ"ך: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" והתשובה המקובלת היא שרק כאשר הבנים ממשיכים בחטאיהם של האבות, אזי הם מקבלים את העונש המצטבר.

לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: 
ההפטרה מסתיימת בנימה מתוחה אך לא שלילית. בסופו של דבר אגג מת ונראה שיש כאן מעין חזרה לשגרה בין שאול לשמואל כאשר כל אחד חוזר למקומו, אולם המצב רחוק מלהיות מושלם והפסוק האחרון של הפרק שאינו חלק מההפטרה ממחיש זאת
לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל עַד-יוֹם מוֹתוֹ כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל.
איזה עול קשה היא הנבואה. שמואל אוהב את שאול בכל ליבו. הוא הרי זה שהמליך אותו למלך והוא נאלץ כעת לבשר לו שהוא לא יהיה מלך יותר (ובקרוב גם להמליך את מחליפו). שמואל אפילו לא נפרד משאול, לא יראה אותו יותר, שאול לא יזכה  עוד לשמוע נבואות, והמפגש הבא והנורא ביניהם יהיה רק אצל בעלת האוב בעין דור, ערב המלחמה בפלישתים ומותו של שאול (ראו במאמר על אוב וידעוני).

מדוע חטאו של שאול חמור כל כך?
נסיים את המאמר בדיון מדוע חטאו של שאול היה חמור כל כך? מדוע היה צריך להחרים את כל אשר לעמלק?
נכון שזהו ציווי אלוקי מפורש ואסור לעבור עליו, אבל מדוע היה כזה ציווי מלכתחילה?
זו שאלה מענינת ונראה כי היה צורך להעביר מסר כי מלחמה זו אינה מלחמה רגילה. בעולם הקדום (וגם בימינו במידה מסוימת) מלחמות נועדו להשיג יתרונות כלכליים - השתלטות על רכוש ומשאבי טבע וכיבוש עבדים ושפחות.
מצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה מיוחדת. היא לא מצווה שאדם פרטי מחויב בה ויכול לקום בבוקר ולהחליט היום אני מוחה את זכר עמלק. היא יכולה להתבצע רק בהוראה אלוקית למלך ומנהיג האומה.
על מנת שיחודיות זו תהיה ברורה, המלחמה צריכה להיות שונה ועיקרה אי לקיחת שלל בכלל. בעולם הקדום, החרמת השלל - אנשים וגם רכוש - נחשבה לאבסורד חסר טעם. ברגע ששאול חומל על אגג וגם חומל על הצאן הרי במקום מלחמת מצווה של מחיית עמלק הופכת המלחמה להיות מלחמה רגילה, והאפשרות למחות את עמלק פוספסה. דבר דומה מצאנו במלחמת יריחו, המלחמה הראשונה של בני ישראל בארץ ישראל. גם שם היה אסור לקחת מן השלל וגם שם בגלל חטא של יחיד, עכן, שלקח מהשלל נענש העם כולו.
אולי בגלל זה מעירה מגילת אסתר פעמיים שהיהודים שקמו על נפשם להילחם באויביהם וניצחום נצחון מוחץ לא לקחו שלל כלל, וזאת למרות שציווי המלך אחשוורוש היה "ושללם לבוז" העדיפו היהודים לקיים "ובביזה לא שלחו את ידם". הכסף והרכוש לא עניין אותם. המלחמה בעמלק היא קרב על החיים.

הביטוי האומנותי הידוע ביותר לפרק זה הוא התחריט של גוסטאב דורה
מות אגג - גוסטב דורה
מות אגג - גוסטב דורה - תחריט 1865


יצירה מודרנית יותר היא של האמן ג'יימס טיסוט
מות אגג - ג'יימס טיסוט
מות אגג - ג'יימס טיסוט - המוזיאון היהודי בניו יורק



לדף הראשי לפורים










הפטרת פרשת תרומה

הפטרת פרשת תרומה עוסקת בבניית בית המקדש על ידי שלמה המלך כפי המתואר במלכים א' פרק ה' (פסוק כו ואילך אולם מומלץ לקרוא מראשית הפרק). ארבע פרשות עוסקות בהקמת המשכן וכך גם ארבע ההפטרות של פרשות תרומה, תצווה ויקהל ופקודי.
תחילת הפרק מתארת את עוצמתו של שלמה מוממלכתו. שטחה של הממלכה היה גדול ולא היו לו אויבים. גם עושרו היה רב ותיאור הוצאות בית המלוכה מראה שהן היו גבוהות מאד (וישמשו רקע לפילוג הממלכה בדור הבא) וגם תיאור חוכמתו הרבה תוך השוואה לחכמי העולם שלצערנו אינם מוכרים לנו: הימן, איתן, כלכול ודרדע.
במצב זה ולאחר כריתת הברית עם חירם מלך צור פנוי שלמה להקמת מפעל חייו בית המקדש.

כו וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם:
כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:
לא היה צורך בצבא, כי לא היו מלחמות בתקופת שלמה והיו בריתות עם מלכי האיזור (חלקן בריתות על ידי נישואים כדוגמת הברית עם מצרים), ולכן חובת הגיוס הייתה לצורך מפעלי הבנייה של שלמה.
כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל-הַמָּס:
סך הכל נשמע תנאי שירות לא רעים (חודש בצבא חודשיים בבית). אולם למרות זאת כנראה שהנטל היה גדול מדי, אזכורו של אדונירם שימלא תפקיד גם בפילוג הממלכה בימי רחבעם - בנו של שלמה - מרמז על כך.
כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:
פועלים אלו הם בנוסף לשלושים אלף המוזכרים קודם
ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:
וכאן עוד אנשים, בתפקידי ניהול כאלו ואחרים - סך הכל כמעט מאתיים אלף איש עסקו בבניין בית המקדש.
לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ- אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית:
לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת:
אין חדש תחת השמש, וגם בימי קדם לצורך עבודות בנייה היה צריך לייבא פועלים זרים המומחים בתחומם.
פרק ו'
א וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם- בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה':
לפסוק זה חשיבות רבה מאחר ופרט אליו אין עוד פסוקים המקשרים בין ימי המלוכה לתקופת יציאת מצרים. אמנם אפשר למנות את תקופת יהושע ואת כל התקופות המופיעות בספר שופטים ולהגיע למספרים מקורבים, אולם כאן יש ערך מדויק. בפסוק זה מופיע גם שמו העברי של חודש אייר - חודש זיו (החודש השני לאחר ניסן). שלמה החל בבניית הבית בשנה הרביעית למלכותו.
הפסוקים הבאים מתארים את מבנה הבית. לצערנו לא נשתמרו תרשימים ושרטוטים אדריכליים ומיטב המוחות בעולם היהודי וגם מחוצה לו (אולי הבולט בהם היה אייזיק ניוטון שהקדיש עשרות שנים מחייו לחקירת נושאים אלו ונושאים לא מדעיים בעליל כדוגמת אלכימיה).
ב וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים-אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ:
 מידות הבית גדולות באופן ניכר מהמשכן
ג וְהָאוּלָם עַל-פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל-פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל-פְּנֵי הַבָּיִת:
ד וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים:
חלונות שהם גם שקופים וגם אטומים. בימינו יש טכנולוגית של יצירת זכוכית שמשנה את רמת השקיפות שלה בתנאים שונים ויכולה להיות גם שקופה וגם אטומה אולם בימי שלמה דבר מעין זה היה פלא. גם בפסוק זה התקשו המפרשים והציעו הצעות שונות ובגמרא פירשו שקופים מבחוץ (אפשר לראות פנימה) ואטומים מבפנים) האור לא חודר פנימה והבית מואר באור השכינה עצמה.
ה וַיִּבֶן- עַל-קִיר הַבַּיִת (יָצִועַ) [יָצִיעַ] סָבִיב אֶת-קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב:ו (הַיָּצִועַ) [הַיָּצִיעַ] הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ כִּי מִגְרָעוֹת- נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת:
מטרת היציע לאפשר עלייה לגג הבית אבל בלי צורך לאחוז ולטפס על הבית עצמו
ז וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ:
פסוק זה מתייחס למצווה מפרשת יתרו האוסרות להשתמש בכלי ברזל בבנין המזבח (שמות כ' כב): "כב וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ:". האיסור הורחב והבית כולו לא נבנה באמצעות כלי מתכת.
ח פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל-כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית וּבְלוּלִים יַעֲלוּ עַל-הַתִּיכֹנָה וּמִן-הַתִּיכֹנָה אֶל-הַשְּׁלִשִׁים:ט וַיִּבֶן אֶת-הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת-הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים:י וַיִּבֶן אֶת-(הַיָּצִועַ) [הַיָּצִיעַ] עַל-כָּל-הַבַּיִת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ וַיֶּאֱחֹז אֶת-הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים:
בהמשך הפרק נראה שגם נעשה שימוש בברושים (שבוודאי אינם הברושים של ימינו אלא אולי מין אחר של ארז). שימוש בעצים אלו מרמז על הפסוק: "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים (רָחִיטֵנוּ) [רָהִיטֵנוּ] בְּרוֹתִים" בשיר השירים (א' יז) 

יא וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר:יב הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ:יג וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה ואולי היו עידוד לשלמה על כך שמעשיו רצויים וטובים. אולם הבית אינו העיקר וגם בבית מפואר חשוב להזכיר שהעיקר הוא ההליכה בדרך ה' ושמירת המצוות. ההפטרה מסתיימת אולם הפרק ממשיך ומתאר את השלמת בניין הבית, משימה שלקחה יותר משבע שנים!

לסיום הנה צעה לתוכניות בית המקדש הראשון כפי שעובדו והועלו לויקיפדיה על ידי Deror Avi
תוכניות בית המקדש הראשון.
תוכניות בית המקדש הראשון. באדיבות דרור אבי ויקיפדיה

תוכניות בית המקדש הראשון.
תוכניות בית המקדש הראשון. באדיבות דרור אבי ויקיפדיה

לדף הראשי של פרשת תרומה

הפטרת פרשת שקלים

השבת שלפני חודש אדר מכונה שבת שקלים זכר לתרומת מחצית השקל שנאספה מבני ישראל. תרומת מחצית השקל נאספה בכל פעם שרצו לספור את בני ישראל. התורה אוסרת על ספירה ישירה של האנשים אולם אם כל איש יתרום את אותו סכום אפשר יהיה לדעת כמה אנשים יש. הכסף עצמו משמש לעבודת המקדש השוטפת.

לשבת זו הפטרה משלה המחליפה את הפטרת הפרשה של אותה שבת. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק י"ב כאשר מנהג ספרד להקדים פסוקים אחדים גם מפרק י"א.
גם נושא ההפטרה הוא באיסוף כספים לבית המקדש. ההפטרה מתארת את מנגנון הגבייה ולמרות שבפועל הוא שונה מאיסוף מחצית השקל (שאולי בוצע רק בימי בית שני), הקשר לפרשת שקלים ברור.

פרק יא
יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת-הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם:יח וַיָּבֹאוּ כָל-עַם- הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת-(מִזְבְּחֹתָו) [מִזְבְּחוֹתָיו] וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל-בֵּית ה':יט וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת-הַכָּרִי וְאֶת-הָרָצִים וְאֵת כָּל-עַם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ-שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל-כִּסֵּא הַמְּלָכִים:כ וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית () ַמֶּלֶךְ [הַמֶּלֶךְ]:
לאחר שנים של שלטון מלכים (ומלכה) שלא הלכו בדרך ה' מצליח יהוידע הכהן הגדול לחולל מהפך, להחזיר את העם אל ה' ולהמליך את יהואש שהוסתר בבית המקדש בהיותו תינוק כאשר כל שאר אחיו נרצחו.

פרק י"ב
א בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ:ב בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע:ג וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:ד רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:
ההפטרה פותחת במספר פרטים טכניים. יהואש הוא מלך צעיר מאד. גם כאשר היה מלך ישר שהלך בדרכי ה', העבודה בבמות - שנאסרה מאז שבית המקדש נבנה - המשיכה.

ה וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים כֹּל- כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית-ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל-כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה':ו יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק:
מצבו של בית המקדש גרוע. אולי בגלל שיהואש הסתתר בבית המקדש וראה את מצבו הגרוע, אולי כי עתליה והמלכים שקדמו לה הזיקו למקדש. המקדש כבר עומד על תילו כמאה וחמישים שנה מאז ימי שלמה והכרחי לעשות שיפוצים, אבל כמו שבימינו כל מי שמתכנן שיפוצים מנסה להבין מה התקציב העומד לרשותו ומאיפה, כך גם בבית המקדש.
יהואש מטיל את תפקיד התחזוקה על הכהנים מתוך הכספים שהם מקבלים במקדש. בין אם זה כסף של אנשים שהקדישו את ערכם,או כספים של אשמות או נדבות אחרות. יהואש ממנה את הכהנים אחראים על בדק הבית מתוך כספים אלו. חשוב לציין שהכנסתם של הכהנים הייתה כספים אלו (בתוספת בשר הקורבנות ושאר מתנות הכהונה) ולכן הכהנים צריכים לוותר על חלק מהכנסתם עבור בדק הבית.

ז וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא-חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
כנראה שסידור זה עבד כשורה במשך 23 שנה אולם בשנה ה-23 לא בוצע בדק הבית. הסיבות לכך לא ידועות. ניתן רק לשער כי היה מחסור באמצעים כספיים: מיתון, יוקר המחייה, משבר דיור או כל דבר אחר מעין זה.

ח וַיִּקְרָא- הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל-תִּקְחוּ-כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי-לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ:ט וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת-כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
יהואש מורה בצו חירום לכהנים לא לקחת יותר את הכסף לעצמם אלא להקדישו לבדק הבית, הכהנים מסכימים לא לקחת את הכסף אולם הם גם לא יכולים להיות אחראיים לבדק הבית. הפסוק מעט קשה אבל נראה שהוא מסתיר "עימות פוליטי" בין המלוכה לכהונה בשאלה מי אחראי לבדק הבית גם בהיבט התקציבי וגם בהיבט הביצועי. למרבה המזל, יהוידע הכהן חשב על תוכנית פעולה שתוכל לפתור את המשבר.

י וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ- אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (בִּיָּמִין) [מִיָּמִין] בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':יא וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-ה':
התוכנית פשוטה. צרכי המקדש יבואו אך ורק מתוך הכנסות המקדש. הותקנה קופה מיוחדת וכאשר היא התמלאה באו הכהן הגדול וסופר המלך - נציגי שני הצדדים - לספור ביחד את הכסף. אולי מכאן מקור התקנה הותיקה שקופת צדקה נספרת ומחולקת תמיד על ידי שני אנשים ובמקומות רבים ניתן לראות שלקופת הצדקה יש שני מנעולים ולא אחד.

יב וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל-(יְדֵ) [יְדֵי] עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (הַ ֻפְקָדִים) [הַמֻּפְקָדִים] בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'  :יג וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת-בֶּדֶק בֵּית-ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא עַל-הַבַּיִת לְחָזְקָה:
והנה נפתרה הבעיה ויש כסף לשלם לבעלי המלאכה ולחומרי הגלם השונים הדרושים לתחזוקת בית המקדש.

יד אַךְ- לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל-כְּלִי זָהָב וּכְלִי-כָסֶף מִן-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':טו כִּי-לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ-בוֹ אֶת-בֵּית ה':
הכסף מיועד לתחזוקה בלבד ולכן אפשר לרכוש בו עצים ואבנים שנשחקו ודורשים החלפה אבל אין לרכוש בכסף זה כלי כסף וזהב חדשים או טובים יותר (שדרוגים).

טז וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָּה הֵם עֹשִׂים:
כנראה שחיים הכט היה מרוצה מאד מבעלי המלאכה בתקופה ההיא, כולם צדיקים ועושים באמונה. הדבר נובע מכך שמראש היו החמרות שונות בעבודות המקדש על מנת להימנע אפילו מחשש קל למעילה ולגזל של כספי ההקדש. זו הייתה עבירה חמורה ואנשים נמנעו ממנה. אם למשל היה צריך לקנות מאה עצים, המוכר היה נותן כמות גדולה יותר כדי שגם אם מכר בשער גבוה במעט מהשער האמיתי (שלא תמיד ידוע), עדיין הוא לא יהיה במצב בו הרוויח יתר מדי על חשבון ההקדש. במצב כזה אפשר היה להאמין ולסמוך על בעלי המלאכה בלי צורך בבקרות.

יז כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:
כמובן שגם הכהנים צריכים להתפרנס ולמרות שבפסוק י' נאמר שכל הכסף המובא בית ' יהיה לבדק הבית (ואולי היה כך רק בשנה הראשונה בה נוצר בור תקציבי גדול), הרי שלאחר מכן היו כספים שנשארו אצל הכהנים ואפשרו להם להתפרנס.

ספירת הכסף המובא אל המקדש
ספירת הכסף המובא אל המקדש - תחריט עץ ~1700



הפטרת פרשת משפטים

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד החל מפסוק ח. הפרק מסתיים בצורה קשה לכן נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג. זהו מקרה נדיר ביותר בהפטרות בו חוזרים אחורנית. כמעט תמיד מדלגים קדימה בנביא.

בחלק מהשנים הפטרת פרשת משפטים נדחית בגלל הפטרת שבת שקלים

ח הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
הקשר לפרשה ברור מאין כמותו. פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי וכך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. אומנם הדבר לא נעשה באופן אוטומטי, והיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא זה. הדבר בוצע בימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.

י וַיִּשְׁמְעוּ- כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
לכאורה נראה שהמצב אידאלי. הנביא העיר למלך, המלך כרת ברית וכל העם שיחררו את עבדיהם.

יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁיבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (וַיִּכְבְּישׁוּם) [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
אבל צעד השחרור היה רק מפנים ולחוץ, ובפועל מיד לאחר השחרור נכבשו אותם אנשים שאך זכו לטעום מהחירות שוב לעבדים. הדבר כמובן אינו מוצא חן בעיני ה' וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא.

יב וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר:יג כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ- אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם:
כמובן שמדובר על פתיחת פרשת משפטים אולם יש כאן גרם רמז לחיבור המיוחד לעשרת הדברות הפותחות במילים: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כל דיני עבד עברי באים בגלל שלמעשה כל בני ישראל הם עבדיו של הקב"ה ואינם יכולים לשעבד עברי אחר, בוודאי לא לצמיתות אלא רק לתקופה קצרה ומוגבלת מאד.

טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
העלבון והחטא חמור עוד יותר. מילא אם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל כבר עשו את המעשה הישר והנכון ושחררו את העבדים ואז...

טז וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
לקחת אותם שוב לעבדות. זה ממש לעשות צחוק מהמצוות.

יז לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא- לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהֹוָה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לְזַוֲעָה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
היינו מצפים לכך שה' יגיד שה' לא נותן לבני ישראל דרור והם יהיו עבדיהם של הגויים, אולם הנביא אומר זאת אפילו בצורה קשה יותר. הקב"ה נותן לעם ישראל דרור. עם ישראל לא יהיה יותר עבדיו של הקב"ה , בכך הם יקבלו דרור מהמצוות. זהו עונש קשה בעצמו אבל חוץ מכך וגם מאחר שיאבדו את ההגנה של הקב"ה הם ישועבדו כעבדים לגויים שיוכלו לעשות בהם כרצונם.

יח וְנָתַתִּי אֶת-הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת-בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא-הֵקִימוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:יט שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:
כאן מתוארת הברית שנעשתה לשחרור העבדים ואנו נזכרים מיד בברית בין הבתרים! מנהג הברית היה לבתר בהמה לשניים ולעבור בין הבתרים (אל תשאלו אותי למה, לא נשמע אסתטי במיוחד, אבל זה מה שהיה). ייתכן ודווקא צורה זו של ברית נעשה כדי "להזכיר" כביכול לקב"ה את אותה ברית בין הבתרים מלפני אלף שנים ויותר בה הבטיח ה' לאברהם את ארץ ישראל. אולם כאשר בני ישראל כושלים ומפירים את הברית, הם יצטרכו לגלות ממנה (באופן זמני) מאחר ואינם ראויים לארץ (בפרשת בהר נראה נבואה דומה העוסקת בנושא הגלות כעונש על אי שמירת מצוות השמיטה הקשורה גם לעבד עברי המשתחרר בשנת שמיטה).

כ וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:כא וְאֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:כב הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם-ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב:
עונשה של יהודה נגזר כבר מזמן (לאחר חטאי מנשה), אולם היה אולי ניתן לדחותו או להמתיקו ומי יודע אולי שחרור העבדים היה משיב את רוע הגזרה או דוחה אותה, אבל לא, אפילו בניסיון פשוט זה לא עמדו בני ישראל.


התוספות של שני פסוקים מפרק ל"ג שאינם קושרים להפטרה  נועדו לסיים אותה בצורה חיובית כמקובל.
כה כֹּה אָמַר ה' אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי: כו גַּם-זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל-זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי-(אָשִׁוב) [אָשִׁיב] אֶת-שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:


לדף הראשי של פרשת משפטים