אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

כל האומר X חטא אינו אלה טועה

קשר מעניין מחבר בצורה עקיפה בין פרשת וישלח לפרשת וישב. בפרשת וישלח אנו קוראים על ראובן (ל"ה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בפרשת וישב אנו קוראים על יהודה ותמר מיפגש שבסופו של דבר הוליד את דוד המלך.
ראובן ודוד מופיעים זה לצד זה באוסף מימרות המיוחס לרבי שמואל בן רבי נחמני משמו של רבי יונתן (מסכת שבת דף נה עמוד ב' ואילך). סידרה של מימרות הנפתחת בביטוי : "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר X חטא אינו אלא טועה שנאמר". השם הראשון שמופיע הוא ראובן ומעט לאחר מכן מופיע דוד.
אם יש מדרש אחד שלדעתי גורם נזק תמידי וקבוע בציבור הדתי הרי זה המדרש הזה, העושה פלאות בכיבוס עוונותיהם של גיבורי המקרא. הייתי פעם בשיעור כלשהו, ולאחריו עלה רב כלשהו, האוחז בתואר המאיים "משגיח" בישיבה כלשהי, כנראה ישיבת הסדר מוכרת ביותר אבל איני בטוח. והתחיל לדבר על "כל האומר... אינו אלא טועה" ושראובן בעצם רק בלבל את המצעים, וככה יעקב לא יכל התייחד עם בלהה ולא נולד הבן ה-13 ש-13 זה גם אהבה וגם אחד ואם רק היה נולד עוד ילד אחד כמה טוב היה.
איבדתי עניין לחלוטין באותו שיעור ושקעתי בנושאים אחרים לגמרי. אולם מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לקום ולשאול את אותו רב מדוע הוא מדבר לציבור מבוגר כמו אל ילדים בתיכון, ולמה לילדים בתיכון הוא חוזר עם המנטרה : "לא חטא, לא חטא, לא חטא..." לא חטא? חטא! אין דבר יותר ברור מכך. התורה אינה מכסה את פשעיו של אף אחד, יהיה גדול הנביאים או אחרון הרשעים. ואיך אפשר להגיד לא חטא ולסבן ככה את הציבור. איפה שיש בעיות צריך להכיר בהן ולהתמודד עימן. לא לטאטא מתחת לשטיח. ואותם נערים מתישהו מבינים שסיבנו אותם ומכרו להם לוקשים והדרך לעזיבת הדת קצרה.
אבל אכן יש מדרש כזה ואיך נתרץ אותו? הנה שתי אפשרויות מקובלות להבנת הדרשה לפי פשוטה
  • הקב"ה מדקדק עם צדיקים - המעשים המתוארים לא נעשו כלל. במקומם נעשו מעשים אחרים שאינם מהווים חטא לפי התורה. כוונת התורה כאשר רשמה דברים אחרים היא שגם מעשים שאינם פורמלית חטא, ואין אפשרות לחייבם לפי דיני התורה, מחויבים בבית דין של מעלה ובצורה החמורה ביותר. את זה אפשר להגיד על דוד המלך, או על ראובן, שחטאו פעם אחת בלבד, אולם על בני עלי שעשו את זה באופן קבוע לא ניתן לתרץ זאת, ועוד שנאמר עליהם שהם בני בליעל.
  • תמיד לנסות ללמד זכות - ייתכן אבל עדיין כולם נענשו בעונשים חמורים ביותר. זכותו של ראובן לבכורה נשללה. בני עלי מתו ומשכן שילה נחרב. דוד המלך חווה צרות נוראיות. אם לא היה חטא, על מה באו עונשים אלו?
אפשרויות אלו אינן מספקות אותי כלל, מאחר והתנ"ך כותב דברים ברורים שאי אפשר להתעלם מהם. אם נחליט להתעלם מהם כאן, נוכל להתעלם גם מדברים אחרים. יש במקרא גם עדויות נוספות. יעקב מאשים את ראובן בצורה מפורשת. דוד בעצמו אומר שהוא חטא. איך בכל זאת ניתן לתרץ את המדרש?
נתחיל בכך שהמדרש הוא דעת יחיד ועוד באותה סוגיית גמרא הוא מותקף על ידי דעות אחרות. אבל אם כך, עדיין יש להבין את הדרשן עצמו. כאן חשוב לזכור שמטרת המדרשים אינה לתאר מציאות שהייתה בזמן התורה, אלא להביע רעיון ומסר באמצעות המדרש וכעת אנו צריכים לדרוש את המדרש עצמו ולנסות למצוא בו מסר.
נסתכל על האפשרויות הבאות
  • אם כל היום אתה מסתובב ואומר: "דוד חטא, ראובן חטא", אינך אלא טועה. אין טעם להסתכל רק על חטאי גיבורי המקרא. גישה זו לצערי מקובלת היום בקרב עוסקים חילונים בתורה, שנהנים להדגיש את אותם חטאים. אכן דוד חטא וראובן חטא. התורה לא מעלימה מכך עין והעונש הראוי ניתן. אבל טעות היא לעסוק בחטאיהם של אחרים. עסוק בחטאך שלך עצמך.
  • ומהכיוון השני - כל האומר X חטא אינו אלא טועה. אם כל פעם שאתה חוטא, אתה מקל על עצמך, בכך שאתה אומר גם דוד חטא, גם ראובן חטא אינך אלא טועה. אל לך לתרץ את כשלונתיך בכך שגם אחרים נכשלו.
נחזור ליהודה. גם תחילת שושלת יהודה שהובילה לדוד המלך, נראית בעייתית. יהודה האלמן שוכב עם אלמנת בנו, תמר, שהייתה מיועדת (מאורשה?) לבנו הצעיר יותר. אמנם התורה טרם אסרה על כך ואפילו במקרא לא מוצאים שמעשהו של יהודה מכונה חטא. יהודה גם לא מופיע בדרשה של רבי יונתן כאחד מאלו שחטאו. אולם אנו הקוראים מגלים חוסר נחת ממעשה זה.
ושוב כמו במקומות רבים אחרים אפשר לשאול מדוע מתגלגלים הדברים כך? למה לא נולד יצחק לשרה מיד והיה צריך את ישמעאל? למה יעקב לא נולד ראשון? למה דוד מלך ישראל לא יכל לבוא לעולם בצורה מכובדת יותר (ובל נשכח את מוצאו הביעיתי מרות המואביה)?
המקרא מלמד אותנו כי הדברים אינם פשוטים, לא הולכים בקלות, ואנשים צריכים וחיבים לקבל אחריות על מעשיהם. ראובן חטא במעשה בלהה, ניסה לתקן ולמנוע את רציחתו של יוסף. בזה הוא אכן הצליח, אולם להשיבו אל אביו, לא הצליח. בפרשת ויגש נראה שראובן מוכן להיות אחראי לבנימין בצורה מעוותת ביותר. אם בנימין ייפגע, ראובן מוכן ששני בניו ימותו. ראובן מנסה לקחת אחריות על מעשיו אך נכשל. יהודה לעומת זאת לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאשר מתגלה כי תמר בהריון, היא נידונה למוות בשריפה. תמר רומזת ליהודה כי הוא זה ששכב איתה, ויהודה מודה מיד באשמה ולוקח אחריות על הילדים. גם יהודה נכשל במכירת יוסף ולא מנע אותה, אולם כאשר יש צורך להיות ערב לבנימין, יהודה לוקח אחריות ומתקן את טעותו (ראו הרחבה במאמר על יהודה ובנימין).

הוכחנו באריכות במאמר על בריאת העולם, כי חטא אדם הראשון היה מחויב המציאות. אבל אדם הראשון לא ידע להתמודד עם החטא. במקום לקחת אחריות על מעשהו הוא האשים את האשה שהאשימה את הנחש שכבר לא מצא את מי להאשים ולכן שתק. וכאן מגיע הלקח והמסר הגדול - אלוקים לא מוכן לקבל תירוצים. כל אחד יכול לחטוא ואין אדם שלא חוטא. השאלה מה עושים אחרי החטא. חטאת? תודה באשמה, קבל אחריות ותתקן. יהודה קיבל אחריות ותיקן. לכן ראוי לצאת ממנו מלך ישראל. גם מלך לא מחוסן מפני טעויות. דוד חטא. אל תטעו. החטא נסלח אך לא נעלם כלא היה. דוד נענש בעונשים רבים וחמורים. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו אמנון אנס את בתו תמר (דמיון שמות מפתיע)  ונהרג על ידי בן אחר - אבשלום שלימים מרד בדוד וכאקט של מרידה שכב עם פילגשיו (דמיון מפתיע לחטא ראובן).אבל דוד הודה באשמה וקיבל אחריות, כמו סב סבו יהודה ובכך הוכיח, שאכן שבט יהודה הוא הראוי למלכות.

לדף הראשי של פרשת וישב

אומנות בפרשת וישלח - יעקב נלחם במלאך

מאבקו של יעקב במלאך הואו נושא שזכה ליצירות אומנות רבות. ננסה להציג כמה מהן. חשוב לזכור שמרבית הציירים לא ניסו להציג מציאות תנכ"ית כלשהי. אולם בחלק מהיצירות ובוודאי באלו של יוצרים יהודים ניתן למצוא פרשנות לטקסט וננסה לעמוד עליה. הדרמה המתוארת בתמציתיות בפסוקים הציתה את דמיונם של אומנים רבים. הנה הפסוקים (בראשית ל"ב כד-ל)
"וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"

שתי התמונות הראשונות מוצגות בדף הראשי לפרשה אבל נחזור עליהן גם כאן. התמונה הבאה של רמברנדט היא המפורסמת ביותר בנושא זה. התמונה מוצגת במוזיאון Gemaldegalerie בברלין

יעקב נאבק במלאך - רמברנדט
יעקב נאבק במלאך - רמברנדט 1659

תמונה נוספת של דלקרואה מהמאה ה-19 היא הפרסקו הבא בכנסיית סיינט-סולפיס בפריס. שימו לב להבדלים בין התמונות. אצל רמברנדט נראה המלאך כמוביל ויעקב כמתגונן ואילו אצל דלקרואה יעקב נראה בבירור כמוביל ועומד לנצח בקרב ולכן המלאך מחזיק בירכו ופוגע בו שם. שימו לב למקל על הרצפה, זהו המקל אליו מתייחס יעקב באומרו: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה - פריז 
התמונה הבאה של הצייר הספרדי סלבטור רוזה. גם כאן נראה המקל על הרצפה, אולם זהו מקל נוודים (ולא מקל הליכה). ברקע מאחור שני שוורים. המעניין בתמונה זו הוא שנראה כאילו יעקב והמלאך אחד הם. אנו רואים רק שתי זרועות ושתי רגליים.
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
עוד תמונה בסגנון דומה עם הבגדים המתנופפים לכל עבר של הצייר הצרפתי אלכסנדר לואיס ללואר
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865

יצירתו של פול גוגן שונה מאד. הדמויות העיקריות יעקב והמלאך הן למעשה ברקע, האדום כולו (אולי צבעי הזריחה). למרות שבתורה כתוב במפורש שיעקב היה לבדו, ברקע נראות דמויות נשים (בלבד) מהורהרות, אוחזות ידיים, אולי מתפללות, ואפילו עצובות.  בתמונה יעקב נראה כפוף ביותר והמאבק לא מוצג כשקול כפי שמוצג בתורה. גם התמונה עצמה היא בעלת שם מוזר - החזון שלאחר הדרשה. ייתכן שאלו הכפריות שאך עתה יצאו מדרשת הכומר בכנסיה.

יעקב נאבק במלאך - פול גוגן - 1888 הגלריה הלאומית הסקוטית אדינבורו

 התחריט הבא של גוסטב דורה מציג נוף רחב בהרבה, נוף של הנהר אותו רוצה יעקב לעבור. שוב מופיע מקל ההליכה של יעקב מוטל לרגליו. גם בתמונה זו נראה כי המלאך אינו משקיע כוחות כלל ואילו יעקב נדחף על פי תהום וצריך להשקיע את כל כוחו על מנת לשרוד.

יעקב נאבק במלאך - גוסטב דורה

נסיים ביצירות מודרניות של ציירים ישראלים. הציור הבא של האומן שמואל בונה ז"ל קשה להבנה במבט ראשון. מיהו יעקב ומיהו המלאך. מבט שני יראה לנו שיעקב עומד על הקרקע אולם המלאך עף האוויר. נראה לי שהאומן הנציח את רגע התיקו בו המלאך כבר רוצה לחזור אולם יעקב לא מוכן לשחררו.
מומלץ מאד לבקר באתר המוקדש לזכרו של שמואל בונה ולהתרשם מיצירותיו.

יעקב נאבק במלאך - שמואל בונה 1960

 צייר ישראלי נוסף, דוד אבישר, מציג גישה הפוכה. המלאך נראה רזה וחלש ואילו יעקב אוחזו בחוזקה וכמעט מוחץ אותו לגמרי. האומן הוסיף את הפסוקים המתארים את הדרמה: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר". אפשר להתרשם מיצירות נוספות של דוד אבישר באתר שלו.

יעקב נאבק עם המלאך - דוד אבישר

שתי יצירות של האמן יורם רענן האחת מרוחקת והשנייה במקרו על שני הנאבקים
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן

יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן


כמובן שיצירות אלו אינן ממצות את המבחר. אפשר לעיין במאמר של מיכל ברגמן המביא יצירות נוספות, מודרניות ברובן.

לדף הראשי של פרשת וישלח
על שינוי השם מיעקב לישראל



יעקב וישראל

בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק, שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל.

בהמשך הפרשה, לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים בעצמו ליעקב ומשנה שוב את שמו (ל"ה י): "ויֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". אולם גם כאשר שינוי השם בא מפי האל, השם אינו משתנה באופן מוחלט. לעיתים יופיע יעקב ולעתים יופיע ישראל. פרשנים רבים ניסו למצוא הגיון בשימוש בכל שם אולם לא נראה שיש כזה. אתם מוזמנים לחפש בעצמכם. בקובץ המצורף תמצאו את ההופעות של יעקב וישראל בספר בראשית ובנוסף, פסוקים בהם מופיעים בסמיכות שני השמות ביתר ספרי המקרא. מומלץ מאד לעיין כמה דקות בקובץ לפני קריאת המשך המאמר.

החלפת שם היא אירוע שאנו מכירים בתורה. אלוקים משנה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה. לאחר שינוי זה, אברהם ושרה לא נקראים יותר בשמותיהם הישנים. אצל יעקב ממשיך גם השם הישן להיות בשימוש בניגוד לפשט הכתובים. אצל אברהם אומר הפסוק (י"ז ה): "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". הפרשנים ניסו לתלות את ההבדל בין הפועל יאמר ליקרא. אולם שינוי זה יכול להסביר רק את אי השימוש בשם ישראל לאחר השינוי הראשון, של המלאך. שינוי השם השני, על ידי אלוקים,  מתבצע בנוסח דומה מאד לשינוי שמו של אברהם.

הבדל בולט נוסף בין שינוי שם יעקב לשינוי שם אברהם הוא במהות השינוי. נראה שהשינוי מאברם לאברהם הוא שינוי נקודתי שאינו משנה בהרבה את משמעות השם. השינוי משרי לשרה נראה משמעותי עוד פחות. אצל יעקב השינוי הוא מוחלט. לא רק שאין קשר בין השם הישן לחדש אלא שהשם החדש הוא היפוכו של הישן. ישראל - מלשון שר ושררה, ההיפך מהעקב, האיבר התחתון ביותר בגוף האדם. כמו כן ישראל - ישר (שין ימנית) ההיפך מעקוב - נפתל ומסובב כדוגמת הפסוק "והיה העקוב למישור".

בהמשך ספר בראשית יש שימוש בשני השמות, ללא היגיון נראה לעין. יש מקומות שבמפגיע נעשה שימוש דווקא בשם אחד, כדוגמת ברכת יעקב לאפרים ומנשה (פרק מ"ח). בפרשייה זו מופיע רק השם "ישראל". יש מקומות בהם דווקא השימוש הוא בשם "יעקב", כדוגמת פנייתו של אלוקים ליעקב לפני רדתו למצרימה (מ"ו ב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, ברצוני להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל. אכן שם עמנו הוא עם ישראל והביטוי בני ישראל מופיע מאות פעמים בהמשך התורה. גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל.

בהמשך ספרי התנ"ך ניתן לראות מגמה של שימוש במקביל בשני השמות. הדבר בולט באירועים חשובים בתורה: במתן תורה (שמות י"ט ג): "וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובצורה מובהקת בברכות בלעם לדוגמא בברכה השניה של בלעם (במדבר כ"ג כא): " לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:  אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:  כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" .

במקרא מופיעים עוד עשרות פעמים השמות יעקב וישראל בסמיכות. קשה לדעת ואולי גם כאן אין כלל אחיד האם זו צורה פיוטית בלבד, האם הביטויים הם זהים וחוזרים על עצמם. האם אוון זהה לעמל או מוסיף עליו. האם נחש וקסם הם אותו דבר או שמא דברים שונים המכוונים כל אחד לשם הנכון והמתאים באותו הקשר, הקשר שלעיתים נעלם מאיתנו.

נביא שתי דוגמאות:
הושע י"ב יג - "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". כאשר יעקב בורח הוא אדם פרטי, אולם כאשר הוא עובד בעבור נישואיו, הרי זה למען הקמת עם ישראל והכינוי בהתאם.
תהילים ע"ח ה: "וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" - האם יש הבדל בין תורה לעדות\ בין שימה להקמה? האם מדובר רק בלשון פיוטית כמקובל בספר תהילים? ייתכן וייתכן שלא. שוב אין היגיון אחיד.

הפרשנים התמודדו עם שאלות וקשיים דומים וכעת נוכל להעריך יותר את דבריהם. הציטוטים הבאים מתייחסים לשינוי השם הראשון על ידי המלאך:
רש"י - "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים"
ראב"ע - לא יאמר יעקב לבדו... כי אם עם ישראל. ונחלקו רבותינו ז"ל ישראל עיקר ויעקב טפלה לו. ר' זכריה אמר יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו..."
רס"ג - "לא יקרא שמך לעולם יעקב בלבד אלא גם ישראל"
הפרשנים עונים בדרכם על הקשיים. שינוי השם אינו מוחלט, אלא מהווה תוספת. אולם כאשר שינוי השם נעשה שוב, והפעם על ידי אלוקים, מוצאים גם פירושים נוספים:
ספורנו - "וכאשר יתקיים ענין שם יעקב שתשאר בסוף אתה לבדך ... אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך, שתשתרר על כל פליטי האומות ... ויקרא שמו ישראל - בירך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו, שיוכל נגד המתקומיים עליו גם בארץ לא לו..." - לפי הספורנו שינוי השם הוא לעתיד לבוא אולם עד אז ייעשה שימוש במקביל בשני השמות.


שימוש מקביל זה מראה ומוכיח את המורכבות של יעקב, הן כאיש פרטי, דבר המתבטא בחילופי השמות המרובים בספר בראשית והן כעם. גם עם ישראל לפעמים הוא יעקב ולפעמים הוא ישראל ולפעמים שניהם בו זמנית. כפי שכבר ראינו במאמר תתן אמת ליעקב דרכו של יעקב בחיים אינה פשוטה. דרכו הייתה צריכה להיות ישרה, כשם ישראל אבל היא עקלקלה ומפותלת. את חייו מסכם יעקב במילים (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"."
כך גם עם ישראל עצמו, דרכה הייתה יכולה להיות ישרה ופשוטה, אך לא. רצון ה' הוא דווקא שפעם נהיה יעקב ופעם ישראל ושגורלו של העם לא יהיה פשוט. מהצלחות גדולות לחורבן נורא וחוזר חלילה.

יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה


לדף הראשי לפרשת וישלח 
למבחר תמונות אומנות המציגות את הנושא של יעקב הנאבק במלאך

פרשת השבוע לילדים



פרשת השבוע לילדים
דפי פרשת השבוע לילדים מתאימים לישמוש להורים מורים ומחנכים בכל גילאי בית הספר היסודי. הדפים כוללים תוכן רב ואפשר להשתמש בוכלם או בחלקם לפי גילאי הילדים


 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי       





בית אל

לאחר חלום הסולם המפורסם, יעקב מחליט לקרוא למקום שחלם בו את החלום - "בית אל" (כ"ח, יט) : "וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". את הסיבה לכך מפרטת התורה כמה פסוקים קודם לכן (יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". כבר אצל אברהם ויצחק ראינו שהם קוראים למקומות מסוימים בשמות, למשל באר לחי רואי  - למקום שהמלאך נראה בו אל הגר, או הבארות להן נתן יצחק שמות, וכמובן העיר באר שבע, שבשמה קראו לה שניהם, ובכל זאת יש כאן תופעה יוצאת דופן: התגלויות רבות היו לאבות ושום מקום לא זכה לכינוי המיוחד בית-אל.
לצורך הבנת חשיבות ההתגלות, שבעטייה ניתן השם המיוחד כל כך למקום, ניזכר במקומות האחרים בספר בראשית שבית-אל מופיעה בהם. פעם ראשונה נזכר המקום אצל אברהם אבינו, כאשר הוא מגיע לארץ (י"ב, ח): "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". נראה כי  שם המקום היה בית אל כבר בימי אברהם והוא אכן מתאים לקריאה בשם ה'. אך גם אם המקום קיבל את שמו רק לאחר מכן, אין לתמוה על כך - שכן בזמן כתיבת הסיפור בימי משה, היה ברור וידוע שמדובר באותו מקום (ראו המאמר והכנעני אז בארץ המפרט בעיות דומות).
לאחר חלום הסולם מופיעה בית אל שוב בדברי יעקב לנשותיו - לאה ורחל. נזכיר את ההקשר. יעקב נמצא כבר למעלה מעשרים שנה בחרן ואינו מראה סימנים שהוא מתכוון לחזור לארץ ישראל. יעקב עושה עסקה עם לבן ומגדיל את עדרו בעזרת חוכמתו בתורת הגנטיקה. לבן כבר אינו מחייך אל יעקב כמו פעם ויעקב מבין שצריך לעזוב. וכך הוא אומר לרחל ולאה (ל"א, יא-יג) כאשר הוא מבקש את רשותן לעזוב:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: יב וַיֹּאמֶר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ"
נעיר כי קודם כול מדבר אליו המלאך, אולי כפנייה לקבלת תשומת לבו (כמעין מזכירת האלוף שמתקשרת לסגן אלוף כדי לוודא שהאלוף לא ימתין על הקו). לאחר שהוא משיב למלאך "הנני" מופיעה בפסוק הבא תיבת "ויאמר" נוספת. עכשיו כבר מדבר איתו אלוקים, אולם כדי לתזכר את יעקב במה בדיוק מדובר, מופיע במפורש הכינוי:"האל בית אל".
כינוי זה הוא קשה, הרי יש אלוהים אחד בלבד ולא אלוהים של מקום מסוים. נראה לי שיעקב בחר להדגיש עובדה זו באוזני רחל וללאה, שגדלו בבית לבן, וטרם הסתגלו לעקרון אחדות האל (כפי שמוכח בהמשך מגניבת התרפים ומאלהי הנכר שהוטמנו). השימוש בתיבת "אל" בתוספת מקום יבהיר ללאה ולרחל את חשיבות הנושא בעבור יעקב, וגם יזכיר להן את הסיפור שסיפר להן לפני עשרים שנה. אכן שתיהן עונות כאחד שהן ילכו איתו לארץ ישראל.
המשך עלילות בית-אל משתרע ועובר לפרשת וישלח. יעקב חוזר לארץ ישראל, פוגש את עשיו ונפרד ממנו, אבל אינו מגיע לבית-אל. היא רוכש קרקע ליד שכם ומשתקע שם, ורק לאחר מעשה דינה האומלל הוא נדרש שוב ובפירוש על ידי ה' ללכת לבית אל (ל"ה, א-טו).
א וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם: ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ: ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: ט וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: יב וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ: יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ: יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹקים בֵּית-אֵל"
מדוע יעקב אינו ממשיך ישירות לבית אל? לא ידוע. יש הרואים במעשה דינה עונש על כך שלא המשיך לבית אל ולא קיים את נדרו. מהפסוקים שהבאנו למעלה ניתן לראות שאולי יעקב חושש להגיע לבית אל. מה יכולות להיות הסיבות לכך? סיבה מפורשת, אמנם קשה לעיכול, היא שיש אצל יעקב עבודה זרה: התרפים שרחל גנבה (ואולי כבר נודע ליעקב על קיומם) והנזמים שלא היו רק תכשיטים אלא תכשיטים המיועדים לעבודה זרה. אולם גם כך קשה לפרש, שכן ייתכן שכל אותם נזמים הם שלל משכם ההרוסה והבזוזה; וגם אם לא, הרי יעקב היה יכול לצוות על כל ביתו להסירם עוד קודם לכן ולא לחכות לציווי מפורש לעשות כן. בכל מקרה, כאשר הוא נדרש ללכת לבית-אל ברור לו שלתרפים אלה אין מקום ועליו לטומנם (ואת התשובה מדוע לא השמידם קודם לכן נשאיר למאמר אחר).
הסיבה השנייה יכולה להיות שיעקב חשש ממה שאכן קרה מיד לאחר ההליכה לבית אל: רחל ההרה מתה בלידתה. מותה הטרגי של רחל הוא בחלקו באשמת יעקב. יעקב יודע שאין לשאת שתי אחיות (ולפחות לפי המדרשים, מותה המוקדם של רחל היה גם עקב כך). יעקב טען בפני לבן כי "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". מובן שלא בגלל דברי יעקב נגזר על רחל עונש כל כך חמור, וודאי שלידה בזמנים הקודמים הייתה אירוע מסוכן (ובפרט אצל אישה שהיו לה קשיים בהריונות) - אולם יעקב חושש מכך, ומקווה שהטמנת אלוהי הנכר תציל אותם.
אולי יעקב מרגיש שהבטחת ה' לא קוימה במלואה וזו הסיבה שהוא נמנע מלחזור לבית-אל. אצל לבן רימו אותו. הוא עבד שבע שנים והתחתן עם אישה אחרת, בין שתי הנשים היו בעיות שהתגלגלו לדור הבא בדמות בעיות בין הילדים - ובא מעשה דינה על כל אלה. רמז לכך רואים בזה שיעקב קורא שוב את המקום אל בית אל (פסוק ז), וזאת לא על כל הטובה שעשו לו, אלא משום ששם נגלה אליו אלוקים בברחו מפני אחיו (וייתכן שכל פסוק ז' מדבר על העבר ולא על ההווה).
אולם בית-אל אכן משמעותית בחיי יעקב. בתחילת פרשת ויצא מצבו הנפשי רעוע ביותר. יצחק לא קילל אותו לאחר גניבת הברכות, אבל המעשה לא עבר ללא תוצאות. עשו זועם ורוצה להורגו, רבקה משלחת אותו, המדרשים מוסיפים כי אליפז בן עשו רדף אחריו  ולקח את כל רכושו. הוא לבד. הוא עוזב את ארץ ישראל, הולך לדודו שהוא טיפוס שלילי במיוחד, ואינו יודע מתי יחזור. העיר לי ידידי אלון מנור, כי ייתכן שאת האבן שהוא לקח לשים מראשותיו (בתחילת פרשת ויצא, לפני שנרדם וחלם את החלום) הוא לקח כמזכרת מארץ ישראל; משהו שיהיה איתו ויישאר איתו בחוץ לארץ. במצב נפשי זה מתגלה אליו אלוקים בחלום כפול. גם חלום סימבולי עם הסולם וגם אמירה והבטחה של אלוקים לשמירה עליו. אמירה זו מחזקת את חשיבות המקום ליעקב ולכן המקום זוכה לשמו המיוחד. בדומה לכך, לאחר עקידת יצחק קורא אברהם למקום "ה' יראה". אכן, ה' נראה לאברהם במקומות רבים, אולם שם, בהר המוריה, הייתה החוויה חזקה ביותר.
והנה לאחר חזרתו לבית אל מתגלה אליו ה' שוב באותו מקום, ושוב בחלום הכולל שני מסרים. במסר הראשון ה' חוזר על שינוי השם מיעקב לישראל (אי"ה נדון בנושא זה בפרשת וישלח), ובמסר השני הוא חוזר על הבטחת ירושת הארץ. גם יעקב, שחזר במצב משפחתי בעייתי - בנים מסוכסכים, בת שנאנסה, וחששות כבדים לגורל רחל (שיתאמתו) - מקבל עוד חיזוקים ובעקבותיהם הוא קורא שוב למקום בית-אל. אולם הפעם, בארץ ישראל, לאחר הטמנת אלוהי הנכר והנזמים, יעקב יודע והתורה מדגישה (פסוק טו) כי אין זה יותר אל בית אל, אל מקומי אלא האלוקים האחד.

חלום יעקב - בול דואר ישראלי
חלום יעקב - בול דואר ישראלי

חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד
חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד

בית אל שישמה תמיד מקום פולחן חשוב. לאחר חורבן המשכן בשילה אנו מוצאים כי אנשים הלכו לבית-אל כדי לעבוד את אלוהים (שמואל א' פרק י ג): "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל-הָאֱלהִים בֵּית-אֵל אֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵֹא נֵבֶל-יָיִן", ולאחר פיצול הממלכה הקים ירבעם, לך ישראל מקדש בבית אל כתחליף לבית המקדש בירושלים.

הצעה לזיהוי האתר בית אל המקראי באתר משקפת
לדף הראשי של פרשת ויצא