אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

פרשת כי תצא לילדים

תקציר המוות בפרשת כי תצא 
(מצוות שאינן מתאימות ילדים, הושמטו בכוונה)

בכור יורש כפליים (כא, טו-יז)
  • בן בכור יורש כפליים מכל אח אחר, גם אם הינו בן לאם שהאב שונא.
בן 'סורר ומורה' (כא, יח-כא)
  • בן סורר ומורה הוא זה שאינו שומע בקול אביו ואמו, והתנהגותו מגיעה, על-פי פרשנות חז"ל, למימדים לא אנושיים, ובאופן שאינו מצוי.
  • על ההורים להביא את הבן לבית הדין ועל-פי פסק הדיינים הבן יומת בסקילה.
השבת אבידה ועזרה בדרך (כב, א-ד)
  • הנתקל בבעל חיים או בכל חפץ הנראה כזנוח בשל אבידת בעלים, חייב לפעול להשבתו לבעליו. התורה מדגישה את האיסור להתעלם מן האבידה. אם הבעלים לא נמצאים, יש לשמור את האבידה.
  • הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, לפי הצורך. גם כאן אין להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
שילוח הקן (כב, ו-ז)
  • אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם. יש לשלח את האם ורק אחר-כך ליטול את האפרוחים או הביצים. הנוהג כך יתברך בכל טוב ובאריכות ימים.
מעקה לגג (כב, ח)
  •  הבונה בית חייב לעשות מעקה לגג, ולהיזהר מכל דבר העלול להביא לנזקי נפשות.
כלאים, שעטנז וציצית (כב, ט-)
  • בעניינים שונים מצווה על הפרדה בין מינים:
  • אסור לזרוע יחד תבואה וחרצני ענבים. תערובת זו נקראת כלאיים.
  • אסור לחרוש במחרשה הרתומה לבעלי חיים משני מינים, כגון שור וחמור.
  • אין ללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים. תערובת זו נקראת שעטנז.
  • התורה שבה ומצווה על מצוות הציצית. פתילי הצמר שיש לכרוך בבגד של ארבע כנפות. הסמיכות למצוות השעטנז מלמדת  כי לצורך קיום מצוות ציצית מותר לכרוך פתילי צמר בבגד של פשתן.
אין להסגיר עבד גוי (כג, טז-יז)
  • עבד גוי, שנמלט מאדוניו ומעוניין להינצל ולהיות בקרב ישראל, אין להסגירו. יש לדאוג לקיומו ולרווחתו.
איסור ריבית (כג, כ-כא)
  • אין להלוות בריבית. האיסור חל על הלווה וגם על המלווה. התורה מבטיחה כי השומר על דין זה יזכה לברכת ה'. מותר להלוות בריבית לגוי.
שמירת הנדר (כג, כב-כד)
  • הנודר לה', מתחייב להביא קורבן או תרומה להקדש, חייב למלא נדרו עד חלוף שלושה רגלים.
פועל אוכל במקום עבודתו (כג, כה-כו)
  •  העובד בכרם רעהו או בכל עסק ומפעל, רשאי לאכול כדי שובעו מגידולי הכרם או התוצרת במקום. אולם התורה אוסרת לקיחת תוצרת אל מחוץ לעסק. התורה גם אוסרת על הפועל העובד בקציר, ליטול לעצמו בדרך של הנפת חרמש. עליו ליטול רק בדרך של קטיפה ידנית.
הנהגות חברתיות וממוניות (כד, ו - כה, ד)
  • אסור לדבר לשון הרע. התורה מזכירה בהקשר זה את מרים הנביאה שדיברה באחיה משה ולקתה בצרעת. התורה גם אוסרת על חיתוך הצרעת מהגוף. הטיפול בנגע הצרעת הוא במישור הרוחני ועל-פי ציווי הכהן.
  • הממשכן נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון.
  • אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק מישכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב.
  • אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני.
  • כאשר נשכח עומר, כמות שאינה גדולה במיוחד, בשעת הקציר בשדה, אין לשוב ולקחתו. התבואה תישאר עבור העניים, ההולכים ואוספים את השכחה אחר הקוצרים.
  • גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר 'פאה', חלק עליון בעץ הגפן שאותו לו בוצרים ומשאירים אותו לעניים. התורה מונה סוגים נוספים של שאריות שיש להשאיר בשדה בפרדס ובכרם לטובת העניים.
  •  בשעת הדיש, אין לחסום את פי השור. יש לאפשר לו לאכול מן התבואה.
יושר במסחר (כה, יג-טז)
  • אין לרמות תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. חובה לקיים מסחר ביושר.
מחיית עמלק (כה, יז-יט)
  • התורה שבה ומזכירה את חטאו של העם העמלקי שנטפל לישראל בדרך בצאתם ממצריים. התורה מצווה לזכור זאת, ובעת הכושר להכרית את זכרו של עמלק.

דבר תורה קצר לפרשת כי תשא - מעקה לגג
אחת המצוות המפורטות בפרשת השבוע היא מצוות בניית מעקה על הגג: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". הסיבה היא מניעת סכנה שאדם יעלה על הגג וייפול ממנו.
נוסף על משמעותה הפשוטה של המצווה, יש בה גם הוראת-דרך בחיי האדם. יש שלבים בחיים שאדם 'בונה בית חדש'. כלומר, הוא פונה לכיוון חדש בחיים. למשל, כשהוא נושא אישה ומקים משפחה, או אפילו כשעולים כיתה.
מייעצת התורה: "ועשית מעקה לגגך". אל תסתפק ב'מעקה', במערכת הגדרים והערכים שהיו לך עד עתה. אתה עובר עכשיו ל'בית חדש' ועומד לפני אתגרים חדשים. עליך לעשות 'מעקה' חדש – להציב לעצמך גדרים חדשים, כדי שלא תגיע, חלילה, למצב ש'ייפול הנופל'.
כוחו של המעקה הוא בהיותו חזק מן האדם עצמו. לוּ היינו סומכים על האדם עצמו, לא היינו זקוקים למעקה. הצורך במעקה בא דווקא מחשש שהזהירות העצמית לא תספיק, ולכן יש צורך להגן על האדם באמצעות מעקה, שיוכל לבלום אותו מליפול.
ה'מעקה' הרוחני הוא החלטות תקיפות וחזקות שלא יתערערו לעולם. אלה יסייעו לאדם לעמוד באתגרים החדשים ולהבטיח שהבית החדש יהיה יציב ואיתן.

לדף הראשי של פרשת כי תצא

פרשת ראה לילדים

תקציר פרשת ראה

הברכה והקללה (יא, כו-לב)

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה' תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו לעמק שבין הר גריזים, הוא הר הברכה, ובין הר עיבל, הוא הר הקללה.

ניתוץ האלילים ודרך עבודת הקורבנות (יב, א-כט)
עם הכניסה לארץ מצווים בני-ישראל להכרית את כל סממני עבודת האלילים המאפיינת את עמי הארץ הנכבשים על-ידם.
 כמו-כן עבודת ה' אינה כדרך הגויים, לפיה כל אחד זובח ומקריב במקום שיחפוץ. עבודת הקורבנות, מבהיר משה, תתקיים במקום שיבחר ה'. בתחילה במשכן ואחר-כך בבית המקדש בירושלים.

בתקופת כיבוש הארץ וחלוקתה, וכל עוד תתקיים העבודה במשכן, תהיה אפשרות להקריב גם בבמות - מזבחות מקומיים. אולם במזבחות אלו ניתן להקריב רק נדבות ונדרים אישיים, ולא קורבנות המתחייבים מציווי התורה. כשיבנה המקדש, יאסרו הבמות כליל.

במקדש, שם יוקרבו הקורבנות, יתקיים גם המרכז הרוחני של העם. לשם יש להביא גם את הנדרים והנדבות, לשם יעלה העם לשמוח לפני ה'. שחיטה לשם אכילת בשר, כזו שאינה באה כקורבן לה', יכולה להתקיים בכל מקום.

עוד מונה משה את הדינים הבאים:

-          אין לאכול בשר עם הדם.
-          מעשרות ובכורות - יש לאכול רק בירושלים.
-          יש לזכור את הלוי, שאין לו נחלה בארץ, ומחייתו מהמעשרות.

איסורי עבודה זרה (יב, ל - יג, יט)

התורה מפרטת כמה איסורים ודינים שעניינם עבודה זרה, שאינה לרוח ה':
-          שריפת אנשים, ביניהם הבנים והבנות, לפני אלוהי השקר.
-          אין להאמין למציג עצמו כנביא, ומצווה לעבוד אלוהים אחרים. אדם כזה הוא נביא שקר ויש להורגו.
-          אדם המסית לעבודת אלילים, דינו מוות בסקילה.
-          'עיר הנידחת' - עיר שהפכה כולה אלילית, לאחר שאנשים מתוכה הסיתו את כל יושביה לעבוד עבודה זרה. יש להרוג את כל יושבי העיר, לרכז את כל רכוש התושבים ברחוב העיר ולהעלותו באש.

איסור מנהגי גויים ומאכלים אסורים (יד, א-כא)

עם ישראל הוא עם-סגולה, קדוש לה', ובני העם הם בנים של הקב"ה. לכן הם אסורים במנהגי הגויים וביניהם, תספורת השערות בדרכים שונות כאות אבל על מת.

מסיבה זו, אסורים ישראל גם באכילת בעלי חיים שאינם טהורים:

-          הבהמות והחיות המותרות הן אלה שמפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גרה, כמו: שור, כבש, עז, צבי ואייל.
-          בהמות וחיות שאינן עונות על אחד ממבחנים אלו, אסורות באכילה, כמו: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.
-          סימני הטהרה בבעלי החיים המימיים הם סנפיר וקשקשת.
-          התורה מונה גם את בעלי הכנף המותרים והאסורים באכילה.
-          שרץ העוף, כל בעלי הכנף הקטנים, הרוחשים על הארץ, אסורים באכילה.
-          חל איסור על אכילת נבלה, כלומר, בעל חי שמת הלא שחיטה כהלכה.
-          אסור לבשל בשר וחלב יחדיו.

דיני המעשרות (יד, כז-כט)

התורה מתמקדת בפרשה זו ב'מעשר שני'. זהו המעשר שנוהג בחלק מהשנים, ואותו אוכל החקלאי בעצמו, אלא שחובתו לאכול אותו, או את תמורתו, בירושלים. התורה מזכירה גם את הלוי שיש לזכור להפריש את ה'מעשר ראשון' המגיע לו.

שמיטת כספים (טו, א-יא)

אחת לשבע שנים, בשנה בה נוהגת שמיטת הקרקעות, יש לקיים גם את מצוות שמיטת כספים. כלומר, כל חובות הלווים מתבטלים בשנה זו. התורה מזהירה מפני מצב, שלקראת השנה השביעית לא יסכימו להלוות לנצרכים, מחשש של שמיטת החוב.

עבד עברי (טו, יב-יח)

אדם שנתפס בגניבה, אך הגניבה אינה בידו ואין לו כסף או רכוש בהם יוכל להשיב את הגניבה, נמכר על-ידי בית-הדין לעבד. התורה מצווה על האדון הקונה את העבד, לשלחו לחופשי לאחר שש שנות עבודה. התורה גם קובעת כי אין לשלחו חינם. יש לתת לו מענק שחרור. אם העבד מצידו אינו מעוניין לצאת לחופשי, מביאו אדונו לבית הדין, שם הוא רוצע את אוזנו, כאות קלון על שבחר בעבדות לבשר-ודם חלף השתעבדות לה' בלבד. בכל מקרה, בבוא היובל - שנת החמישים (מועד כללי שאינו קשור לחישוב שנות עבודתו של עבד זה), יצא עבד לחירות.

בכור הבקר והצאן (טו, יט-כג)

כאשר נולד בכור בעדר, אסור להשתמש בו לעבודה, ואסור לגזוז את צמרו. יש להביאו כקורבן לה'. אם הבכור הוא בעל-מום האסור בהקרבה, מותר לשחטו ולאוכלו.

שלושת הרגלים (טז, א-כו)

שלוש פעמים בשנה על כל יהודי לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש. ימים אלו הם ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

חג הפסח:
בכל שנה יש לחוג את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. על בית-הדין לדאוג שהחג יחול תמיד באביב, ולכן אחת לכמה שנים מעברים את השנה וקובעים חודש אדר נוסף.
עיקרי החג הם: הקרבת קורבן הפסח בי"ד בניסן, ביעור החמץ למשך שבעת ימי החג, אכילת מצות - בעיקר ביום הראשון.

חג השבועות:
 מיומו הראשון של חג הפסח, כאשר קוצרים את העומר שהוא הקציר הראשון, סופרים שבעה שבועות. ביום החמישים חוגגים את חג השבועות, יום אחד.

חג הסוכות:
חג הסוכות הוא בן שבעה ימים, ונחוג בתקופת האסיף. בין החובות המייחדים חג זה, היא החובה להיות בשמחה יתירה.

חודש אלול
שבת זו מברכת את חודש אלול, שהוא חודש התשובה. זה החודש האחרון של השנה, ולכן יש לערוך בו חשבון נפש על כל הדברים שנעשו במשך השנה, ולתקן ולהשלים את כל הדורש תיקון והשלמה. זו גם ההכנה לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
תחומי העבודה הרוחנית של חודש אלול מרומזים בראשי-התיבות של החודש. ראשי-התיבות 'אלול' רומזים לכמה פסוקים, שכל אחד מהם מציין סוג מיוחד בעבודת ה'.
הדבר הראשון הוא התשובה. הדבר מרומז בפסוק: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך". מילת הלב - המסירה את ה'ערלה', המסתירה את האהבה הטבעית שבין יהודי לקב"ה - היא התשובה.
שלושה עמודים
אחרי שהאדם 'מל' את אוטם לבו ופותח את נפשו לעבודת-ה', מגיע שלב הירידה לפרטים. העבודה הזאת מתחלקת לשלושת העמודים שהעולם עומד עליהם - תורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים.
לימוד התורה מרומז בפסוק שנאמר בעניין ערי-מקלט: "אנה לידו ושמתי לך". התורה אף היא בבחינת 'מקלט', כפי שנאמר: "דברי תורה קולטין", שכן היא מגינה על האדם מפני יצר הרע.
תפילה וחסד
התפילה מרומזת בפסוק "אני לדודי ודודי לי". מהות התפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. קשר זה מתבטא בפסוק זה, שמציין את ההתחברות בין 'אני' (האדם) ל'דודי' (הקב"ה).
העמוד השלישי הוא גמילות-חסדים, שמרומז בפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים". בחודש אלול צריך האדם להתחזק בתורה, בתפילה ובגמילות-חסדים, לתקן את כל הדורש תיקון בתחומים האלה, ובכך מתבטאת העבודה של חודש זה.
לחוש גאולה
אולם כדי שכל פעולות התשובה הללו יזכו להצלחה, יש צורך בגאולה. בראש ובראשונה - גאולה מכל הדברים המפריעים והמבלבלים את האדם. יהודי צריך להתייצב בתחושה של גאולה - שהוא בן-חורין לעבוד את ה', ושאין שום ערך לכל ההפרעות למיניהן. ומכאן באה גם הגאולה האמיתית והשלמה, שאף היא מרומזת במילה אלול: "אשירה לה' ויאמרו לאמר".פסוק זה נאמר בשירת הים, שרומזת גם לשירה העתידית שישיר עם-ישראל בגאולה האמיתית והשלמה. רגש הגאולה שיהודי חש עוד בימי הגלות האחרונים, היא בבחינת הכנה ושער לבואה של הגאולה עצמה, בקרוב ממש.

לדף הראשי של פרשת ראה

פרשת עקב לילדים

תקציר פרשת עקב

שכר המצוות - שמירת הברית (ז, יב-ט"ז)
הקב"ה מבטיח, כך ממשיך משה בדבריו אל ישראל, כי כאשר ישמור העם את התורה ומצוותיה, יקיים ה' את הברית שכרת עם האבות, ויברך את עם ישראל בכל טוב: צאצאים; גידולים חקלאיים; צאן ובקר; גדולה בעמים; בריאות ושלטון על כל האויבים.
משה מעלה ספקנות אפשרית: "כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם"? כלומר, עלולים בני-ישראל לחשוש בליבם מפני המלחמה לכיבוש הארץ. והוא משיב: אין לחשוש. יש לזכור את שעשה ה' למצרים, ולהאמין ביכולת האלוקית.
הואר מוסיף, כי ה' ינהל את הכיבוש בהדרגתיות, כדי שלא תתפנה הארץ מיושביה באחת, וכך תהפוך למקום שורץ חיות רעות, בטרם יישבו בני-ישראל את הארץ כולה. משה מזהיר שוב, כי בד בבד עם כיבוש הארץ, מוטל על העם לבער את תרבות הגויים ולנתץ את אליליהם.
ניסיון העבר ותקוות העתיד (ח, א-כ)
מוטיב ההבטחה לירושת הארץ, האזהרה לשמירת מצוות ותזכורת חטאי המדבר, שב וחוזר גם בפסוקים הבאים. משה מציג את טלטלות המדבר, כניסיון שמטרתו לבחון את אמון העם באלוקים. מחד, תחושת השיממון המדברית המעיקה, ומאידך, ניסים אלוקיים המלווים את העם בכל צעדיו. ואילו עתה, אומר משה, זוכה הדור להיכנס לארץ טובה שיש בה כל.
משה מזהיר מפני גבהות לב המנכרת את האמונה, כתוצאה משפע גשמי. תחושת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. חטא זה, עלול להביא לאובדן וגלות.
תזכורת חטא העגל, ועוד מזיכרונות המדבר (ט, א - י, יא)
כאמור, חושש משה רבנו מגבהות לב העם. הוא מבהיר שמתנת ארץ ישראל, וכל הטוב שמושפע מהקב"ה, אינם דווקא פרי מעשיהם הטובים של ישראל. בעיקר, אומר משה, עומדת לישראל זכות הברית שכרת ה' עם האבות. גם רשעת העמים תרמה לנישולם מהארץ והבאת עם ישראל במקומם.
על-מנת לחזק תפיסה זו, מזכיר משה את העובדה שלאורך כל תקופת מנהיגותו שב בעם וחטא לפני ה'. במיוחד הוא מזכיר ומפרט את השתלשלות העניינים שהביאה לחטא העגל, כאשר הוא, משה, עלה אל האלוקים לקבל את התורה. וכך, מזכיר משה, נאלצתי לשבור את הלוחות ולהתחנן לפני ה' עבורכם.
עוד מזכיר משה את חטאי העם כאשר נתאוו לבשר, כאשר חלקו על משה, וכמובן חטא המרגלים שבגינו נדדו ארבעים שנה במדבר.
בעקבות שבירת הלוחות בחטא העגל, מצווה ה' על משה לפסול שני לוחות אבנים -  'הלוחות השניים'. משה עולה עם הלוחות למרום, ושם כותב ה' את 'עשרת הדברות' על הלוחות, אותם מניח משה בארון עץ-השיטים שהכין במיוחד עבורם.
עוד מזכיר משה את מיתת אהרון אחיו הכהן הגדול, את מינוי בנו אלעזר לכהן תחתיו ואת בחירת שבט לוי כמשרתי ה'.
יחס מועדף לעם ישראל (י, יב - יא, כה)
למרות כל חטאי ישראל, לא מפר ה' את הברית שכרת עם האבות. הוא רק שב ומבקש מבניו לשמור, גם הם, את הברית, לדבוק בתורה ובמצווה ובדרכי ה'. שוב מזכיר משה את החסד הגדול שעשה ה' ישראל בהוציאו אותם ממצרים, את נפלאותיו במדבר ואת הארץ הטובה שהוא עומד להעניק לישראל.
בין דברי הברכה וההבטחה המותנים בהנהגת העם, אומר משה את פרשת "והיה אם שמוע תשמעו", הידועה כ'פרשה שנייה של קריאת שמע'. בפרשה זו נזכרת חובת היהודי לאהוב את ה' ולעובדו בכל לב ובמסירות נפש. ההבטחה היא למטר השמים ולברכת הארץ. אך אם לא תשמר התורה, יפגע חרון אפו של ה' בישראל, והוא יעצור את כל שפע הברכה.
כמו בפרשה ראשונה של שמע, נדרשים בני ישראל ללימוד התורה, למצוות תפילין, לחינוך הילדים לדרך התורה וללימודה ולמצוות מזוזה.
ובסיום כל אלו, שוב ההבטחה לאריכות ימים וירושת הארץ מתוך שלום ובטחון.



דבר תורה לפרשת עקב

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (דברים יא,כ)
בעניין מצוות מזוזה, המפורטת בפרשתנו, מספרת הגמרא, שרבי יהודה הנשיא שלח מזוזה לגוי - ארטבן מלך פרס - כשהוא מציין את סגולתה לשמור עליו.
ברור שגוי אינו מקיים כל מצווה בקבעו מזוזה, שכן מצווה זו ניתנה לעם-ישראל בלבד. על-כן מובן, שגוי גם אינו זכאי לשכר המצווה. כיצד אפוא הייתה המזוזה אמורה להגן על ארטבן?
שאלה דומה מתעוררת על הידוע, שבזמן המשנה היו אנשים מכניסים מזוזה למקל ההליכה שלהם, ובדרך זו נשאוה עמם לשם שמירה. גם כאן נשאלת אותה שאלה: הלוא מקל הליכה אינו חייב במזוזה, וממילא אין זו מצווה וגם אין על כך שכר; כיצד אפוא הייתה אמורה המזוזה שבתוך המקל לשמור על הבריות?

לא רק שכר
כאן יש להבחין בין שכר המצווה לבין סגולת המצווה:
שכר - הוא דבר נוסף על עצם המצווה; כשמקיימים את המצווה כראוי, ניתן עליה שכר. למשל, על מצוות מזוזה נקבע שכר - "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". זהו שכרה של המצווה.
אך מלבד השכר יש לכמה מצוות סגולה מיוחדת, שאיננה בבחינת שכר אלא חלק ממהותה של המצווה. סגולתה של המזוזה היא שמירה. חז"ל אומרים, שכאשר קובעים מזוזה בפתח הבית, שומר הקב"ה על הבית. ב'תוספות' נאמר, שהמזוזה עשויה לשם שמירה ("לשימור עביד"). כלומר, עניינה של המזוזה הוא לשמור, ותכונה זו היא חלק ממהותה של מצוות המזוזה.

זכר למזוזה
על-פי היסוד הזה מובן, שגם כאשר אין כאן קיום של מצוות המזוזה, בכל-זאת, מאחר שמדובר במזוזה כשרה, שנכתבה לשם מצווה - קיימת בה סגולת השמירה (לפחות במידה מסויימת). לכן שלח רבי יהודה הנשיא מזוזה למלך פרס ולכן נשאו יהודים מזוזה בתוך מקל ההליכה, שכן גם כך יש במזוזה משהו מסגולת השמירה שבה.
על-פי זה מובן, שסגולה מסויימת של שמירה יש לא רק במזוזה עצמה, אלא גם כאשר עושים זכר למזוזה או מדברים וחושבים על דיני המזוזה. כך מצאנו בגמרא, שבבית מונבז המלך היו עושים 'זכר' למזוזה (במקומות שהיו פטורים מקביעתה), כי גם בזכר בלבד יש מסגולת המזוזה.

שמירה מתמדת
מכל זה ניתן לראות, עד כמה גדולה החשיבות של קביעת מזוזה כשרה בכל בית יהודי. עם-ישראל זקוק תמיד לשמירה מיוחדת, שהרי הוא בבחינת כבשה אחת בין שבעים זאבים. על-כן חשוב שכל יהודי יחזק את השמירה של ה'רועה' עליו ועל בני-ביתו על-ידי שימוש בסגות השמירה של המזוזה.
זאת ועוד: הזוהר קורא על המזוזה את הפסוק "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" - שבזכות המזוזה שומר הקב"ה על דרי הבית גם בצאתם ממנו, ולא רק ברגע זה, אלא "מעתה ועד עולם".
לאור זאת מובן שכל מזוזה נוספת על פתחו של בית יהודי מוסיפה בשמירה של הקב"ה על עם-ישראל כולו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה.


לדף הראשי של פרשת עקב


פרשת ואתחנן לילדים

תקציר ונושאי פרשת ואתחנן

משה מתחנן להיכנס לארץ (ג, כג-כט)
משה רבנו ממשיך בדברי הסיכום והתוכחה לפני מותו. הוא מספר עד כמה ביקש והתחנן לפני הקדוש-ברוך-הוא, שיכניסו לארץ ישראל. אולם ה' ביקשו לחדול מהפצרותיו, והסכים להראותו את הארץ רק מראש פסגת ההר. ה' אומר לו להכין את יהושע תלמידו ולחזקו, כיוון שהוא ינהיג את העם אל ארץ ישראל.

להתחזק במצוות ה' ולזכור את מעמד הר סיני (ד, א-כד)
משה מחזק את בני ישראל בקיום המצוות, ומבהיר שיש לשמור את התורה בדקדוק: אין להוסיף על המצווה ואין לגרוע ממנה. הוא משתמש בלקח מחוטאי עבודת 'בעל פעור' שה' השמידם, לעומת אלה שדבקו בה' ויזכו להיכנס לארץ.
כאשר יקיימו בני ישראל את התורה, בארץ אותה הם עומדים לרשת, יכבדו אותם כל העמים, ויציינו את חוכמתם ובינתכם המופלאה. העמים גם יעריצו את ישראל תודות לקשר המיוחד עם האלוקים.
משה מצווה לזכור לנצח, ולהנחיל גם לבנים, את מעמד הר סיני בו נגלה האלוקים לעיני העם, ומסר לו את עשרת הדברות. זיכרון זה יהווה מחסום מפני עבודת אלילים.

סכנת השחיקה (ד, כה-מ)
משה חושש ומזהיר את בני ישראל מפני העתיד לקרות ברבות השנים, כאשר ישבו בארץ נחלתם. מרחק הזמן ממתן תורה וניסי המדבר, יחד עם העיסוק בענייני העולם, עלול לדרדר את העם לאלילות וחומרניות. הדבר יביא לגלות מהארץ ופיזור בין העמים.
גלות זאת, מזהיר משה, תדרדר עוד את המצב הרוחני של בני ישראל. הם ילמדו מהעמים ויטמעו בהם.
אולם, הוא מבטיח, המצוקה תוליד גם את הישועה. מתוך קושי הגלות, עתידים ישראל לבקש את הקב"ה. ה', שהוא חנון ורחום, לא ישכח את עמו, ויצילו מכל צרה.
כדי להימנע מכל אלה, מבקש משה מהעם להתבונן בכל הניסים המופלאים שעשה ה' לישראל בהוציאו אותם ממצרים, בהתגלותו הנדירה לעיניהם בהר סיני ובמופתים שליוו אותם במדבר וערב הכניסה לארץ. כאשר מתבוננים בכל אלה, באים לכלל אהבת ה' והערצתו, וממילא עובדים אותו כראוי וזוכים לנחול את הארץ לבטח ולנצח.

הקצאת ערי המקלט (ד, מא-מג)
על-פי הציווי אותו למדנו כבר בפרשת מסעי, מקצה משה שלוש ערי מקלט לרוצחים בשגגה, בעבר הירדן המזרחי: את בצר, את רמות ואת בשן.

חזרה על עשרת הדברות (ד, מד – ה' ל)
כחלק משחזור אירועי העבר ודברי התוכחה לקראת הכניסה לארץ, חוזר משה (בשינויים קלים) בפני בני ישראל על כל דברי עשרת הדברות שאמר ה' בהר סיני.
משה גם מזכיר, כי בזמנו, כאשר התגלה ה' על הר סיני, אחזה את העם יראה גדולה, והם ביקשו כי משה לבדו ישמע את האלוקים והם ישמעו את הדברים ממנו. הדבר נשא חן בעיני ה', והוא הביע משאלה שיראה זו תלווה את כל ישראל גם בעתיד, יראה שתביא לקיום התורה והמצוות.

"שמע ישראל..." (ו, א-ט)
בהמשך לעשרת הדברות אומר משה לפני בני ישראל את פרשת שמע המפורסמת, שתוכנה, ויותר מכך הפסוק הראשון שבה - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - מבטאים את עיקר האמונה היהודית בקב"ה. הפרשה כוללת את העיקרים: אהבת ה' בלב ובאופן מעשי; התחזקות בדרכי ה'; הנחלת המסורת לבנים; לימוד התורה; מצוות תפילין; מצוות מזוזה.

דברי תוכחה וחיזוק (ו, י - ז, יא)
משה שב ומבטיח לעם את ירושת הארץ, ויחד עם זאת שב ומתרה על העלול לקרות כאשר השפע והברכה ישררו. העם עלול לשכוח את ה' ואת דרך התורה, ללכת אחרי עבודת האלילים. הדבר עלול להביא עונשים קשים, הכחדה והגליה. הזהרות אלה, מבהיר משה, יש להעביר מדור לדור, מאבות לבנים.
משה גם מזהיר מפני נשואי תערובת של בנים או בנות מישראל עם בנים או בנות מעמי העולם. נישואין אלו יביאו להתבוללות ולהכנסת תרבות העמים הקלוקלת אל תוך העם. יש לנתץ את התרבות האלילית לסוגיה, אומר משה. עם ישראל הוא עם קדוש, עם סגולה לה', שבחר בו בגלל צניעותו ובגלל אהבתו אותו, ואת אבותיו.
יש לזכור, מזהיר משה, שהקב"ה שומר ברית וחסד לעמו אך גם נפרע מעוברי מצוותו. הוא מסיים בציווי ובברכה לשמירת כל מצוות התורה.

פירוש הכתוב - דבר תורה קצר לפרשת ואתחנן
נחמו נחמו עמי (הפטרת השבת, ישעיה מ,א)
השבת שלאחר תשעה באב היא הראשונה משבע שבתות הנחמה, ובה קוראים את ההפטרה הנפתחת במילים: "נחמו נחמו עמי". חז"ל מסבירים, למה נאמרה הנחמה בלשון כפולה ("נחמו נחמו"), שכן "חטאו בכפליים... לקו בכפליים... ומתנחמים בכפליים". במקום אחר אומרים חז"ל: "לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות".
הכפל הזה דורש ביאור. מהו חטא כפול, עונש כפול ונחמה כפולה? אפשר לדבר על חטא קטן וחטא גדול, עונש קטן ועונש גדול, אבל מהו חטא כפול ועונש כפול, וממילא גם נחמה כפולה? ועוד, מה פירוש המושג "מצוותיה כפולות"?
שני ממדים
כשהתורה מדברת על כפל, הכוונה היא לשני ממדים. ואכן, הדבר שמאפיין את חיי היהודי, את התורה ומצוותיה, את החורבן ואת הנחמה, הוא שני הממדים שיש בהם - המימד הגשמי והמימד הרוחני.
יהודי מורכב משני הממדים הללו - מגוף ומנשמה. שניהם יחד יוצרים מציאות אחת של יהודי. שלמותו היא כאשר שני הממדים הללו שלמים - כשהוא עובד את ה' הן בגופו והן בנפשו.
גם המצוות מכילות שני ממדים אלה: יש בכל מצווה הצד הרוחני שבה - הכוונה והרגש שבה - ויש הצד הגשמי שבה - הדרך שבה מקיימים את המצווה בפועל.
תוכן כפול
זו כוונת דברי חז"ל: "מצוותיה כפולות". בכל מצווה יש תוכן כפול - צד רוחני וצד גשמי. כאשר חז"ל אומרים שבני-ישראל חטאו בכפליים, הכוונה שהם חטאו בשני הממדים הללו - הם פגמו הן בצד הגשמי של התורה והמצוות והן בצד הרוחני-ערכי שבהן. כתוצאה מכך, גם העונש היה כפול והחורבן התבטא אף הוא בשני הממדים הללו - חורבן גשמי וחורבן רוחני. יכול היה להיות מצב של חורבן גשמי, אבל ברוחניות היה נשאר האור והגילוי. אולם הם "לקו בכפליים" - לא רק בחורבן הגשמי, אלא גם בהסתר רוחני.
שלמות של משיח
גם בית-המקדש הכיל שני ממדים אלה. מצד אחד, היה המקדש בניין גשמי, בעל מידות מוגדרות ומוגבלות. ומצד שני האיר בו אור אלוקי אין-סופי. החורבן פגע לא רק בבניין הגשמי, אלא גם בהארה הרוחנית, ולכן זו מכה כפולה.
וכאשר תבוא הנחמה, תהיה אף היא נחמה כפולה, בשני הממדים הללו. הנחמה תביא לא רק שלמות של הבניין הגשמי, אלא גם שלמות של ההארה האלוקית הרוחנית. שלמות כפולה זו תושג על-ידי המלך המשיח, שנשמתו היא הנשמה הכללית והכוללת של כל הנשמות, נשמה שיש בה כל השלמויות. לכן המשיח יביא נחמה כפולה ושלמות בכל המובנים, ומזה תבוא השמחה הגדולה והשלמה של הגאולה, שתבוא בקרוב ממש.


לדף הראשי של פרשת ואתחנן