מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


פרשת וירא לילדים

תקציר פרשת וירא

ביקור המלאכים (יח, א-טו)

יום חם בחברון. אברהם, שלושה ימים לאחר שקיים את מצוות המילה, יושב בפתח אוהלו אך מצפה בכל לב לאורחים. הקב"ה, 'שהוציא חמה מנרתיקה' כדי להרחיק אורחים טרדנים מעל אברהם המחלים, נגלה אל אברהם במסגרת 'ביקור חולים'.
משרואה ה' בצערו של אברהם על העדר עוברי אורח, שולח שלושה מלאכים מחופשים כבני אדם. אברהם מבחין באורחים, מבקש את סליחתו של 'האורח הגדול', ואץ-רץ להזמינם אל אוהלו. הוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה וכמובן ארוחה כיד המלך.
מהר מאוד מגלה אברהם, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות. מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק; ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי - הפיכת סדום ועמורה.

אברהם מלמד זכות (יח, טז-לג)

המלאכים מסיימים את השליחות בבית אברהם ויוצאים לסדום. ה' מחליט לגלות לאברהם את יעדם הבא של המלאכים, שכן אברהם הוא סנדק ופטרון לעמי-הארץ. כששומע אברהם, איש הטוב והחסד, על גזר דינם של אנשי סדום ועמורה, הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים. במשך זמן ארוך הוא מנסה לבדוק עם ה' אולי יש כמה צדיקים, ולו באחת מן הערים האלו, שזכותם תגן על יושביה. רק משהתברר לו שאפסה כל תקווה, מבין אברהם שכלתה הרעה מאת ה'.

הפיכת סדום והצלת לוט (יט, א-כט)

לעת-ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה: הכנסת אורחים בסדום?!...
ליד ביתו של לוט התקהלות רבתי. הציבור דורש להוציא את האורחים ולעשות בהם שפטים. לוט מנסה לרצות את שכניו הזועמים, אך לבסוף נאלצים האורחים להתערב. הם מכניסים את לוט הביתה ומכים בעיוורון את הצובאים על הבית. המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב.
חתניו של לוט מלגלגים על דברי ההבל שלו, אך המלאכים אינם נותנים ללוט שהות להתווכח עמם. הם מאיצים בו, ומוציאים אותו יחד עם אשתו ובנותיו אל מחוץ לעיר. המלאכים נעתרים לבקשתו של לוט, ומניחים לו להתיישב בעיר צוער, עיר חדשה יחסית שלא הגדישה את סאת החטאים, ולא מחריבים אותה.
עם בוקר, מנחית ה' אש וגופרית מהשמים והופך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה לאחור בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח.

שרה בבית אבימלך (כ, א-יח)

חורבנה של סדום משפיע על האזור כולו. שיירות אינן עוברות עוד במרחב חברון, ואברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, כדי לא לסכן את חייו. ואכן, הפלישתים לוקחים את שרה אל בית אבימלך. ה' נגלה אל המלך בחלום הלילה, מזהיר אותו ומצווה עליו להשיב את האישה לבית בעלה.
אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך משיב את שרה, מעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד. לבקשתו של אבימלך מתפלל אברהם אל ה' שיסיר את מכת העקרות שאחזה בבית המלך.

לידת יצחק (כא, א-ח)

כהבטחת המלאך, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על-פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'.

יצחק וישמעאל (כא, ט-כא)

שרה אינה שבעת-רצון מהקירבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה. היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ודורשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד.
וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול.

ברית אברהם ואבימלך (כא, כא-לד)

אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו, ומבקש ממנו את הדבר. אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול.

עקידת יצחק (כב, א-יט)

לאחר תשעה ניסיונות שונים, מחליט ה' לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה.
למרות הקושי, שלא ניתן לעמוד על עוצמתו, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן -האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ומתשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה כאמונת אביו.
במקום המיועד על-פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו.
ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח.

הבשורה על לידת רבקה (כב, כ-כד)

אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק.

דבר תורה קצר לפרשת וירא

הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם אבינו– עקדת יצחק – היה הקשה מכולם והגדול שבהם. הניסיון הזה נחשב שיא של מסירות-נפש, וזכותו עומדת לנו בכל הדורות.
גדולתו של הניסיון הזה שאברהם אבינו היה מוכן למלא את הציווי האלוקי אף-על-פי שלא היו בו שום תועלת ושום היגיון. כשאדם מוסר את נפשו למען אמונתו, יש בכך תועלת מסויימת וקידוש שם שמים. כאן הדבר היה אמור להיעשות בראש הר נידח, באין רואים. מה התועלת שהייתה יכולה לצמוח מזה?
יצחק גם היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה עולֶה לעולָה, היה בא הקץ על האמונה שאברהם הפיץ וגילה. אברהם פעל אפוא לא רק נגד רגש האבהות הטבעי שלו, אלא נגד כל היגיון ואפילו נגד שאיפתו להנחיל לאנושות את האמונה בבורא-עולם.
כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו – מסירות-נפש ללא תנאי, למעלה מכל היגיון. בכך הומחשה דבקותו המוחלטת באלוקים, שבעבורה היה מוכן למסור הכול – את כל הווייתו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו, דבקות מוחלטת בבורא, בלי סייגים ובלי שום חישובים ושיקולים. לכן ניסיון העקדה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.



לדף הראשי של פרשת וירא

תשובות לחידון חנוכה

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם לפתור את החידות עצמן, גשו קודם לדף החידות לחנוכה, נסו לפתור את החידות לבד. כך הנאתכם רק תגדל. אם ניסתים ובכל זאת אתם צריכים חילוץ, הנה התשובות לחידת הציורים לחנוכה



  • סופגניה וסביבון וסמל מכבי - לא באמת צריך הסברים
  • שלט החנייה ומתחתו המספר 25 מרמז על שם החג - חנו בכ"ה. המכבים חנו (פסקו הקרבות) בכ"ה בכסלו
  • הפירמידה מורכבת מהנרות אותם מדליקים. שניים ביום הראשון ותשעה ביום האחרון (כולל השמש)
  • ניסים משעל - על הניסים
  • הפרח הוא דם המכבים
  • סמל אגף המודיעין - עירם של המכבים
  • יין וגבינה - רומזים על סיפורה של יהודית הנקשר גם הוא לחנוכה
  • הדג האחד מול כולם מבטא את הביטוי - יחיד מול רבים
  • היסטוריון ידוע - יוסף בן מתתיהו
  • הסמל הירוק הוא סימלה של העיר מודיעין
  • 62492 הוא המיקוד (פוקוס) של רחוב שמעון התרסי, אחד מן האחים החשמונאים
  • מטבעות הכסף מרמזים על דמי החנוכה
  • מד לחץ דם - שוב מרמז על דם המכבים

תשובות לחידות הלכות חנוכה (בקצרה ולעיון בלבד)

  1. מנו לפחות שלוש משמעויות לשם חנוכה? חנוכת המזבח, חנו בכ"ה בכסלו, נוטריקון - ח' נרות והלכה כבית הלל.
  2. מה משמעות הדין המקורי של נר חנוכה = נר איש וביתו? - מדליקים נר אחד בלבד לכל בני הבית בכל אחד מימי חנוכה.
  3. מה ההבדל בין שיטת המהדרין ולבין שיטת המהדרין מן המהדרין? מהדרין - נר אחד בכל יום לכל אחד מבני הבית. מהדרין מן המהדרין - מספר נרות משתנה.
  4. כמה נרות מדליקים בסך הכל בחנוכה (כולל השמש)? - הדלקה מלאה היא של 44 נרות (2+3+4+5+6+7+8+9)
  5. מתי מדליקים את הנרות? - משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ובימינו אפשר גם מאוחר יותר
  6. האם עדיף להדליק בתוך הבית או מחוץ לבית? - במקום שאנשים עוברים עדיף מחוץ לבית לשם פרסום הנס.
  7. כמה זמן צריכים הנרות לדלוק? - משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים, כחצי שעה לפחות.
  8. מהן שיטות בית הלל ובית שמאי ביחס למספר הנרות בכל יום? לפי בית הלל מספר הנרות עולה בכל יום ולפי בית שמאי יורד.
  9. מה פירוש הביטוי "מעלין בקודש ולא מורידין"? - מוסיפין קדושה ולא מורידים ולכן מספר הנרות צריך לעלות.
  10. מה תפקידו של השמש? - מדלקים איתו את הנרות כדי שלא להשתמש בנר חנוכה, וכמו כן שיהיה אפשר להנות מאורו ולא מאור נרות החנוכה.
  11. מה מדליקים קודם בערב שבת? את נרות השבת או את נר החנוכה? ובמוצאי שבת? - בבית מדליקים קודם חנוכיה ואז נרות שבת. במוצאי שבת, בבית הכנסת קודם מדליקים נרות חנוכה ואז מבדילים, בבית קודם מבדילים ואז מדליקים נרות חנוכה.
  12. מהי קריאת התורה בחנוכה בכל יום מימי החג? - קוראים את קורבנות הנשיאים בפרשת נשא. ביום הראשון מתחילים מויהי כלות, ויש כאלו שמתחילים מברכת ככנים. ביום האחרון קוראים את הנשיא של היום השמיני ועד הסוף וממשיכים כמה פסוקים על מעשה המנורה בפרשת בהעלותך.
  13. כמה ספרי תורה מוציאים בשבת חנוכה שחלה להיות בשבת ומה קוראים בכל אחד מהם? - מוציאים שלושה ספרים. בראשון קוראים פרשת השבוע אבל מחברים את שישי ושביעי. קריאת שביעי היא הקריאה לראש חודש בפרשת פינחס. לאחריה אומרים חצי קדיש. המפטיר הוא נשיא היום בפרשת נשא.
  14. מהם שני הניסים שאירעו בחנוכה? נס ניצחון במלחמה על היוונים, ונס פך השמן.
  15. מה מוסיפים לתפילת העמידה ולברכת המזון? - אמרית על הניסים

חידות תרתי משמע לחנוכה 
  1. חוסר סבלנות בדיג - חנוכה (נו בתוך המילה חכה) 
  2. קצה גן עדן - סופגניה (סוף גן ...)
  3. אש במילת שאלה - 
  4. בין חיל לשלום (מודיעין - חיל מודיעין ומודיעין שלום...)
  5. קריאה למה אייל (מי לה' אלי)
  6. שם חם ואני בעסק (חשמונאים)

יש באתר עוד המון חומר על חנוכה
בקרו בדף הראשי של חנוכה

סבתא אפתה עוגה 
תשובה - מדליקים נר אחד בצורה רגילה ונר שני משני הצדדים שלו . כאשר הנר שדולק משני הצדדים נכבה, עברה רק חצי שעה. כעת מדליקים את הנר הראשון גם בצד השני שלו והוא יבער בקצב מהיר יותר ולכן יכלה תוך רבע שעה. בסך הכל שלושת רבעי שעה

החשמונאים וכדי השמן המזויפים
החשמונאים יאספו מכל כד כמות שונה של שמן מהכד הראשון ליטר, מהשני שני ליטר מהשלישי שלושה ליטר וכך הלאה. לפי השוני במשקל יהיה אפשר לדעת כמה ליטרים של שמן הם מזויפים ומשם את הכד של השמן הטהור.

יהודה המכבי והצבא היווני
רק אחד. יהודה המכבי - כל השאר ירדו מירושלים וברחו.

גופרית

בפרשת וירא מופיע העונש של סדום ועמורה. ערים אלו שתוארו כך: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". האיזור כולו מזכיר את גן עדן והוא מושווה למצרים (לדלתא של מצרים), איזור פורה ועשיר במיוחד. אולם לאחר העונש, נשארות סדום ועמורה לדיראון עולם, עד כדי כך שהם מהווים משל ושנינה בפרשת ניצבים (דברים ל"ט כב): "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".
נעיין מעט בתכונות של הגופרית. הגופרית, אחד מהיסודות בטבע, מספרו האטומי 16 וסימולו S. הגופרית, כאשר היא טהורה אינה רעילה כלל. להיפך, גופרית היא יסוד חשוב ביותר לקיום החיים, ומצויה בגוף האדם בכמויות לא מעטות (באופן יחסי) בחלק מחומצות האמינו המרכיבות את החלבונים. הגופרית היא יסוד מוצק בטמפרטורת החדר וצבעה צהבהב. הגופרית מותכת לנוזל בחום של 115 מעלות ומתאדה בחום של 450 מעלות, חום לא גבוה במיוחד.
הגופרית בפני עצמה אינה רעילה, אולם היא מתרכבת עם חומרים אחרים ויוצרת תרכובות מסוכנת ביותר במיוחד המימן הגופריתי, מולקולה בה שני אטומי מימן על אטום גופרית אחד. זהו גז בעל ריח רע, המופיע בביצים רקובות, ובריכוזים גדולים גורם לפגיעות קשות בגוף ואף למוות.
גופרית נמצאת בכל יצור צומח וחי, ומאחר ודלקים פחמיים או נפט מקורם מהחי, הם מכילים גופרית. כאשר הקופרית נפלטת מארובות תחנות כח (במקרה של שריפת פחם) או ממכוניות (בפליטה של תזקיקי נפט), הגופרית מתרכבת עם חמצן ליצירת גופרית דו-חמצנית. חומצה זו יורדת בגשם (גשם חומצי) והורסת גידולים קרקעיים (מה שיכול להסביר את הפסוק המצוטט לעיל, שלאחר גשם גופריתי, הצומח נהרס). בארץ, האדמה היא אדמת גיר, הגיר סופח את הגופרית ומהתליך נוצר גבס, אולם באירופה בה האדמה אינה אדמת גיר, הגשם החומצי מהווה בעיה אקלימית קשה. בבתי הזיקוק מפרידים את הגופרית בתהליך הזיקוק ובתחנות כח מותקנים פילטרי גיר הסופחים את הגופרית.
השימוש היודע ביותר לשימצה של הגופרית הוא בגז החרדל, תרכובת של גופרית עם כלור שהיה הנשק הכימי הראשון והשתמשו בו גם הגרמנים וגם הבריטים במלחמת העולם הראשונה וגם העיראקים במלחמת אירן עיראק.

במעיינות חמים ברחבי העולם, ובפרט כאלו הנמצאים ליד מקורות געשיים יש נוכחות גודלה של גופרית. אלו הן בריכות גופרית אשר בריכוזים מתאימים הפכו לביות בריכות מרפא. חום המים ביחד עם התכונות החיוביות של הגופרית עוזרות ומועילות לגוף (אמנם יש להתגבר על הריח). גם בבריכות אלו יש הוראות מפורטות למשך השהות המותר. בארץ בריכות כאלו קיימת בחמת גדר, בטבריה ובים המלח לאורך השבר הסורי-אפריקאי והטבילה בהן אפשרית בכל ימות השנה. בכל המקומות האלו קיימם מרחצאות קדומים עוד מימי הרומאים.

גופרית
גוש גופרית באדיבות Bresson Thomas

לגופרית שימושים נוספים, גופרית דו חמצנית משמשת לשימור מזון, למשל בבקבוקי יין. לעיתים תראו שליין הוספו סולפיטים, אולי שם מאיים פחות.

כמו בחומרים רבים, החומר יכול להיות מועיל ומסוכן בהתאם למינון שלו ולתרכובות שלו. גם יסוד חיוני בכמויות קטנות, נהייה מסוכן בכמויות גדולות ובהתרכבות עם חומרים אחרים המשנות לגמרי את טבעו.

לדף הראשי לפרשת וירא

דחיית לוט

עיון קצר בפרשת הריב בין רועי אברהם לרועי לוט. הסיבות לריב לא מפורטות וכרגיל במקום שהתורה ממעטת בדברים, באים המדרשים השונים ומרחיבים. המדרש שמביא רש" הוא היודע ביותר על סיבת הריב:
"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין"
רועי אברהם הקפידו לא לרעות בשדות זרים ואילו רועי לוט לא. אולם סיבה זו אינה מספקת להיפרדות מוחלטת בין אברהם ללוט ואברהם אפילו לא עושה ניסיונות התקרבות, פיוס והשלמה אלא מיד מציע הפרדה ושלוט יבחר לאן ללכת. על מנת להבין את הריב וההיפרדות צריך עיון מפורט יותר בפסוקים ובמקומות נוספים בספר בראשית בפרט.
נביא את כל הפרשייה (בראשית י"ג ה'-יג)
"ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים: ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם: יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: "
ננסה להבין את עומק הריב ולמה היפרדות ולמעשה דחיית לוט ממשפחת אברהם הייתה הפתרון היחידי. לשם כך עלינו למצוא מקומות נוספים בתורה בהם מופיע ריב בין רועים ומקומות כאלו יש בשפע. בכולם הריב הוא על דבר אחד, המים.
עיינו בבראשית כו כ: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ", וגם כאשר יעקב פוגש את רחל על הבאר, אבן גדולה מכסה את פי הבאר וזאת בשביל שלא יוכל רועה אחד להסיר אותה ולגזול מים. גם משה המושיע את בנות יתרו עושה זאת כאשר הרועים האחרים גוזלים מהן את המים ששאבו ודלו בעמל רב.
אבל רועי לוט, לא מעצמם היו חושבים לגזול מים או מרעה, וייתכן מאד שאת הטיעון אותו הם מביאים הם שמעו מלוט עצמו. נדמיין לעצמנו את התמונה הבאה: רועי לוט חוזרים מאוחר מאד וכאשר לוט מתפלא הם עונים שהלכו עם רועי אברהם מרחק גדול לרעות במקום הפקר ולשתות מי מעיין ולא מי באר קרובים. לוט כועס עליהם וכאשר הם עונים שזה גזל גוער בהם לוט ואומר להם אבל כל זה שלי הוא, ומסביר להם שמאחר ולאברהם אין יורש, הוא יירש את הכל.
אברהם כנראה הבין זאת כך, וידע שאין טעם לנסות ולקרב את לוט אלא שעדיפה הפרידה. אברהם עוד המשיך להשגיח מרחוק על לוט כמו שרואים בהמשך אולם לוט לא יכול להיחשב יותר יורש של אברהם. בחירת המקום אליו עובר לוט מאשרת את החששות. אמנם לוט נמשך לכיכר הירדן הפורה והירוק, אולם התורה כבר מספרת לנו עד כמה רעים אנשי סדום. בתחילה לוט רק מתקרב לכיכר, ואחר כך אוהלו מתקרב עד לסדום, אולם מיד בהמשך התורה מציינת לנו כי לוט כבר יושב בתוך סדום. אמנם לוט זוכר משהו מבית אברהם ובודאי בתוך אנשי סדום נחשב צדיק, אולם אינו יכול להיות היורש של אברהם.
רמזים נוספים לכך נמצאים כבר לפני הפרשייה. אם נביט בתיאור הליכתו של אברהם לארץ כנען (פרק י"ב ד-ה) נראה כי:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:"


לוט מופיע בקרבה לאברהם אולם בתחילת פרק י"ג כבר מופיע ריחוק מסוים: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:" ולוט כבר מופיע בסוף. אמנם אברהם חושב שלוט הולך עימו אולם בפסוק ה' (המובא למעלה), מופיע כי לוט הולך את אברהם, ולא עם אברהם, וזה כבר רמז לכך שלוט רק הולך לצד אברהם אבל לא עימו בדרכו (ויש להשוות לביטוי המופיע בעקדת יצחק, וילכו שניהם יחדיו, ביטוי המבטא את שיא הקירבה בין אברהם ליורשו).
כמו כן יש להשוות את פסוק ו' לתיאור הפרידה בין יעקב לעשו. גם פרידה זו היא פרידה המוצגת מבעיות כלכליות וחוסר במשאבים כלכליים לשתי המשפחות אולם ברור שו סיבה כלפי חוץ ויעקב לא רצה לשבת עם עשיו, וגם עשיו ויתר על הישיבה בארץ ישראל ועל היותו חלק מעם ישראל (והלך לשעיר). הפסוק המופיע שם בנוי באותה צורה בדיוק (ל"ו ז): "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם". השוואות אלו מראות, שלוט לא היה יכול להיות כלל במשפחת אברהם ושאולי נשא את עיניו רק לעושר הגשמי של אברהם, אבל העושר הרוחני שהובטח לאברהם כלל לא עניין אותו. במצב זה אברהם מבין שעליהם להיפרד אבל להישאר קרובים ואמנם אברהם עוקב אחרי מצבו של לוט ומציל אותו מהשב בהמשך, אולם לוט אינו יכול להיות יורשו של אברהם.

הריב בין רועי לוט לאברהם
הריב בין רועי לוט לאברהם - תחריט של גוליאן ג'ררד 1670


לדף הראשי של פרשת לך לך

תפזורת פרשת השבוע

בתפזורת הבאה הוחבאו כל פרשות השבוע למעט פרשה אחת. רשימת הפרשות מופיעה בתפזורת עצמה. פתרו את התפזורת ומצאו את הפרשה שאינה מופיעה. בהצלחה...


תפזורת פרשת השבוע
תפזורת פרשת השבוע

פרשת לך לך - אומנות המלחמה

בפרשת נח קראנו על התפתחות הלאום והשפה. לאחר שהאנושות התפצלה לעמים רבים, מגיע השלב הבא, הבלתי נמנע, המלחמה (פרק י"ד)


וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר: ג כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: ו וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר: ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר: ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא-צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה: י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ: יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת-כָּל-אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם"

קואליציה של מלכים מהמזרח ששיעבדו במשך 12 שנה עמים רבים, גילו שאותם עמים מרדו בהם ויצאו למסע עונשים. התורה מפרטת לנו את מסע העונשים ואת מי היכו והיכן (ה-ז). שימו לב לאורכי הזמן, 12 שנה עבדו, בשנה ה-13 מרדו ובשנה ה-14 מסע העונשים. המרידה הייתה אי תשלום מיסים וכנראה התשלום היה פעם בשנה וכך לאחר שבמשך שנה לא שולמו מיסים, אורגן צבא ומסע המלחמה החל. המסע היה מוצלח מאד ולפחות 7 עמים ועוד ערים רבות נכבשו ונענשו, כל רכושם נבזז וכל האנשים והנשם נלקחו שלל לעבדות.
המלחמה נובעת מהמלוכה, אדם אחד שלקח את השלטון בתוקף יכולתו לארגן לעצמו צבא ולשעבד את שאר אנשי האיזור. ככל שצבאו חזק יותר כך יכל להרחיב את תחומי ממלכתו, למנות פקידים ולגבות מיסים שיאפשרו לו להמשיך את מלכותו. ניצני המלוכה נמצאים כבר בפרשת נח, באותה פרשייה המתארת את התפצלות האומות (פרק י' ח-יב):
וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: ט הוּא-הָיָה גִּבֹּר-צַיִד לִפְנֵי ה' עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה': י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר: יא מִן-הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת-נִינְוֵה וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר וְאֶת-כָּלַח: יב וְאֶת-רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה"

נמרוד היה המלך הראשון (השורש מלך מופיע כאן לראשונה בתורה), וממלכתו לא השתרעה על עיר בודדת כמלכות מקומית (כדוגמת המלכים בארץ ישראל בימי יהושע, שהיו מלכי ערים קטנות), אלא השתרעה על חלקים נרחבים מהשטח הידוע היום כעירק.
העיסוק במלחמה הינו עתיק וגם בתורה מתוארות מלחמות רבות (רק בחומש ויקרא אין תיאור של מלחמה). אבל החיבור העתיק הידוע ביותר אודות המלחמה כמקצוע, הוא חיבורו של המצביא הסיני סון-טסו (או סון דזה) המיוחס למאה השישית לפנה"ס (בערך בזמן חורבן בית ראשון - זהו אינו חיבור עתיק במיוחד). החיבור, אומנות המלחמה, מכיל פרקים העוסקים בנושאים השונים של המלחמה והוא רלוונטי גם לימינו. בני גילי אולי אפילו זוכרים את משחק המחשב הפופולרי בשנות השמונים בעל שם זה. ניתן להשיג את החיבור בעברית וכדאי לקרוא בו מעט לפני שממשיכים במאמר (זהו תרגום חינמי, הספר יצא במהדורות מסחריות בתרגומים שונים).
תרגום עברי של אומנות המלחמה

אפשר לראות שהשפה ברורה וקלה וההוראות די הגיוניות, מספר כללים נראים כלקוחים ישירות מכתבי הקודש
כדוגמת (פרק א' פסקה 16) סוד המלחמה הוא בתכסיסים והשוו למשלי פרק כ יח: "מחשבות בעצה תכון ובתחבלות עשה מלחמה" או משלי פרק כד ו: "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ".

לא נוכל כאן לנתח את כל ספרו של סאן-טזו ולמצוא לו מקבילות בכל המלחמות המתוארות בתנ"ך, למרות שזה פרוייקט יפה ויכול לפרנס יותר מעבודת דוקטורט אחת (ואם מישהו מכיר מחקר מעין זה אשמח לשמוע), אולם נתעכב על כמה נקודות במלחמה המתוארת בפרקנו בפרשת לך לך.
הפרק העשירי באומנות המלחמה דן במרחב, מתאר סוגי קרקע שונים (מלחמות בים ובאוויר הן נושא שיקח עוד מאות שנים להגיע אליו. כיום יש גם מלחמות בחלל ומלחמות ברשת). דווקא המלכים המקומיים לא קראו טוב את סאן טסו ולמרות שהם הצבא המגן ויכלו לבחור תוואי שטח נוח יותר, הם הלכו לעמק השידים המלא בבורות חומר ונתקעו שם ללא אפשרות חילוץ. זוהי טעות אסטרטגית ודווקא היינו מצפים ממי שנמצא קרוב לא להילחם בשטח קשה כל כך. ייתכן והם דווקא קיוו שהאויב המרוחק יתקע, אך לא כך קרה. אמנם בהמשך רואים שמלך סדום יצא לקראת אברהם ולכן ייתכן כי הצליח לברוח (כמו שמתואר שמי שברח להרים, ניצל), וייתכן כי מלך סדום נפל במלחמה ויורשו בא אל אברהם.
בהמשכו של הפרק, אברהם יוצא למסע חילוץ מרהיב, עם כח קומנדו המונה 318 חיילים בלבד
"יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן: טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם"

אברהם בקיא בתכסיסי המלחמה. הוא לא ממהר לשום מקום. הכח הצבאי הקטן שלו נע במהירות ובמרחק, לא בולט בשטח, עוקב אחרי המחנה הגדול וממתין לשעת הכושר (פרק א פסקה 22 באומנות הלחימה - תקוף כשהוא לא מוכן). מלחמה לילית, סוג של מלחמה האפשרי רק לכח קטן, זריעת בלבול במחנה האויב שלא מבין כלל מי תוקף אותו ומשוכנע שזהו צבא ענק ומסתורי, מנוסת בריחה של צבא ענק מפני חיל קטן מאד. את פסוק טז הבאתי להראות שמטרתו של אברהם לא הייתה כלל מלחמה מאחר ובמקום לקחת את כל השלל לעצמו (בתוספת כמובן של שלל חדש מהצבא המובס), הוא משיב את אנשים סדום ויתר הערים למקומם וכנראה גם לא לוקח שלל מהמלכים שהביס ומאפשר למי מהם שנשאר, לשוב למקומו. אבל אנשי סדום רעים וחטאים, לוט שבזכותו נושעו לא זוכה למעמד מיוחד, ההיפך, הוא תמיד נשאר שם זר ואנשי סדום גם מוכנים לשבור את ביתו ולהורגו.
תכסיסי מלחמה מופיעים בעוד מקומות (בעיקר בנביאים ולא בתורה) אולם בכל המלחמות המוצלחות מוזכר התכסיס הראשי והוא הסיוע השמיימי שבני ישראל מקבלים (במלחמת עמלק ומדיין ובמלחמות מול סיחון ועוג). "תכסיס" זה, לא היה מוכר לסון-טסו.

סון טסו אומנות המלחמה.
סון טסו אומנות המלחמה. מקור: ויקיפדיה

עוד מדע בפרשה - כמה כוכבים יש בשמים?
הדף הראשי של פרשת לך לך

פרשת לך לך לילדים

תקציר פרשת לך לך

אברהם עולה לארץ (יב, א-ט)

הקב"ה מצווה על אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". וכך מצויד בברכותיו של הקב"ה, יוצא אברהם מחרן, מלווה באשתו שרה, באחיינו לוט ואיתם רכושם וכל אותם שהתקרבו לאמונת ה' על-ידי אברהם ושרה.
הם מגיעים ארצה, וחוצים אותה מצפונה דרך שכם, אלון מורה ובית אל לכיוון דרום.

שרה בבית פרעה (יב, י-כ)

עקב רעב השורר בארץ כנען (ישראל), יורד אברהם למצרים. קודם כניסתם למצרים, מבקש אברהם משרה להסתיר את עובדת היותם זוג נשוי. שרה תטען כי אברהם אחיה, כדי שלא יהרגו אותו המצרים ברצונם לקחת את שרה.
בהגיעם מצרימה, נלקחת אכן שרה לבית המלך פרעה ולאברהם מעניק פרעה רכוש רב. בעקבות זאת הקב"ה מכה את פרעה ואת אנשי ביתו בנגעים גדולים. פרעה מבין שמשהו אינו תקין והוא מזמן בדחיפות את אברהם ומשחרר את שרה ושולח את הזוג אחר כבוד.

פרידה מלוט והבטחה לירושת הארץ (יג, א-יח)

אברהם ושרה עולים חזרה לארץ ואיתם מקנה כבד ורכוש רב. בין רועי אברהם - מוסריים ויראי שמים, ובין רועי לוט - בעלי רקע מושחת, מתפתחות מריבות. אברהם מציע ללוט להיפרד כשהוא מעניק לו את זכות הבכורה לבחירת מקומו. לוט בוחר באזור סדום, שבאותם ימים טובל בירק ומשופע במים, אך מיושב ברשעים ומושחתים.
לאחר שנשאר אברהם לבד, ללא לוט, פונה אליו הקב"ה ומבטיח לו את ירושת ארץ כנען לזרעו לנצח, זרעו שירבה כעפר הארץ. אברהם מתיישב בחברון.

מלחמת המלכים (יד, א-כד)

על רקע של מאבקי כוח ושליטה נפתחת מלחמה בין מלכי ארץ כנען וסביבתה. ארבע מלכים ברשות כדרלעומר יצאו למלחמה נגד המורדים ובראשם חמשה מלכים, ביניהם מלך סדום. חמשת המלכים המורדים מובסים, ובין השביה נמצא גם לוט אחיין אברהם. מששומע זאת אברהם הוא יוצא להציל את אחיינו, ואכן מצליח.

ברית בין הבתרים (טו, א-כא)

הקב"ה נגלה לאברהם ומרגיע אותו שאינו צריך לחשוש בעקבות ההרג שהתלווה למלחמתו במלכים. הוא גם מבטיח לו שכר רב בגין צדקותו.
אברהם מחזיר בשאלה, מה תועלת בשכר כאשר הוא חשוך בנים?
ה' מבטיח לו בן  ומצווה עליו להביט בכוכבים. כשם שאי אפשר למנותם כך לא יהיה אפשר למנות את צאצאיו של אברהם.
לחיזוק ההבטחה לבן ולירושת הארץ כורת ה' ברית עם אברהם - 'ברית בין הבתרים'. על-פי ציווי ה' לוקח אברהם שלושה עגלים, שלוש עיזים, שלושה אילים, תור וגוזל יונים. הוא בותר את הבהמות, ועם רדת השמש מתגלה אליו האלוקים ומבשר לו על גלות ישראל במצריים ועל קושי הגלות אך גם על הסוף הטוב בצאתם ממצרים והגיעם שוב אל הארץ המובטחת.

הגר וישמעאל (טז, א-טז)

אברהם ושרה נשואים שנים רבות אך עדיים חשוכי ילדים. שרה מציעה לאברהם לקחת את הגר השפחה, אולי אם תלד היא, יביא הדבר לברכה בבית ותלד גם שרה. ואכן הגר הרה לאברהם, אך אז מקילה ראשה בגברתה חשוכת הבנים. שרה מגרשת את הגר מן הבית. במדבר, מתגלה מלאך האלוקים אל הגר ומצווה אליה לחזור אל שרה גברתה ולקבל את מרותה. הוא מבטיח לה כי תזכה בבן, אך גם אומר כי יהיה "פרא אדם - ידו בכל ויד כל בו".
בן 86 שנה אברהם, כאשר נולד בנו ישמעאל.

מצוות המילה ובשורת יצחק (יז, א-כז)

שנים חולפות, אברהם כבר בן תשעים ותשע שנה. הקב"ה מתגלה אליו ומבטיח לו שוב להיות "אב המון גויים". משום כך מחליף ה' את שמו מ'אברם', כפי שנקרא עד עתה, ל'אברהם' שרומז ל'אב-המון'. וכך שוב חוזרת ההבטחה לעמים רבים, מלכים וירושת הארץ.
ה' מצווה את אברהם אודות המילה. הוא אברהם ימול אומנם עתה, בגיל 99 שנה, אך מעתה יש למול כל בן זכר בגיל שמונה ימים.
ועתה באה ההפתעה והברכה המיוחלת. בן נוסף ייוולד לאברהם למרות גילו המופלג. בן זה ייוולד מהאישה, שמעתה יקרא שמה 'שרה' במשמעות ששרה לרבים, ולא 'שרי' במשמעות שררה לבית פנימה. בן זה יקרא 'יצחק', מלשון שמחה, והוא יהיה הבן-ממשיך לכל הברית, השבועה וההבטחה של ה' עם אברהם.
אברהם מקיים את מצוות ה', מל את עצמו, את בנו ישמעאל ואת בני ביתו ועבדיו.


לדף הראשי של פרשת לך לך
תפזורת לפרשת לך לך

פרשת נח לילדים

תקציר פרשת נח

הקב"ה רואה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ומצווה על נח, דור עשירי למין האנושי, הצדיק היחיד בדורו, לבנות תיבה באמצעותה ינצלו הוא, בני ביתו ונציגים מכל עולם החי, מן המבול שישטוף את העולם.
התיבה, כך מצווה ה', תבנה תאים-תאים מעצי גופר, ותצופה בזפת מבית ומחוץ. אורכה שלוש מאות אמה (אמה = כחצי מטר), רוחבה חמישים אמה וגובהה שלושים אמה. מבנה התיבה הולך וצר כלפי מעלה ומסתיים בגג ששטחו אמה על אמה.
לתיבה יהיה חלון אחד ופתח בצידה ויהיו שלוש קומות. העליונה למגורי אדם, האמצעית לבעלי החיים והתחתונה לאיסוף פסולת.
ה' מצווה על נח להכין די מזון לשהות ממושכת בתיבה הסגורה.

בניית התיבה עורכת 120 שנה, זאת כדי לאפשר לדור החוטא לשוב בתשובה. אולם בני הדור אינם שועים לאזהרותיו של נח ומלגלגים על בניית התיבה הגדולה.
שבעה ימים לפני המבול, קורא האלוקים שוב לנח, ומצווה עליו להתארגן לכניסה לתיבה. בגיל 600, מלווה באשתו, בבניו ובכלותיו, מתייצב נח לצד התיבה שבנה, ומקבל את כל בעלי החיים המגיעים בדרך-נס אל התיבה. מן הבהמה, החיה והעוף הטהורים, שבעה-שבעה מכל מין זכר ונקבה, ומבעלי החיים שאינם טהורים שניים מכל מין.
ביום שבעה עשר לחודש מרחשוון, מתחיל המבול.
ארבעים יום נמשך המבול, ונושא את התיבה מעלה-מעלה על-פני המים ההולכים וגובהים. גם אחר-כך במשך 150 יום, ממשיכים המים וגוברים עד שגובהים בחמש-עשרה אמות מעל ההר הגבוה ביותר. במשך זמן זה מתים כל האנשים ובעלי החיים שעל-פני האדמה.
לאחר מאה וחמישים הימים, מתחיל תהליך של ירידת המים, עד שהתיבה נחה על ראש הר אררט. בחלוף ארבעים יום נוספים, פותח נח לראשונה את חלון התיבה, ושולח את העורב כדי לבדוק אם ניתן לצאת מן התיבה. העורב חוזר מייד, ולאחר שבעה ימים שולח נח את היונה. גם היא חוזרת, ורק לאחר שבעה ימים נוספים, מתמהמהת היונה שנשלחת שוב וחוזרת רק לעת ערב כאשר עלה זית בפיה. עתה מבין נח כי אכן כלו המים, וכאשר הוא שולח שוב את היונה לאחר שבעה ימים, היונה לא שבה עוד אל התיבה.
נח מסיר את מכסה התיבה. עתה נוכח לראות בעיניו כי חרבו פני האדמה.

ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה, להוציא את כל בעלי החיים אשר איתו, ולאפשר להם להתפזר על-פני הארץ, לפרות ולרבות ולקיים מחדש את העולם.
בצאתו מן התיבה, בונה נח מזבל לה' ומעלה עליו קורבנות מבעלי החיים הטהורים שנכנסו עמו לתיבה שבעה-שבעה לצורך זה.
הקורבנות מרצים את הקב"ה והוא מחליט לא להביא עוד כליה על העולם גם אם ישובו בני האדם ויחטאו. הקב"ה מברך את נח ובניו, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ. כאות לכך נותן ה' את הקשת בענן.
ה' אוסר על אכילת בשר מן החי ללא שחיטה.

כאלף שנה לאחר המבול, התרבו האנשים על-פני הארץ, אך הם דברו שפה אחת וישבו באזור אחד. בדעתם עלה למרוד בקב"ה ולהקים מגדל שיגיע, כך לפי הבנתם, עד השמים. הקב"ה מחליט לפעול נגד המגמה ליצירת אחדות מרדנית בבורא עולם. הוא מבלבל את שפתם ויוצר קצר תקשורתי שמפרק את המיזם הגדול ומפיץ, תוך מחלוקות ומלחמות, את האנשים לאזורי מחיה מרוחקים.
על-שם כך נקרא הדור 'דור הפלגה' והמקום בו נבללה שפת המין האנושי נקרא 'בבל'.

לאחר תיאור מעלליהם של אנשי דור הפלגה ועונשם, חוזרת התורה לתולדות האדם, ומתמקדת עתה בשם, בנו של נח. התורה מפרטת את עשרת הדורות עד לידתו של אברהם אבינו, שבאותם ימים עדיין אברם שמו.
אברם, בן לתרח, נושא לאישה את שרי, המוכרת לנו אחר-כך כשרה אמנו. התורה אינה מאריכה בתיאור חייו של אברהם באותה עת, למרות שמדברי חז"ל אנו למדים, כי היו אלו חיים הרואיים שתחילתם תהיה וחיפוש, ובהמשכם הגעה לאמונה בא-ל אחד, מאבק באלילות והפצת שם ה' בעולם.
התורה מספרת בסוף הפרשה, כי תרח יוצא עם משפחתו, ובתוכם אברם ואשתו שרי, את אור כשדים בדרך לארץ כנען, אך הם מגיעים רק עד חרן שם מת תרח.

דבר תורה קצר לפרשת נח

כאשר הציף המבול את העולם, ניצלו ממנו נוח ובני משפחתו באמצעות התיבה. הסיפור הזה של התורה נושא עמו לקח נצחי לכל אחד ואחת מאיתנו.
המבול רומז גם ל'מטר הטְרָדות' המציף אותנו. כולנו נשטפים ב'מבול' הטרדות והמולת העולם, הטורדים את מנוחתנו והמפריעים לנו למלא את שליחותנו בעולם. אנו עלולים להיסחף בתוך ה'מבול' הזה ולהזניח את הדברים החשובים באמת.
התורה אומרת שיש דרך להינצל מה'מבול' – להיכנס ל'תיבה'. אצל נוח זו הייתה תיבה עשויה מעץ ששטה על פני המים. אצלנו ה'תיבה' היא במשמעות של 'מילה' – המילים הקדושות (התיבות) של התורה  והתפילה. על-ידי המילים האלה אנחנו יכולים להינצל משטף הטרדות והמולת העולם.
כאשר יהודי פוקח את עיניו בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך', עליו להיכנס אל תוך המילים הללו ולהתבונן במשמעותן. כשהוא לומד תורה הוא צריך להשתדל שהתורה גם תלמד אותו. כשהאדם נכנס אל תיבות התורה והתפילה ומתבונן בהן, הוא מקבל כוח ויכולת לגבור על הטרדות ועל 'מי המבול' ולמלא בהצלחה את  ייעוד חייו.

הדף הראשי של פרשת נח
תפזורת לפרשת נח

היררכית המידע

המושג היררכית המידע מתייחס לצורה של סידור וארגון נתונים, כאשר כל אחד מהם נותן רמה גבוהה יותר של ידע. המונח המקובל באנגלית הינו DIKW Pyramid אולם, הוא חסר תרגום טוב בעברית.
הרמה הראשונה היא רמת הנתונים DATA. ברמה זו הנתונים גולמיים ביותר, והצגתם כמו שהם היא למעשה חסרת תועלת. ניקח לדוגמה רשימה ארוכה של מידות טמפרטורה בישראל.
השכבה הבאה היא רמת המידע - INFORMATION. לעתים כל מה שצריך הוא להציג את הנתונים בצורה מסודרת ועל ידי כך כבר מקבלים מידע, למשל הצגה בגרף או בטבלה, ולחילופין חישוב ערכים חדשים שלא היו קיימים קודם, לדוגמה, ארגון הנתונים לפי חודשים, והוצאת ממוצע, ערכי קיצון וסטיית תקן עבור כל חודש.
השכבה הבאה היא שיכבת ה-KNOWLEDGE, כאן כבר יש ידע אמיתי, בדוגמה שלנו, הידע יכול להיות טריוויאלי ביותר כמו למשל שבאוגוסט חם יותר מאשר באפריל, אולם הוא יכול לכלול גם הפתעות, שיש יום אחד באפריל שהוא חם יותר מהממוצע של חודש אוגוסט. כמובן שאפשר למצוא יחסים מורכבים הרבה יותר.
הרמה הבאה, היא רמת החוכמה  WISDOM, ובה כבר מפיקים חוכמה שלמה הקשורה לתחזיות מזג האוויר.

ניתן להדגים היררכיה זו בפרשות בראשית ונח ברשימות הגניאולוגיות הארוכות של צאצאי אדם (בראשית) ושם (נח). התורה נותנת לנו רק את הנתונים (בפרקים ה' וי"א) אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לעלות ברמות הידע. עיברו על הפרקים. במבט ראשון רואים רק אוסף של נתונים, שישמחו כל חוקר היסטוריה, אבל נראים לנו מיותרים למדי. הפעולה הראשונה להגיע לרמת המידע היא בארגון של הנתונים, כפי שביצעתי עבורכם בטבלה הבאה (הערה: מומלץ מאד לעשות טבלה מעין זו לבד).



שנת לידה גיל הולדה שנת הולדה אורך חיים שנת פטירה
אדם 0 130 130 930 930
שת 130 105 235 912 1042
אנוש 235 90 325 905 1140
קינן 325 70 395 910 1235
מהללאל 395 65 460 895 1290
ירד 460 162 622 962 1422
חנוך 622 65 687 365 987
מתושלח 687 187 874 969 1656
למך 874 182 1056 777 1651
נח 1056 500 1556 950 2006 מבול
שם 1556 100 1656 600 2156 1656
ארפכשד 1656 35 1691 438 2094
שלח 1691 30 1721 433 2124
עבר 1721 34 1755 464 2185
פלג 1755 30 1785 239 1994
רעו 1785 32 1817 239 2024
שרוג 1817 30 1847 230 2047
נחור 1847 29 1876 148 1995
תרח 1876 70 1946 205 2081
אברהם 1946 100 2046 175 2121
יצחק 2046 60 2106 180 2226
יעקב   2106











במעבר לטבלה עשינו כמה דברים ועל ידי כך עברנו מרמת הנתונים לרמת המידע. קודם כל קיבצנו נתונים משני מקורות שונים לטבלה אחת. הוספנו מידע שלא מופיע כלל בתורה, אבל נגזר ממנה בצורה פשוטה (מתי נולד כל איש ומתי נפטר). למעשה בטבלה, מופיע כבר פרט אחד שהוא ידע - חישוב השנה בה היה המבול. הטבלה נוחה מאד לעיון ואפשר לראות בה כמה דברים מעניינים, כמו למשל גיל ההולדה שיורד מעט, עולה, יורד שוב, עולה לחריגה גבוהה מאד אצל נח, יורד בדרסטיות ושוב עולה אצל תרח, אברהם ויצחק (וגם יעקב ילד בגיל דומה, אולם נתון זה אינו מופיע בתורה במפורש אלא רק בחישובים ולכן אינו מופיע בטבלה). מהסקה זו עברנו משלב הנתונים לשלב המידע ולידע שגיל ההולדה משתנה מאד. מעבר בין היררכיות המידע השונות דורש לעתים רק הצגה שונה של אותם נתונים, ניקח את הנתונים מהטבלה ונציג אותם בצורה ויזואלית, הגרף.
עוד עובדה בולטת היא שעבר האריך שנים רבות אפילו לאחר אברהם, שבעה! דורות אחריו (נכד נינו).

סדר הדורות בחומש בראשית
סדר הדורות בחומש בראשית


בגרף רואים רק חלק מהמידע, אולם הקשר בין מי חי מתי בולט מאד. למעשה ניתן להעביר קו מלמעלה למטה עבור כל שנה ולראות אילו אישים חיו בה. מהתורה למשל לא ברור כלל שאברהם חי שנים רבות כאשר שם בן נח עוד היה חי (למרות שהמדרשים "עלו" על כך ומציגים את מלכיצדק מלך שלם כשם בן נח) ושאפילו יעקב חי בימי שם (למעשה מהתורה לא מסופר על שום מפגש בין יעקב לסבו אברהם, למרות שיעקב היה בן 15 בפטירת אברהם). הגרף נותן לנו את כל הידע הזה, בצורה מהירה מאד. גם נח, כאיש המחבר בין הדורות שלפני המבול לדורות שאחרי המבול נראה בצורה בולטת בגרף.
בספר ראשית חוכמה מובאת מסקנה מעניינת (כמובן שאינה מחויבת, אולם היא אפשרית) לפשר ההשחתה שהייתה בדור שלפני נח ולמה העולם היה צריך להיחרב. עיון מהיר בטבלה, יתן לנו את הידע, שהאיש הראשון שנולד לאחר מותו של אדם הראשון היה נח. כל שאר האנשים נולדו לתוך עולם בו המוות הוא מושג ערטילאי. נכון שהיו כל מיני סיפורים ישנים, על איזו קללה שקשורה לעץ ונחש, משהו לא ברור... היה גם סיפור על איזה קין שהרג את הבל, ובוודאי אנשים נפצעו או נטרפו על ידי חיות מפעם לפעם, אבל פרט לתאונות מצערות, ההנחה הייתה שהחיים נצחיים, והנה באחת, הנחה זו נשברה במותו של אדם הראשון (והגרף מראה לנו בבירור כי הוא אכן מת ראשון) ולא הרבה אחר כך, חנוך נעלם בצורה מסתורית. תובנה זו שהמוות קרוב, הביאה את העולם להשחתה ולמעשי חמס, שחייבו, התחלה מחדש. הצעה זו, היא כבר במדרג ההיררכיה הגבוה ביותר של בפירמידה של חוכמה ומהווה דוגמה איך גם מרשימות של נתונים שנראים ארוכים ומיותרים במבט ראשון, אפשר להגיע לתובנות חשובות.

לאחר כתיבת המאמר קיבלתי ממר שרון חיים, טבלה נוספת, המראה את כל האנשים וכמה שנות חיים משותפות היו להם. באישורו אני מצרף את הטבלה למאמר. טבלה זו אמנם גדולה יותר ואלם מראה הרבה מאד מידע והיא שימושית ביותר. תודה לשרון על הכנת הטבלה
שנות חיים משותפות
שנות חיים משותפות
הערה נוספת שהתקבלה מפנה אותו לפרופסור קאסוטו שהעיר כי כמעט כל המספרים הם כפולות של 5 או של 5 בתוספת 7 (מסתיימים בספרות 0 2 5 7) ושהדבר מצביע על עיגול המספרים ושימוש לשיטת הספירה הבבלית. דבריו ארוכים ומפורטים  בספרו "אדם עד נח" על ספר בראשית .

לדף הראשי של פרשת נח
עוד על מדע בפרשת נח
שפות ולאומיות
הקשת




מדע בפרשת נח - על לאומיות ושפות

בפרשת נח ולאחר היציאה מהתיבה התפצלה משפחת נח לשבעים אומות העולם. רשימה זו מהווה את התחלת הלאומיות. אם עד אז וגם לפני המבול היו כולם עם אחד ולמעשה הרגישו כמו משפחה גדולה. לאחר המבול ואפילו שחלף מספר קטן  יותר של דורות ומספר קטן בהרבה של שנים (מאדם עד נח היו עשרה דורות ותקופת זמן של למעלה מאלף שנים וראו פירוט מלא בטבלה למטה) הלאומיות התפתחה במהירות וקבוצות שונות נפרדו אחת מהשנייה בקצב מואץ, והתפצלו על פני כל המרחב היבשתי (לא נעסוק בשאלה מה היה ביבשות אמריקה ואוסטרליה). לאחר שגם השפה השתנתה בין המקומות, כבר נהיו אלו עמים נפרדים לכל דבר והמקור למספר המשמעותי של שבעים אומות העולם (ואכן, ספירת הצאצאים בתולדות בני נח, מגיעה לשבעים שמות שונים, למרות שבפועל אנו עדים ליצירה של עמים נוספים בהמשך התורה - עמון, מואב, שבטי ישמעאל, מדין, אדום, עמלק וכו'). השפה היא מאפיין מובהק של לאום וגם עמים הדוברים אותה שפה דוברים אותה בצורה אחרת (כדוגמת הערבית המדוברת השונה ממדינה למדינה). תחילת הלאומיות מהווה את כל פרק י' בספר בראשית. בתחילה מונה התורה את בני יפת בקיצור נמרץ ומסיימת (פסוק ה'): " מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" וכבר לפני סיפור המגדל אנו למדים שהלשונות השתנו. עיקר הפרק עוסק בצאצאי חם (15 פסוקים) ושם (11 פסוקים). בתולדות בני שם מופיעות כבר מספר עובדות על נמרוד ועל הערים השונות שנבנו, ובתיאור בני שם מופיעה בתולדות פלג הטרמה של סיפור מגדל בבל (פס' כ"ה): "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן".
ננסה לבדוק כמה שנים לאחר המבול התפלגה הארץ ותהליך הפיכת שלושה אחים לשבעים אומות הושלם. הנתונים כולם מופיעים בתורה ובספרים רבים כבר סידרו את שנות הלידה והחיים של הדורות אולם מומלץ מאד לבצע רישום עצמי של הדורות, שנת הלידה ושנת הפטירה מאדם ועד שלושת האבות. כך רואים בדיוק מי חי בימי מי (והתובנות הנובעות מראייה זו משמעותיות).

שנת לידה גיל הולדה שנת הולדה אורך חיים שנת פטירה
אדם 0 130 130 930 930
שת 130 105 235 912 1042
אנוש 235 90 325 905 1140
קינן 325 70 395 910 1235
מהללאל 395 65 460 895 1290
ירד 460 162 622 962 1422
חנוך 622 65 687 365 987
מתושלח 687 187 874 969 1656
למך 874 182 1056 777 1651
נח 1056 500 1556 950 2006 מבול
שם 1556 100 1656 600 2156 1656
ארפכשד 1656 35 1691 438 2094
שלח 1691 30 1721 433 2124
עבר 1721 34 1755 464 2185
פלג 1755 30 1785 239 1994
רעו 1785 32 1817 239 2024
שרוג 1817 30 1847 230 2047
נחור 1847 29 1876 148 1995
תרח 1876 70 1946 205 2081
אברהם 1946 100 2046 175 2121
יצחק 2046 60 2106 180 2226
יעקב   2106









בטבלה עצמה יש אי-דיוקים קלים אך חסרי משמעות לענייננו. המבול עצמו ארך שנה אחת שלא נספרת כאן כלל וכמו כן שם אינו בנו הבכור של נח ולכן היה צריך להפחית שנתיים מגיל ההולדה של נח (ולהוסיף שנתיים לדורות הבאים משם והלאה)
מהטבלה רואים כי המבול היה בשנת 1656 והארץ נפלגה בימי פלג. על פסוק זה מביא רש"י את סדר עולם: "שבשנת מות פלג נתפלגו" ומכאן רואים שהתהליך לקח כ-350 שנה. עוד עולה מהטבלה בצורה ברורה כי משך החיים הולך ומתקצר, ובפרט ראויה לציון העבודה כי שם בן נח, הוא השריד לנפילים החיים שנים רבות ואפילו היה חי בזמן לידתו של יעקב (בעוד אברהם אבינו זכה לפגוש את נח עצמו). פלג עצמו, כנראה הושפע מהתפלגות הארץ ובימיו חל קיצור דרסטי נוסף של תוחלת החיים.
מגדל בבל
מגדל בבל

בפרשת נח בסיפור מגדל בבל מופיע הפסוק הבא (פרק י"א א): " וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".
שפה היא צורת תקשורת, מערכת של סמלים להעברת רעיונות. גם השפות , כמו צאצאי בני נח, מחולקות למשפחות שונות (שיש מידה מסוימת של הקבלה בינן לבין תפוצת בני נח). יש שפות שהן שפות דיבור בלבד ללא כתב, ויש שפות שהן שפות כתיבה בלבד כאשר הדיבור שונה מהן לחלוטין. כל האנשים הנולדים יודעים לדבר (אם אין בעיה רפואית כלשהי) אולם ללא לימוד הם לא ידעו לקרוא ולכתוב.
תחום השפה הוא תחום רחב ובין תחומי. יש את תחומי הבלשנות הקלאסיים (לינגוויסטיקה, סימבוליקה ועוד) החוקרים את התפתחות השפות, מוצאי השפות, משפחות שפות, תחביר וסמנטיקה ועוד וגם תחומים פסיכולוגיים רפואיים וחינוכיים, על הדרכים בהם תינוקות לומדים שפות, על ליקויי שפה שונים ועל הדרכים השונות להוראת שפות זרות לילדים ולמבוגרים. מאז ימי נח תחום השפות התפתח בהרבה מנתוני UNESCO קימות כיום בעולם כ-6000-7000 שפות כאשר כמעט מחיצתן מוגדרות כשפות בסכנת הכחדה. באתר של אונסקו ניתן לבצע חתכים שונים ומאד הופתעת לגלות כי בישראל לבדה יש 13 שפות בסכנת הכחדה כאשר יידיש היא אחת מהן (שאר השפות במצב גרוע הרבה יותר מיידיש והן כוללות ניבים שונים של לאדינו ושפות נוספות. מומלץ לגלוש ולהתרשם). גם במקומות אחרים ובעיקר בקרב קבוצות שבטיות ילידיות (כגון האינדיאנים באמריקה, הילידים בפפואה גיניאה) שפות נעלמות בקצב מהיר ביותר ולכאורה בעידן האינטרנט נראה שאנו חוזרים למצב שבו כל הארץ שפה אחת (ובמקרה שלנו, למרות שאנגלית אינה השפה עם המספר הגבוה ביותר של דוברים, היא כנראה השפה השימושית ביותר בממוצע בעולם, אלא אם אתם בצרפת).

עוד מדע בפרשת נח
היררכית המידע והצגת נתונים
הקשת

הדף הראשי של פרשת נח


פרשת בראשית לילדים

 לדף פרשות השבוע לילדים - הפניות וקישורים לדפים לילדים לכל פרשות השבוע

נושאי הפרשה - פרשת בראשית

התורה מספרת על בריאת הנבראים העיקריים והכלליים - ארץ ושמים, גרמי השמים, צמחים ובעלי חיים וכיו"ב, המהווים יחדיו את העולם אותו אנו מכירים ובו אנו חיים. תהליך הבריאה נדרש ומפורש במפרשים השונים ומקבל עומק ומשמעות מיוחדת בתורת הקבלה והחסידות. אנו מביאים כאן רק את המפורש בכתובים על הבריאה על-פי סדר ששת ימי השבוע:
יום ראשון - בריאת האור וחומרי יסוד של הבריאה כמו מים, אוויר ואדמה, כשהם מעורבים זה בזה. הבדלת האור מהחושך, מאפשרת הגדרה ראשונה של יממה - היום הראשון לבריאה.
יום שני - הגדרת המושגים ארץ ושמים תוך פינוי החלל שביניהם ממים.
יום שלישי - הקווית אל חלק משטח כדור הארץ והגדרת ים ויבשה. בציווי ה', מוציאה הארץ מיני צומח, עשבים ועצים.
יום רביעי - בריאת גרמי השמים - שמש, ירח וכוכבים וחלוקת המשמרות והתפקידים ביניהם.
יום חמישי - דגים ויצורי המים, עופות וכל בעלי הכנף.
יום שישי - כל היצורים החיים על האדמה, ובריאת האדם.
האדם מתואר כיצור הנברא בצלם אלוקים. האדם מקבל את הסמכות למשול בכל הנבראים שבים וביבשה.

הקב"ה סיים את מלאכת בריאת העולם בששה ימים ובחר לקבוע את היום השביעי, האחרון במעגל השבוע, כיום שביתה ומנוחה. ה' בירך את יום השביעי וקידש אותו.

העולם לא יכול להגיע לשלמותו ותכליתו ללא עבודת האדם. התורה ממחישה זאת באומרה ששיח השדה לא צומח ללא גשם, ואת הגשם אין ה' מוריד כי אין אדם לעבוד את האדמה.
ואכן, את בריאת האדם מתארת התורה בשונה מיתר הנבראים. בריאתו היא מחומר גשמי, אך הקב"ה נופח באפיו נשמת חיים המבדילה אותו מיתר הנבראים.
את האדם מניח הקב"ה בגן עדן. זהו גן שבו צומחים שני עצים מיוחדים - עץ החיים שלפירותיו סגולת חיי נצח, ועץ הדעת שבאכילת פירותיו נחשפים למושגי הטוב והרע שבעולם. ה' מצווה על האדם לשמור על הגן ולא לאכול מפירות שני העצים המיוחדים.

ה' אינו רוצה להשאיר את האדם לבדו בעולם, ויוצר מאחת מצלעותיו את האישה. מכאן תכונת היסוד באדם לדבוק באשה ולהקים עמה את התא המשפחתי.
ה' מביא לפני האדם את כל בעלי החיים, כמי שתפקידו לשלוט בעולם החי והצומח, כדי שייתן להם את שמם הראוי. בהמשך, לאחר תיאור חטא עץ הדעת, מספרת התורה (ג, כ), כי גם לאשתו נתן האדם שם - חוה, כי היא אם כל חי.

הנחש הקדמוני, שונה ומתוחכם בהרבה מהנחש אותו אנו מכירים כיום. הוא פונה לאישה ומפתה אותה לאכול מפרי עץ הדעת האסור באכילה. האישה אוכלת, ומפתה גם את בעלה לאכול מהפרי. הקב"ה כועס על הנחש המחטיא ועל האדם והאישה החוטאים. על הנחש נגזר להיות ארור מכל חית השדה ולזחול על גחונו, כשהוא נמצא בעימות מתמיד עם האדם. האישה נידונה לקושי בהריון ובלידה. האדם, נידון למלחמה מתמדת בהשגת הפרנסה מן האדמה שנתקללה אף היא בגינו. האדם גם נידון לשוב לאחר שנות חייו אל האדמה ממנה נברא. הקב"ה מגרש את אדם וחוה מגן עדן, וחוסם את האפשרות לחזור אליו.

אדם וחווה מביאים לעולם שני ילדים - קין והבל.
קין, עובד אדמה, מחליט להביא מנחה מפרי האדמה לה'. אך הוא מביא מנחה עלובה. לעומתו הבל, רועה הצאן, מביא ממבחר עדריו. ה' מקבל את מנחת הבל ודוחה את מנחת אחיו. בראות ה' את אכזבתו של קין הוא מסביר לו את יסוד הבחירה החופשית, את הצורך לגבור על יצר-הרע המסית את האדם לדבר עבירה.
קין הפגוע ומקנא, מנצל את היותם לבד בשדה, והורג את הבל אחיו.
הקב"ה כועס על קין ומגרשו מעל אדמתו.
למך, דור שישי לצאצאי קין וצייד עיוור הנעזר בבנו תובל-קין, הורג בשוגג בשעת צייד את קין סב-סבו מתוך טעות כאילו הוא חיה בשדה. כך מגיע קין על עונשו.

הדמות המשמעותית הבאה בסיפור התפתחות העולם הוא נח, הצדיק בדור המבול. התורה מונה בפירוט אך בלא להרבות בסיפורי דברים, את הצאצאים של אדם וחוה עד להולדת נח והולדת שלושת בניו שם חם ויפת.
תוך כדי פירוט סדר הדורות אנו לומדים, כי אנשי הדורות ההם חיו שנים רבות. השיא שייך למתושלח שחי 969 שנה!

בני התקופה ההיא הכעיסו את הקב"ה, בורא העולם, במעשיהם. ה' מחליט למחות את כל המין האנושי, ואת כל בעלי החיים למיניהם, מלבד נח שמצא חן בעיניו וקומץ בעלי חיים שיישארו לצורך הקמת העלום החדש.

דבר תורה קצר לפרשת בראשית

סיפור חטא עץ הדעת מעורר תמיהה גדולה. מדברי המדרש משמע שאיסור האכילה מעץ הדעת חל רק באותו יום, יומו הראשון של אדם, והציווי ניתן 'בשעה התשיעית' של היום. נמצא שאדם וחווה היו צריכים לשמור על האיסור רק שלוש שעות, עד תום היום. איך ייתכן שלא הצליחו לעמוד בפיתוי?
כאן מתגלה כלל חשוב במאבק המתמיד בין יצר הטוב ליצר הרע. האדם הוא היצור היחיד שיש לו בחירה חופשית, ורצון הבורא הוא שהחלטותיו ומעשיו לא יהיו טבעיים ותולדת ההרגל, אלא יהיו פרי בחירתו. לכן נברא יצר הרע, כדי שימשוך את האדם לכיוון השלילי, ואז יבחר האדם בטוב מתוך החלטה ובחירה שלו.
כדי שהבחירה תהיה אמיתית, ניתן ליצר הרע כוח להעמיד משקל-נגד לכל פעולה ולכל החלטה של האדם. לכן גם בדברים קטנים ופשוטים יכול להתקיים מאבק לא-פשוט, כי בדברים האלה היצר מתאמץ יותר להכשיל את האדם.
וכך, דווקא משום חשיבותו העצומה של הציווי על עץ הדעת התייצב כאן יצר הרע (הנחש הקדמוני) בכל כוחותיו, והצליח לפתות את האדם לעבור על ציווי ה'.
מכאן עלינו להפיק לקח שכאשר האדם רואה כי יצרו הרע מתייצב נגדו בעוצמה יתרה – עליו להסיק מזאת שהעניין הזה בעל משמעות גדולה עבורו. לכן עליו להתאמץ התאמצות יתרה כדי לגבור על היצר ולעשות את הדבר הנכון.


לדף הראשי של פרשת בראשית
תפזורת לפרשת בראשית
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

בריאת העולם - פרשת בראשית

בתחילתה של פרשת בראשית  התורה מתארת את בריאת העולם יום אחרי יום. עיון בפרק יראה לנו כמה תובנות שבקריאה ראשונה לא תמיד שמים אליהן לב, ולמרות שחלקן ידועות, הקישור ביניהם לכלל אמירה אחת לא תמיד מתבצע.
נעיין בפסוקים יום אחרי יום תוך עיון בפרשנים ועם קריאה אישית שלי.
סיפור בריאת העולם הוא סיפור מיסתורי. התיאור, אינו תיאור פיזיקאלי של המציאות וכמו שכתבנו במאמר על מדע בפרשה, התורה אינה ספר פיזיקה וגם לא ספר היסטוריה.
שני הפסוקים הראשונים המתארים את מצב העולם (או ארץ או היקום - המלה מופיעה כבר בפרשת נח) קודם הבריאה לא מובנים, אולם זהו מצב שאינו משביע רצון:
 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"
חלק מהרכיבים שייבראו בהמשך כבר מופיעים ואולי היו, אפשר בנקודה זו להמשיך דיון סוער בשאלה האם העולם נברא יש מיש או יש מאין. זוהי שאלה שהעסיקה טובים ורבים ממני במהלך אלפי השנים האחרונות, וכדרכן של שאלות מסוג זה, טרם באה על פתרונה.
הדבר שבאמת חסר בעולם הוא האור. חושך דווקא יש וזהו חושך מוחלט. החושך אינו רק היפוכו של האור, אלא החושך הוא היעדרו המוחלט של האור, מספיקים פוטונים בודדים של אור בשביל שכבר לא יהיה חושך. החושך המדובר הינו חושך מוחלט (נישאר בפירוש הפיזיקאלי של המלה חושך, למרות שיש פירושים רבים המשתמשים בביטויים אלו כמטאפורות ולפיהם האור והחושך אינם אלו המוכרים לנו כיום). ואכן הדבר הראשון שנברא הוא האור
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר"
כמה פשוט, אמירה של אלוקים, והדבר נעשה מיד. בפרקי אבות מופיעה משנה כי העולם נברא בעשרה מאמרות (ספירת הפועל "אמר" בפרק הבריאה) אולם בהמשך נראה שהדברים אינם כה פשוטים.
כמו כל אמן העוצר מפעם לפעם להתרשם מעבודותו, כך גם הקב"ה בוחן כל יצירה חדשה בפני עצמה:
ד וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: ה וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
האור הוא אכן טוב (ואפילו יותר טוב מן החושך) אולם, לחושך עדיין יש מקום בעולם. בהמשלה אפשר לומר כבר ביום הראשון שאם האור טוב, והיעדרו או היפוכו הוא החושך, ויש מקום גם לחושך בעולם, הרי שהעולם עצמו יכלול גם רע. נקודה זו חשובה ביותר להמשך, הטוב והרע הולכים ביחד כאשר אין אפשרות ליצור טוב בלבד ללא רע.
המפתיע הוא שנקודה זו באה כבר לידי ביטוי בפסוק ה'. האור מכונה יום, והחושך מכונה לילה ויש ביניהם הבדלה ובלשון הרשב"ם: "שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב..." מציאות זו של יום ולילה שוים באורכם אפשרית במצב כאשר כדור הארץ הינו חסר אטמוספירה (וזהו כנראה מצב אפשרי ביום הראשון לבריאה) וגם כשצירו אינו נטוי כלל אלא ניצב למישור הסיבוב, ואז אורך היום והלילה יהיה שווה תמיד ומיד ברגע השקיעה יהיה חושך מוחלט (כיום הציר נטוי בזוית של 24 מעלות, ולכן היום והלילה שווים רק פעמיים בשנה, וכמובן האור מתפזר באוויר ולכן גם כשהשמש מתחת לאופק יש עדיין אור וראו עוד על ימי השיוויון),
אולם ההבדלה אינה מוחלטת כי מיד בהמשך הפסוק היינו מצפים למצוא ויהי יום ויהי לילה (או הפוך) ובמקום זאת אנו מוצאים ויהי ערב ויהי בוקר, הספורנו כבר עומד על כך: "אף על פי שהבדיל האור והחושך שיהיו משמשים בזמנים מתחלפים נבדלים.... הבדילם בהדרגה". שוב, האור והחושך נמצאים ביחד ומתערבבים אחד בשני, וכך גם הטוב והרע באים ביחד.
נעבור ליום השני בבריאה:
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: ז וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן: ח וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: 
כבר העירו מפרשים רבים כי ביום השני לא נאמר טוב, למשל רש"י:
ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:
ומפרשים אחרים מסבירים כי עצם העובדה שנעשתה הפרדה בין שני דברים שהם במהותם זהים (מים) אינה דבר שאפשר להגיד עליו טוב (בשונה מהבדלה בין דברים שונים שעליה אפשר לומר כי טוב). לעניננו, כבר ביום השני מופיע היעדרו של הטוב. יותר מכך, בניגוד לדגם של היום הראשון, בו מיד לאחר האמירה "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר", כאן האמירה לא מספיקה, ולאחר האמירה, אלוקים צריך גם לעשות את מה שהופיע באמירה , הייתכן שבריאת העולם מתרחשת בצורה שונה במעט מהתוכנית המקורית? נעיין ביום השלישי
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן: י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: 
בתחילת היום השלישי האופטימיות חוזרת, מיד לאחר האמירה מופיע הביטוי ויהי כן (כלומר לא היה צורך בעשייה) אולם נשים לב שבאמת לא נוצר שום דבר חדש, אלא רק סידור מחדש של דברים קיימים. אבל "הבלגן" מתרחש בהמשך, בפסוק י"א האמירה היא למעשה ציווי לישות שנבראה קודם לכן לעשות מעשה, ולמרות שנאמר ויהי כן, התוצאה בפסוק י"ב שונה מאד.
תדשא הארץ לעומת ותוצא הארץ
עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לעומת וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ
גם להבדלים אלו המפרשים היו ערים, וניתנו הסברים שונים (כולל הסבר על כך שהאדמה נענשה על שינוי זה, ולמעשה קיבלה את הקללה לאחר האכילה מעץ הדעת ראו ג' י"ז).
לצורך מאמרנו אנו רואים שיש הבדלים בין התכנון של הקב"ה לבין מה שקרה בפועל, והבדלים אלו רק הולכים ומתעצמים ככל שהימים עוברים, והדברים מוכרים במיוחד ביום הרביעי...
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן: טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ: יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: 
האמירה הראשונית היא על שני מאורות, בעשייה נעשים שני מאורות גדולים, אולם אחד מהם מיד נהיה מאור קטן. פירושו של רש"י מוכר מאד: "שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:" ובהקשר מדעי ראוי לציין כי גודלם הנראה של השמש והירח מכדור הארץ, כמעט זהה (ולכן יש לנו ליקויי חמה מלאים וגם טבעתיים כאשר הירח מעט קטן יותר), אולם ההבדל בין התכנון הראשוני למה שקרה בפועל בולט.
נמשיך ליום החמישי
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: כא וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי:
כאן לאחר האמירה, אפילו לא מופיע הביטוי ויהי כן, ובאמת האמירה לבד לא מספיקה, הדברים לא נעשים מעצמים, ואלוקים צריך לברוא ואפילו פרט מסוים מופיע בשם - התנינים הגדולים. לראשונה מופיעה גם ברכה של אלוקים ליצורים החיים (ושימו לב שהעוף מעופף בארץ על פני רקיע השמים ומכאן שהאוויר עצמו הוא חלק מהארץ, ולא מהשמים).
סיום הבריאה ביום השישי
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן: כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי-טוֹב: כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ: כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ: כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן: לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: 
גם כאן יש מספר שינויים בולטים מהתוכנית, האדם נברא כיחיד או כזכר ונקבה (והאם החיות נבראו כזכר ונקבה? בנקודה זאת לא נאמר לנו על כך כלום). שימו לב לכך שאלוקים משלים עם השינויים שחלו ביום השלישי - "וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ" (הפרדה בין העץ לפרי), הברכה מופיעה רק לאדם ולא לשאר החיות.
עד כאן ראינו הבדלים רבים מאד בין התכנון המקורי לבין מה שנהיה בפועל. אפשר להמשיך מכאן בהרבה דרכים. ברצוני להציע, כי עיקר בריאת העולם, היא להפוך את העולם למקום אקטיבי ופעיל של יצירה. המצב של תוהו ובוהו שהיה לפני הבריאה, אינו רק מצב של אי-סדר (שימוש מאוחר לביטוי תוהו ובוהו) אלא של היעדר חידוש ויצירה - סטטיות מתמדת. כל הדברים שנבראו, נבראו על מנת שיוכלו להיות פעילים ולהשתנות, ולכן האדמה שהוציאה דשא (ולא הדשיאה דשא), עשתה פעולה אקטיבית, ביוזמתה, ואקטיביות זו זכתה להערכת הבורא, וכך גם המאורות, שאולי הבינו מעצמם כי עליהם "לחלק את העבודה ביניהם" בצורה מסוימת. אם נמשיך נקודה זו, לגבי האדם, נראה, שהאכילה מעץ הדעת, לא רק שהייתה אפשרית, אלא אפילו הייתה הכרחית ומחויבת המציאות (כולל העונשים שבאו בעקבותיה, והגירוש מגן עדן שהיה תוצאה ישירה שלה). דברים אלו מקבלים את הביטוי בפסוק החותם את הבריאה בששת הימים (פסוק ל"א) - טוב מאד. העולם אפילו יותר מטוב, הוא טוב מאד. המדרש בבראשית רבה מפרש כי טוב מאד - זה יצר הרע. לכאורה מדרש קשה, האם לא היה עדיף בלי יצר הרע? אלא כפי שאומר החזקוני: "אלמלא יצר הרע לא ישא אדם אשה ולא יוליד בנים ונמצא שאין העולם מתקיים". ללא יצר הרע אין גם יצר הטוב, אין פעילות, אין אקטיביות, האדם יהיה אך ורק פאסיבי. אם האדם כבר נברא עם יצר הרע, אין להתפלא כלל על כך שהוא השלים את המעשה ואכל מפרי עץ הדעת (ולמרות שהדבר מתחייב, העונש מתחייב גם הוא) אולי העונש אינו כלל על האכילה אלא על ההתחמקות. היה האדם צריך לומר ישירות מול בוראו, ככה בראת אותי ואין לי אפשרות אחרות. בראת אותי כדי שאוכל מעץ הדעת והרינו מקבל עלי את המחיר של אובדן עץ החיים. מה היה עונה אז אלוקים? אין לנו אפשרות לדעת, אבל אולי היה "מחייך" חיוך קטן ואומר "ניצחני בני".

 גם כיום אנו מדמיינים לפעמים עולם אוטופי, עולם שהוא כמו בפסוק ד' כולו אור, אחיד והומוגני לחלוטין, אולם עולם כזה הוא לא מעשי וגם לא אפשרי, ולמעשה לא יהיה בו כלום, שכן כל דבר מעבר לו כבר יוצר הבדלה (מים מעל ומתחת) או פעולה עצמאית, או יצר הרע הגורם לאקטיביות. בריאת העולם מביאה אותנו צעד אחר צעד מאותו עולם של אור (שהוא איזה אידיאל) לעולם המעשי שגם הוא טוב מאד. הקב"ה היה מרוצה בכל שלב משלבי התהליך וגם כשהדברים השתנו תוך כדי, התוצאה תמיד הייתה טובה יותר, מבחינה המעשית.
בפרק ב' נגלה סיפור אחר לגמרי של בריאה, התייחסות לסיפור שני זה, הן בפני עצמו והן ביחס לפרק א', חורגים ממסגרת המאמר, אולם לאחר קריאת מאמר זה, אפשר להשתמש באותם כלים בקריאת הסיפור השני.

נסיים את המאמר בהשלמת פסוקי בריאת העולם 
א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: ב וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקים לַעֲשׂוֹת: 
לדף הראשי של פרשת בראשית