אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת לך לך

הפרטת פרשת לך לך היא בספר ישעיהו מפרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז. קטע זה בישעיהו הוא המשכו הישיר של הפטרת נחמו הנקראת בפרשת ואתחנן ויכול להוות מעין המשך לה.

כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל:  נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.

זוהי אמירה של יאוש. למה ה' לא רואה אותנו. ניתן לדרוש פסוק זה בשני אופנים, או כאמירה שה' לא רואה אותנו ולא שופט אותנו לכן מותר ואפשר לחטוא, אולם מההקשר של ההפטרה נראה כי הפירוש הנכון (וכך גם מבינים רוב המפרשים) הוא דווקא הפוך, מדוע ה' זנח אותנו ולא רואה שכבר ריצינו את עונשנו (בגלות).

כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ--לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע:  אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ.  כט נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.  ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.  לא וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.  {ס}

פסוק כ"ח מדגיש שוב את עוצמתו של ה'. בורא כל הארץ ומניפתו פרושה על כל העולם. הדימוי לעייפות כנראה מלמד ששאלת הפתיחה בפסוק כ"ז באה מתוך עייפות - כמעין אמרית עייפנו מהצרות ומהגולה. לא רק שהק אינו מתעייף לעולם אלא הוא גם זה שנותן כוח לעייפים (עם ישראל). ואילו ללא עזרתו של ה' גם נערים ובחורים צעירים שהם מלאי כוח, יתעייפו ויכשלו. פסוק ל"א מסכם את הנושא - המקווים לה' יקבלו כוח נוסף. שימו לב למילה וְקוֹיֵ שהגייתה קשה. הו' אינה נהגית היא ו' מנוקדת של חולם מלא ואילו על האות י' יש צירי.



א הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים, וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ; יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה.  ב מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ; יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ--יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.  ג יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם; אֹרַח בְּרַגְלָיו, לֹא יָבוֹא.  ד מִי-פָעַל וְעָשָׂה, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ:  אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא.

פסוק א' פונה למאזיני הנבואה להקשיה. פסוק ב' פותח מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו. מיהו אותו צדיק מהמזרח? רוב המפרשים הולכים בעקבות המדרש ומפרשים פסוק זה על אברהם אבינו שבא מהמזרח. ישנם פירושים אחרים, בין אם פירוש לעתיד לבוא על המשיח ובין אם פירוש על שיבת ציון בימי כורש ומלכי פרס. ייתכן והשימוש במילה איים כיוון מפרשים אלו למלכים הפרסיים ומלחמתם המוצלחת ביוונים (תושבי האיים).. הפירוש המייחס את הנבואה לאברהם הוא כמובן המקור להצמדת הפטרה זו לפרשת לך לך המתארת את מסעו של אברהם והשתקעותו בארץ ישראל. המשך פסוק ב' מתייחס לניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים המתואר בפרשה.

 ה רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ; קָרְבוּ, וַיֶּאֱתָיוּן.  ו אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק.  ז וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת-צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת-הוֹלֶם פָּעַם; אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט.

 תושבי האיים מתכוננים למלחמה. כאן מעט קשה לפרש את הפסוקים כמדברים על אברהם אבינו, אבל אולי הנבואה מתכוונת לכניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע. הגויים בפסוק ו' מעודדים איש את רעהו (ואולי דווקא אלו בני ישראל לפני המלחמה), והפסוק מזכיר מאד את דברי הפלשתים לפני מלחמתם (שמואל א ד, ט) "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, פְּלִשְׁתִּים--פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים, כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם; וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים, וְנִלְחַמְתֶּם" או דווקא את דברי יואב בן צרויה לאחיו אבישי בשמואל ב' י' יב: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ; וה', יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". המשך הפסוק ממשיל את העזרה ההדדית

{ס}  ח וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי.

דברי עידוד לעם ישראל ואזכרתו של אברהם אבינו בפירוש. לאזכור זה חשיבות נוספת בחיבור לפרשת לך לך. יצחק הרי עוד לא נולד ובסוך הפרשה, למרות שיש הבטחה על לידת יצחק, רק ישמעאל נולד. הנבואה מזכירה לנו שעם ישראל הוא דווקא מזרעו של יעקב בן יצחק.


 ט אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ.  י אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי, אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹקיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף-עֲזַרְתִּיךָ--אַף-תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי.

דברי העידוד לעם ישראל ממשיכים. אם נפרש זאת ברוח נבואות הנחמה של סוך ישעיהו הרי שהנבואה מדבר על שיבת ציון, ועל חזרתו של עם ישראל לארצו, עלייה שהייתה מלווה בהשגחה אלוקית

יא הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.  יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ; יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ.  יג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ--מַחֲזִיק יְמִינֶךָ; הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.

דברי העידוד ברורים והנביא ממשיך

 {ס}  יד אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.  טו הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ--בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים.  טז תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם; וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

דימוי האויבים הוא לגרעיני חיטה קשים, אולם עם ישראל משול למורג ולא סתם מורג אלא חדש בעל פיפיות רבים (חודים) אשר בעובר על הגרעינים הקשים הוא טוחנם עד למוץ דק. המוץ כל כך דק עד שאין אפילו צורך לסלקו אלא הרוח תעיף אותו.

לדף הראשי של פרשת לך לך


הפטרת פרשת נח ראה וכי תצא

בוודאי שמתם לב לכותרת החריגה של המאמר שכן אותה הפטרה משמשת בשלוש שבתות בשנה ומשתי זוויות התבוננות שונות.
ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק נ"ד ועד פרק נ"ה ה. בפרשת נח קוראים את כל ההפטרה. בפרשת ראה קוראים את חציה השני מפרק נ"ד פסוק יא ואילו בפרשת כי תצא קוראים את חציה הראשון המתחיל במילים "רוני עקרה" ועד פסוק י'. במאמר מוסגר נעיר שהמשך פרק נ"ה משמש כהפטרה לתעניות ציבור (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) בתפילת מנחה.

בפרשת נח, ההפטרה מקושרת לפרשת השבוע, ההקשר המידי הוא בפסוק ט' בו מוזכר המבול אולם בפרשות ראה וכי-תצא, ההקשר הוא שההפטרה היא אחת משבע הפטרות הנחמה הנקראות לאחר תשעה באב, וגם לפי הקשר זה התוכן די ברור. בעיוננו ננסה להחליף את נקודת המבט בכל פעם. דיון מפורט על מהות כל הפטרות הנחמה יופיע בפרשת ואתחנן בע"ה.

א רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'.  ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי.  ג כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.

ההפטרה מתחילה בציווי על האישה העקרה לשמוח לצהול ולפצוח ברינה. מי שמכיר זוגות שבמשך שנים מתקשים להביא ילדים לעולם יודע כי למרות שכלפי חוץ הם מנסים להתנהג כרגיל, משהו חסר שם. לעתים אפילו נגרמת מבוכה כאשר לך יש ילדים ואילו לחבריך או חברותיך אין ילדים במשך שנים ארוכות. כיצד אפשר לשמוח במצב כזה?
זהו מצב עם ישראל לאחר החורבן, כאשר נראה שהכול אבוד. בית המקדש חרב, העם בגלות, והקשר עם אלוקים נותק. עם ישראל הוא עם שוממה. אולם פסוק ב' הוא פסוק מנחם. הרי איש לא נשאר אבל בכל זאת יש ציווי להרחיב את האוהל, לחזק אותו, להוסיף חדר לבית. ובפסוק ג' מגיעה ההבטחה הגדולה ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש. לפני שני פסוקים התבשרנו על עם ישראל כדומה לאשה עקרה אבל הנה יש הבטחה ברורה של זרע רב.

בהקשר של פרשת נח, ניתן להביט על פסוקים אלו כמייצגים את נח בצאתו מהמבול ורואה עולם חרב. נשארו שמונה אנשים בלבד, ונח כבר די זקן. מה יהיה בעולם השומם? האם יש טעם לבנות בתים וערים? בשביל מי? לא נשאר איש. אותה הבטחה לעם ישראל היא הבטחה לאנושות כולה.

ד אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי:  כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד.   ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, ה'  צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹקי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא.  ו כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹקיִךְ.  ז בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.  ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'.

שוב, פסוקים אלו ברורים הרבה יותר בהקשר של הפטרות נחמה לאחר החורבן. עם ישראל מתואר כאלמנה (בדימויים אחרים הוא מתואר כגרושה). דימוי האלמנה קשה מעט שכן לא ייתכן שהקב"ה מת, אולם דווקא בגלל זה הנחמה גדולה יותר. לאישה גרושה תמיד יש אפשרות לחזור לבעלה הראשון (במידה ולא נשא אישה אחרת) אבל לאישה אלמנה אין תקווה לחזור לאישה הראשון. ולמרות שכך עם ישראל מרגיש לאחר החורבן, הדבר אינו נכון והקב"ה מבטיח שהקשר - המשול לקשר נישואין - יתחדש. הנבואה אפילו מקטינה את חטאי עם ישראל לכדי רגע קטון- שצף קצף והסתרת פנים רגעית, שאינה מעידה על הכלל.


{ס} ט כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ--כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ.  י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.

פסוק ט' עושה עבורנו את ההשוואה במפורש. החורבן נמשל למבול. אולם הברית בין ה' לעם ישראל, כמוה כברית בין ה' לאנושות (המבוטאת בקשת) .

עד כאן הפטרת פרשת כי תצא. הפטרת פרשת ראה (המוקדמת לפרשת כי תצא בשבועיים) מתחילה מכאן.

{ס} יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים.
כל מה שנאמר עד כאן (בין אם בנבואה זו ובין אם בהפטרת הנחמה הקודמת של פרשת עקב) לא מספיק, ועם ישראל עדיין לא מנוחם דיו.

יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ.  יג וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.

מיד לאחר תיאור עם ישראל כענייה סוערה, ממשיל הנביא דימוי של ריבוי תכשיטים יקרים המהווה רימום עם ישראל מהתחתיות והלבשתו בתכשיטי פאר. פסוק י"ג מחזק שוב את ההבטחות הנוגעות לזרע ולצאצאים.

יד בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ.

והנה קשר לנוסף לפרשת נח. אם המבול בא כעונש על חטא החמס (גזל) הרי שהתיקון הוא הצדקה וההתרחקות מהעושק.

טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי--מִי-גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל.  טז הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ--נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל.  יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'.

פסוקים אלו מעט קשים להבנה אולם מהתוכן הכללי נראה שמדובר על מלחמה כלשהי (אולי מלחמה נוספת על ירושלים). משקל הנבואה הוא שירי והכוונה היא שאותם עמים הצרים על ירושלים ועל עם ישראל בטוחים בכלי נשקם, אולם עליהם לפחד מהקב"ה ומי שגר (מפחיד) את עם ישראל/ירושלים (אותך) יפול בקרב. הסיבה היא שהצלחת הגויים במלחמתם בישראל אינה בגלל כלי הנשק שלהם (שגם הם נבראו בידי ה'), אלא בגלל חטאי עם ישראל, אולם כאשר עם ישראל הוא בנחלת עבדי ה', אותם כלי משחית לא יצליחו במשימתם.

{ס} א הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב.  ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.  ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.  ד הֵן עֵד לְאוּמִּים, נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה, לְאֻמִּים.  ה הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ--לְמַעַן ה' אֱלֹקיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.  {ס}

חלק זה של ההפטרה הוא בפרק נ"ה ועוסק בראשיתו בתורה. התורה נמשלה למים ומי שצמא צריך ללמוד תורה. יותר מכך, התורה ניתנת בחינם לכל מי שמבקש אותה והיא גם משביעה את האדם במזון רוחני ומדשנת אותו. כמובן שהחזרה לתורה תוביל לחידוש הברית בין עם ישראל - עבדי דוד הנאמנים, ובין ה'.
בהפטרת בראשית הפסוק האחרון הוא: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה'..." ויש כאן דמיון לפסוק ד' והרעיון הוא שעם ישראל מהווה עדות בעולם לקיומו של הקב"ה (רעיון דומה מופיע בהפטרות נוספות כדוגמת הפטרת שמות),



לדף הראשי לפרשת נח

הפטרת שבת בראשית

הפטרת בראשית מתחילה בספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק ה'. מנהג ספרד להפסיק בפסוק כ"א ומנהג אשכנז להמשיך עד פרק מ"ג פסוק י. הנבואה היא חלק מרצף נבואות ארוך, שעיון בכולו חורג בהרבה ממסגרת המאמר. המעונינים יכולים לקרוא החל מפרק מ"א פסוק כ"א, המהווה הקדמה לקטע שנבחר להפטרה ועוסק באופן כללי בחוסר הכח של האלילים.

ה כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

כמובן, שהקשר לפרשה ברור ומיידי. הפסוק הראשון של ההפטרה חוזר למעשה על הפסוק הראשון של הפרשה והתורה כולה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", אולם בעוד שבספר בראשית, הבריאה מתקדמת יום אחר יום צעד אחד צעד, כאשר לקורא הראשוני, אין מושג מתי היא תסתיים, בהפטרה כבר ברור כי תכליתה הוא יצירת האדם.

ו אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם--לְאוֹר גּוֹיִם.  ז לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ.  ח אֲנִי ה', הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.  ט הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה-בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם.  {פ}

למי ועל מי מדברת הנבואה? לפי תוכן פסוק ו', הנבואה היא נבואה לכל עם ישראל. גם עם ישראל נוצר על ידי ה' ומטרתו להיות אור לגויים. ניזכר בסיומה של פרשת בראשית, בדור שלפני המבול שכבר היה דור מושחת עד כדי כך שהיה צריך להימחות. על מנת למנוע מצב חוזר של צורך בכיליון האנושות, נוצר עם ישראל ומטרתו מתוארת בפסוקים ז' וח' - להפיץ את דבר קיום ה' בעולם ולבטל את האמונה בפסילים. פסוק ט' הוא חידתי. מהן אותן ראשונות ואחרונות? אלו הם כנראה נבואות אחרות (ואיננו יודעים אם נבואות טובות או רעות) שכבר התגשמו. לנביא המביא את דבר ה' ונבואותיו התקיימו יש כבר קרדיט ולכן ממנו אפשר לשמוע גם נבואות על העתיד.

י שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם.  יא יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ.  יב יָשִׂימוּ לַה', כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ.  יג ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר.  {ס}

פסוקים אלו מזכירים מאד את מזמור צ"ו (ובאופן מסוים גם את מזמור צ"ח) בספר תהילים, הנאמרים כחלק מקבלת שבת:
א שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל-הָאָרֶץ:
ב שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:
ג סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל-הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: 
הציווי לשיר לה' אינו חל רק על עם ישראל אלא למעשה על כל יושבי הארץ והאיים הרחוקים. פסוק יג ניתן לקריאה בשני אופנים. האם זהו חלק מהתהילה שהעמים יאמרו לה', או שמא זהו העונש של העמים אשר לא יגידו את תהילת ה' והם המכונים אויבי ה'. נשאיר את שתי הקריאות אפשריות ללא הכרעה ביניהן.

יד הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם--אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד.  טו אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל-עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ; וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ.  טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ--בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר--אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.  יז נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.  {פ}

פסוקים יד-טו מתארים את ה' היוצא למלחמה, אולם שוב בפסוק טז לא ברור למי מכוונים הדברים. מיהם אותם עיוורים? עם ישראל המצוי בצרה? העמים אשר לא קראו בשם ה'? בכל אופן אותם עיוורים יזכו להדרכה צמודה ולראות אור אבל הכול בתנאי שיעזבו את עבודת הפסלים. מאחר ועבודות אלילים הייתה אחד מחטאי עם ישראל בתקופת בית ראשון, ניתן להניח שפסוקים אלו מדברים דווקא על עם ישראל.

יח הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת.  יט מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'.  כ ראית (רָאוֹת) רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע.  כא ה' חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.

הקטע הבא קשה מאד להבנה, וייתכנו פירושים שונים מההסבר שלי. פסוק יט כולל את הביטוי עבד ה' (ביטוי המופיע בעוד מספר נבואות בסוף ספר ישעיהו) ושוב לא ברור מי זה עבד ה'. האם הנביא, או שמא כלל בני ישראל או מישהו אחר. נמשיך את ההסבר כמתייחס לעם ישראל. ולכן גם את הפסוקים הקודמים נפרש כמדברים על עם ישראל. בני ישראל מתוארים כעיוורים וחרשים, לא רואים מה שקורה ולא שומעים לדברי הנביאים. פסוק יט כולל את השם משולם. מספר אנשים בתנ"ך כונו בשם זה, אולם לנו אין דרך לדעת האם מדובר באדם כלשהו שהיה מוכר לשומעיה המקוריים של הנבואה או בכינוי כלשהו או במילת תואר המתייחסת לנביא (השלם במידותיו). פסוק כ' מערב כתיב וקרי שונים, העם כבר ראה רבות ועדיין לא שומר (את התורה). ניתן גם לקרוא רעות רבות שקרו להם.
פסוק כא הוא ניגוד גמור לכל מה שנכתב לפניו. למרות שהעם עיוור וחרש, ה' חפץ למען צידקו ולכן יגדיל תורה ויאדיר. גם פסוק זה ניתן להבנה בכמה מובנים, במובן החיובי - למרות שעם ישראל לא שומע לנביאים, הקב"ה יעשה למען עצמו. אפשרות שנייה היא חיובית פחות ומראה שלה' אין למעשה ברירה אלא להביא את העונשים הכתובים שהובטחו לעם ישראל (ראו פסוק ט - הראשונות - נבואות החורבן הראשונות) מאחר ונגזרה הגזירה והעם אינו חוזר בתשובה. פסוק זה הנראה אופטימי היה סיבה טובה מספיק לקובעי המנהגים לעצור את קריאת ההפטרה כאן (מנהג ספרד), אולם לדעתי משמעותו בהקשרו בתוך הנבואה היא דווקא המשמעות השלילית. הרי אם נבואות הפורענות לא יתקיימו, כיצד ולמה יאמינו הגויים בה'?

כב וְהוּא, עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב. כג מִי בָכֶם, יַאֲזִין זֹאת; יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע, לְאָחוֹר. כד מִי-נָתַן למשוסה (לִמְשִׁסָּה) יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא ה': זוּ, חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא-אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. כה וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר-בּוֹ וְלֹא-יָשִׂים עַל-לֵב.

והפסוקים להלן, נראים לי מצדיקים את טענתי. עם ישראל הוא עם בזוז ושסוי, ומה גרם לזה? רק החטאים שלהם, שהביאו עליהם את כל הפורענות שהובטחה עוד מזמן. אז איך לקרוא את הפסוק? כפסוק אופטימי או פסימי? כנראה שבשני האופנים כאחד. זהו עיקרון חשוב ביהדות המדגיש שמידותיו של האל הן מידת הדין והרחמים. מידות מנוגדות וסותרות. יותר מכך, שתי מידות אלו פועלות ביחד, בעת ובעונה אחת (דבר שאינו אפשרי אצל אדם שבכל פעם רואים רק מידה אחת)! דואליות זו, מזכירה את דואליות סיפור הבריאה המופיע פעמיים, פעם בכינוי אלוקות בלבד ופעם בכינוי ה' אלוקים וגם דואליות זו על ההבדלים שבה היא היחס בין המידות. אולם העולם נברא רק פעם אחת ולכן משמע ששתי המידות פועלות ביחד באותה עת. זהו לטעמי קשר עמוק וחזק בין הפרשה להפטרה.

אבל על הפורענות, צריכה לבוא גם הנחמה.

א וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה', בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, וְיֹצֶרְךָ, יִשְׂרָאֵל: אַל-תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי-אָתָּה. ב כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ: כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ.

הקשר בין עם ישראל לה' הוא קשר נצחי, וגם כאשר מגיעה פורענות, ה' לא עוזב את עם ישראל ויש לו חסינות מפני שטף הנהר ומפני האש. פסוק דומה מאד מתאר את יחסי עם ישראל עם ה' כאש אשר מים לא יכולים לכבות אותה כלל (שיר השירים ח ז): "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", אבל אש היא גם דבר מסוכן, ולפעמים היא שורפת בעם ישראל עצמו.

 ג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעֶךָ; נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. ד מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ; וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ. ה אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

חזון קיבוץ הגלויות, לו אנו עדים מאז הקמת מדינת ישראל אליה חזרו היהודים מכל רוחות השמים.

 ז כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו.

ושוב חזרה לנושא בריאת העולם. בקריאת פרשת בראשית אנו רואים את חילופי הפעלים בין בריאה, יצירה ועשייה. לא נוכל לעמוד כאן על משמעותם המלאה אולם פסוק ז' כולל את כולם. ה' הוא היחידי שברא את העולם.

 ח הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ. ט כָּל-הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת.

ובסופו של דבר גם הגויים יכירו באמיתותו של ה'. 

י אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. {ס}

סיום ההפטרה מדבר על יחודו ויחידתו של האל. זוהי השלמה לנאמר בספר בראשית. אמנם מופיע שם כי אלוקים ברא את השמים ואת הארץ אולם יש כמה מקומות בהם משתמע שה' הוא רק אחד מאותם אלוקים (למשל פסוק כ"ו בפרק א): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." - הפסוק עצמו הוא בלשון רבים. גם במקומות אחרים בתורה יש אפשרויות שונות להבין זאת ואפילו בעשרת הדברות לא שוללים קיומם של אלוקים אחרים, אלא את האיסור על ישראל לעבוד אותם. חידוד המסר נמצא יחסית בסוף התורה, בספר דברים. לכן, כבר בהפטרה לפרשה הראשונה חשוב להדגיש כי ה' הוא האל היחידי ובכך בחרו קובעי המנהגים לסיים את הפטרתנו.

לדף הראשי של פרשת בראשית

הפטרת שמחת תורה ושמיני עצרת

הפטרת שמיני עצרת ושמחת תורה נראית לנו טבעית. אם בשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, מה טבעי יותר להמשיך בשני הערוצים האפשריים. בקריאת התורה מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית ובהפטרות מתחילים מהפרק הראשון בספר הראשון בנביאים - ספר יהושע. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי.
למנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.

א וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה--עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר.

 שימו לב לתארים בפסוק. משה הינו עבד ה' ויהושע הוא משרת משה. יהושע אפילו לא מוגדר כמנהיג של עם ישראל. נקודה נוספת שיש לשים אליה לב היא האמירה הישירה של ה' ליהושע ללא מתווכים. במינוי יהושע (במדבר כ"ז כו) נאמר שיהושע יעמוד לפני הכהן הגדול ויקבל את הוראות ה' דרך האורים והתומים: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה", אולם יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה'. גם בסוף ספר יהושע, תוארו משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'.

ב מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ג כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם נְתַתִּיו:  כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה.  ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם.  ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.

תחילתו של פסוק ב' משונה. הרי יהושע יודע שמשה מת, אלא שהאמירה הזו מהווה חתימה של תקופה. תקופת משה הסתיימה ויהושע הוא עכשיו המנהיג העצמאי בשטח. יהושע יוצא מצילו של משה בו היה כל השנים במדבר. הדבר אינו פשוט ליהושע וכמובן שקשה ואולי למעשה בלתי אפשרי להיכנס לנעליו של משה. הרי התורה אמרה שלא קם נביא כמשה. לפיכך יהושע מקבל חיזוקים מיוחדים שיאפשרו לו לעמוד במשימה.

ו חֲזַק, וֶאֱמָץ:  כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.

שימו לב לביטוי חזק ואמץ, שיופיע רבות במהלך הפרק. יהושע ראה את כל נדודי העם במדבר במשך ארבעים השנים והיה נוכח בכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים ועוד. יהושע יודע כמה קשה להנהיג את העם, ואם במדבר היו קשיים מרובים, גם כיבוש וירושת הארץ אינם עניין פשוט.

ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול:  לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל.  ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת:  כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹקיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  {פ}


וכמובן ההצלחה תלויה תמיד בשמירת התורה כפי שנמסרה ממשה רבנו. אנו נמצאים בתחילת הנבואה המדברת על שמירת התורה, תורת משה עבדי. ביטוי כמעט זהה מופיע בנביא האחרון מלאכי - קרוב לאלף שנה אחר כך (על הפטרה זו נעמוד בפירוט בהפטרת שבת הגדול): "זכרו תורת משה עבדי". כל הנבואה סובבת סביב תורת משה. פסוק ח' הינו מתאים ביותר לקריאה בשמחת תורה, לאחר הריקודים עם ספרי התורה. "והגית בו יומם ולילה". הרי זה מה שאנו חוגגים בשמחת תורה. פסוק ט' משמש הנחיות למנהיג. שוב חזק ואמץ, אבל גם הנהגה מעשית יותר, אל תערוץ ואל תחת. מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן על העם ומצד שני אל תפחד מהעם ותפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב ביותר.

י וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ, אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר.  יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם, צֵידָה:  כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}

יהושע מתחיל במנהיגות. בינתיים הוא אינו פונה ישירות לכל העם אלא דרך השוטרים (יהיו מי שיהיו) ומחלק דרכם הוראות לעם ישראל. 


יב וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה--אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר.  יג זָכוֹר, אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', לֵאמֹר:  ה' אֱלֹקיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם, וְנָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת.  יד נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם, וּמִקְנֵיכֶם, יֵשְׁבוּ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם.  טו עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם-הֵמָּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיכֶם נֹתֵן לָהֶם; וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם, וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.

הבטחות מה' לחוד ומציאות לחוד. יהושע עדיין אינו מרגיש מספיק בטוח בעצמו ולכן כל דיבורו עם שבטי ראובן גד וחצי המנשה נעשה תוך הזכרת משה רבנו. יהושע עדיין אינו מבין או אינו משתמש בסמכות שיש לו כמנהיג ומשתמש באזכרת שמו של משה רבנו כמקור הסמכות. אבל דבר זה עומד להשתנות

טז וַיַּעֲנוּ, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ.  יז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ:  רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹקיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה.  יח כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ--יוּמָת:  רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ.

תשובת השבטים מבהירה היטב שבני ישראל דווקא מקבלים את השינוי. תשובתם מחזקת את סמכות יהושע. הסמכות של המנהיג מגיעה ,אולי, מלמעלה - מה', אבל מנהיג מוצלח חייב את הסכמת העם. השבטים אומרים שהם יצייתו בכל ליהושע ומשתמשים בדיוק באותו ביטוי בו השתמש ה' - חזק ואמץ. ואכן מיד בהמשך ספר יהושע אנו רואים שיהושע כבר לא מזכיר את משה כמעט וכי הוא מתנהג כמנהיג בעל סמכות המקובל על העם.

בוודאי שמתם לב שהביטוי "חזק ואמץ" מופיע רבות בהפטרה ומשמש כמילה המנחה שלה. הדבר אינו מקרי. הפטרת שמחת תורה מזכירה לנו גם את פרשת וילך (הפרשה היחידה שאין לה כלל הפטרה משלה - כאשר היא מחוברת לניצבים קוראים את הפטרת ניצבים וכשהיא בודדת קוראים את הפטרת שבת שובה). בסיום פרשה זו מופיע הפסוקים הבאים (דברים ל"א כב-כד):
"כב וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כג וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: כד וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת עַל-סֵפֶר עַד תֻּמָּם:"

גם משה רבנו מבין ויודע שהוא משאיר ליהושע משא כבד ביותר, וגם הוא מברך אותו באותן מילים - חזק ואמץ. אולם איך  ייתכן שמשה יהיה עם יהושע לאחר מותו? התשובה ברורה ומופיעה בפסוק הבא. משה אמנם מת, אולם תורת משה, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע (ועם כל עם ישראל) ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא ציווי, נאמרת לו שוב במפורש על ידי ה' כפי שראינו וגם על ידי העם.
ושוב ראינו שלהפטרה יש קשרים לפרשה/חג בכמה רבדים. ברובד הפשוט של ההמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים, אולם גם בהבנה כי כל הנהגת עם ישראל וכל קיומו של עם ישראל תלויים למעשה בתורה.


לדף הראשי לשמחת תורה

הפטרת שבת חול המועד סוכות

בשבת חול המועד סוכות לא קוראים אחת מפרשות השבוע, אלא קריאה מיוחדת שהיא חלק מפרשת כי-תשא (ראו עוד במאמר על קריאת התורה לסוכות).
כפי שהזכרנו ההפטרות אינן פרקים שלמים וגם אינן מתחילות בהכרח בתחילת פרק. ההפטרה לשבת חול המועד סוכות הינה בנביא יחזקאל בפרק ל"ח פסוק י"ח ועד פרק ל"ט ט"ז.

אם קראתם ואם לא קראתם הבה ונעבור ביחד על ההפטרה. נשים לב שאנו לא מוצאים שום קשר לסוכות, אולם הקשרים להפטרת חג הסוכות רבים מאד ולמעשה אפשר להגיד שמתוארת בה אותה מלחמה - מלחמת גוג ומגוג. מומלץ מאד לקרוא שוב את המאמר על הפטרת חג סוכות בזכריה, ואפילו להפדיסו ולקרוא אותו בצמוד למאמר זה.

יח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל--נְאֻם, אֲדֹנָי ה':  תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי.  יט וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי, דִּבַּרְתִּי:  אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

מוטיב הכעסת ה' ומוטיב הרעש מופיעים גם בהפטרה בזכריה.

  כ וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל.

הרס ההרים מופיע בהפטרה בזכריה.

  כא וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲדֹנָי ה':  חֶרֶב אִישׁ, בְּאָחִיו תִּהְיֶה.  כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ, בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית, אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.  כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי, וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי, לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'.

גם השינוי שהגויים יכירו את ה' מופיע בזכריה

{ס} א וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-גּוֹג, וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.  ב וְשֹׁבַבְתִּיךָ, וְשִׁשֵּׁאתִיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן; וַהֲבִאוֹתִךָ, עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל.  ג וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ, מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ; וְחִצֶּיךָ, מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל.  ד עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל, אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים, אֲשֶׁר אִתָּךְ:  לְעֵיט צִפּוֹר כָּל-כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה.  ה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, תִּפּוֹל:  כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי ה' .  ו וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמָגוֹג, וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'.  ז וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ, בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי, עוֹד; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה' , קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.

גוג יעלה על ארץ ישראל כאשר הוא בטוח בנצחונו אולם יובס תבוצה מוחצת.

  ח הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, נְאֻם אֲדֹנָי ה':  הוּא הַיּוֹם, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי.  ט וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים, וּבְמַקֵּל יָד, וּבְרֹמַח; וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ, שֶׁבַע שָׁנִים.  י וְלֹא-יִשְׂאוּ עֵצִים מִן-הַשָּׂדֶה, וְלֹא יַחְטְבוּ מִן-הַיְּעָרִים--כִּי בַנֶּשֶׁק, יְבַעֲרוּ-אֵשׁ; וְשָׁלְלוּ אֶת-שֹׁלְלֵיהֶם, וּבָזְזוּ אֶת-בֹּזְזֵיהֶם--נְאֻם, אֲדֹנָי ה'.

הפטרת החג בזכריה גם עוסקת בשלל, אולם זהו שלל ירושלים ואילו כאן בני ישראל ישתמשו שבע שנים בשלל המלחמה ולא יצטרכו לכרות עצים כתוצאה מכל כלי הנשק שהם יקחו שלל. גם השימוש החוזר במילה יום משותף לשתי ההפטרות.

  {ס}  יא וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם-שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם, וְחֹסֶמֶת הִיא, אֶת-הָעֹבְרִים; וְקָבְרוּ שָׁם, אֶת-גּוֹג וְאֶת-כָּל-הֲמוֹנֹה, וְקָרְאוּ, גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג.  יב וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת-הָאָרֶץ, שִׁבְעָה, חֳדָשִׁים.  יג וְקָבְרוּ כָּל-עַם הָאָרֶץ, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם--יוֹם, הִכָּבְדִי, נְאֻם, אֲדֹנָי ה'.  יד וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ, עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים אֶת-הָעֹבְרִים אֶת-הַנּוֹתָרִים עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, לְטַהֲרָהּ--מִקְצֵה שִׁבְעָה-חֳדָשִׁים, יַחְקֹרוּ.  טו וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים, בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן--עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים, אֶל-גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג.  טז וְגַם שֶׁם-עִיר הֲמוֹנָה, וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ.  {פ}

סיום המלחמה מדגיש צד חשוב במצוות היהדות של כבוד המת. כבר בימי קדם היה ידוע כי צבאות ישראל קוברים את חללי האויב. על הפסוק במלכים א' פרק כ ל"א: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, עֲבָדָיו, הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ, כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם; נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ, וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל--אוּלַי, יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ." מפרשים כי החסד שעושים מלכי ישראל הוא שהם דואגים גם לקבורה של חללי האויב. מוסר הלחימה הגבוה של צה"ל, יונק את שורשיו מתורת ישראל.

עברנו במהירות על ההפטרה. קשר לסוכות לא מצאנו. אפשר להתאמץ ולעשות תרגילי אקרובטיקה אבל אנחנו הולכים בדרך הפשט. מצאנו קשרים רבים להפטרת חג הסוכות. למעשה מופיע תיאור נוסף, אופטימי יותר של מלחמת גוג ומגוג. במהלך הדורות ניסו פרשנים להציע הצעות שונות למלחמה זו. אפילו התקרבות הצבא הנאצי לארץ ישראל נראתה דומה לנבואה זו, אולם כמובן שאנו לא יכולים לדעת. האם דמיון להפטרת החג הוא סיבה מספקת לקביעת ההפטרה לשבת חול המועד?

כפי שראינו בהפטרת החג, החידוש של חג הסוכות בימי בית שני, הוא הפיכתו לחג עם תוכן אוניברסלי. חג המתייחס לכל העמים. שינוי כזה אפשרי רק אחרי מלחמה גדולה בה ישראל מנצח בעזרת ה', כך שכוחו של ה' נראה לכל העמים. שתי ההפטרות מסיימות באותו נושא של קדושה וטהרה שתהיה בירושלים ונראה כי פרטים אלו די בהם לקביעת ההפטרה.

אולם ברצוני להציע הצעה מעניינת אף יותר ולשם כך נאלץ להרחיב את היריעה ולקרוא קצת יותר מפרק ל"ח. כזו היא דרכה של ההפטרה. היא לוקחת קטעים ומנתקת אותם מהקשרם. אבותינו שידעו תנ"ך טוב מאיתנו, בוודאי ידעו לזהות את ההקשרים המקומיים, אולם אנו שולטים פחות בתנ"ך ומתקשים, כאשר אנו רואים רק את טקסט ההפטרה.

אביא כעת את יתר הפסוקים בפרק ל"ח ביחזקאל. קיראו אותם לאט.

א וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.  ב בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל; וְהִנָּבֵא, עָלָיו.  ג וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג--נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.  ד וְשׁוֹבַבְתִּיךָ, וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ; וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת-כָּל-חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם--קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן, תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם.  ה פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט, אִתָּם; כֻּלָּם, מָגֵן וְכוֹבָע.  ו גֹּמֶר, וְכָל-אֲגַפֶּיהָ--בֵּית תּוֹגַרְמָה, יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת-כָּל-אֲגַפָּיו; עַמִּים רַבִּים, אִתָּךְ.  ז הִכֹּן, וְהָכֵן לְךָ--אַתָּה, וְכָל-קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ; וְהָיִיתָ לָהֶם, לְמִשְׁמָר.  ח מִיָּמִים רַבִּים, תִּפָּקֵד--בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל-אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד; וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם.  ט וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה--אַתָּה, וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים רַבִּים, אוֹתָךְ.  {ס}  י כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי ה':  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַעֲלוּ דְבָרִים עַל-לְבָבֶךָ, וְחָשַׁבְתָּ, מַחֲשֶׁבֶת רָעָה.  יא וְאָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל-אֶרֶץ פְּרָזוֹת--אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים, יֹשְׁבֵי לָבֶטַח; כֻּלָּם, יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה, וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם, אֵין לָהֶם.  יב לִשְׁלֹל שָׁלָל, וְלָבֹז בַּז--לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל-חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת, וְאֶל-עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם, עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן, יֹשְׁבֵי עַל-טַבּוּר הָאָרֶץ.  יג שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ, יֹאמְרוּ לְךָ, הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא, הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ--לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב, לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן, לִשְׁלֹל, שָׁלָל גָּדוֹל.  {ס}  יד לָכֵן, הִנָּבֵא בֶן-אָדָם, וְאָמַרְתָּ לְגוֹג, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה':  הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא, בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח--תֵּדָע.  טו וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן--אַתָּה, וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:  רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם, קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב.  טז וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה, וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי, לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם, גּוֹג.  {ס}  יז כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הַאַתָּה-הוּא אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם, שָׁנִים--לְהָבִיא אֹתְךָ, עֲלֵיהֶם.

זוהי נבואה לגוג (ואם היה כזה מישהו בימי יחזקאל והוא היה אמור למסור לו את נבואתו - חידה היא בעיננו). אולי גוג הוא נבוכדנאצר, מחריב המקדש, אולם תוצאות המלחמה בפרק הבא שונות מהחרבת המקדש ובנבואה עצמה כתוב במפורש שהיא מתייחסת לאחרית הימים. צריך לזכור שיחזקאל גר בבבל והיה צריך להיזהר בלשונו כך שייתכן ועדיין כיוון גם לאירועים בתקופתו.  כך או כך, גוג יצא למלחמה שבה הוא בטוח בנצחונו, ועלייתו תהיה כשואה על הארץ (אם הזכרנו את מלחמת העולם השנייה, הרי עוד רמז). אבל פסוק המפתח שבכוונה לא הדגשתי  אותו הוא פסוק י"א
"וְאָמַרְתָּ, אֶעֱלֶה עַל-אֶרֶץ פְּרָזוֹת--אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים, יֹשְׁבֵי לָבֶטַח; כֻּלָּם, יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה, וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם, אֵין לָהֶם. "
והרי פסוק זה מתאר אותנו, עם ישראל, בחג הסוכות. אנו עוזבים את הבית המוגן והסגור ועוברים לגור בחוץ, בסוכה. במקרים רבים הסוכה היא בחצר משותפת, נגישה לכולם, וללא הגנה. מרחוק אפשר לחשוב כי עם היושב כך הוא חלש, אולם דווקא ההיפך הוא הנכון.
לפי דעות מסוימות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהגנו על בני ישראל במסעם במדבר. בהפטרתינו , גוג - האויב, מגיע כענן, אולם גם לנו יש את העננים שלו, המגנים עלינו אפילו כשאנחנו בחוץ.
קשה שלא לחשוב על חודשי הקיץ של שנת תשע"ד בה מדינת ישראל הייתה תחת התקפה חזקה של טילים, אמנם הקפדנו להיכנס בכל אזעקה למיקלטים ומקומות מוגנים, ותושבי איזור הדרום היו צריכים לשהות בהם כמעט באופן בלתי פוסק ובהפרה משמעותית של שיגרת יומם. מערכת כיפת ברזל סיפקה הגנה מופלאה. אנשים מאמינים בוודאי רואים בכך חלק מההשגחה, ואנשים חילוניים נפעמים מהישגי הטכנולוגיה. יצא לי לראות מספר יירוטים, ולאחר כל הרעש והפיצוצים, מה שנשאר בשמים היו רק עננים. הענן של גוג האויב, המכסה את הארץ והענן של כיפת ברזל - ענן הכבוד.


עננים אמיתיים , כיפת ברזל וענני הכבוד

לדף הראשי של סוכות

הפטרת סוכות

ההפטרה ליום הראשון של סוכות הינה פרק י"ד בספר זכריה. לפני שניגש לניתוח הפרק נציין שזכריה הנביא פעל בימי בית שני, לאחר שיבת ציון והינו אחד מאחרוני הנביאים שהיו לעם ישראל. נבואותיו קשות לפיענוח ונראות לעיתים יותר כחידות. בכל זאת הנה הקישור לטקסט המלא של הפטרת סוכות ונסו להבין את הקשר לסוכות.
אם קראתם את ההפטרה בודאי ראיתם שהמילה סוכות מופיעה בה אולם הקשר לא ברור, הבה ננתח את ההפטרה פסוק פסוק:

א הִנֵּה יוֹם-בָּא, לַה'; וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ, בְּקִרְבֵּךְ.  ב וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תשגלנה (תִּשָּׁכַבְנָה); וְיָצָא חֲצִי הָעִיר, בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן-הָעִיר.

תחילת ההפטרה נשמעת דווקא מבטיחה. הנה יום בא לה'. אולם ההמשך אינו מבשר טובות. גם בפעמים אחרות בהם מדברים הנביאים על יום ה' או יום גדול, בדרך כלל תגיע פורענות לפני שמשהו טוב יקרה. המשך הפסוק מחריד, שלל העיר יחולק בתוך העיר עצמה. בפסוק ב' אנו מבינים שיש כאן מלחמה כוללת ואנו לומדים על תוצאותיה הקשות. העיר נלכדת, הבתים נהרסים, והנשים נאנסות. ננצל את ההזדמנות להסבר כי בספר עצמו כתובה המילה תשגלנה אבל היא אינה נאמרת כאשר קוראים את ההפטרה ובמקומה נקראת המילה תשכבנה (ולכן היא מופיעה בניקוד). אלו הם הבדלי מסורות בין צורת הכתיבה לצורת הקריאה וכמוהן יש רבות בתנ"ך. נחמה כלשהי נמצאת בסוף הפסוק. חצי העם יגלה אולם חצי מהעם יישאר בעיר. אולי מלחמה כזו מזכירה לכם את מלחמת גוג ומגוג. אם כן, אתם צודקים ויש בהחלט קשר למלחמה זו, שהתיאור שלה ביחזקאל הוא ההפטרה לשבת חול המועד סוכות (ובדיון על הפטרה זו נעמוד על הקשרים)

ג וְיָצָא ה', וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב.  ד וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה, וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה.  ה וְנַסְתֶּם גֵּיא-הָרַי, כִּי-יַגִּיעַ גֵּי-הָרִים אֶל-אָצַל, וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ, בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה; וּבָא ה' אֱלֹקי, כָּל-קְדֹשִׁים עִמָּךְ.

חומרת המצב, וכנראה כשלון בני ישראל במלחמה, מחייב סיוע אלוקי, אולם גם סיוע זה אינו פשוט ומצריך שינוי סדרי בראשית, בקיעת ההרים, הזזתם וסתימת הגיא. התיאור מזכיר רעידת אדמה ופסוק ה' מתייחס במפורש לרעידת אדמה חזקה, מאות שנים קודם לכן. רעידות אדמה חזקות יכולות לשנות טופוגרפיה של איזור.

  ו וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; לֹא-יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת יקפאון (וְקִפָּאוֹן).  ז וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַה'--לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר.

פסוקים אלו הינם חידה. מדוע שביום לא יהיה אור ומהו אותו קיפאון? אולי כאן אתם דווקא חושבים על חג הפסח ומכת חושך. רעידת אדמה יכולה לעורר מריבצם הרי געש שיפלטו אפר רב לאוויר ויכסו את השמש. גם הפסוק לא יום ולא לילה מופיע בהגדה של פסח. אולם הבלבול כאן יותר גדול מאחר והאור יחזור דווקא בשעות הערב. מדובר פה שוב על היפוך סדרי בראשית.

 ח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה.

בירושלים והריה מספר נביעות מים, חלקן זורמות מזרחה וחלקן מערבה. נבואות נוספות מדברות על נחלי המים שיצאו מירושלים, אולם שוב, מצוין שתהיה שפיעה חזקה כל כך ובדיוק מהנקודה הגבוהה ביותר ולכן המים יזרמו לכמה כיוונים, ובאופן סדיר ולא רק עקב גשמי חורף.

 ט וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה ה' אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד.

פסוק ט' מוכר וידוע ונאמר בכל סיום של אחת מהתפילות. הוא מזכיר לכם את הפסוק הראשון של קריאת שמע, אולם בעוד שבקריאת שמע אנו אומרים ה' אלוקינו, לפסוק זה יש אופי אוניברסלי יותר, וה' יהיה מלך על כל הארץ. 


י יִסּוֹב כָּל-הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן, נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם; וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן, עַד-מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד-שַׁעַר הַפִּנִּים, וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל, עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ.  יא וְיָשְׁבוּ בָהּ, וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם, לָבֶטַח.  {ס}

כאן מופיע תיאור גיאוגרפי של ארץ ישראל ושערי ירושלים שהיה מוכר וידוע לשומעים המקוריים של נבואת זכריה. לא נתעכב על תיאורי המקומות המוההים עניין לחוקרים למשל מגדל חננאל שהיה קיים גם בימי בית ראשון והיה חלק מחומת העיר.

יב וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר צָבְאוּ, עַל-יְרוּשָׁלִָם; הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל-רַגְלָיו, וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם.  יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְהוּמַת-ה' רַבָּה בָּהֶם; וְהֶחֱזִיקוּ, אִישׁ יַד רֵעֵהוּ, וְעָלְתָה יָדוֹ, עַל-יַד רֵעֵהוּ.  יד וְגַם-יְהוּדָה--תִּלָּחֵם, בִּירוּשָׁלִָם; וְאֻסַּף חֵיל כָּל-הַגּוֹיִם סָבִיב, זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים--לָרֹב מְאֹד.  טו וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס, הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר, וְכָל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה--כַּמַּגֵּפָה, הַזֹּאת.

העונש לעמים שנלחמו בירושלים, לא יהיה נעים כלל וכלל

טז וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.  יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת--וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

לאחר המלחמה הנוראית שתגבה חללים גדולים גם בקרב ישראל וגם בקרב העמים, יגיעו ימים בהם אוכלוסית העולם כולו תכיר בה' כאלוקים וכתוצאה מכך גם הגויים נדרשים לעלות לרגל. אמנם רק פעם אחת בשנה ודווקא בחג הסוכות. הסיבה לבחירה בחג הסוכות אינה מפורשת, אולם נרמז כי גם הגויים יצטרכו להתפלל על הגשם.

יח וְאִם-מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא-תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה, וְלֹא עֲלֵיהֶם; תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.  יט זֹאת תִּהְיֶה, חַטַּאת מִצְרָיִם; וְחַטַּאת, כָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.

מדוע מצרים זוכים לאזכור מיוחד? התשובה ברורה. במצרים לא יורד כמעט גשם, אבל שפע המים מהנילוס נראה מובטח. לכאורה. למעשה גם במפלס הנילוס ייתכנו שינויים שיכולים לגרום לרעב, כדוגמת הרעב בימי יוסף. אולם לרוב נראה שאין בעיית מים במצרים ולכן הם זוכים לאזהרה מיוחדת.

כ בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה עַל-מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ, לַה'; וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה', כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.  כא וְהָיָה כָּל-סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל-הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם; וְלֹא-יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית-ה' צְבָאוֹת, בַּיּוֹם הַהוּא.

פסוקי הסיום מראים עד כמה מצבה של ירושלים יהיה טוב, והם עוסקים בדיני קדושה וטהרה ומאפשרים שימוש בכל סיר שנמצא בעיר (כי הוא בוודאי בחזקת טהור).

עברנו בתמציתיות על ההפטרה, אבל פרט לאיזכור של חג הסוכות, קשה למצוא קשר ברור. הפטרה זו מהווה את המקור לקביעת חכמים על אופיו האוניברסלי של חג הסוכות. במהלך כל חג הסוכות מקריבים שבעים פרים לעולה וחכמים דרשו שפרים אלו הינם כנגד שבעים אומות העולם. לעם ישראל יש אחריות כלפי כל העולם ולמרות שרוב הגויים לא מכירים באחריות זו ויוצאים למלחמה על ישראל, בסופו של דבר גם הם יכירו בכך ויעלו לרגל. מכל החגים רק לחג הסוכות ניתן להקנות אופי אוניברסלי. בחגים פסח ושבועות מזכירים אירועים היסטורים שקרו לעם ישראל - יציאת מצרים ומתן תורה. בחגים אלו אין אפשרות לערב את הגויים. אולם חג הסוכות לא מציין אירוע ספציפי וככזה אפשר לצרף אליו את כלל העמים ובפרט שבקשת הגשם הינה בקשה לה כל העמים שותפים. במישור הרעיוני אפשר לציין שגם בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית החוצה, ובהשאלה דבר ה' פורץ את גבולות עם ישראל החוצה לשאר העמים.


להשלמת העניין מומלץ לעבור מיד לקריאת המאמר על הפטרת שבת חול המועד סוכות
לדף הראשי של סוכות