אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

חסל סדר פסח

"חסל סדר פסח כהלכתו...", באמירה זו יסיימו מיליוני יהודים את אמירת ההגדה של פסח ואת ליל הסדר כולו. לאחר אמירה זו מקובל לשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
נעיין באמירה המלאה:
"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:"
כאשר הועתקו שורות אלו לתוך ההגדה ניתן להבין כי המשפט כן נזכה לעשותו מדבר על שנה הבאה בה נזכה להקריב את קורבן הפסח. מקור הפיוט הוא מפיוט ארוך הרבה יותר, קרובה לשבת הגדול הנאמר בחזרת השץ והוא מכיל עשרות הלכות שונות הקשורות לפסח. הפיוט חובר במאה ה-11 על ידי  רבי יוסף בן רבי שמואל טוב עלם. כאשר אומרים אותו בשבת הגדול המשמעות היא אחרת.
חסל סידור פסח כהלכתו - סיימנו ללמוד ולחזור על כל הלכות הפסח
ככל משפטו וחוקתו - כל הלכות בדיקת חמץ וליל הסדר
כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו - לא לשנה הבאה, אלא בעוד כמה ימים בלבד. בתקווה שלא יהיו עלילות דם, הלשנות ושאינקווזיציה ומסעי הצלב לא יפריעו.

הנה הפיוט במלואו (מתוך תוכנת תורת אמת - מאגר חופשי של כתבי קודש).



אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה. בְּמַעֲמַד פְּנֵי תֵיבָה. גַּשְׁתִּי לְרוֹמֵם וּלְשַׂגְּבָה. מֵרְשׁוּת דָּגוּל מֵרְבָבָה: הִלּוּל קוֹנִי אַקְשִׁיבָה. וּבְחֵקֶר דָּתוֹ אֶתְיַשְּׁבָה. זֹאת לָדַעַת אֲחַשְּׁבָה. מִטַּעַם חַכְמֵי יְשִׁיבָה: טוֹעֵן עוֹלָם אַמְלִיכָה. יְהָבִי עָלָיו אַשְׁלִיכָה. כְּרָשׁ לְפָנָיו אֶתְהַלְּכָה. לִפְתּוֹחַ בִּדְבַר הֲלָכָה: מִלַּת פִּי גְּדוּשָׁה. נוֹצֵר חֶסֶד אַקְדִּישָׁה. סַלְסֵל בְּדֵעָה חֲדָשָׁה. מֵרְשׁוּת עֵדָה הַקְּדוֹשָׁה: פְּנֵי יְשָׁרִים דּוֹבֵר. צִחֲצוּחַ אֲמָרִים אֲגַבֵּר. קִדַמְתִּי לִטּוֹל בְּסֵבֶר. רְשׁוּת מֵרַב וְחָבֵר: שַׁדַּי חֵילִי תְּאַמֵּץ. תַּעְדִּיף קָט וְקוֹמֶץ. לְבָאֵר בְּלִי שֶׁמֶץ. הִלְכוֹת בִּעוּר חָמֵץ:


אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר. חוֹק לְעַמּוֹ מָסָר. וְהִזְהִירָם בִּכְתָב מוּסָר. לִבְדּוֹק חָמֵץ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִים בְּשׁוּקָא. אוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל בִּעוּר חָמֵץ כְּחֻקָּה: גָּמַר מְנַטְּרֵהּ עַד דְּבַתְרָא. וּמִיַד צָרִיךְ לְבַטֵל הַשְׁאָר בַּאֲמִירָה. וְלֵימָא הָכִי כָּל חֲמִירָא דְּאִיכָּא בַּהֲדָא דִירָה. דְּלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא: דְּאִי מִשְׁתַּכַּח לְאַחַר אוֹתָהּ שָׁעָה. אֵינוֹ חַיָּב בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא לְפוֹשְׁעָה. וְהָרוֹצֶה אַחַר בְּדִיקָתוֹ לֶאֱכוֹל חָמֵץ וּלְשָׂבְעָה. מַה שֶׁמְּשַׁיֵּר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה: הֵיכָא דְבָדַק בְּחוֹרֵי בֵיתָא. וְהִנִיחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ רִפְתָּא. וְאַשְׁכַּח דְּחָדָא מִנַּיְהוּ פַּחֲתָא. לִבְדּוֹק מֵרֵישָׁא שֶׁמָּא חוּלְדָא לְקָחַתָּהּ: וְכֵן תָּנוּ רַבָּנָן בְּפִרְקִין. דְּחוֹרֵי בֵיתָא וּנְקִיקִין. עִילָאֵי וְתַתָּאֵי אֵינָן נִבְדָּקִין. וְאֶמְצָעִים זְקוּקִין: זִהֲרוּ גַּג הַיָּצִיעַ וְגַג מִגְדָּלִין. וְרֶפֶת בָּקָר וּמַתְבֵּן וְלוּלִין. וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן הַנְעוּלִין. לִבְדּוֹק חָמֵץ בְּלִי עוֹלִין: חוֹר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. זֶה וְזֶה בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִיעַ וּמְבַטֵּל שְׁאָרוֹ. וְכֵן בֵּין יְהוּדִי וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב לְבַעֲרוֹ. פְּלֵימוֹ מֵקַל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּשָׁפוֹ וַחֲבָרוֹ: טָעֲנוּ הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. וְאֵין דַּעְתּוֹ קוֹדֶם פֶּסַח לְחָזְרָה. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעֵי לְבָעֵר חֲמִירָא. לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין זָקוּק לְבַעֲרָה: יִשְׂרָאֵל דְּחָמֵץ אִתְפַּקֵּד לֵיהּ. וְלֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ לְמִשְׁקְלֵיהּ נַטְרֵיהּ עַד אַרְבַּע דְּחָזֵי לְאָכְלֵיהּ. שְׁלִים אַרְבַּע וְלֹא אָתָא לְנָכְרִי מְזַבִּין לֵיהּ: כְּשֶׁנָפְלָה מַפּוֹלֶת עַל חָמֵץ בְּעַרְבֵי פְּסָחִים. וְכֶלֶב אֵין יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּטוּחִים. הֲרֵי הוּא כִּמְבוּעָר לְרֵעִים פִּקְחִים. וְכַמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: לִמְּדוּ בֵּי מִלְחֵי וּבֵי קִירֵי נְקוּבִים. וּבֵי תְמָרִים וְצִיבִים. לִבְדוֹק אוֹתָם חַיָּבִים. וְחָצֵר פְּטוּרָה מִפְּנֵי הָעוֹרְבִים: מוֹצֵא חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. כּוֹפֶה עָלָיו כֶּלִי בְּלִי רְאוֹתוֹ. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ. לְפִי שֶׁבְּדֵלִין מֵאוֹתוֹ: נָפֵי וּפַתִּילֵי וְיוֹרָה. דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חַמִּין חֲמִירָא. צָרִיךְ לְגַעֲלִינְהוּ וְיַנִּיחַ בְּגוֹ רַבָּא זְעֵירָא. וּלְרַבָּא לֶעֱבַד גְּדַנְפָא וּלְרַתְחֵיהּ בְּנוּרָא: סַכִּינֵי דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חֲמִירָא לַאֲרוּחִין. אִם אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹתָן חֲדָשִׁים הֵם מְשֻׁבָּחִין. וְאִי לָא מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין. וּבִכְלִי רִאשׁוֹן הֵם מְצוּחֲצָחִין. וְעֵץ פָּרוּר מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין: עִנְּדוּ אַגָּנֵי וּקְצִיעֵי דְקוּנְיָא וּפַחֲרָא. אַף עַל גַּב דְּמַפְלִיט לְהוּ שַׁפִּיר לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ אֲסִירָא. וְאַף עַל גַּב דִּרְוִיחָן וְאִכָּא לְמֵימָר דְּשַׁלִּיט בְּהוּ אַוִּירָא. אֲפִילוּ הָכִי קַיְמָא אִסּוּרָא: פְּחַר קְדֵרוֹת אֵין צָרִיךְ לְפַלְחָא. אֲבָל מַשְׁהֵי לֵיהּ עַד בָּתַר פִּסְחָא. וּקְעָרוֹת מֻתָּרוֹת כִּי שָׁקִיל מִדּוּדָא עֲלַיְהוּ לְאַנָּחָא. וּבוּרְמֵי דִּגְלָלָא שַׁרְיָן בַּהֲדָחָה: צָעֵי דְמַשְׁהֵי בְּהוּ חֲמִירָא בִּשְׁאָר יוֹמֵי. כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. וְאִי אַקְרָאֵי אוֹתִיבֵיהּ וְלֹא אִשְׁתָּהֵי עִמֵּיהּ. לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוּ שַׁפִּיר דָּמֵי: קִטּוּף בְּיַיִן וְשֶׁמֶן עֲבִידִין. מִלְמֵילַשׁ בְּהוּ לֵילֵי קַמָּאֵי קַפְּדִין. וְאַמְהָן דְּלָא טְבִילָן וְעַבְדִּין. דְלָא לְמֵילַשׁ בְּהוּ הוּא הַדִּין: רְקִיקֵי מַצּוֹת עוֹשִׂין זֵכֶר לְעִגּוּן. וְלִשְׁמָן צָרִיךְ לְשָׁמְרָן מֵחִמּוּץ כְּהָגוּן. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין לָשִׁין דִּלְמָא יִשְׁגּוּן. אַף עַל גַּב דְאַפְיֵה יִשְׂרָאֵל בַּר דֵּעָה לָא יְנַהֲגוּן: שָׁנוּ שֶׁאֵין לָשִׁין בְּבַת אַחַת לְמַעְלָה מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְכֵן לְחַלָּה. וְהֵן בֵּיצִים כְּמִנְיַן חַלָּה. וְהָעוֹמֶר מוּכַח לָהּ. וְהָאִשָׁה לֹא תָלוּשׁ אֶלָא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ הַלַּיְלָה. תְּמִימִים שָׁנוּ בְּמִשְׁנָה הַמְּהֻלָּלָה. מֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפֵכוּ. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲמִיצִין סֶלָה. וְאַמְרִינָן שָׁדֵי לְהוּ בְּמָקוֹם מוּדְרָן דְּלָא לֵיתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. תַּמוּ הִלְכוֹת בִּעוּר וְהַגְעָלָה:


יַיִן כִּי יִתְאַדָּם. לְמִצְוָה הוּא מֻקְדָּם. לָצֵאת בּוֹ חוֹבַת יְדֵי אָדָם. אִם אַיִן קוּנְדִיטוּן וּמְבֻשָּׁל נֶגְדָּם: וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת הַלָּלוּ. צָרִיךְ שֶׁיְהֵא בָהֵן כְּדֵי רְבִיעִית בְּלִי יָקֵלוּ. אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אֵלּוּ כָּאֵלּוּ. וּמְחַלְּקִין לְתִינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאָלוּ: סָחוּ שֶׁהַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לְאַמְּצָה. בְּכָל מִילֵי דְפִּסְחָא בְּלִי שִׁמְצָה. אַף עַל גַּב דְמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְמַן גְּרָמָא בָּם לֹא נִמְצָא. שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ יֶשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה: פֵּרְשׁוּ בְשָׂפָה נְדִיבָה. מַצָּה וְיַיִן צָרִיךְ הֲסֵבָּה. מָרוֹר אֵין בּוֹ כֵּן חוֹבָה. וּמִבָּעֵי לֵיהּ לְכַסְכּוּסֵי טוּבָא: הֲסֵבַּת יָמִין הֲסֵבָּהּ אֵינָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּא יַקְּדִים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. פְּרַקְדָּן לָא מִן חוּשְׁבָּנָא. וְאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה וְאִם חֲשׁוּבָה הִיא נְדוֹנָה: קַמֵּי אָב מֵיסַב הַבֵּן בְּדִיצָה. תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ רָאוּי לְפָרְצָה. אֲבָל בְּשׁוּלְיָא דְנַגְרֵי צָרִיךְ לְהָסֵב בִּמְרוּצָה. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מַצָּה כְּשֶׁהוּא מֵסֵב יָצָא: טָעֲנוּ לַחֲטוֹף מַצָּה בְּלֵילֵי פְסָחִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ הַפְּרָחִים. וְחַיָּבִין בְּרֶגֶל לִהְיוֹת שְׂמֵחִים. בַּמִּקְדָּשׁ בְּבָשָׂר וְהַשְׁתָּא בְּיֵין רִקּוּחִים: נָשִׁים חַיָּבוֹת לִשְׂמוֹחַ וּלְהַרְנִין. בְּבָבֶל בְּבִגְדֵי צִּבְעוֹנִין. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּבִגְדֵי פִשְׁתָּן הַמְּלֻבָּנִין. וְהָאֲנָשִׁים בְּיַיִן מִתְעַדְּנִין: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח סָמוּךְ לְמִנְחַת רִאשׁוֹן. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד הָאִישׁוֹן. וּבְבֹאוֹ מִבֵּית רַחֲשׁוֹן. מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן: רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כַּךְ קִדּוּשׁ וּזְמָן וְאֵינוֹ אוֹמֵר נֵס עֲדַיִן. שֶׁצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בָּאֲגָדָה וְרָאוּי לְכָפְלוֹ אַיִן. וְשָׁתֵי וּמָשֵׁי יָדֵיהּ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם: שָׁקִיל גַּרְגִּירָא אוֹ כַרְפְּסָא אוֹ כֻּסְבַּרְתָּא אוֹ חַסָא וְיִטְבּוֹל בַּחֲרוֹסֶת וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכַד אָכִיל יֶחֱצֶה אַחַת מִשָׁלֹשׁ מַצוֹת וְאֵין בְּרָכָה עִמָּהּ. מַחֲצָה בִקְעָרָה וּמַחֲצָה בְשֻׁלְחָן לְהָשִׂימָה: מוֹשֵׁךְ מֵהַקְּעָרָה שְׁנֵי תַבְשִׁילֵי דְּאִנּוּן בִּשְׂרָא וְכַוְרָא צְלִילֵי. אִי נַמֵּי גַּרְמָא וּבִשּׁוּלֵי. וּמַגְבִּיהַּ קְעָרָה וְלֵימָא הָא לַחְמָא עַנְיָא כֻּלֵהּ: וּמוֹזְגִין לוֹ כּוֹס שֵׁנִי מֵאַרְבַּעַת הָאֵל. וְכַאן הַבֵּן מֵאָבִיו שׁוֹאֵל. מַה נִּשְׁתַּנָּה מִלֵּילוֹת זֶה לֵיל. וְגוֹמֵר הָאֲגָדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל: אַחַר דְשָׁתֵי מָשֵׁי יָדֵיהּ. וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם לְחוֹדֵיהּ. וְשָׁרֵי הַמּוֹצִיא עַל הַשְּׁלֵמָה דְּעִלַּוֵּי תַּרְתֵּי דִידֵיהּ. וְלֹא אָכִיל מִנֵּיהּ אֲכַתֵּי מִדֵּי: לוֹקֵחַ פְּרוּסָה וּמְבָרֵךְ לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּמֶלֶל. וּבַהֲדֵי דְהַהִיא דְהַמּוֹצִיא אוֹכֵל וְכוֹלֵל. וּמְבָרֵךְ בַּחֲזֶרֶת לֶאֱכוֹל מָרוֹר וְטוֹבֵל וּבוֹלֵל. וְהָדָר אָכִיל מַצָּה וּמָרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה. וְכוֹרְכָן בְּבַת אַחַת כְּהִלֵּל: חָלִיף לְכַמָּה בָתֵּי וְעָבִיד כִּי הַאי גַּוְנָא עַד הָכָא. וְאַחַר כַּךְ עוֹשִׂין סְעוּדָתָן כָּל צָרְכָּהּ. וְכַזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לְכָּרְכָה. וְנוֹטְלִין וְלֹא מְבָרְכִין שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה: זוֹכֵר בַּשְׁלִישִׁי בִּרְכַת מְזוֹנוֹ. וְלִשְׁאָר הַבָּתִּים תְּחִלָּה וְטוֹעֵם הַכּוֹס עַד מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ. וּבָרְבִיעִי הַלֵּל מִצְרִי לְתַנּוֹ. בַּל יִטְעוֹם כְּלוּם בְּאִישׁוּנוֹ: קִמְעָא לִשְׁתּוֹת מַיִם יְכַנֵּס. אִם חוֹלֶה הוּא אוֹ אִסְטְנֵס. וּבָעֵי לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא מִשּׁוּם אוֹנֵס. לוֹמַר בַּחֲמִישִׁי הַלֵּל הַגָּדוֹל יִשְׁתַּנֵּס:


חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:

כפי שהעירו לי בהערות, בעל פירוש "אור זרוע" העתיק לספרו את הפיוט וביאור מאת ר' שמואל מפלייש. ניתן לראות הביאור כאן מתוך הספר המלא.

פיוט זה ייתכן והיווה השראה לרב קוק שחיבר פיוט דומה המשבץ את רוב הלכות חנוכה


תפזורת לפסח

בתפזורת הבאה מוטמנים עשרות מילים וביטוייים הקשורים לפסח. נסו למצוא את כולם עם או בלי להיעזר ברשימת המילים. ליחצו על התפזורות והגדילו אותה בשביל הדפסה. בהצלחה
תפזורת לפסח
תפזורת לפסח
בנוסף תשבצון לפסח, פיתרו את ההגדרות הבאות וקבלו בטור האמצי מושג הקשור לפסח:
  1. מסימני הסדר
  2. מה הביא ה' על מצרים
  3. משמות החג
  4. מה חוגגים בפסח
  5. מסימני הסדר
  6. מלך עלינו כשהיינו עבדים
  7. אותו חצו בני ישראל
  8. שיר ששרים בליל הסדר
  9. מי בא לקחת את הכוס החמישית
תשבץ לפסח
תשבץ לפסח

תשובות לתשבצון

לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה היא הגדה של פסח שמיועדת בראש ובראשונה לילדים. ההגדה כוללת את הטקסט המלא, ועשירה בביאורים של הרב בני לאו ואיורים של נועה שוורצון. הביאורים כתובים באותיות ללא ניקוד ומיועדים לילדים שכבר קוראים היטב. האיורים הצבעוניים והפשוטים מוסיפים חן וגם מעט הומור לספר. להגדה זו שני תפקידים, קודם כל ללוות את הילד בשעת קריאת ההגדה בליל החג, אולם בליל הסדר חשוב לקיים את מצוות והגדת לבנך, ובמשפחות רבות נהוג שגם הילדים מכינים דברים לאומרם בשעת קריאת ההגדה ובסעודה. הספר יכול לסייע לילדים להכין קטע קצר, ואפילו רק לבחור קטע או שניים שיקריאו בקול רם. גם הורים המתקשים למצוא הסברים בשפה פשוטה ובהירה לילדים יוכלו להיעזר בספר, ובמקומות רבים, להמשיך את הנושאים וההסברים מהידע האישי שלהם, לדוגמא לגבי המנהג של התזת טיפות היין מן הכוס, בעת אמירת עשרת המכות, מביא הרב לאו את הטעם שגם באובדנם של המצרים, יש צער מסוים לקב"ה ואת הכלל שנובע מכך: "בנפול אויבך אל תשמח". ניתן לפתח נושא זה להסברים אחרים על פסח, כדוגמת אי אמירת הלל שלם בשביעי של פסח, מאותה סיבה, ועד התייחסות למציאות ימינו. הרב בני לאו מעונין להגיע לציבור קוראים רחב ככל האפשר. המשפט הראשון בספר "ליל הסדר הוא מסיבת יום ההולדת של העם היהודי", אינו משפט שמופיע לרוב בהגדות של פסח ובהמשך ההקדמה מציין הרב כי בליל הסדר יושבים יהודים בכל רחבי העולם בסגנונות ובהרכבים שונים ומספרים את אותו סיפור. ואכן, הספר מיועד לא רק לציבור הדתי אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, לציבור החילוני והמסורתי. לצורך כך מצורפים לפירושים גם שירים של ביאליק ועוזי חיטמן, ואפילו נושא שירת הנשים מוזכר בספר עם הצעה לדון בו (אולם ללא נקיטת עמדה כלשהי), גם האיורים שאינם מציגים משפחה "דתית" דווקא, אלא משפחה ישראלית רגילה, מראים שההגדה מכוונת לציבור הישראלי כולו. למרות זאת, ובניגוד להגדות אחרות, התאמה זו של ההגדה אינה כוללת שינוי או ויתור בטקסט של ההגדה עצמה. בכך מצליח הרב לאו לתפוס את החבל בשני קצותיו ולכוון למכנה המשותף הישראלי והיהודי הרחב ביותר. הנימה האישית של הרב לאו באה לידי ביטוי, בקטע קצר ליד אמרית "והיא שעמדה" בה הוא מתאר בקיצור נמרץ את סיפורם האישי של אביו ודודו, שניצלו ממחנות ההשמדה. גם בנקודה זו כדאי להרחיב ובפרט לקרוא את הספרים המוזכרים: "עם כלביא" של הרב נפתלי לאו והספר "אל תשלח ידך אל הנער" של הרב ישראל מאיר לאו.


עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים
עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה
הגדה של פסח לילדים
ביאורים: הרב בני לאו
יצירה וערכיה: נילי אושורוב
איורים: נועה שוורצון
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"ב 2012
80 עמודים


לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

פרשת צו לילדים

תקציר פרשת צו

דיני עבודת המזבח (ו, א-ו)
התורה מונה כמה דינים ועניינים הקשורים בעבודת הכוהנים על המזבח. סדר מערכות העצים והאש, זמנים המותרים להקרבה, הפרשת דשן הקורבנות והאפר מן המזבח וחובת יקידת אש תמיד על המזבח.
תורת המנחה (ו, ז-יא)
התורה מלמדת כלל במנחות לפיו תמיד תהיה המנחה טעונה שמן ולבונה. לאחר הקטרת הקומץ והלבונה מותרת המנחה באכילה לכוהנים טהורים. המנחה נאכלת אך ורק כמצות ללא התפחת הבצק וחימוצו.
מנחת הכוהנים (ו, יב-ז)
כהן העובד לראשונה מביא מנחה לציון חנוכת עבודתו. המנחה, עשירית איפה סולת, מחציתה יביא בבוקר ומחציתה בערב. הסולת מטוגנת במחבת עם שמן ואחר כך פותתים את הבצק המטוגן לפתיתים. מנחה כזו מקריב הכוהן הגדול בכל יום.
תורת החטאת (ו, יז- ז ז)
החטאת נשחטת, כמו העולה, בצפון העזרה. יש בה דינים מיוחדים של קדושה, ולאחר הקרבתה, יתרת בשרה נאכל לכוהנים. האשם מוגדר קודש קודשים, ומשמעות הדבר שלא ניתן להקריב קורבן בתמורתו כאשר נאבד או נפסל במומו. גם האשם נשחט בצפון העזרה ודמו נזרק סביב לקרנות המזבח. לאחר הקרבת כמה מאבריו הפנימיים, הוא נאכל בעזרה לכוהנים הטהורים חברי אותו המשמר.
זכויות בקורבנות (ז, ח-י)
התורה מונה כמה מהזכויות שיש לכוהנים בקורבנות. קורבן עולה: נשרף כולו על המזבח, אולם את עורו מפשיטים לפני ההקרבה ונותנים לכוהן. מנחות: נאכלו לבני בית האב שמקריבים באותו יום.
תורת השלמים (ז, יא-כא)
אדם שנעשה לו נס, ניצל ממוות או היה במצב של סכנת חיים, חייב בקורבן שלמים הנקרא 'תודה'. יחד עם הקורבן יש להביא מנחות. הכוהן מקבל חלק מהמנחות ואת החזה והשוק מהבשר, ושאר הקורבן ומנחותיו נאכלים לבעלים משך כל יום ההקרבה ובלילה שאחריו.
כאשר קורבן השלמים אינו קשור ב'תודה' אלא מוקרב כנדר או כנדבה, זמן אכילתו גם ביום שלמחרת ההקרבה. התורה מזהירה בחומרה את האוכל מהבשר לאחר הזמן המותר וכן את האוכל ממנו והוא טמא. התורה אוסרת אכילת חלב בהמות וכן את דם הבהמות והעופות.התורה מלמדת כמה דינים נוספים באשר להבאת קורבן השלמים, דרך הקרבתו, וזכויות האכילה המתחלקות בין הכוהנים לבעלים.
מינוי הכוהנים וימי המילואים לפני חנוכת המשכן (ח, א-לו)
הקב"ה מצווה על משה למנות את אהרון ובניו הכוהנים ולקדשם לעיני כל ישראל. לשם כך עליו לקחת את אהרון ובניו, את בגדי הכהונה המיוחדים, את שמן המשחה ואת קורבנות הכוהנים: פר החטאת, שני האילים וסל המצות. משה עושה כמצוות ה' ומכנס את בני ישראל אל מול אוהל מועד. לעיניהם הוא מלביש את אהרון בבגדיו, מושח את המשכן ואת כל כליו ואת אהרון ובניו. גם את בני אהרון הכוהנים מלביש משה בארבעת בגדי הכהונה אל מול ישראל.
משה לוקח את פר החטאת ומביאו לפני אהרון ובניו. הכוהנים סומכים את ידיהם על ראש הקורבן. משה שוחט את הפר, מזה מדמו על המזבח ומקיים את כל דיני ההקרבה. כך גם עושה משה לשני האילים. מדם האיל השני מושח משה, על פי ציווי ה', את אוזנם הימנית של הכוהנים וכן את בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית.
אהרון ובניו מקיימים מצוות תנופה כאשר על ידיהם חלת מצה וחלת שמן ורקיק אחד וכן החלבים ושוק הימין. משה לוקח את כל אלה מידיהם לאחר התנופה ומקטיר על המזבח.
לאחר שמשה מקיים את כל מצוות ה' הוא מצווה על אהרון ובניו הכוהנים לבשל את הבשר שלא הוקרב ולאכול אותו. להישאר באוהל מועד שבעה ימים רצופים הנקראים 'שבעת ימי המילואים'.


דבר תורה קצר לפרשת צו
פרשת צו היא הפרשה השנייה בחומש ויקרא והיא נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון של הפרשה משלימים את הלכות הקורבנות השונים וחוזרים עליהם, הפעם מנקודת המבט של הכוהנים המקריבים אותם. בחלקה השני של הפרשה מתוארות הפעולות של משיחת הכהנים הגדולים, הלבשת אהרון בבגדים המיוחדים, והכנתם של אהרון ובניו לתפקיד הכהונה.
תפקיד הכהונה היה קיים גם אצל עמים אחרים, אולם בעם ישראל התפקיד שונה מאד. על הכוהנים מוטלות למעשה הגבלות רבות מאד, הרבה מעבר למגבלות שיש לאנשים שאינם כוהנים. בכל תקופת המילואים, לכוהנים נאסר לצאת מפתח אוהל מועד. עבודת הכוהנים היא עבודה מסוכנת. גם בפרשת תצווה וגם בפרשתנו הכוהנים מוזהרים שעליהם להקפיד מאד על כל ההוראות אחרת הם מסתכנים במיתה. האזהרות אינן אזהרות סרק ובפרשת שמיני, הפרשה הבאה אחרי פרשת צו, נראה ששני בני אהרון הגדולים, נדב ואביהוא, לא הקפידו ונענשו בעונש מיתה. גם מבחינה חומרית, הכוהנים תלויים בעם ישראל, הם אינם עובדים למחייתם ומתפרנסים רק מהתרומות ומהקורבנות המובאים למקדש. גם בדיני אישות חלות על הכוהנים החמרות, כוהן אינו יכול להתחתן עם אשה גרושה (הקפדה הנמשכת עד ימינו) והקפדות רבות נוספות שאינן חלות על שאר בני ישראל.
בניגוד לעמים אחרים, בהם הכהנים היו מעין שליטים, מעמד גבוה שרשאי לעשות כמעט הכל וכטוב בעיניו, ביהדות, לכהנים יש מגבלות רבות מאד, אך גם זכויות הנובעות ממעמדם והזכות העיקרית היא כמובן הזכות לעבוד במשכן ובבית המקדש.

מאמרים נוספים לפרשת צו
חידון לפרשת צו

בינגו פסח


בדף הבא תמצאו משחק בינגו לפסח. המשחק מכיל מילים הקשורות לליל הסדר ולחג הפסח. בקובץ הבינגו יש כ-150 כרטיסים (רק שניים מהם מוצגים בתמונה לצורך דוגמה), הדפיסו כמה שאתם צריכים. רשימת המילים לבינגו מופיעה בהמשך (העתיקו לתוכנת טקסטים בשביל להדפיס) פסח שמח!
באתר תמצאו גם חידות ומאמרים רבים לחג הפסח

בינגו לפסח
בינגו לפסח


קובץ כרטיסים בינגו פסח

רשימת המילים
פסח, יין, ליל הסדר, ארבע כוסות, אליהו הנביא, קדש, רחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, "הלל נרצה", חכם, תם, רשע, שאינו יודע, הגדה, מסובים, בני ברק, חד גדיא, אחד מי יודע, והיא שעמדה ,אפיקומן ,בדיקת חמץ ,ביעור חמץ, יציאת מצרים, ים סוף, שירת הים, עשר המכות, משה רבנו, פרעה, צפרדע, כינים, ברד, ארבה, בכורות.


חידות לפסח
תפזורת לפסח


חידת הייסורים

הספר חידת הייסורים הינו אסופת מאמרים העוסקים בכאב ובאובדן. המאמרים נכתבו על ידי אנשים שונים, ועוסקים בנושא מזוויות רבות. חלק מהמאמרים מבוססים על סיפורי אובדן אישיים וחלקם מתמודדים עם האובדן כמחנכים וכמטפלים. הכותבים מחפשים משמעות, פשר ונחמה בייסורים בדרכים שונות כמעין הליכה בדרכו של פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". רובם של הכותבים הינם דתיים, המתייחסים לנושא מזווית יהודית, אולם הספר כולל מאמר העוסק בנושאים אלו גם בעיני דתות אחרות ובפרט דתות המזרח. חידת הייסורים עתיקה מני קדם וראשיתה בראשית ימי האנושות. הספר אינו יכול למצוא את כל התשובות וייתכן ותשובות כלל אינן קיימת. כל הקורא בספר יחשוב מיד על איוב, אולם העורכים השכילו לחמוק ממלכודת זו ולמרות שאיוב נוכח בספר, החלק הנושא את הכותרת איוב, מכיל שני מאמרים בלבד. הספר אינו פירוש לספר איוב.

הספר אינו ספר רגיל וגם הסקירה לא תהיה רגילה. קריאתו קשה, ואם את המבוא המתאר את סיפור האישי של רוני רדמן, שיזם את הוצאת הספר, כחלק מההתמודדות שלו, קראתי בצורה סבירה, הרי שבמאמר אחר, נאלצתי להפסיק את הקריאה לאחר חצי עמוד, תוך חשיבה מרובה ורכבת מחשבות שהתרוצצה בראשי. טרם קראתי את הספר במלואו. קריאתו הינה משימה קשה מדי ודורשת זמן רב ומצב נפשי מתאים. אני מצאתי בספר אוסף של מאמרים שכל אחד מהם הוא מפתח. הרבה אנשים יש ולהם מנעולים רבים. לא כל מפתח יתאים לכל מנעול. חלק מהמפתחות לא יתאימו כלל, חלקם ישברו בתוך המנעול ויהפכו אותו לקשה הרבה יותר לפתיחה, אולם לעיתים, מפתח מסוים יתאים למנעול מסוים ובכך יעזור לאדם מסוים. הקריאה בספר היא חוויה אישית. על כל אדם הוא ישפיע בצורה אחרת. זה היתרון והגדלות של האוסף, הגיוון הרב בו, מבחר הזרקורים המכוונים אל הנושא ממקומות שונים, יגרמו לכל אדם להתחבר לסיפור מסוים ואילו מאחרים הוא יירתע לגמרי ויתרחק מהם, אולי בהפעלת מנגנוני הדחקה מודעיים או תת-מודעיים. קשה מאד לסקר את הספר. המאמרים שונים מאד זה מזה. לפעמים הסיפור אישי והמחבר מספר לנו מיד מההתחלה מהו האובדן שאותו חווה (ייסורים ואהבה - אחינעם יעקבס),במקרה אחד יש הערה קטנה בראש המאמר (זהותו של המתאבל - ישי מבורך), בחלקם האובדן האישי מתגלה תוך כדי קריאת המאמר (חידת הכאב והחמלה - ג'סיקה סאקס, היום שבו נחה נפשה - רחל אטון) ובחלקם אין אובדן אישי מוזכר כלל במאמר אלא מרחף לו תלוי באוויר (הולך למות וזה טבעי - אלחנן ניר). בסוף הספר מופיע מעט מידע על הכותבים. נראה שהכותבים והעורכים בכוונה מיעטו בהבאת הרקע האישי של כל סיפור מאחר והחשיבות אינה הסיפור אישי דווקא אלא התובנות שעולות ממנו. תובנות שהופכות ספר זה, לא לספר קריאה, וגם לא לספר עיון, זהו ספר מסע, שיקח כל איש ואיש בהתאם לאובדן והייסורים שחווה למקום אחר ולכתיבת הפרק האישי שלו כמהמשך לספר זה. הפרק האישי שלי מופיע בהמשך.


חידת הייסורים

חידת הייסורים
לקריאת הפרק הראשון מהספר באתר ההוצאה
כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי
הוצאת ידיעות אחרונות
עורכים: ברוך כהנא, חיותה דויטש ורוני רדמן
תשע"ב 2012
398 עמודים


הפרק האישי שלי שמהווה בשביל המשך לספר

הספר השפיע עלי ולקח אותי למקום מסוים. לא קראתי את כולו אולם הוא גרם לי לרצון להעלות מעט מההתמודדות הפרטית שלי עם האובדן.  הקטע הנכתב להלן הוא אישי שלי אולם היה יכול להיות פרק נוסף בספר, הפרק האישי שלי. הדברים נכתבים לאחר כשש שנים כאשר מרחק הזמן מקהה את התחושות וגם מטשטש את הזיכרונות.

בחיים שלי יש חור של חודש. אני יודע מה קרה בתחילתו ומה קרה בסופו, אולם קשה לי מאד לשחזר בצורה מדויקת את האירועים שהיו באמצעו. בחודש זה היה גיסי, יוסי, מאושפז במחלקת טיפול נמרץ לאחר קריסת מערכות עד שנפטר.  הזיכרונות מאותו חודש הם מעין הבלחות קצרות שחלקן יתוארו כאן.

ההתחלה
את ההתחלה אני דווקא זוכר, הייתי בסעודת סיום מסכת. קבוצה קטנה של ארבעה חברים נפגשים מדי שבוע ללימוד גמרא ולדבר קצת, במהלך השנים זכינו לסיים מספר מסכתות. ההורים התקשרו הביתה שמעו איפה אנחנו ולא רצו להפריע. שמענו את ההודעה מאוחר בלילה. זו נקודת ההתחלה. מה קרה אחר כך איני יודע. האם הבנתי עד כמה המצב חמור? לא יודע. בפועל הלכתי לישון, האם הייתי צריך ללכת כבר אז לבית החולים? ייתכן. האם משהו היה משתנה? לא.

טיפול נמרץ
למחרת בבוקר הלכתי בפעם הראשונה בחיי למחלקת טיפול נמרץ. חוקי הפיזיקה הרגילים לא מתקיימים במחלקת טיפול נמרץ. ההרגשה הראשונה היא הקושי עם חוסר האונים וחוסר היכולת לעשות משהו. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא יודע כלום, הרופאים לא מספרים לך כלום (ולפעמים גם הם לא יודעים כלום) ואפשר רק לחכות. בטיפול נמרץ, אין יום ואין לילה, אין חול ואין שבת, אין בוקר ואין ערב, רק הצפצופים של המכשירים. בטיפול נמרץ, אין דתיים ואין חילונים, אין יהודים ואין ערבים, כולנו בני אדם. בני אדם? לא בטוח. לאט לאט חודרת אליך ההרגשה שלא רק שאתה לא יכול לעשות כלום, אלא למעשה שאתה בעצמך, כלום.
רגעי חסד

יוסי היה מאושפז באשפוז רגיל לפני הטיפול הנמרץ. לא היה משהו מיוחד ולא הייתה סיבה נראית לעין לדאגה. התקשרנו ושאלנו בשלומו אולם המעשה הטבעי של ביקור חולים, נדחה ונדחה. לבסוף פיניתי את הזמן והלכתי לבקרו. דיברנו זמן רב על הא ועל דא, על ספרים, על מחקרו המדעי וכו'. שום דבר חשוב. סתם שיחה של שני גיסים. מישהו חשב שעוד שבועיים כבר לא יהיה אפשר לדבר? לא הייתה אז אפשרות כזו בכלל. אחרי שבועיים כבר אי אפשר היה לדבר. ניסינו. היו עליות וירידות ובאחת הפעמים היה נדמה שיוסי מנסה לומר משהו. לדבר אי אפשר, תנועות שפתיים לא הצלחנו להבין, וגם כשניסה והצליח מעט ללחוץ יד לאחותי לא הבנו מה הוא מנסה להגיד. אם צריך להצביע על רגע של תסכול, הרגע של חוסר האפשרות ליצור קשר עם מישהו שיש לו מה לומר, הוא הרגע. עד היום אני מודה לאלוקים על כך שזכיתי לבקרו בביקור החולים ולנהל איתו שיחה ארוכה ונעימה. חסד קטן.

טיפול נמרץ
בטיפול נמרץ לא אוהבים שהמשפחה נכנסת לחדר האשפוז. פוחדים מזיהומים וכו', אולם בשלב מסוים נותנים לבני המשפחה להיכנס ואף ליותר מאחד בו זמנית, תוך הקפדה על רחיצת ידיים וכו'. בהתחלה בעיקר ישבנו בחוץ. לאחר מכן ישבנו בעיקר בפנים. מנסים לדבר, ללטף, לגעת, לשים איזו תמונה אישית בחדר, לנסות להפוך את החדר הגדול שבו בעיקר מיטה ומכשירים רבים לקצת יותר ביתי ונעים.

צחוק של ילדים
אמא שלי קנתה לנכדים כרטיסים למחזמר צלילי המוזיקה. הדבר נעשה חודשים רבים מראש וכמה ימים לפני ההצגה התחילה ההתלבטות מה עושים. המצב כבר היה חמור מאוד, ממש לקראת הסוף אולם ההחלטה המשותפת הייתה שצריך ללכת להצגה. נבחרתי לשמש כמבוגר מלווה לששה ילדים. כל הנסיעה הילדים, בני דודים, שרו וצחקו בקול רם. אני זוכר את הצחוק עד היום, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשמע אותם צוחקים ושמחים כך כשיוסי עדיין בחיים.

הלל
בראש חודש שבט, המצב קריטי, כל המערכות כבר קרסו ומתפללים רק לנס ובתפילת ההלל אני מגיע לפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ומתפלל בדמעות לנס.

הסוף
בערב עוד הייתי בבית חולים, לא היה נראה שיש שינוי כלשהו, גם את המזוזות שלחנו לבדיקה (כולן כשרות). חזרתי הביתה. אשתי יצאה לאסיפת הורים בגן. בשמונה וחצי, או אולי שבע וחצי הטלפון מצלצל. במצבים כאלו פוחדים לענות לטלפון. אכן מנימת הקול של אבא הבנתי כבר הכל, אבל לא הבנתי איך. הרי רק לפני חצי שעה הייתי שם והכל היה נראה רגיל (כלומר גרוע בצורה הרגילה), מאיפה פתאום חלה ההדרדרות הסופית? מיהרתי חזרה לבית החולים. לאחר כמה שעות של התארגנות, יצאה משם אחותי עם המילים פה גמרנו. לא חוזרים יותר.

חסד של אמת
יוסי נפטר בחורף, היום קצר, והיה צריך לסיים בירוקרטיות מרובות במהירות, גיסי השני, מוקי, נשאר בבית החולים להשגיח, לסייע ובעיקר להאיץ עניינים. את הלוויה קבענו לשעה המאוחרת ביותר ביום ועדיין היה חשש לאיחור. באותו יום קשה, מוקי, קנה עולמו בשעה אחת בחוויות קשות שעבר. באותו יום הבנתי מה המשמעות של חסד של אמת.

שבעה ומשחקי ילדים
הייתי נוכח ברוב השבעה, לרוב גם הייתי שליח ציבור, אחייני, בסך הכל בן 14, התקשה להתפלל ורק בימים האחרונים, התגבר. שאר האחיינים צעירים יותר. הבאנו את הילדים, שיהיו עם הבני דודים. האחיין הקטן והבן שלי, שני ילדים, בגן חובה ובכיתה א'. בית הספר דאג לשלוח חברים לכל אורך היום. מה עושים ילדים? לוקחים כדור ויורדים לחצר לשחק כדורגל. באמצע שבעה משחקים כדורגל? כן. במשחק הכדורגל של הילדים, ובצחוק שלהם, מצאנו מעט נחמה.

פסוק
לאחר השבעה בקשה ממני אחותי לסייע במציאת פסוק מתאים שייכתב על המצבה של יוסי. לכאורה דבר קטן אולם זהו אחד מהדברים הקטנים הגדולים שבחיים. הניסיון לתמצת אישיות שלמה לפסוק אחד שיהיה משמעותי. איזה פסוק יתאים ליוסי?
  • יוסי אהב לצחוק. תמיד היה צוחק ובקול רם מכל מיני סיפורים מוזרים הנמצאים בעמודי העיתון האחוריים. הוא היה אוסף אותם, מקריא לנו בקול וצוחק. למבטנו התמהים היה תמיד אומר שלא איכפת לו אם הסיפור אמיתי הוא מומצא, הוא בסך הכל קורא מהעיתון. תמיד הייתה לו בדיחה לספר.
  • יוסי היה מדען בכל איבריו. הוא אהב את עבודתו, את מחקריו את המדע ואת הסטודנטים שלו להם הקדיש עשרות שעות מזמנו. הוא קרא כמויות אדירות של מאמרים. תמיד הייתה לו ערימה ענקית של ספרים או מאמרים שהוא צריך לקרוא. את כולם הוא קרא ואת כולם גם הוא זכר. היה לו זיכרון מדהים, לא היה משהו שלא עניין אותו והוא היה מסוגל לקרוא שעות ברצף.
  • בטיול המשפחתי האחרון, לעכו, התנהלנו באיטיות נהנים מסימטאותיה של עיר העתיקה ומהאתרים הרבים בה. אבל יוסי מיהר ורצה שנחזור. זה היה בסוכות ויוסי דאג שהוא צריך עוד לקנות כיבוד ולסדר את בית הכנסת ללימוד הושענא רבא. יוסי דאג באמונה לצרכי הציבור ולמרות מוצאו העיראקי, בדברים כאלו הוא היה יקה לכל דבר ותמיד דאג שהכול יהיה מסודר היטב ובזמן.
אלו הן רק מקצת התכונות ודפדפתי בתנ"ך ופתאום נחו עיני על פסוק מספר משלי שבשנייה שקראתי אותו ידעתי שזה הפסוק שצריך להיות חקוק על מצבתו של יוסי. גם מציאת הפסוק הייתה רגע קטן של נחמה.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם-עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח"
משלי ט' ט'





פרשת ויקרא לילדים

תקציר פרשת ויקרא
לאחר שסיימנו את ספר שמות בהקמת המשכן ובהשראת השכינה בתוכו, אנו פותחים את ספר ויקרא, פרשת ויקרא, בדיני הקורבנות הקרבים במשכן. כיוון שרובו של ספר ויקרא, השלישי מבין חמשת חומשי תורה, עוסק בעבודת הכוהנים במשכן, נקרא הספר גם 'תורת כוהנים'.

אדם רשאי להביא קורבן לה' בכל עת שינדבנו ליבו. התורה מפרטת תחילה את דיני קורבן העולה. הקורבן נקרא כך כיוון שעולה כולו על המזבח ונשרף כקורבן. קורבן עולה יכול להיות מן הבקר, מן הצאן ומן העוף ואפשר גם להביא מנחות מן הצומח. כאשר אדם בוחר להביא את קורבנו מן הבקר והצאן, עליו להביאו ממין זכר. הבעלים סומך את ידיו על ראש הקורבן ומבקש את אשר על ליבו.

כל אדם יכול להביא עולה גם מן הצומח, אך בדרך כלל זהו קורבנו של העני. התורה מונה חמשה סוגים של מנחות. הכהן קומץ בידו מן הסולת והשמן ומקריב על המזבח עם הלבונה. יתרת המנחה נאכלת בקדושה ובטהרה על-ידי הכוהנים.

התורה מבהירה כי על המנחות להיאפות כמצה ואין להקריבן חמץ, וכן אסור לערב בה מי פירות. לעומת זאת חובה למלוח כל קורבן, מן החי או מן הצומח במלח, שכן ברית כרותה למלח להיות נקרב על המזבח. התורה מזכירה מנחה נוספת הבאה מן הצומח, אך דווקא מן השעורים – מנחת העומר. מנחה זו מוקרבת למחרת הפסח.

קורבן השלמים בא אף הוא כנדבה. אך שלא כמו העולה, אינו מוקרב כולו על המזבח. רק כמה מאבריו הפנימיים עולים לשרפה והקרבה על המזבח ויתר הקורבן מתחלק בין בעליו לכוהנים. זהו גם אחד הטעמים שנקרא שלמים, שכן יש בו שלום בין המזבח לכוהנים והבעלים.

אם הכוהן הגדול יחטא ויתחייב חטאת, עליו להביא פר, לסמוך עליו את ידיו לבקשת כפרה ואז לשחוט את הקורבן. מן הדם יש להזות שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, וכן על קרנות מזבח הזהב הפנימי – מזבח הקטורת. מקריבים על המזבח כמה מאבריו הפנימיים של הפר ואת היתר שורפים מחוץ למחנה.

כאשר הסנהדרין, בית הדין הגדול, שוגה בפסיקת ההלכה ועל-פיו חוטאים כל ישראל, יש להביא קורבן חטאת מיוחד. את הקורבן, פר בן בקר, מביאים זקני העדה והם הסומכים את ידם על ראשו לבקשת הכפרה. לאחר שחיטת הפר, נוטל הכוהן הגדול מדמו ומזה שבע פעמים על הפרוכת ועל המזבח הפנימי. את שארית הדם הוא שופך אל יסוד מזבח העולה העומד בעזרה.

כאשר החוטא בשגגה הוא יהודי מן המניין  שאינו עונה על ההגדרות הקודמות, קורבן חטאתו יהיה שעירת עיזים או כבשה, שתיהן ממין נקבה. אף הוא יתוודה כשהוא סומך ידיו על ראש קורבנו, ולאחר השחיטה בצפון העזרה, תתכפר חטאתו בזריקת הדם על קרנות המזבח החיצון והקרבת כמה מהחלקים על גבי המזבח.

התורה מונה מספר חטאים שעליהם יש להביא סוג נוסף של חטאת: הנמנע מלמסור עדות, האוכל קודשים בטומאה והעובר בשוגג על שבועתו. קורבן חטאת זה נקרא 'עולה ויורד', שכן התורה מאפשרת להביא חטאת זו בהתאמה למצבו הכלכלי של החוטא: העשיר יביא כבשה או שעירה ממין נקבה, העני יתכפר בשני תורים או בשני יונים והדל עוד יותר יסתפק בהבאת חטאת מנחת-סולת.

אדם שנהנה בשגגה מכספי הקדש או מרכוש הקדש, עליו להביא קורבן אשם, איל ממין זכר שערכו שני סלעים. כו-כן עליו להשיב את ערך מעילתו בהקדש בתוספת חמישית (עשרים אחוזים).

כאשר מתעורר ספק לפיו יתכן ואדם עבר עבירה שחיובה בכרת, הוא מביא אשם תלוי, תלוי מלשון ספק. לדוגמה, כאשר לפניו מונחות שתי חתיכות מאכל דומות, האחת שומן מן החי המותר באכילה והשנייה חלב מן החי (חלב בניקוד סגול) שעל אכילתו חייב כרת, אך הוא אינו מודע לכך ואוכל אחת מן השתיים. מאוחר יותר נודע לו כי אחת מהחתיכות הייתה חלב אסור, אך עתה כבר אינו יכול לברר איזו מהן אכל. עליו להביא אשם תלוי מספק. אם ייוודע לו בעתיד כי אכן אכל מן החלב האסור, יביא קורבן חטאת על שגגתו.

סוג נוסף של קורבן אשם, אף הוא איל זכר בערך שני סלעים, מביא כל החוטא בגזילה לסוגיה: גוזל את חברו; עושק שכר שכיר; מכחיש הלוואה או פיקדון שהופקד בידיו; מכחיש אבידת חברו שמצאה ונטלה לעצמו וכד'. על כל אלו, כאשר מחליטים לשוב מחטאם, להשיב את הגזל או העושק שבידיהם ולהוסיף חמישית- עשרים אחוזים - לנגזל. לכפרת העוון עליהם להביא כאמור , קורבן אשם.

דבר תורה קצר לפרשת ויקרא

השאלה העיקרית העולה מפרשת ויקרא היא מה משמעות הקורבנות בימינו. עניין הקורבנות נראה לא שייך לנו ולתרבות שאנו מכירים. להרוג סתם בעלי חיים?? בשביל מה. השאלה מציקה רבות גם לאנשים דתיים שבהחלט לא בטוחים שהקורבנות מתאימים לימינו. הנושא אינו פשוט וניתן רק כמה כיוונים עליו למחשבה.

כמעט כל הנביאים שהוכיחו את העם על חטאיהם הדגישו כי לה' אין חפץ בקורבנות כאשר הם לא מבטאים שום דבר אמיתי אלא נעשים מתוך הרגל. לדוגמא:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
הקורבן הוא אמצעי בלבד ואינו מטרה בפני עצמה. הקורבן יכול להיות אמצעי לחרטה, לחזרה בתשובה, להודאה לה' ועוד אולם לא יכול לבוא במקומם כמחווה ריקה או כאמירת סליחה ללא שום כוונה. לכן יש ללמוד את הטעמים והסיבות עליהם מביאים קורבנות ואת המטרה שלהם. המטרה לא השתנתה במהלך הדורות, האמצעים השתנו (הקורבנות בטלו לאחר חורבן בית המקדש ויש להם תחליפים שונים - למשל התפילות). גם בעתיד ייתכן ויהיו תחליפים לנושא הקורבנות.

לגבי הריגת בעלי חיים, חשוב לזכור שברוב הקורבנות, הבשר היה נאכל על ידי הכוהנים ולכן אין בכך "בזבוז" או "התאכזרות" סתמית לבעלי חיים. התורה אינה מחייבת צמחונות, ואכילת בשר הותרה לבני אדם. אמנם ההיתר לאכול בשר חיה בא לראשונה לנח, לאחר המבול, כאשר עד אז אכילת בשר הייתה אסורה. יש פרשנים הרואים בכך שבמציאות עתידית, הדרך הצמחונית אולי תהיה עדיפה, אבל עדיין לא כעת.

בנוסף, חלק מהקורבנות הם מן הצומח, ונקראים מנחות. האפשרות להביא קורבן מהצומח נועדה גם לטובת העניים שלא יכלו לעמוד במחירים הדרושים להבאת קורבן מן החי, אולם מנחות מהצומח נדרשים גם למטרות שונות אחרות למשל, מנחת העומר המוקרבת בפסח. האפשרות להביא קורבן מן הצומח בלבד הוצעה על ידי חלק מהמפרשים כאפשרות לשמור על הקורבנות גם בימינו.

כיום לקורבנות אין יישום מעשי. לא ברור לנו מה יהיה בעתיד. מאחר ואין לנו אפשרות לענות על השאלה אם בעתיד יחזרו הקורבנות (ויש להבדיל בין שאלה זו לשאלה אם בעתיד ייבנה המקדש) כל מה שנשאר לעשות הוא ללמוד היטב את ענייני הקורבנות בתור לימוד תורה ובעיקר ללמוד על הכוונות והטעמים מאחורי הקורבנות.

הערה: נושא הקורבנות רחב, אולם על מנת שהמאמר יהיה ברור גם לנערים ולילדים, הנושא הופשט מאד. למבוגרים, מומלץ מאד להרחיב את העיון בנושא בשני המאמרים הבאים:

טעמים במצוות הקורבנות לפי הרמב"ם, רמב"ן והרלב"ג

טעמים נוספים במצוות הקורבנות לפי הרש"ר הירש
קין והבל מקריבים מנחה - כרטיס משנת 1906



לדף הראשי של פרשת ויקרא


מנהג נשים - עליזה לביא

הספר מנהג נשים של עליזה לביא הינו המשך טבעי לספרה הקודם, תפילת נשים, מלפני כשש שנים. בספר זה ממשיכה עליזה לביא במסעה חובק העולם בעקבות מנהגים שונים של נשים יהודיות ברחבי העולם, כאשר גם תוספת לתפילות יש כאן. כגבר, התגובה הראשונה לספר, היא האם באמת נחוץ ספר על מנהגי נשים דווקא? המחברת במבוא לספרה מתייחסת לשאלה זו וטוענת כבר במשפט הראשון של הספר על קיומו של העולם היהודי-הנשי המנותק מגבולות הזמן והגזרה. האם הספר יצליח להדגים עולם זה?

הספר גדוש ומלא כפומלית (מאחר והספר כולו נשי, נבחר פרי עסיסי וגדול נקבי, ונניח את הרימון בצד) במנהגים מכל קצות הגלובוס, בתפילות ובאמירות. המנהגים המצויים בספר אכן אינם אחידים "בנשיותם". בעוד תפילות שחוברו על ידי נשים ומנהגים הקשורים לבת המצווה, לאירוסין, להריון וכו' מוצאים את מקומם בספר באופן טבעי, הרי שפעמים רבות, ובפרט בפרק על החגים, הקוראת תתקל במנהגים שאינם נשיים דווקא כמו המנהג (עמ' 232): "באשכנז בכל תפילות ראש השנה - ערבית שחרית מוסף ומנחה באו הנשים לבית הכנסת בבגדים לבנים". מנהג זה משותף לשני המינים, ורבים הגברים המתעטפים בקיטל הלבן בימים הנוראים. גם מנהגי האכילה, וסדר הברכות לראש השנה, אינם נשיים דווקא, ובנקודה זו דומה שהמחברת ניסתה לאחוז מכאן ומכאן ולתאר באופן כללי את מנהגי החגים. יש לנסיון זו יתרונות כאשר הראשון שבהם הוא הנגשת הספר לציבור הנשים שאינן דתיות (גם הערות השוליים בצידי הספר מסבירות מושגים שונים ובכך מקילים את ההבנה לקוראת שאינה באה מרקע דתי) ומתן "תמונה" מלאה יותר על כל חג אולם הדבר יראה לעיתים רדוד ושטחי למי שבקיאה במנהגים ויודעת שהםא אינם נשיים כלל ומחזק את השאלה אודות מרכזיות מנהגי הנשים בתחומים שאינם נשיים באופן מובהק ולעתים נראה כי נועד למלא עמודים בספר על מנת לתת לו נפח (למשל, הבאת פרק ק"ד בתהילים במלואו,  "ברכי נפשי" הנאמר כשיר של יום בראשי חודשים, מאחר ויהודיות מעדות המזרח, נוהגות לאומרו ביחידות בבית. בהערת אגב, מזמור זה נבחר לייצג את ראש חודש גם בגלל שהוא עוסק בבריאה ובהתחדשותה באופן כללי ובפרט עקב הפסוק "עשה ירח למועדים"). ייתכן והיה כדאי להישאר בתחומים הנשיים נטו, ולעבות אותם (שכן בודאי קיימים מנהגים רבים שלא מצאו את דרכם לספר), ולוותר במעט על הפרק של מעגל השנה, בהיותו רזה (או להרחיבו בצורה אחרת). כמו כן מנהגים אחדים מתוארים באריכות ואילו אחרים בשורה אחת בודדות, דבר המתמיה על עצם הכללתם.

חלקו האחרון של הספר עוסק במספר דמויות נשיות בהיסטוריה היהודית, מרחל אמנו ועוד חנה רחל ורברמאכר, הבתולה מלודמיר, שאת קברה איתר וחידש נתנאל דויטש. כקוריוז מענין אביא את הציטוט הבא:
"דויטש היה הראשון שבדק את רשימות החברה קדישא משלהי המאה ה-19 כדי למצוא את קברה, ואליו הצטרפו תלמידיו של רבי זלמן שחטר מארצות הברית ובראשם הרב רות גן קגן. הם איתרו את הקבר בשטח ושיקמו אותו"
משפט זה משקף את הבעייתיות שבספר, ברור שהגב' רות גן קגן הינה אישה, ובכל זאת התואר שלה (ללא קשר לסמכות הרבנית שהעניקה אותו, שאינה מעניני הספר או הסקירה) וההתיחסות אליה הוא בלשון זכר! הטקסט לא היה נפגע ואולי אף מתחזק לו המילה תלמידיו הייתה מתחלפת בתלמידותיו (וחוקי העברית הוגמשו וניתן לכנות קבוצה מעורבת של גברים ונשים גם בלשון זכר כפי שהיה תמיד וגם בלשון נקבה) והמילה ובראשם ובראשן.
אז בעוד כל מטרת הספר היא לחזק, להעצים ולהדגיש את הנשיות, הינה במשפט אחד הנשיות נעלמת ומוחבאת בתארים גבריים.
מבחינה הלכתית הפריע לי בספר דבר אחד בלבד, המחברת מתארת טקס אירוסין שיצרה לרגל חתונת ביתה. הטקס מקורי, אך שוב, הוא אינו מנהג קדום, אלא המצאה של המחברת ויכול להוות הצעה למעונינים לערוך טקס כזה אולם הוא כולל "ענידת הטבעת". אכן נהוג לקנות טבעת לציון האירוסין, אולם הגבר אינו עונד טבעת זו לארוסותו, מאחר ובכך יש חשש שיבוצע מעשה הקידושין עצמו והזוג, הלכתית, ייחשב כנשוי לכל דבר (אף ללא אמירת הקידושין שעורכין בחתונה).

ייתכן והספר כלל אינו אמור להיקרא על ידי גברים, חבל, המחברת מוותרת מראש על מחצית מהקוראים הפוטנציאלים. נכון שהספר פונה בבירור לקהל הנשים, שימצאו בו עניין, יתרגשו, יזדהו ואולי אף יאמצו מנהגים מסוימים לחיקן, אף עיצובו תוחם אותו כבר ממרחק לטריטוריה נשית. כריכה סגולה/ורודה, דפים סגולים/ורודים, אפילו הדפוס וורוד (למעט פרקים העוסקים בנושאים עצובים, על עקרות ועל תשעה באב שהודפסו משום מה בירוק). מעבר לצבעים הנשיים בעליל, שימוש עמוס זה בצבעים גרם לי  כבעל עיוורון צבעים חלקי, קושי רב ומאמץ פיזי בקריאה. גברים, לוקים בעיוורון צבעים (חלקי) פי כמה וכמה מאשר נשים (כמו ברוב התופעות הגנטיות אליהן נשים נחשפות פחות, עקב קיומם של שני כרומוזומים מסוג X המסוגלים לחפות אחד על השני).

עיצוב ידידותי יותר לגברים (כמו גם לעיוורי צבעים) והקפדה על תוכן ברמה גבוהה יותר היה פותח את הספר בפני קהלים נוספים, שכן חלק גדול מהתוכן מתאים ויענין גם גברים, ולהכיר להם עולם שלם שאינם נחשפים ומודעים אליו, אותו עולם יהודי-נשי המנותק מגבולות הזמן המקום והתרבות, שלא השתכנעתי עדיין בקיומו.


הערה: המחברת ענתה על מעט משאלותי באתרה ואני מתכבד להביא את תשובתה במלואה מתוך האתר שלה.  מומלץ מאד לבקר באתר, להתרשם ולקרוא סקירות ודעות נוספות. ואת דברי המחברת. עצם האפשרות ליצור דיאלוג בין הסופרת לבין קהל הקוראים הוא דבר יפה.

תשובת המחברת ד"ר עליזה לביא
"גדי שלום,
תודה רבה על שהקדשת מזמנך והתייחסת לספרי מנהג נשים.
הביקורת שלך העלתה לאתר הספר ואני בטוחה שהיא תעורר עניין.
קראתי בעיון את דבריך ותהיתי על עולמך.
כמה הערות:
הספר מוקדש מההתחלה לנשים ולגברים - והרי זה שלך ובשבילך ושלך ובשבילך - מנוקד -עמ 27.
הספר מבקש להחזיר את התורה הנשית יהודית. בשנים מאז התפרסם הספר תפילת נשים גיליתי להפתעתי שהתפילות והטקסטים פורצים שערים נעולים גם במקומות שהסידור נתפס כמילה גסה. איך אמרה לי אמא של לוחם במצפה בגליל - "סידור מעולם לא ראיתי וגם לא ארצה שיכנס לבית שלי אבל מצאתי את עצמי מתפללת
מתפילת נשים". זו גם הסיבה שהבאתי פרקי תהילים רלוונטים במלואם. מדרך כתיבתך ניכר כי ארון הספרים היהודי מוכר לך וכי אתה רחוק מעולמם של אלו שהוא מאיים עליהם.
אגב, הרב רות גן כגן מבקשת להיקרא רב ולא בכל תואר אחר.
לשמחתי - מאז יצא הספר אני לומדת כי דרך הפניה מסייעת לגברים לחזור אל עולם שפעם היה חלק מאיזה זכרון עמום.
ושוב תודה על הדברים שכתבת והארת את עיני
עליזה"



מנהג נשים
מסע נשי של מנהגים, טקסים, תפילות וסיפורים
עליזה לביא
הוצעות ידיעות אחרונות ספרי מחד
תשע"ב 2012
374 עמודים


פרשת ויקהל פקודי לילדים


פרשות ויקהל פקודי עוסקות בהקמת ובבניית המשכן בפועל. בקריאה ראשונה, הפרשות מזכירות מאד את פרשות תרומה ותצווה (ובפרט פתיחת פרשת ויקהל דומה כמעט לגמרי לפתחילת פרשת תרומה), אולם ישנם מספר הבדלים ודגשים. ההבדל הראשון הוא בפתיחת פרשת ויקהל המתחילה דווקא בדיני שבת. לאחר חטא העגל, הקב"ה לא לוקח סיכונים ומבהיר כי השבת קודמת להכנת ובניית המשכן וכי אין לחלל שבת לצורך הקמת המשכן. אכן כל אבות המלאכה האסורים בשבת, הן מלאכות שהיו לצורך הקמת ובניית המשכן. דווקא התפעול הקבוע של המשכן מתיר מלאכות מסוימות שאסורות בכל מקום אחר, שחיטה בשבת, קצירה (קצירת החיטים לקורבן העומר, מותרת ודוחה את השבת) ועוד. כאשר דבר מסוים הוא בדרך כלל אסור, אולם לעיתים הוא מותר ואפילו מהווה מצווה, נדרשת זהירות מרובה על מנת לא להתבלבל. לכל אורך פרשת ויקהל אנו רואים את המילה "ויעש", העשייה היא העיקר וכאשר מסכמים את הבנייה בפרשת פקודי רואים שהביטוי "כאשר ציווה ה' את משה" חוזר בכל פרט ופרט. דבר זה נועד להדגיש שמשה ובצלאל לא שינו שום דבר מהציווי של ה'. למרות שבצלאל היה אומן, ואומנים לרוב רוצים לעשות דברים בצורה שתשאיר את חותמם האישי המיוחד, במקרה זה של המשכן, לא היו שום שינויים. הדבר חשוב במיוחד לאור חשיבות המשכן כפי שמבאר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ): בחפצים פשוטים, אם נשנה קצת את הוראות ההרכבה, לא ייגרם הבדל משמעותי, אולי אפילו התוצאה תהיה טובה יותר, אולם במערכות מורכבות, כדוגמת מכונית או מטוס, שינוי והרכבה של חלק ואפילו הקטן ביותר בצורה לא נכונה יכולים לגרום להתפרקות המוצר כולו ולסכנת חיים. גם במשכן, כל שינוי קטן יכול לגרום לסכנת חיים (ואכן, בפרשת שמיני נקרא על כך שבני אהרון, נדב ואביהוא, מתו מאחר ועבדו במקדש בצורה לא נכונה). במצב כזה התורה מציינת כי משה ובצלאל לא שינו שום דבר מהציווי של ה' ולכן  בסוף פרק ל"ט, מדגישים זאת שוב והקפדה זו מאפשרת למשה רבנו לברך את כל העושים במלאכת הקודש (פרק לט פסוקים מב-מג)

"כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא משֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה"
מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת פקודי

הלכות פורים

הלכות פורים בקצרה הזמנים והערכים מותאמים לשנת תשע"ב. נכתב על ידי הרב יצחק קראוס, רב קהילת שירה חדשה בגבעת שמואל ומובא באישורו



תענית אסתר:
  1. נוהגים להתענות "תענית אסתר" ביום יג באדר. טעם התענית: בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים להלחם ולעמוד על נפשם, והתחננו על נפשם שיעזרם השם. לכן קבלו עליהם כל ישראל להתענות ביום י"ג באדר כדי להתחנן על נפשם שהקב"ה יצילם מאויבינו הקמים עלינו בכל דור. השנה נתפלל ונזעק שהקב"ה יצילנו מיד אויבינו בני בניו של המן הרשע מפרס המכינים כלי משחית להרגנו. 
  2. התענית מתחילה מעלות השחר ומסתיימת בצאת הכוכבים בשעה. בריאים ובריאות בגיל מצוות מחוייבים לצום, מעוברות ומניקות, חולים אפילו קלים, זקנים ותשושים ובעלי ברית (בשאלות מעשיות מי ממשתתפי הברית פטורים ועל השלמת התענית, יש להתייעץ עם רב) פטורים מהתענית.

מחצית השקל:
  1. כתב הרמ"א: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו היום ובאותו הזמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר" גם בני עדות המזרח נוהגים מנהג זה.
  2. נהגו לתת מחה"ש בתפילת מנחה של תענית אסתר, גם השנה שהתענית חלה ביום חמישי. מי שלא נתן יתן לפני קריאת המגילה.
  3. נשים וקטנים פטורים מעיקר הדין, אולם נהגו ישראל שגם הם יתנו מחצית השקל.
  4. כתב הרמ"א: "ויש ליתן ג' חצאי גדולים במדינות אלו במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו, ובמדינת אויסטרייך יתנו ג' חצאי ווינ"ר שנקראו גם כן מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה". מדבריו משמע שיש לתת מטבע הנוהגת באותה מדינה ונקראת "חצי" (לכאורה חצי ש"ח שלנו. ויש נוהגים לתת מטבע של חצי דולר העשוי מכסף). אולם יש הנוהגים ליתן את השווי של מחצית השקל המקורי שהיה בזמן התורה . 
קריאת המגילה:
  1. חייב כל אדם, איש ואשה, לשמוע קריאת מגילה ביום ובלילה. מגילה נקראת בליל פורים מצאת הכוכבים ועד עלות השחר, וביום הפורים מהנץ החמה עד שקיעתה.
  2. המגילה נקראת גם ביחידות (בברכות ומתוך מגילה כשרה), אולם עדיף לקראה בציבור גדול משום "ברוב עם הדרת מלך".
  3. כתב המחבר (אורח חיים סימן תרפט סעיף ו): "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה", והוסיף ה"משנה ברורה" (ס"ק יח): "ועכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע וכל ביאתם הוא רק להכות את המן ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל. ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לבית הכנסת".
  4. חייב אדם לשמוע מבעל הקורא כל מילה ומילה מהמגילה. אם לא שמע ויש בידו מגילה כשרה – ישלים, וימשיך לשמוע מבעל הקורא. גם אם אין בידו מגילת קלף, ובידו מגילה מודפסת – ישלים וימשיך לשמוע. כל זאת אם ההשלמה היא מילה או שתיים ולא יותר מכך.
  5. לפני קריאת המגילה בערב מברכים שלש ברכות: "על מקרא מגילה", "שעשה ניסים", "שהחיינו". יכוין בעל הקורא להוציא את השומעים י"ח, ויכוונו השומעים לצאת י"ח.
  6. לאחר קריאת המגילה מברכים ברכת "הרב את ריבנו". את הברכות שלפני הקריאה מברכים אפילו ביחיד, ואילו את הברכה שלאחריה - רק בציבור.
  7. לפני קריאת המגילה ביום מברכים "על מקרא מגילה" ו"שעשה ניסים", לגבי ברכת "שהחיינו" נחלקו הדעות: דעת הרמב"ם שאין לברך, וכן נוהגים הספרדים, ואילו דעת רבנו תם לברך, וכן נוהגים האשכנזים.
  8. בברכת "שהחיינו" של היום יש לכוון גם על שאר מצוות היום: משלוח מנות מתנות לאביונים וסעודת פורים.
  9. נשים הקוראות מגילת אסתר: הרמ"א (תרפט, ב) כותב: "ויש אומרים אם האשה קראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה", אולם פוסקים רבים (כולל "אשכנזים") אינם מחלקים, ולמעשה ברוב המקומות נהגו שאשה הקוראת, או שאיש קורא להוציאה ידי חובה - מברכים "על מקרא מגילה".
  10. גם כאשר קוראים את המגילה במעמד עשר נשים (וכמובן אף יותר) - מברכים לאחר הקריאה ברכת "הרב את ריבנו".
  11. אין לדבר בזמן קריאת המגילה, מתחילת הברכה הראשונה עד סוף ברכת "הרב את ריבנו". בזמן שהקורא מברך - אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו", אלא "אמן" בלבד.


מתנות לאביונים ומשלוח מנות
  1. חובה על כל איש ואשה לתת ביום הפורים עצמו, ולא לפני (אא"כ מינה שליח שיתן ביום עצמו) שתי מתנות לשני אביונים. מתנות לאביונים צריכים להמסר בו ביום, בכדי שישמחו בהם עניים. לכן ניתן לתת אוכל לאותו יום, וכן ניתן לתת כסף שינתן לעניים ביום פורים עצמו. מומלץ להעביר כסף ל"אילני חסד" שנותנים מתנות לאביונים בו ביום, ולעניים מוכחים. ניתן לתת גם לגמ"חים שונים בישוב ומחוץ לו, אבל עניי עירך קודמים.
  2. חובה על כל איש ואשה לשלוח לפחות שתי מנות (מנה = אוכל מוכן לאכילה מיידית) לאדם אחד. משלוח מנות מצוותו ביום פורים עצמו, ולא לפני. המשלוח חייב להמסר ביום פורים, ניתן לתת קודם לשליח בכדי שימסרנו בו ביום. מכיוון שהמקובל אצלנו הוא ששולחים "מנות משפחתיות", רצוי לכוון שמשלוח מנות אחד לפחות ישלח הבעל, ומשלוח מנות אחד תשלח האשה, וכן שאר בני הבית בגיל מצוות.
  3. אָבֵל (אפילו בימי השבעה, והוא הדין בשלושים או בתוך י"ב חדש על הוריו) חייב לשלוח מנות (וישלח את המינימום ההכרחי), אבל אין שולחים לו מנות (כמובן שאפשר לשלוח לבני משפחתו).
  4. כתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים." (הלכות מגילה פרק ב הלכה יז).


סעודת פורים:
  1. מצוה להרבות בסעודת פורים, ומצותה ביום י"ד ולא בליל י"ד. נהוג לעשותה בשעות אחר הצהריים לאחר תפילת מנחה.
  2. נחלקו הפוסקים אם חייבים לאכול פת בסעודה זו (כמו בשבת), ועדיף לקבוע סעודה על פת.
  3. "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ידוע מאמר הגמרא: "מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", נחלקו הפוסקים אם משמעות דברים אלו כפשוטם, כדעת המחבר, והרמ"א פסק: "ויש אומרים דאין צריך שישתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו". לדעת הרמב"ם ישתה יותר מהרגלו וישן, ומתוך שישן אין מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.


פורים שמח, יצחק קראוס

מחזורי שבעתות

ספרה של פרופ' שולמית אליצור, מחזורי שבעתות לסדרים ולפרשות, עוסק בקטעי פיוטים שהתגלו בגניזות שונות ועיקרם מחזורי שבעתות לפרשת השבוע.
לא מדובר בטעות כתיב, השבעתה היא פיוט של שבעה בתים, שנאמרה בתפילת חזרת השץ לפני כל סיום ברכה, בתפילות השבת בהן לא נאמרה קדושה בחזרת השץ. גם זו אינה טעות. בימינו אכן בכל תפילה בה יש חזרת השץ נאמרת גם קדושה, אולם מינהג ארץ ישראל הקדום היא לערוך חזרת השץ לכל תפילה, גם לתפילת ערבית, אך לומר קדושה רק במוספי השבתות (הסבר מפורט על מנהגי התפילה מופיע בספר)
פיוטים אחדים שפר מזלם, והם נהיו חלק מוחלט מהתפילה עד כי אנשים כלל לא יודעים שהם פיוט ולא חלק מהברכה, כזה הוא למשל הפיוט "אל אדון על כל המעשים" הנאמר בברכת יוצר אור בשבתות. זהו פיוט קדום ביותר, ייתכן עוד מתקופת התנאים (המאה ה-2 לספירה) ומחברו אינו ידוע. גם תפילת עלינו לשבח הינה פיוט המיוחסים לפי המסורת (אך לא לפי המחקר המדעי) עוד לימות משה רבנו ויהושע בן-נון (חלקו השני של עלינו לשבח המתחיל במילים "על כן נקווה..." מיוחס לפי המסורת לוידוי אותו אמר עכן שמעל בחרם יריחו בימי יהושע). לעומת זאת, פיוטים אחרים שלא שפר עליהם מזלם, נכחו בתהום הנשייה והתגלו בשנים האחרונות, חלקם בגניזת קהיר (וראו גם על הפיוט אדר נזלי ישע).

הספר אינו חדש אך יצא לפני כמה שנים במהדורה חוזרת בהוצאת מאגנס (מאז הוציאה פרופ' אליצור ספרים נוספים) והוא מרכז מספר מחזורי שבעתות לפרשות ולסדרים (בהתאם לסדרי הקריאה הקצרים יותר שהיו נוהגים בארץ ישראל).
הספר מענין מכמה תחומים שונים. לתחומים האקדמאים פירסום חומרים כאלו, שהופיעו בכתבי יד או התגלו בגניזות, רלוונטי וחשוב לחקר השירה, הפיוט, ההיסטוריה והלשון העברית. אבל לא רק האקדמיה נשכרת מספרים אלו. בימינו, בהם יש התעוררות מחודשת לכל נושא הפיוט (אם כי בעיקר לפיוטים חדשים יותר, ולא לפיוטי ארץ ישראל העתיקים מתקופת הגאונים במאות ה-6 וה-7), הספר יכול לשמש כל אדם הנהנה מפיוטים ואוהב להעשיר את שפתו.
אפשר להשתמש בכל בית מכל שבעתה לצורך ברכה, פתיחת דבר תורה ועוד. גם העושר הלשוני המובע בפיוטים אלו הוא רב, וכמקובל בפיוט, כל מילה מייצגת רעיון שלם, כך שהבנה מלאה של כל פיוט הינה משימה המצריכה ריכוז וזמן. מפתח מיוחד בסוף הספר עוסק בעניני הלשון והכינויים, ומי שחשקה נפשו לחבר פיוטים משלו יוכל לעשות בהם שימוש רב. בנוסף המבואות לספר דנים בהתפתחות הפיוטים והסוגה הספציפית של השבעתות בכלל והם מוסיפים ענין רב לספר
למרבה הצער, פיוטים רבים אבדו ונעלמו, ואחרים עוד מחכים בגניזות כלשהן. גם מהפיוטים שנמצאו חלקם חסרים ולפעמים מפיוט שלם נותרו שתי מילים בודדות.יש לקוות שחומרים נוספים יתגלו ויעשירו את עולם הפיוט הקדום.
מחזורי שבעתות לסדרים ולפרשות
מחזורי שבתות לסדרים ולפרשות
שולמית אליצור
הוצאת מאגנס בשיתוף האיגוד העולמי למדעי היהדות
תש"ס 2000 והדפס שניה תשסז 2007
320 עמודים

ביני ברויאר - אור פניך

לפני שנים רבות התארחתי בפסח אצל ארוסתי. האוכל היה מצוין, אולם בסיום הארוחה כאשר הוחל לשיר את ברכת המזון בלחן של מילקובסקי במקום בלחן המיוחד לפסח, הבנתי שיש דברים שרק יקים מבינים. ליהדות גרמניה לחנים שונים לכל חג ומועד, לחנים אלו מהווים סימן היכר ומשובצים לאורך החג כולו, בתפילות, בהלל, בקדיש ובשיר המעלות (בסוכות בהושענאות ובשבועות גם באקדמות). מכל מנגינות שלושת הרגלים אהובה עלי במיוחד המנגינה של סוכות.
הניגונים נשכחים מאחר וקהילות יוצאי גרמניה מתמעטות והבנים נטמעים בקהילות רגילות בהן נוסח התפילה הוא נוסח ספרד לאשכנזים והמנגינות הן תערובות של מנגינות רגילות וניגוני קרליבך ועוד מעט ניגונים חדשים, עשה ביני ברויאר מעשה והקליט שני דיסקים עם ניגוני יהדות גרמניה.
הדיסק הראשו הוקלט כב רלפני כשנה ועכשיו יצא הדיסק הנוסף הכולל ניגונים לשבתות, ימים נוראים ולמועדים.
שמחתי מאד לשמוע דיסקים אלו. חלק מהלחנים מוכרים מאד, חלקם בעיבוד שונה, את חלקם אני מנסה גם לשיר מפעם לפעם בקהילתי בהצלחה מסוימת (פעם הייתי שר לבד, כיום יש עוד כמה שמצטרפים) ובודאי שאני מנסה להנחילם לילדי (בעיקר דרך שירת הניגונים בשיר המעלות) וחלק מהניגונים לא מוכרים לי.
למי שמכיר את הניגונים בגירסת הקהילה שלו לפעמים העיבוד של ביני יהיה שונה מעט מהזכרון. רוב השירה מתבצעת בשבתות ובחגים ללא ליווי מוזיקלי כלשהו וייתכן כי שרית א-קפלה בלבד (ורצוי בחלל רב תהודה) הייתה מתאימה לניגונים אלו יותר (למרות הקשיים הטכניים הכרוכים בהקלטה כזו), בפרט לניגונים הרציניים הדורשים קול בריטון או אפילו בס עמוקים יותר.
בימינו, נגינות ופיוטים זוכים לעדנה מסוימת, אולם מסיבה לא ברורה לרוב אלו משויכים לעדות המזרח דווקא (שירת הבקשות ועוד). כמובן שאין כאן תחרות בין העדות, אולם חשוב להזכיר כי מקורות הפיוט קדומים מאד, חלקם עוד מימי התנאים והראשונים המתועדים מתקופת הגאונים. גם פיוטי אשכנז נאמרים בפחות ופחות קהילות (בארץ בוודאי, בחוץ לארץ עוד יש קהילות שאומרות), ובסידור הפופולרי רינת ישראל, פיוטים אלו (יוצרות, קרובות ועוד) כלל לא מופיעים.
הקלטות ניגונים כמו הדיסקים של ביני יכולים להוות צעד קטן, אך משמעותי בהחזרת העטרה ליושנה.
את הדיסקים ניתן להשיג ישירות מביני בטלפון 050-5715001

פרשת כי תשא לילדים

תקציר פרשת כי-תשא
פרשת כי תשא פותחת במצוות מחצית השקל. ה' מצווה על משה ליטול מטבע ששווייה מחצית השקל מכל בן ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו תשמש ליציקת אדני המשכן, המצווה נוהגת לדורות והשקלים משמשים לתחזוקת המשכן וקניית קורבנות הציבור.
ה' מצווה את משה בעשיית פריט קודש למשכן: כיור הרחצה. הכיור עשוי נחושת וניצב על כן (=רגל, בסיס) עשוי אף הוא נחושת. בכיור ייטלו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לטהרה, בגישתם לעבודת הקודש במשכן.
תהליך התקדשותם של המזבח וכל כליו וכן של אהרון ובניו הכוהנים, כולל משיחה בשמן מיוחד - 'שמן המשחה'. ה' מצווה על משה להכין שמן זה ומפרט את החומרי-הגלם השונים מן הצומח ואת מידתם.
ה' מזהיר כי אין למשוח זרים בשמן זה ואין לעשות כמתכונתו, לבד מההכנה לשם קדושת המשכן. העושים כן דינם בכרת.
פעמיים בכל יום מעלה הכהן קטורת על מזבח הזהב. ה' מצווה על משה להכין קטורת זו מאחד עשר סממנים. כל הסממנים האלו נשחקים היטב ומעורבים זה בזה. עשיית הקטורת מחוץ לצורכי ההקטרה במשכן, במתכונתה, אסורה אף היא באיסור חמור והעושה כמוה לצורך הרחה, דינו כרת.
ה' מצווה להעמיד בראש עושי המלאכה - מלאכת המשכן, כליו וכל נספחיו, את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. על ידו יעזור אהליאב בן אחיסמך משבט דן.
עתה, סמוך לציווי הקמת המשכן, מצווה ה' את משה על קדושת השבת ושמירתה מכל עשיית מלאכה. רוצה לומר, למרות חשיבות המשכן וקדושתו, אין לדחות מפניו את קדושת השבת. יום השביעי יהיה אם כן יום מנוחה גם ממלאכת הקמת המשכן.
הקב"ה מכנה את השבת "אות ביני וביניכם". השבת מסמלת את הזהות בין בורא שמים וארץ שכילה מלאכתו ושבת ביום השביעי לבין עם ישראל, העם הנבחר.
תם מעמד קבלת התורה על-ידי משה. הקב"ה נותן בידיו שני לוחות אבן מרובעות עליהם כתובים ב"אצבע אלוקים" עשרת הדברות.
בני ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום. אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין, שכן הימים נמנו כיממות שלימות: לילה ויום, לילה ויום. כך, ביום הארבעים לפי חישובם, החלו בני ישראל לחשוש לגורלו של משה ואף החלו לפקפק אם ישוב.
קבוצת הערב-רב, שנסתפחה לישראל ביציאת מצרים, , החלה  בהסתה. וכך נקהל העם על אהרון בדרישה ליצור חלופה אלילית למנהיגותו של משה. אהרון שחשש מהעתיד לקרות נוכח נחישותם של דורשי האלילות, ניסה להרוויח זמן בבקשו להשיג כמויות גדולות של זהב ליצירת עגל אלילי. אך העם הפרוע הפתיע אותו בזריזותו, וכך כבר למחרת בבוקר רקדו בני ישראל סביב עגל הזהב.
כך, שעות ספורות לפני רדתו המתוכננת של משה מהר סיני, פונה אליו ה' בדברים קשים: "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ה' עומד להוריד את משה מגדולתו בהאשימו אותו במעשי הערב-רב, אותם אנשים שמשה מדעתו סיפח אל עם ישראל ביציאת מצרים. ה' מאיים להשמיד את עם ישראל כולו ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו.
משה מתחנן לפני ה' ומנסה להניאו מכוונתו. הוא מסביר את חילול ה' הגדול שיהיה בהריגת העם שבחר ה' להוציאו מעבדות לחרות, ומזכיר גם את זכות האבות - אברהם, יצחק ויעקב. הקב"ה מתרצה וחוזר מכוונתו.
בתום ארבעים יום מאז עלה משה למרום, יורד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית. למרגלות ההר הוא פוגש את תלמידו הנאמן, יהושע בן-נון, הממתין לו שם מאז עלותו ההרה. בהתקרבו למחנה רואה משה את המתחולל סביב העגל. למרות שידע כי העם חטא העם, הראייה ובמיוחד המחולות, גומרים למשה להשליך את לוחות האבן מידיו כשהם מתנפצים על הקרקע.
משה נכנס למחנה ומשמיד את עגל הזהב (שורפו וטוחנו ומפזר את אפשרו בנחל) ומבקש מאהרון אחיו הסברים. אהרון מספר את אשר התרחש ועל כך שלא הייתה לו שום ברירה והוא היה בסכנת חיים. משה נעמד בשער המחנה ומכריז: "מי  לה' אלי!" מייד מתקבצים ובאים בני לוי ומשה ממנה אותם להרוג בכל אלו הנצמדים לעבודת האלילים.
למחרת, עולה שוב משה אל ה' ומבקש לסלוח לעם ישראל כדי שיקבלו לוחות שניים. משה מביע את הקשר המוחלט שלו לעם ישראל ומגלה מסירות בלתי מצויה: הוא מודיע לקב"ה כי אם אינו סולח לעם, הוא מבקש למחות את שמו מכל התורה (ולמרות שנענה בשלילה על ידי ה', בפרשת תצווה, הפרשה הקודמת שמו לא משה לא מופיע, אולם החלוקה לפרשות מאוחרות מאד ואין בדבר הוכחה אלא רק מעין רמז)
לאחר ארבעים יום ה' אומנם מתרצה ומצווה על משה (כמופיע בהמשך הכתובים) לפסול שני לוחות אבנים חדשים ועליהם לחרוט את עשרת הדברות.
גם משה אינו יכול לשכון יותר בתוך מחנה ישראל. וכך אפילו בשלב מאוחר יותר, לאחר יום הכיפורים אז אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" ומשה יורד עם הלוחות החדשים מן ההר, הוא קובע את אוהלו מחוץ למחנה ישראל. בני ישראל עוקבים בהערצה ובהשתוממות אחר משה העושה את דרכו לאוהלו, פניו קורנים באור אלוקי ועמוד הענן חונה פתח אוהלו כאות להתגלות השכינה.
לאחר ארבעים יום של תפילות ובקשת סליחות משה עולה שוב למרום והפעם בידיו שני לוחות אבנים שחצב בעצמו. ה' מתרצה למשה ומבטיח שוב שייכנסו לארץ ויגרשו את כל יושביה. הוא גם מלמד את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים, שימשו את בני ישראל ואכן בחטא המרלגים נראה שמשה משתמש במידות אלו בדיוק.
טרם ירידת משה מן ההר והלוחות החדשים בידיו, ה' שב ומזהירו על איסור הליכה בדרכי גויי הארץ ועבודתם האלילית. הוא גם חוזר ומזכיר על מצוות שונות המחייבות את העם: חג הפסח, הקרבת בכורות בעלי חיים, קדושת השבת, חג השבועות, עליה לרגל בשלושת הרגלים, ומצוות הביכורים.
משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרון וכל העם יראים לקרב אליו. מסתבר כי עור פניו קרן מקדושת ה'. משה מקרבם ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסווה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה מסיר משה את המסווה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסווה בתום ההתגלות והעברתה לעם.


דבר תורה קצר לפרשת כי תשא
בפרשת כי תשא עולה השאלה הקשה איך בני ישראל, שרק לפני זמן מועט יצאו ממצרים, ראו ניסים גדולים במכות מצרים, בקריעת ים סוף, בהורדת המן ששימש להם מזון במשך יום ביומו עושים טעות כה חמורה ועובדים לעגל. לשאלה תשובות רבות ובאמת קשה מאד להבין אותה. בפרשה אפשר למצוא כמה הסברים שיתנו תשובה, חלקית, לשאלה.
קודם כל משה לא אמר בשום מקום לכמה זמן הוא עולה להר סיני. תקופה של ארבעים יום היא אכן תקופה ארוכה לחכות. תחשבו היום, כאשר מישהו פתאום נעלם אפילו לכמה שועת, כמה מודאגים אנחנו. נכון שבימי קדם אנשים היו מודאגים פחות, כי ממילא לא היו אמצעי תקשורות והיה ידוע שאנשים באים והולכים, אבל אם נזכור שמשה כבר עלה וירד מהר סיני מספר פעמים ובכל פעם זה לקח כמה שעות בודדות, ההמתנה של ארבעים יום היא אכן המתנה ארוכה מאד.
בנוסף, יש לשים לב כי המילה בני ישראל לא מופיעה בפרשה, אלא רק הביטוי "העם". מפרשים אומרים שייתכן כי זה רומז שהחטא עצמו הובל על ידי אותו "ערב-רב" שעלה ממצרים. גם ה' כאשר הוא אומר למשה לרדת מן ההר אומר במילים האלו "לך רד כי שיחת עמך..." כלומר העם של משה (שמשה העלה אותם ממצרים) ולא העם של ה'! ואילו משה עונה לה' (בצורה מנומסת): "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים", כלומר משה "מזכיר" לה' שגם אותו ערב רב כבר נהיה חלק מהעם, עם ה', ואכן ה' מקבל את הטיעון לפי הפסוק בהמשך: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
עוד משהו שאפשר ללמוד הוא שאהרון שעשה את העגל, ניסה "למשוך זמן" ולקוות שמשה יגיע. קודם כל אהרון ביקש שיביאו את תכשיטי הזהב של הנשים והבנות. אהרון ידע שהנשים לא ימהרו למסור את תכשיטיהן, ובודאי לא למטרת שטות של עשיית עגל (וזהו שבח גדול לנשים, שאת הזהב שלהן הן לא היו מוכנות למסור לעגל אולם כאשר היה צריך לנדב זהב למשכן, הנשים מיהרו לתרום). תכסיס זה לא מצליח כי הגברים מביאים לאהרון את התכשיטים שלהם (באותה תקופה, גם גברים לבשו תכשיטים רבים). אהרון שעשוה את העגל מנסה לדחות הכל למחר ועוד מדגיש שהכל יהיה חג לה', אולם חלק קטן מהעם, קם בבוקר עוד לפני אהרון, ולמעשה השתלט על העגל והפך אותו למוקד של עבודה זרה ממש. מיעוט זה של אנשים לא יכול להצביע על כלל העם, אולם גם על יתר העם הייתה אחריות בכך שלא עמדו ותמכו באהרון.

לדף הראשי של פרשת כי תשא
חידות לפרשת כי תשא
תפזורת לפרשת כי תשא

חטא העגל
חטא העגל - ניקולא פוסן 1633 הגלריה הלאומית, לונדון

תפזורת לפרשת כי תשא

בתפזורת הבאה מסתתרות 14 מילים וביטויים הקשורים לפרשת כי תשא. אפשר לחפש ישירות בתפזרות, או להיעזר בשאלות המנחות או להשתמש ברשימת המילים המופיעה במהופך בתחתית הדף.


לדף הראשי של פרשת כי תשא
חידות נוספות לפרשת כי תשא
פרשת כי תשא לילדים בהצלחה

תפזורת לפרשת כי תשא
תפזורת לפרשת כי תשא