אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

התורה והטבע בכתבי הרמבם - אליעזר חדד

בספרו התורה והטבע בכתבי הרמב"ם, מנתח  ד"ר אליעזר חדד, את ההקבלות שעושה הרמב"ם בין הטבע לבין התורה כפי שהן באותו לידי ביטוי בספרו הגדול מורה נבוכים. הביטוי "טבע" במונח זה מציין בעיקר את המדע הביולוגי של אותה תקופה ובפרט את דרך התנהגות בעלי החיים, ואינו מציין את כלל המדעים (והסיבות לכך מובהרות בהמשך הספר). הרמב"ם מונה 4 הקבלות והן:
  • תכליתיות - להתנהגות בעלי החיים יש תכלית מסוימת ואין הם עושים פעילות לריק (וכך גם המצוות מיועדות לתכלית כלשהי)
  • תחכום - ככל שיצור מפותח יותר כך רמת התחכום שלו עולה (ולכן יש הדרגתיות גם במצוות)
  • כלליות - הרמב"ם מכיר ביוצאים מן הכלל, אולם עיקר חוקי הטבע (והתורה) מכוונים אל הרוב.
  • חכמה - הטבע והתורה מתנהגים בחכמה והאדם מפענח רק חלקים ממנה
הקבלות אלו, מופיעות בחלקו האחרון של מורה נבוכים, החלק העסק בטעמי המצוות, וכוונת המחבר היא להראות שהרמב"ם בתפיסתו רואה שהנהגת בעלי החיים בטבע היא ההנחייה למצוות התורה שנועדו להנהגת האדם בעולם (וזאת על מנת לנצל את כח השכל והבינה של האדם, שאינו קיים, או קיים בדרגות נמוכות בהרבה, אצל בעלי החיים) ולהבדילו משאר בעלי החיים. ידועה האימרה כי "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", אולם הרמב"ם דווקא מציע מעין כיוון הפוך "הקב"ה הסתכל בטבע, ונתן לפיו את התורה". זוהי תפיסה פילוסופית עתיקה המכונה "חוק הטבע" והאומרת כי חוקי המדינה צריכים להיות דומים לחוקי הטבע, והמבוא לספר עוסק ברקע הפילוסופי הקדום של טענה זו.
בשלושה פרקים ארוכים (ולעיתים גם קשים לקריאה), המחבר מפרש את ההקבלות (ובמיוחד את שלושת הראשונות). בפרק הסיום, המחבר מקביל בין הספר הפילוסופי "מורה נבוכים" לבין ספר ההלכה "משנה תורה" ומראה שגם שם סדר המצוות מכוון לפי אותן שלוש הקבלות, ולמעשה הרמב"ם מסדר את המצוות בהתאם להקבלת התורה לטבע (כמובן ניתן לחלוק על נקודה זו, אולם הטיעונים מעניינים ומוצגים היטב).
רעיונותיו של הרמב"ם מעניינים גם מהבחינה המדעית, תכלית הטבע, אותה מציג הרמב"ם מורכבת למעשה משני חלקים. החלק המיידי, תכלית הקיום, והאמצעים לספקה הם מערכות בעלי החיים העוסקות בקיום (איברי האכילה והעיכול, ושאר אברי הגוף כדוגמת ידים ורגליים כמסייעים להם) והתכלית הרחוקה, תכלית ההמשכיות, הרבייה של אותו מין. בהשלכה לעולם האדם, הרי שגופו הוא האחראי לקיום הפיזי, ואילו הנהגת התורה, נועדה לאפשר את קיומו הנצחי, לא במימד של רבייה, אלא במימד הרוחני.
בפרק על הערמה מוצגות המצוות כעוזרות לאדם להגיע לתכלית. הדוגמה הטובה היא מענייני הקורבנות, שלפי שיטת הרמב"ם מטרתם היא להיות ניגוד לדרך עבודת האלילים ולכוון לעבודת ה' אמיתית (עבודה שאינה גשמית), אולם מציאות כזו לפני 3000 שנה הייתה בלתי אפשרית ולכן ניתנו דיני הקורבנות (ניתוח רחב של נושא זה מופיע גם בפרק על טעמי המצוות)
בפרק השלישי מועלית הטענה שגם הטבע וגם התורה רואים את הרוב כחשוב יותר מאשר פרט יחידני. אירועי טבע הם כלליים ומשפיעים על כל המינים למרות שלחלקם ולפרטים מסוימים הם יהיו מזיקים. גם מצוות התורה המעשיות מחייבות את כל בני האדם באופן זהה כאשר אין לפרוץ אותם לטובת יחידים (אין אפשרות של תורה בהתאמה אישית).
באחרית הדבר, מציג המחבר דיון מרתק בשאלה מה אנו צריכים לעשות עם מפעלו של הרמב"ם בימינו כאשר המדע השתנה כליל. אמנם הטבע נראה לנו תכליתי, אולם המדע המודרני הוציא את התכליתיות כלל מחוקי הטבע (ואפשר גם להגיד שהוציאה מחוץ לחוק) ומה המשמעות כיום להגיד שהתורה נוצרה מתוך הטבע?
המחבר דוחה את השיטה המפרידה לחלוטין בין השניים וגם דוחה את האפשרות שאכן התורה מייצגת את הטבע אולם את זה הידוע לנו כיום (מהסיבה שהתורה ניתנה לאנשים לפני 3000 שנה והיא הייתה צריכה להגיד משהו להם, וכן מתוך ההנחה שאם נהיה פה עוד 3000 שנה, התורה תצטרך גם להגיד משהו רלוונטי אז, שוב התורה אינה יכולה להיות בנויה בהתאמה אישית לפי חוקי הטבע הנוהגים באותו זמן).
הרמב"ם הכיר במגבלותיו של המדע בין זמנו ודבר זה ניכר היטב בכתביו (למשל בפרק ו' בחלק ב')
"מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם חכמי ישֹראל שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העֻבָּר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו, וחושב שזאת גדוּלה ויכולת מצד האלוה, וחוכמה מלפניו יתעלה, אף-על-פי שהוא מאמין שמלאך הוא גוף מאש שׂורפת אשר מידתו כמידת שליש העולם כולו, ויחשוב כל זאת אפשרי לגבי האל. אבל כאשר ייאמר לו שהאל שׂם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשׂה השׂכל הפועל והוא המלאך והוא שֹרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד - יירתע מכך כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו, הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר, אשר אינם מושׂגים בחוש."
ובפרט בתחומי האסטרונומיה בפרק כ"ד בחלק ב אותו מסיים הרמב"ם:
"זאת היא האמת. כי אנו מנועים מן הנתונים הדרושים להסקת מסקנות לגבי השמים. (השמים) רחוקים מאתנו ורמים מבחינת המקום ומבחינת המעלה. המסקנה הכוללת המוסקת לגבי השמים היא שהם מורים לנו על מי שמניע אותם. הם דבר אשר שׂכלם של בני-האדם אינו מגיע לדעת אותו. ולהוגיע את המחשבות במה שאין הן מגיעות להשׂיג ואין להן הכלי להגיע אליו - הרי זה פגם שאדם נולד עמו או מין שיגעון. נעצור אפוא במקום שאליו היכולת מגיעה, ונשאיר את מה שאין להשׂיגו בהיגיון למי שבא אליו השפע האלוהי הגדול, כך שראוי להגיד על אודותיו פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב, 8).
זה כל מה שידוע לי בשאלה זאת. ייתכן שלזולתי יש הוכחה מופתית שבעזרתה מוסברת לו אמיתת מה שקשה לי. העדפתי המופלגת את האמת (מתבטאת בכך) שבמפורש הודעתי על מבוכתי בעניינים אלה ושלא שמעתי ולא ידעתי הוכחה מופתית לדבר מהם. "
הרמב"ם מציג דעות רבות ואת הבעיות שיש בהן (בעיות שבסופו של דבר גרמו לקופרניקוס להציג תיאוריה חליפית), אך השיטה עצמה פחות מעניינת אותו כל עוד תוצאות החיזוי שלה טובות (באופן מפתיע גם הקדמת ההתנצלות ל"על אודות הסיבובים" של קופרניקוס, שנכתבה ללא ידיעתו של קופרניקוס על ידי אוסניידר המוציא לאור, כוללת התנצלות שאין בשיטה זו לומר שום דבר על המציאות, אלא רק לספק שיטה לחיזוי מיקום השמים).

בכל אופן ברור לנו שהרמב"ם הכיר את מגבלות המדע, הכיר את השינויים הרבים שחלו במדע במהלך הדורות ובודאי ידע ששינויים רבים עוד יהיו, ועל כן, כבר הרמב"ם עצמו לא מבסס את שיטתו ואת ההקבלות על חוקי הטבע הידועים אז, אלא בעיקר על הטבע הנראה לעין, התנהגות בעלי החיים נצפתה ונראתה זהה, ועל הפסיכולוגיה האנושית, שללא קשר לשאלה אם חוקי הטבע תכליתיים או לא, האדם כיצור חושב הוא תכליתי (גם אם תכליתו היא להוכיח כי הטבע אינו תכליתי).  המחבר מעלה השערה נועזת, שלו הרמב"ם היה חי בימינו, היה כנראה מקבל את עקרונות המדע המודרני ומכיר בהם כמהווים תיאור טוב של המציאות ואם הכרת המציאות אינה זקוקה לתכליתיות, אפשר לוותר על חלקים ממנה (לפחות ברמות המיקרו של הפיזיקה והביולוגיה), ואולם הנהגת בני האדם, הצריכה תכליתיות עליה לשאוב תכליתיות זו מהטבע הנראה לנו. הרמב"ם גם לא שולל שינויים בתורה עצמה ומתאר שינויים שחלו במהלך הדורות ואת כללי השינויים (ג' מא)
"מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת."
זוהי אמירה חשובה. התורה היא שלמה ונצחית והיא כוללת בתוכה את ההנחיות מתי ובאיזה אופן ועל ידי מי מותר לשנות אותה (מאחר וההנחיות הן בתוך התורה, אין הן פוגעות בשלמותה, וגם השינויים שמתקבלים בדרך הראויה, הופכים להיות חלק אינטגרלי מהתורה, לא תוספת ולא גריעה". אבל מתן האפשרות לכל איש לעשות שינויים אלו כרצונו, זוהי תוספת וגריעה ואין להם חלק בתורה, לא פלא שהקטע המצוטט מופיע בחלק ממשנה תורה, המצדיק את עושנו החמור של זקן ממרה. בנספח לספרו ממשיך המחבר ומנסה לפתור סתירות אלו בין האפשרות לשינויים בתורה לבין שלמותה ונצחיותה.

מורה נבוכים הינו ספר מסובך וקשה (והכולל גם סתירות מכוונות בין חלקיו השונים) וגם ספרו של ד"ר אליעזר חדד, אינו קל לקריאה,  אך מציג עמדה מקורית לפיה התורה באה בעקבות הטבע (ולכן גם משתנה, בהשתנות הטבע, בעיקר בסייגים ובחומרות, אך גם בביטול תקנות כדוגמת דין עגלה ערופה שבטל כשרבו ברוצחים, ודיני סוטה שבטלו כשרבו המנאפים), והנהגת התורה מתאימה להנהגת הטבע המשתנה. השאלה המרתקת עולה מתוך אחרית הדבר (למרות שהיא מוצגת שם רק ברמז). לו היה חי הרמב"ם היום וכותב את שני ספריו הגדולים מחדש. האם היה מורה נבוכים נראה אחרת? האם ספר משנה תורה היה נראה אחרת (נציין שספר משנה תורה, בניגוד לשולחן ערוך, מכיל גם דינים שאינם מעשיים לימינו)? לי אישית נראה שלא, בחיבורו ההלכתי הרמב"ם היה מציג את כל הדינים שניתינו למשה ואת התפתחותם עד ימינו (או עד הנקודה בה הם חדלו להיות מעשיים). זוהי הרי שלמות התורה, והרמב"ם לא היה מוותר כלל על חלקים אלו, אולם במורה נבוכים, ייתכן והרמב"ם היה מתייחס לדינים אלו בתור כאלו שתכליתם בעבר ברורה, בהווה אין להם מעשיות ובעתיד יכולים לחזור בצורה אחרת לחלוטין.
התורה והטבע בכתבי הרמבם אליעזר חדד
התורה והטבע בכתבי הרמב"ם אליעזר חדד

התורה והטבע בכתבי הרמב"ם
אליעזר חדד
מחקר ועיון - יהדות
הוצאת ספרים מאגנס - האוניברסיטה העברית
תשע"א 2011
409 עמודים (כולל מבוא, אחרית דבר נספחים מקורות ומפתחות)
לקריאת המבוא ותוכן העניינים

הציטוטים ממורה נבוכים לקוחים מהעותק האלקטרוני של מהודרת ותרגום שוורץ, אוניברסיטת תל אביב

עיר מקלט והכהן הגדול

פרשת מסעי עוסקת בציווי להקים ערי מקלט. לערים אלו יכול לנוס רוצח בשגגה, ולגואל הדם אין רשות לפגוע בו כאשר הוא בתוך העיר. לרוצח (והתורה מכנה אותו כך אפילו שהמעשה היה לא במזיד, לא בכוונה או בימינו ברשלנות וללא כוונה פלילית) אסור לצאת מתחומי העיר וכשהוא מחוץ לה לגואל הדם מותר להורגו (בלי להיחשב לרוצח בעצמו). הרוצח יכול לעזוב את עיר המקלט רק במות הכהן הגדול. המאמר יעסוק בקשר בין הכהן הגדול לעיר המקלט וישאיר את שאר עניני עיר המקלט וגם את השאלה האם גאולת דם היא ציווי או היתר, למאמרים אחרים.
ענין מות הכהן הגדול מופיע בפרשייה (פרק ל"ה) שלוש פעמים:

פסוק כה: "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ"

פסוק כח: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ"

פסוק לב: "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן"

על הקשר אומר רש"י:
עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול.
דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו
שני ההסברים שונים באופן מהותי. לפי ההסבר הראשון, הרוצח מורחק מהחברה ואינו רשאי להיות בא. הוא נשאר בעיר מקלטו, שהופכת להיות כלאו. הרוצח הוא כולו ניגוד לכוהן הגדול ולכן אסור לו לצאת (ולעלות לירושלים לרגל והוא גם מבטל קורבן הפסח) מפני שלחברה לא נח לראות אותו. במובן זה עיר המקלט היא בית הכלא של ימינו.
ההסבר השני שונה מהותית. לכוהן הגדול אחריות רוחנית על רוחו. משרתו הרמה של הכהן כוללת בתוכה חובות רבות מלבד הזכויות, ואכן, היום הכיפורים הכהנים סיכנו נפשם בבואם לכפר על בני ישראל וחלקם (ובמיוחד הכהנים שהיו מינויים פוליטיים) נפטרו בעיצומו של היום הקודש.
גם בפרשת עגלה ערופה (פרשת כי תצא בספר דברים) אנו מוצאים כי "זקני העיר" הסמוכה למקום הימצאות גופת החלל נדרשים לעשות טקס ולומר בפה מלא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אמנם מהכהן הגדול, אנו לא נדרוש טקס פעיל, אולם לכהן יש אחריות על כל עם ישראל. המשנה במסכת מכות (פרק ב' משנה ו) אומרת שהכהן הגדול צריך לחשוש לחייו במצב זה: "...לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ...." האמהות של הכהנים הגדולים היו דואגות לרוצחים ומספקות להן מחיה וכסות (שכן מן הסתם היה קשה להם להתפרנס בעיר המקלט) מחשש שמא יתפללו שימות הכהן טרם עיתו והם יוכלו לחזור לביתם. המשנה מייחסת ערך רב גם לתפילתם של הרוצחים בשגגה. ייתכן כי חלקם אשמתם קטנה (וחשבונות שמים יסובבו כך שיצאו כעבור זמן קצר ותפילתם תועיל לכך), ייתכן כי אמהות הכהנים אכן יודעות כי ביום הכיפורים, הכהן הגדול נשפט על מעשיו, ותפילות הרוצחים בשגגה יכולות לקטרג על הכהן הגדול ברגע קריטי זה. בכל מקרה, הכהן הגדול, שפשע באחריותו להתפלל על עם ישראל (או שלא כיוון היטב בתפילתו), צריך עכשיו לחשוש מתפילותיהם של אחרים.
שימו לב ללשונו של רש"י: "שלא תארע תקלה זו לישראל". הרצח בשגגה הוא תקלה, משהו שלא צריך לקרות, לא לקורבן כמובן, אך גם לא לרוצח. בדיני מעקה מצווה התורה לשים מעקה לגג (דברים כ"ב ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". על הלשון יפל הנופל אומרים המפרשים כי זהו אדם שנגזר דינו ליפול (וכנראה יש לו חיוב מיתה בידי שמים על משהו שהוא עשה לא בסדר), אולם עדיין עליך אחריות מרובה עם עונש זה יקרה כתוצאה מרשלנות שלך ואתה תהפוך בכך לרוצח (במובן ההגדרתי גם אם לא הפלילי) וכלשון חכמים "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". אם תקלה אירעה בגללך, כנראה גם לך יש בה אשמה סמויה כלשהי. לקח זה נכון גם לימינו ולמעשים פזיזים אותם אנו עושים ומסכנים אחרים (תחום תאונות הדרכים, משחקי נשק בצבא, נסיעה בטרמפים, ומשובות נעורים שמסתיימות בכי רע ועוד).  אם למשל בכל פעם שאנו נוהגים ומסירים את תשומת ליבנו מהנהיגה, או אם בכל נסיעה קצרה בו אנו מסיעים את הילדים לא חגורים, או בכל מקרה אחר בו אנו עושים משהו שעלול להיות מסוכן, לעצמנו או לאחרים, נחשוב על עצמנו כעל "רוצחים" בפוטנציה וננסה להתנהג אחרות, נקווה להורדה משמעותית במספר האסונות.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת מסעי

חידון פרשת מסעי

לדף הראשי של פרשת מסעי

החידון לפרשת מסעי מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מסעי. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

בהצלחה
חידות לפרשת מסעי
חידות לפרשת מסעי


חידות ושאלות באדיבות עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"
1."אלה מסעי בני ישראל" א. כמה מסעות היו? ב. מהו הרמז לכך?
2.מהם שמות התחנות במסע א. הראשון ב. האחרון ?
3.מדוע מפורטים בתורה כל המסעות? ציין 3 טעמים.
4.א. באיזה גיל נפטר אהרון? ב. באיזה תאריך הוא נפטר?
5."ואם לא תורישו את יושבי הארץ...והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". מה פירוש המילים:שיכים וצנינים?
6.כמה ערים ניתנו ללויים, וכמה מתוכן היו ערי מקלט?
7. "וישמע מלך ערד"- מה שמע?
8. "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'". ציין עוד 2 מקומות בתורה,בהם כתוב הביטוי:נחנו.
9. מה משותף לערים: עטרות,דיבון וחשבון?
10. מהיכן למדים שראוי להשיא את הבנות על-פי גילן?



חידון לפרשת מטות

לדף הראשי של פרשת מטות

החידון לפרשת מטות מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מטות. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות (יפורסם לאחר השבת) אולם מומלץ לנסות היטב לבד.


חידות לפרשת מטות
חידות לפרשת מטות


חידות ושאלות באדיבות מר עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"

1. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". איזו מידה כנגד מידה יש בעונש זה? (רש"י)
2. על מה נאמר בפרשתינו: "זאת חוקת התורה"?
3. איזו הלכה נלמדת מהפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"?
4. כיצד נקראים התכשיטים באיברים הבאים: א. יד ב. רגל ג. אף ?
5.מי אמר למי: "והייתם נקיים מה' ומישראל"?

תפזורת לפרשת מטות
בהצלחה

תפזורת לפרשת מטות

בתפזורת הבאה לפרשת מטות, מופיעות 15 מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתרון. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (ואם צריך להיעזר במקורות המופיעים - מתאים לילדים היודעים לקרוא), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה


עוד חידות לפרשת מטות
מאמרים ודברי תורה לפרשת מטות

תפזורת לפרשת מטות
תפזורת לפרשת מטות

בני גד ובני ראובן

בפרשת מטות, מופיע משא ומתן מענין בין בני גד ובני ראובן לבין משה רבנו. מאמרנו יעסוק במשא ומתן זה כפי שהוא בא לידי ביטוי במקורות השונים בתנ"ך.

תחילת הסיפור בפרק ל"ב:
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". 
שני שבטים אלו התברכו במקנה רב. אין אנו יודעים למה דווקא שני שבטים אלו, אולם שבטי גד וראובן חלקו מחנה אחד (ביחד עם שבט שמעון) ונראה שזוהי הסיבה שהם הולכים ביחד. כמו כן גד וראובן הינם בכורים שנדחו מהבכורה. ראובן הוא בכור יעקב אך נדחה מפני יהודה וגד הוא בכור לאמו, אך לא קיבל מחנה משלו. במצב ענינים זה, נראה שזוהי גם סיבה לגרום לשני שבטים אלו להישאר בצד השני של הירדן. שבט שמעון אינו מצטרף לתוכנית זו, לאחר המכה הגדולה שספג השבט, הוא לא מחפש לעצמו יותר צרות ובסופו של דבר שבט שמעון חוסה בצילו של שבט יהודה.
התורה מתארת את כמות המקנה בתואר כפול. עצום מאד. המילה עצום אינה שכיחה בתנ"ך ומופיעה כ-15 פעמים. בפעם הראשונה נעשה שימוש במילה בדברי ה' על אברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." אולם אנו זוכרים את המילה עצום מפרשת בלק בה הוא מתאר את העם כשור הלוחך את השדה ומשתמש גם במילה עצום. ייתכן וחששו של בלק הגשים את עצמו, שני שבטים מישראל, נשארים בעבר הירדן המזרחי, ואלו הם שבטים בעלי מקנה רב הלוחכים את עשב השדה. אם נזכור שמחנה ראובן שכן בצד דרום, הרי שהם היו הקרובים ביותר לבלק ולכן הוא ראה את כמויות המקנה הגדולות שלהם. שני שבטים אלו רואים את האיזור כמתאים להם ומציינים שני מקומות. את יעזר שכבר נכבשה (סוף פרשת חוקת) ואת הגלעד הצפונית יותר..
בני גד ובני ראובן (והכתוב מקדים את בני גד מכאן והלאה, כנראה מפני שיוזמת הרעיון הייתה שלהם, או מפני שהיו חזקים יותר במלחמה ולא יראו לשבת מבודדים כנאמר ברש"י) באים למשה ומוסרים לו מעין דו"ח.
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָֹה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"
בני גד ובני ראובן מצפים לתגובה שתגיע ממשה, שימסור מרצונו את הארץ להם (הרמזים די ברורים), אולם בצד השני יש שתיקה ולכן בני גד ובני ראובן נאלצים להגיד את בקשתם במפורש:
"וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן"
עכשיו משה עונה, תגובה ארוכה המתחלקת לכמה חלקים:
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה (תְנִואוּן) [תְנִיאוּן] אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר-אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אם -יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה"
משה רבנו כבר קיבל כמה בקשות מוזרות. האנשים הטמאים שביקשו אפשרות להקריב את קורבן הפסח (פרשת בהעלותך) ובנות צלפחד שביקשו את נחלת אביהן (פרשתך פינחס) ובשני מקרים אלו הבקשה נאמרה בלשון "למה יגרע" במקרים אלו, משה מבקש מה' הכרעה, אולם כאן משה לא פונה לה' וגם לא עונה לבקשה אלא פותח בדברי נזיפה חמורים ביותר, המראים שמשה לא מאמין בכנות בקשותיהם. "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" זו שאלה רטורית, ומשמעותה היא שמשה לא מבין איך הם יכולים לשבת בנחלתם בעוד שאר בני ישראל נלחמים. לאחר מכן משה משווה אותם למרגלים ואומר להם שצעדם יכול לגרום לכל בני ישראל לא לעבור את הירדן.
בני גד ובני ראובן נאלצים לענות ולנסות להוכיח את תמימות כוונותיהם:
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"
הפנייה כבר נהיית יותר אינטימית. ייתכן ומשה עזב את המקום בכעס, אולם בני גד ובני ראובן ניגשים אל משה ונראה כי כעת הם מדברים רק איתו ולא עם אלעזר ונשיאי העדה. אולם משפטם הראשון מראה שהם נחושים בתוכנית. נבנה לנו כאן גדרות וערים, ורק אחר כך הם עונים לחששו של משה. הם מציעים לעבור חלוצים (ובכך גם להילחם עם בני ישראל וגם להראות שם לא פוחדים), הם מסיימים את דבריהם בכך שהחלטתם התקבלה ואין להם שום כוונה לעבור את הירדן. במצב זה, משה צריך להיות זהיר מאד על מנת שלא לגרום לפיצוץ. למשה צורמים שני דברים. בני גד ובני ראובן מחשיבים את רכושם יותר ממשפחתם, וגם שבדבריהם שם ה' כלל אינו נזכר. תגובתו עונה על שני חוסרים אלו.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"
משה מדגיש קודם כל את היציאה למלחמה ואת השותפות עם בני ישראל, על כל צעד מוסיף משה את הביטוי לפני ה'. ורק בסוף דבריו הוא מקבל את הצעתם ומאשר להם את בנין הערים לנשים ולטף והגדרות לצאן (בסדר הנכון)
לכאורה היה הסיפור יכול להסתיים כאן, אולם בני גד ובני ראובן חוזרים לאשרר את הדברים:
"וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"
שימו לב לשימוש בצורת היחיד ויאמר. הפעם הם מקדימים את הטף והנשים למקנה וגם מוסיפים את הביטוי לפני ה' לדבריהם. פעמיים בדבריהם הם מדגישים שיעשו ככל שמשה מצווה אותם ונראה כי הם מתאמצים מאד להפיס אותו. משה חוזר שוב על הדברים והפעם בתוקף משפטי ומחייב (ומכאן המקור לדיני תנאי שהינו כתנאי בני גד ובני ראובן)
"וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"
 לפי משה אם בני גד ובני ראובן יקימו את התנאי הרי שהם רשאים להתנחל בארץ הגלעד, אולם אם לא הם ינחלו בתוך ארץ ישראל. מכאן ברור למה גם יהושע שותף לתנאי. כל עוד דובר להישאר מחוץ לארץ ישראל, לא היה ליהושע תפקיד (מאחר ותפקידו הוא להכניס את העם לארץ ישראל), אולם כאשר יש אפשרות ששבטים אלו ינחלו בארץ ישראל, יהושע נקרא לשמש כעד.
מול אלעזר ויהושע, בני גד ובני ראובן מאשרים את התנאים
"וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"
אך הפעם מוסיפים שמבחינתם ציווי משה הוא כמו דבר ה'. רק לאחר זאת משה נותן להם את השטח, וכבונוס מצרף להם את שבט מנשה. שבט מנשה גדל מאד במספרו, ומשה בוחר בו להיות שבט מתווך, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי והוא ישמור על הקשר בין השבטים. בסוף הפרק מתוארות הערים שבנו, וגם את כיבוש ארץ הגלעד שטרם נכבשה קודם.

נעיר מספר הערות ממקורות אחרים בתנ"ך הקשורים לנושא זה:
בפרשת מסעי, מופיעים שמות של נשיאי השבטים. שמותיהם של נשיא גד ונשיא ראובן לא מופיעים, ויש בזה להראות לנו שהתורה לא מרוצה ממעשיהם. בפרשת דברים מופיע תיאור שונה של הענין ועל ההבדלים בתיאור זה עמדנו בסוף מאמרנו לפרשת דברים. בברכות משה בוזאת הברכה, דווקא נראה לנו שמשה מאשר את המעשה. את ראובן הוא מברך בברכה קצרה: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", ברכה הנחוצה למי שהולך להיות חלוץ במלחמה, אולם בברכתו לגד (בעל הנטיות הצבאיות עוד מברכת יעקב, גד גדוד יגודנו), הוא אומר בפירוש "ברוך מרחיב גד..." והכוונה שברוך שנחלתו של גד הורחבה, "כי שם חלקת מחוקק ספון", ואולי מתייחס לכך שקברו של משה עצמו נמצא בנחלת גד, ומבחינה מסוימת הוא נקבר בשטח ישראלי.
קיום התנאי מופיע בתחילת ספר יהושע (ד' יב) : "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה" ומימושו בסוף הספר (פרק כ"ב):
"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ- וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם"
יהושע מעיד כי התנאי קוים במלואו ומאשר להם לחזור לנחלתם. יהושע מוסיף להם אזהרות מרובות מאחר וידע כי יהיה להם קושי לשמור על זהותם היהודית בעבר הירדן. כחלק מהנסיון לשמור על זהותם, בני גד ובני ראובן בונים מזבח, ומעלים בכך את חרון שאר העם החושב שהמזבח הוא לעבודה זרה. פינחס בן אלעזר מתערב (ונראה כי בניית המזבח מתרחשת לאחר מות יהושע ואלעזר) ואף מציע להם לחזור ולנחול בארץ ישראל. לאחר שהוא משוכנע כי המזבח הוא לה', מסתיים העניין.

שבט ראובן מוזכר לגנאי בשירת דבורה על שלא עזר לשבטי זבולון ונפתלי (יש קושי מסוים באזכרת ראובן, מאחר ונחלתו הייתה הדרומית ביותר, ושבט מנשה היה קרוב וייתכן ודבורה מכוונת לכל השבטים בעבר הירדן המזרחי).
בימי דוד עוד מצאנו שיש קשר בין השבטים ובני גד באו לעזרת דוד בתקופת בריחתו משאול, ובהמלכתו בחברון, נכחה משלחת מכובדת מעבר הירדן המזרחי :"וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן-הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (דברי הימים א' י"ב לח).

אולם הבידוד וההתפשטות של שבטים אלו מזרחה לאורך הסהר הפורה עד כמעט נהר פרת, הקשתה עליהם וגררה מלחמות עם שבטים נודדים באזורים אלו. לפירוט על כך כדאי לעיין בדברי הימים א' פרק ה' אשר מסכם את העניין :"ויָּעַר- אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולמעשה שבטים אלו, גלו ראשונים ואיבדו את נחלתם עוד לפני גלות שומרון.

מאמרים נוספים לפרשת מטות
מזבח בני גד ובני ראובן
מזבח בני גד ובני ראובן - גררד הוט - דמויות מהתנ"ך 1728. שימו לב לנהר הירדן, ולמזבח בצידו.

ראשית חכמה - ליאון קאס

ליאון קאס, פרופסור לרפואה ולביוכימיה, מרצה וחוקר טקסטים עתיקים, גילה את ספר בראשית. קאס, יהודי חילוני לגמרי (לפי הגדרתו) הכיר את ספר בראשית אך מעולם לא חשב לעסוק בו. באופן מפתיע מאד, קאס מייחס את העניין שלו בספר בראשית דווקא לדארוין (ואני מוצא מקריות מוזרה אך משעשעת בכך שספר שסקרתי לא מזמן - אלוהים משחק בקוביות, עוסק גם הוא בדארוין). לאחר שהירצה על מוצא המינים שיכנע חבר לנסוע לאתר חציבה על מנת למצוא מאובנים. בנסיעה שמע אודות מחקריו של חברו בספר בראשית והחליט להתעניין בו. ייתכן ולפרופסור קאס היה קל לכתוב על ספר בראשית. ספר זה הוא סיפורי בעיקרו, ואין בו כמעט חטיבות מצוות. טענתו של קאס (וגם של פרשנים קלאסיים) היא שגם דרך הסיפורים אנו למדים מה ואיך עושים ולא רק מהחוקים ומהמצוות. כמו כן נציין את העובדה שכחוקר אמריקאי המרוחק מהמתח החילוני-דתי הקיים בישראל, הוא יכול לכתוב בצורה, ששום פרופסור או סופר חילוני ישראלי אינו יכול לכתוב.
המחבר למד את הנושא בביתו, הציע קורסים בנושא באוניברסיטה, ערך סמינריונים עם תלמידים רבים ולבסוף פירסם את ספרו (כאשר הוא מביא רבות מדברי תלמידיו). כקורא דתי, חששתי במעט מקריאת ספרו של קאס. המחבר מעונין לקרוא ספר זה כטקסט פילוסופי, בדומה לטקסטים קדומים אחרים (כתבי אפלטון ועוד). לקורא דתי התייחסות זו לטקסט אינה נכונה. קאס רואה בעייה זו משני מקורות, הציבור החילוני האקדמאי (לאו דווקא היהודי) לא רואה בתנ"ך כלל מקור לתבונה אנושית והדרכה מוסרית בעוד ציבור דתי (נוצרי ויהודי כאחד) רואה בו דברי אלוקים חיים. גם קאס בעצמו מודע לכך שהתנ"ך אינו ספר רגיל וכי חשיבותו עולה לאין ערוך על ספרים אחרים.
בניגוד לחוקרי מקרא מקצועיים קאס אינו מתענין כלל במקורות הטקסט והאם הם באו ממקור אחד או מכמה מקורות. קאס מעניק חשיבות אך ורק לתוכן הטקסט ונותן לטקסט לדבר. גישה זו של חקר המקרא דווקא מקובלת בציבור הדתי (שאינו חרדי) בישראל, ומטרתה למצוא משמעויות חדשות בטקסט. קאס גם לוקח את המושג "תנ"ך בגובה העיניים" בצורה ברורה והוא מנסה להיכנס למחשבותיו של כל אחד מגיבורי התנ"ך. ואלם קאס בעצמו במבוא לספרו מציג ארבע הנחות עבודה שעמדו בפניו, ולאחר שקראתי הנחות אלו, שהן די דומות במהותן להנחות המסורתיות ביהדות, היה נראה לי שאין כל חשש מפני קריאת הספר. ההנחות של קאס הן:
  1. קיים סדר עקבי בטקסט מעבר לסדר ההתרחשות הכרונולוגית.
  2. יש חשיבות לכל מילה בטקסט (וברצוני להרחיב את החשיבות לכל אות ולצורת כתיבה מלאה או חסרה).
  3. סמיכות הפרשיות היא חשובה.
  4. האמירה של הטקסט אינה חסומה בפני התבונה האנושית.
ואכן  קאס עומד בדיבורו ומנתח את הטקסט ממש ביראת קודש (ואף מסביר מהו מקורה של יראת הקודש במקרא). קאס שואל הרבה שאלות, שאלות שאולי בציבור הדתי לא שואלים אבל שאילתן חשובה, מאחר ורק דרך השאלות יכולות להתברר התשובות. אי שאילת השאלות ואי ההתעמקות בטקסט גורמים לכך שבמוחינו לעיתים מקובעים דברים שלמדנו בגן הילדים ואשר חסרי כל אחיזה בטקסט עצמו (דוגמאות: למדנו שמשה הונח ביאור ותיבתו שטה על פני המים, בטקסט במפורש מופיע שמשה הונח על שפת היאור ולא ביאור עצמו, דוגמה קיצונית יותר, בלימוד סיפור בת יפתח לרוב מוצנעת העבודה שבת יפתח הוקרבה כקורבן אדם ומוצגת גירסה רכה יותר). אמנם קאס, לא רואה בספר דברי אלוקים חיים אבל הוא בהחלט רואה בספר את מקור החוכמה האנושית וספר הראוי ללמוד ממנו כיצד להתנהג וגם לא מהסס להעביר ביקורת על גדולי האומה.
כאן ייתכן והקרוא הדתי ייצעק, איך ייתכן להעביר ביקורת על אבותינו, ויזכיר את הגמרא "כל האומר ... חטא אינו אלא טועה", אולם דוגמה זו הרי שהיא מונעת מהאומר אותה להבין את משמעות המעשה של אותו גדול במקרא (שהטקסט עצמו כלל אינו טורח להסתיר את מעשהו/חטאו) ואת משמעות המעשה לימינו. אם לא היה חטא, ואם אין לנו מה ללמוד מן המעשה, הרי שאין לו כלל מקום בתנ"ך. מצד שני, גם הנסיונות להיתפס לחטאים כאלו ומכך להתייחס לאותו גדול האומה כאחרון האנשים, בבחינת לשפוך את התינוק עם המים, היא גישה גרועה, וייתכן כי כוונת הגמרא במימרא זו, היא ללמדנו, שאל לנו להתעסק בחטאים של אחרים, אלא בחטאים של עצמנו ומה אנו יכולים ללמוד ממעשי אחרים כדי לשפר את דרכינו.
מתוך קריאת ההקדמה השתכנעתי שלמרות הכיתובים על הכריכה ובמבוא על כך שהספר מיועד "לישראלי העכשווי הרחוק מן הקריאה הדתית (לא אני), מי שאינו צמא לרומנטיקה מקראית מיתית (לא אני) ומי שאמון על חשיבה מערבית אך אינו מוצא סיפוק בגישה האקדמית למקרא (כן אני) ", אמצא עניין רב בספר. ועברתי לגוף הספר עצמו.
ואכן קאס, נאה דורש ונאה מקיים. חקירתו את הטקסט מתבצעת פסוק אחר פסוק והוא מגלה בו רבדים עמוקים. באופן שהפתיע אותי למדי, קאס דוחה בעצמו טענות רבות של סתירות בין המדע לדת גם בקוסמולוגיה וגם באבולוציה (עמ' 6: "את החלופות האלו, כמה מוזר, פוסלת גם הקוסמולוגיה המודרנית.... תהיינה אשר תהיינה המחלוקות בנושא הבריאה, ספר בראשית והמדע המודרני תמימי דעים בנושאים המהותיים האלו". או בעמ' 15: "אך נקודה אחת ראויה להדגשה: טענת המקרא - הייתי אומר, העובדה, שיש הייררכיה, אינה מנוגדת לעובדת האבולוציה או אפילו לאבולוציה בברירה טבעית. היא מנוגדת רק לחשיבה אבולוציונית אורתודוקסית, המסרבת להבחין בה בתור הייררכיה ואינה מסוגלת להסביר אותה. ראוי שנתמה על העיוורון הזה כלפי הייררכיה מצד החשיבה האבולוציונית בימינו"). גם בגוף הטקסט עצמו וכנגד הטענה שלאדם כאוסף תאים שהתחלקו במקרה אין עדיפות על פני הארנבת, השועל, או השמרים אומר קאס: "אני מאמין כי ההאשמות אלו מוטעות וכי הטקסט, בקריאה נכונה, נותן להן מענה. בני אדם אכן שונים מבעלי החיים ונעלים מהם, ורק בעל החיים האנושי ראוי להיקרא דמוי אל...". אולם קאס מתייחס גם לכך שיכולות אלו של האדם, הופכות את האדם לבעייה. האדם, בשונה מבעלי חיים, יכול ליצור ולבנות (אכן גם נמלים בונות מושבות וציפורים קינים), אולם האדם מפתח חומרים חדשים ואינו משתמש רק במה שמצוי בידו. אבל אפשרויות אלו גורמות לאדם לשנות את דרכו וטבעו, או במילים אחרות להרע ולהיות רע. ואכן תוך עשרה דורות העולם נשחת לגמרי. בסוף הפרק הראשון (עמ' 25) מוסיף המחבר נספח בנושא בריאה ואבולוציה. וניתוח השילוב בין השניים וגישת האבולוציה אותה מציע ספר בראשית (ממש כך) בידי כותב חילוני דווקא גורמים לנו להעריך מחדש את מורכבות החוכמה גם בטקסט העתיק וגם בממצאי המדע האחרונים (המורכבות, היא בעייה קשה. בעולמנו הרדוד למדי, קשה ללמד ילדים מהי מורכבות, והרבה יותר פשוט ללמד ילדים מה לחשוב, במקום איך לחשוב. כתוצאה מכך, החשיבה נעשית רדודה והיכולת להתמודד עם מורכבות, עם גווני אפור של המציאות, נעלמת. בעייה זו קיימת גם אצל דתיים וגם אצל חילונים במידה שווה, והמחפש דרך לחינוך ילדים, טוב אם יבחר מראש בדרך המורכבות, דרך קשה, אך מתגמלת).
לאחר קריאת הפרק הראשון, העוסק בבריאה, עברתי לפרק העוסק באברהם אבינו, המופיע בחלקו השני של הספר. פרק י"א נפתח בכותרת "חינוכו של אברהם אבינו". הכותרת אכן קצת קשה לעיכול לאדם דתי. האם את אברהם צריך לחנך? אך מסתבר שכן, כדי לעמוד בראש שושלת מיוחדת, ולהיות אב-המון גויים, אברהם נאלץ לעבור דרך ארוכה וקשה (ומסתבר שגם רצופה בהקרבות מצידו). המחבר מנסה לחדור לראש של אברהם. בברית בין הבתרים, מה אברהם חושב כאשר הוא שומע שכל ההבטחות יקרו לאחר שזרעו ישועבד 400 שנה והרבה אחרי מותו (שלפחות מובטח בשיבה טובה). בהליכה לעקידה, מה חושב אברהם על ההבטחות, ומדוע העקידה יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי בין אברהם ליצחק? גם בקריאת המאמר (שכן כל פרק הוא מאמר בפני עצמו) על אברהם לא מצאתי דבר היכול לפגוע בקורא הדתי, אולם מצאתי תובנות רבות וחשובות.
הספר בנוי על סדר חומש בראשית, וחופף באופן מסוים לפרשת השבוע, אולם הוא אינו ספר פרשת שבוע. זהו ספר הדורש מהקורא זמן פנוי לכל פרק, התעמקות בקריאה ובעיקר את היכולת לחזור כל הזמן לטקסט ולחפש בו עוד משמעויות. ההבנה של ליאון קאס, היא הבנה אחת אפשרית, הבנות נוספות ניתן למצוא בספרים אחרים הנוהגים אותה שיטה של קריאת הטקסט. אמליץ על שני ספרים: הראשון, ספריו של אלחנן סמט, העוסקים בסוגיות מפרשת השבוע בקריאה איטית ומעמיקה והספר השני, פרקי בראשית של הרב ברויאר המתמודד עם שאלות דומות בטקסט. ספרים עלו הינם ספרי עיון לכל דבר ודורשים השקעה מהקורא, אך הקורא המעונין להעשיר את הבנתו בספר בראשית, יתוגמל רבות על השקעתו כנאמר בסוף המבוא (של עידו חברוני): "סיפורי האבות, שחוקים מרוב קריאות שגורות, עטויים במחלצות של פרשנויות מעמיקות אך גם מכוסים בבלואים של דרשנות ושל פולקלור, עשויים "לזרוח באור עצמם" ולהאיר למאמין דרכים שלא הכיר עד כה". ולקרוא החילוני ממליץ עידו חברוני: "ספרו של קאס פונה אל הקורא המודע לפער שבין עולמו שלו לעולמו של המקרא ואינו נבהל ממנו. קורא שאינו להוט לחסל את הפער הזה, אלא מציב אותו כנקודת מוצא יוכל למצוא בספר נקודת ארכימס להתחדשות רעיונית".
אין לי אלא להסכים עם הדברים, ולהמליץ על הספר בחום רב (ובתקווה שאוכל גם לשלב רעיונות ממנו, במאמרים הבאים עלינו לטובה בפרשות בראשית הקרובות). אף מחבר הספר מצא בו את נקודת ארכימדס שלו שכן למרות שלא נהיה אדם דתי הוא מעיד על עצמו:
"הקורא יתהה בודאי, כיצד השפיעו מחקריי אלו על השקפת החיים שלי, המוסרית והדתית. הלוואי שיכולתי להשיב על כך תשובה ברורה, אולם עודני בעיצומו של המסע. יש אמיתות שגיליתי, סבורני, אך ורק בסיועו של התנ"ך, ואני יודע שאהדתי נוטה עתה לעבר הקוטב המקראי במתח עתיק היומין שבין אתונה לירושלים. אינני בטוח עוד שדי בתבונה האנושית כשהיא לעצמה. אני מוצא את רגישויותיה המוסריות ותביעותיה של התורה קרובות לליבי, אף שעליי להודות כי יישומן הלכה למעשה עדיין לוקה אצלי בחסר. כולי השתאות כנה נוכח העובדה שהובלתי אל הנקודה הרוחנית הזו, ורק אלוקים יודע כיצד. בכל היתר, אניח לספרי להיות לי לפה".
ראשית חכמה ליאון קאס
ראשית חכמה ליאון קאס
ראשית חכמה - קריאה בספר בראשית
ליאון קאס
הוצאת שלם
2010
מבוא מאת עידו חברוני
752 עמודים

לקריאת המבוא וההקדמה

חידון לפרשת פנחס

לדף הראשי של פרשת פינחס

החידון לפרשת פינחס מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת פינחס. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.
בהצלחה

חידות לפרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס באדיבות עזרא מרום

1. באילו פרשות בתורה נזכרים כל מועדי השנה ?
2.   ידוע מאמר חז"ל : " פנחס זה אליהו ". כיצד רמוז הדבר בפסוק : "ונתתי לו את בריתי שלום" ? 
3.  לאליהו יש 3 כינויים: נביא, תשבי וגלעדי       א.לאילו מתפקידי אליהו קשורים הנ"ל ?
     ב. מה רמוז בשם : "תשבי "  ?
4.  מי נקראים בפרשתנו" קריאי העדה " ?
5. באיזה גיל ילדה יוכבד את משה ?
6. פרט את שמות בנות צלפחד.
7. מי היה צלפחד בן חפר ? (גמרא שבת צ"ו :   )
8. בפרשת בנות צלפחד  "נתעלמה הלכה ממשה". מדוע ?
9. מהיכן נלמדים דברי המדרש : " גדול כוחן של הנשים משל האנשים " ?
10. מה שמות  א. בתו של אשר    ב. בנו של דן ?
11. בפיוט "לכה דודי " נאמר : "ימין ושמאל תפרוצי...על יד איש בן פרצי " . 
      א.  מי האיש ?       ב. מאיזה שבט היתה משפחת הפרצי ?
12. כמה ילדים היו ל:   א. בנימין ?      ב. דן ?
13. "קח לך את יהושע בן נון : "איש אשר רוח בו ". כיצד מפרש רש"י  כינוי זה ?
14.  הביטוי "  ה' אלוקי הרוחות " נזכר רק פעמיים בתורה, האחד בפרשתנו והשני היכן ?
15. " ונתת מהודך עליו  " . למה נמשלו משה ויהושע ?

תשובות לחידון פרשת בלק

זהו דף התשובות לחידון לפרשת בלק. אם הגעתם לדך זה לפני שהגעתם לדף החידות, אנא עיברו ישירות לדף החידות ונסו לפתור ולאחר מכן אם צריך היעזרו בדף זה:



פתרון החידה: מיהם שני בני האדם בפרשת בלק

פתרון החידה מופיע בנבואותיו האחרונות של בלעם על הגויים בפרק כ"ד:
יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת:
וגם
כב כִּי אִם-יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד-מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:

קין ושת הם שני בניו של אדם הראשון.
בפרשה וגם בהפטרה מופיע הביטוי בן אדם (או בני אדם) וגם צירופים אלו יכולים להוות פתרון.

פתרונות לחידות ציורים:

  • כלב ירושלמי - הכוונה כמובן לכלב בלק, גיבור המשנה בספרו של שי עגנון: "תמול שלשום"
  • מחיאת כפים - הכוונה לפסוק: "ויספוק בלק את כפיו"
  • משה דיין - הכוונה לכינוי בו מכנה בילעם את עצמו: מאום הגבר שתום העין
  • 00 - המילה אפס מופיעה פעמים בפרשה
  • דגל שבעת הכוכבים - דגלה של צים, המילה מופעה בפרשה
  • שני בני אדם - ראו למעלה
  • תמונת הגדר והמיל סייג - מרמז לפסוק: "גדר מזה וגדר מזה"
  • אוהל - מה טובו אוהלך יעקב
  • הקוסם הוא בילעם
  • פסח שבועות וסוכות - רמז לביטוי שלשה רלגים המופיע בפרשה בדברי האתון
  • סער אטיאס וכחלון - שרים בממשלה
  • הציפור מכוונת לבלק בן ציפור
  • מטוס הלביא מרמז ללביא המופיע בברכות בילעם
  • תמונת השטן מרמזת על מלאך ה' שהיה שטן לבילעם

תשובות לחידות עזרא מרום
1.  א. יונה הנביא ; עורב מלך מדין
     ב.  משה.
2.  כיון שמשה מנהיגם של ישראל גדל במדין, חשבו שהמדינים מכירים את סוד
      כוחו.
3.  על הארבה במכות מצרים.
4 .  א. 42 קרבנות  ב. זכה  שמזרעו תצא רות שממנה  יצא דוד וממנו יצא המשיח!!               
            (עיין סנהדרין ק"ה : ) 
 5. התורה שעליה נאמר:"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
 6. אברהם בעקידה.
 7. מהפסוק "ויחבוש בלעם את אתונו" – שחבש אותה בעצמו.
 8.  יהושע בן-נון.
9. א. 3 פעמים.  ב. האתון רמזה לבלעם שלא יוכל לעקור אומה החוגגת 3 רגלים  .
 10. כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לטעון אילו היה לנו נביא היינו 
       חוזרים למוטב.
11. צורים = האבות; גבעות= האמהות.
12. שמשון אמר: "תמות נפשי עם פלשתים."
13.  על יוסף בפרשת וזאת הברכה.
14.  על הקיני.
15.   כנחלים  נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה'  כארזים עלי מים.


קנאה ומעשה פינחס

"הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", כך המשנה במסכת אבות, אולם בפרשת פינחס אנו מופתעים לראות כי מעשה הקנאה דווקא הציל את בני ישראל מכיליון, הצליח לכפר על חטא וזיכה את עושהו בברית שלום וכהונת עולם.

במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.

סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:  וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"
בני ישראל חוטאים בחטא של זנות, חטא של בגידה באלוקים ומעבר לאלוקים אחר. עשרות אם לא מאות פעמים בתורה ובנביאים, מדמים את ההליכה אחרי אלוקים אחרים, כבגידה של אשה בבעלה. התורה נוקטת בלשון "ויצמד" המשתמעת לשני כיוונים, גם ההיצמדות הפיזית לבנות מואב (וחטא העריות) ובאותה שעה ממש ההיצמדות לבעל-פעור, לעבודה הזרה של מואב. הציווי של ה' למשה מפורש "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'" אך לא לגמרי ברור. משה מעביר את הציווי הלאה, אל שופטי ישראל והוא כבר ברור לחלוטין "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", אולם לא קורה שום דבר וההוראה לא מבוצעת. המצב רק מחמיר שכן החטאים כבר לא נעשים בשולי המחנה אלא במרכזו מול פרצופו של משה. במצב זה רק פינחס מתגבר על ההלם ומבצע הלכה למעשה את מה שמשה אמר קודם, לוקח רומח והורג את האיש והאשה. פעולה זו גורמת מיידית לעצירת המגיפה ומסיימת את הפרשה.

מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
מעשהו החריג  של פינחס זוכה להערכה. גם המגיפה נפסקה וגם פינחס זוכה לכהונת עולם ולברית שלום.

וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.

היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.

אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".

הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.

מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.

דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".

גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז  על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.


נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:
  1. רגז על הצלחת הזולת, הייתה עינו צרה בטובת מישהו.
  2. חשד בבגידה, רגז על גילויי אהבה לאחרים.
  3. התנגד קשות לכל מי שפגע בדבר היקר לו מאד.
השורש "קנא" מופיע עשרות פעמים במקרא, באחד ממובניו, ויסודו עוד מספר בראשית, בין אם במדרשים ובמקומות בהם לא מופיע שורש זה במפורש ובין אם בהופעתו כמו בקנאת רחל באחותה ובעקבותיה, קנאת בני יעקב ביוסף.

גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"

נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.

נספח ג  - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס

כל פרשה בתורה - יואל רפל

ספרו של יואל רפל, כל פרשה בתורה, מצטרף לשורה ארוכה של ספרים בנושא פרשת השבוע. מגמת הכתיבה בפרשת השבוע תופסת תאוצה בשנים האחרונות, עקב ענין גובר בכל חלקי הציבור. ספרים (וגם אתרים - כדוגמת אתר זה) מתחדשים מדי חודש בחודשו, אולם לכולם יש מקום, כפי שכותב יואל רפל בהקדמתו:
"שנה שנה נגלים ומתפענחים 'מקדשים נסתרים' וניתנות תשובות לשאלות שהם מעוררים. אך בה בעת שמתפענחים 'מקדשים נסתרים', אחרים נשארים בבחינת נעלמים והם יצוצו ויתפתחו בשנים הבאות. אין סוף לאותם 'מקדשים נסתרים' ובכל דור כל לומד וכל מלמד מחפש אותם, חושף אותם ומפרש אותה על פי הבנתו והשקפתו. בכל דור 'המקדשים הנסתרים' הם שונים או שהתשובות להבנתם הן שונות".
במקדשים נסתרים אלו, מתייחס המחבר לספרו של אלי ויזל "כל הנחלים הולכים אל הים", ואל קטע ממנו המתאר את הרגשתו של ויזל, לו יואל רפל מקדיש את הספר כולו, כאשר החל כילד ללמוד מקרא. הספר, כדרכם של ספרי פרשת שבוע, הנקראת על סדר השנה, שבוע אחר שבוע, מורכב מממאמרים של המחבר שהצטברו במשך השנים. המחבר מגיש מזה למעלה מעשור את פינת פרשת השבוע ברשת ב' והחומרים שכתב במהלך השנים מצאו את דרכם לספר. הספר מקדיש כמה עמודים לכל פרשה. הפתיחה לכל פרשה (למעט כמה יוצאים מן הכלל) היא בפסוק הראשון של הפרשה, עליו מובאים פירושי המפרשים הקלאסיים ומדרשים. בגב הספר אנו נמצא כי הספר מבוסס על בחירת פסוק או פסקה האופיינים לפרשה. ייתכן ויואל רפל רוצה להראות, שעיקר הפרשה נמצא כבר בפסוק הראשון, ומכאן שגם שם הפרשה (המופיע תמיד בפסוק הראשון או השני) אינו סתם מילה המופיעה בתחילת הפרשה אלא בעל משמעות מרכזית לאותה פרשה (זוהי טענה עתיקה ואני נוטה להסכים לטענה זו, בפרשת אחדות כמו בראשית ונח הקשר ברור ומיידי, פרשות אחרות כמו בשלח, הקשר פחות נראה לעין, בדיקה מלאה שלה תהיה סוביקטיבית מאחר ואיכות הקשר שונה בין פרשה לפרשה). לאחר פתיחת הפרק, מופיעים מאמרים קצרים בנושא אחד עד שלושה מהפרשה (שנאמרו בשנים שונות) המתייחסים לנקודות שונות בפרשה. לעיתים מתייחסים לפירוש נושאים שונים בפרשה ולעיתים פסוק מסוים מהווה רק נקודת יציאה לנושאים שאינם נידונים בתורה במפורש. בפרשת תרומה, יואל רפל יוצא מהפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" למאמר על התפתחות בתי הכנסת לאחר חורבן המקדש. בפרשת "בלק" מביא המחבר כתובת הסטורית עתיקה שנמצאה בחפירות בירדן (תל דיר-עלא) ובה מוזכר בלעם בן בעור ובפרשת ויקרא מופיע שיר של ביאליק (והמאמר עוסק בשאלה האם להתחיל בלימוד התורה מבראשית או מחומש ויקרא). גיוון רב זה (המתבטא גם ברשימת מקורות - ישנים נושנים וחדשים - נרחבת בסוף הספר) מוסיף לספר עניין רב ומתאים אותו לקהלים רחבים. יש לזכור שהספר הוא עיבוד של שיחות ברדיו,מדיום שמקשיבים אליו בלי לראות את המקורות בעיניים וגם לרוב מקשיבים אליו תוך כדי עשיית פעולות אחרות. צורת הכתיבה של יואל רפל קולחת, וברורה מאד, המאמרים קצרים וברורים ויתאימו מאד גם לקהל הקוראים הכללי, המעונין להרחיב את ידיעותיו בתחום פרשת השבוע. גם קהל הבקיא בפרשת השבוע יפיק מהספר תועלת ובוודאי מי שנזקק למקורות על מנת להכין "דבר תורה" קצר. נציין לטובה גם את כריכת הספר היפהפיה המכילה תצלום צבעוני מרהיב עין של דף מתנ"ך עברי מצוי בכתב יד משנת 1299 (שאמנם מכיל את כללי הדקדוק העברי הקדומים ולא פסוקים מהתורה, אך יופי הקנקן מוסיף גם ליופי תוכנו).


כל פרשה בתורה - יואל רפל
כל פרשה בתורה - יואל רפל

כל פרשה בתורה - שיחות על פרשת השבוע
יואל רפל
בהוצאת כנרת, זמורה ביתן
247 עמודים
תשע"א 2011

תשובות לחידון דברים

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת דברים, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.





ועוד קצת....






ועוד קצת...




מתחילים.
מותר - הכוונה לביטוי לא אסור המופיע בפסוק ב' כ"ז: "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול"
יגאל בשן וזוהר ארגוב מסמלים אזורים שנכבשו על ידי בני ישראל.
תמונת המדרסים מזכירה את הפסוק ב' ה: "אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר".
מלך השערים בליברפול הוא איאן ראש המזיכר את הפסוק ב' כ"ד: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"
דגל הכוכבים של ארצות הברית מזכיר את הפסוק א' ': "ה' אֱלֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב"
תורה בהתחלה והשאר בהמשך - המילה תורה מופיעה בראשית פרשת דברים. בהמשך מופיע המילה ונך (נביאים כתובים)
תמונת החרמון מרמזת לפסוק ג' ט: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר"
ברשת או שחורים - הכוונה לחורים עם קדום המופיע בפרק ב' יב: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים..."
רוח הרפאים מרמזת לרפאים, עם קדום אחר (ב' יא): "רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים"
והכפתורים מרמזים לעוד עם (ב' כג): "וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד-עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"
האנשים המטפסים בהר מזכירים את סיפור המעפילים לאחר חטא המרגלים (מופיע בפרק א)
והבריח מופיע בספוק ג' ה
והמיטה מייצגת את מיטתו של עוג מלך הבשן.

חידות לפרשת בלק

החידון לפרשת בלק מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים ותפזורת הקשורות לנושאים שונים בפרשת בלק. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות אולם מומלץ לנסות היטב לבד.
בהצלחה

חידה נוספת: בפרשה מופיעים בסך הכל שני בני אדם. מי הם?
בלעם והאתון על רקע נהר פרת - ברתולומיאו ברינברג', 1634, המוזיאון הלאומי לאומנות מערבית, טוקיו
שימו לב בתמונה לבלעם הרוכב ומכה את אתונו, לשני נעריו הנמצאים קצת מאחוריו ולמרכבה המפוארת המובילה את שרי מואב הנמצאת הרחק מאחורי בלעם (בפועל אין אזכור איך ומתי חזרו שרי מואב לאיזור ערבות יריחו).




עוד מאמרים ודברי תורה לפרשת בלק
והשבוע גם תפזורת לפרשת בלק. בתפזרות מתחבאות 15 מילים מהפרשה. ניתן לחפש ישר את המילים או לענות על השאלות מהפרשה ואז למצוא. את התפזורת ערך בני יאיר.
תפזורת לפרשת בלק
תפזורת לפרשת בלק


רשימת החידות למילים בתפזורת פרשת בלק:

1) מי היה אבא של בלק
2) על איזה עם מלך בלק
3) מי היה אביו של בלעם
4) האם ה' הרשה לבלעם לעזור למואב
5) הקללות של בלעם הפכו ל_______
6) כמה מזבחות מבקש בלעם מבלק לבנות
7) נקבת החמור 
8) מה לקחו זקני מואב אל בלעם
9) על כמה פעמים מתלוננת האתון שבלעם הכה אותה
10) איפה ישב העם לאחר המלחמה
11) מה לוקח פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן
12) מה אומר בלעם אל בלק שאפילו אם יתן לו אותו הוא לא יוכל לעזור לו
13) מה מעלה בלעם במזבח
14) איזה מספר כתוב בתחילת חמישי
15) מה בלעם אמר לאתון שאם היה לו את זה אז הוא היה הורג אותה
התשובות בהיפוך

חידות נוספות לפרשת בלק באדיבות עזרא מרום מחבר חידות ממרום


1.  "וירא בלק בן צפור".
      א. ציין אישים בתנ"ך שנקראים בשם ציפורים?
      ב. מי התחתן עם ציפורה?    
2.  מדוע המואבים התיעצו במדינים דווקא? (רש"י).
3.  הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ;
      על מה בתורה נאמר הביטוי המודגש?
4.  א. כמה קרבנות הקריב בלק?  ב. איזה שכר קיבל על כך ?
5.  בלעם אומר:"אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב..." איזה דבר טוב יותר  מכסף וזהב?
6.  "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו",  על מי בתורה נאמר תיאור דומה?
7.   מנין לומד רש"י את הכלל :"השנאה מקלקלת את השורה" ?
8.   בפרשתנו מסופר שמלאך ה' נגלה לבלעם וחרב                                    
9.  א. כמה פעמים היכה בלעם את אתונו?      ב. מה משמעות הדבר לפי רש"י ?
10.  מדוע ה'  השרה שכינתו ונתן נבואה לגוי רשע ?
11.  "כי מראש – צורים אראנו ומגבעות אשורנו" עיין ברש"י וענה מי הם הצורים  והגבעות?
12.  בלעם אומר:" תמות נפשי מות – ישרים"  מי עו ד בתנ"ך השתמש בביטוי  דומה ?
13.  "כתועפות ראם לו".  על מי נאמר בתורה: "קרני ראם   קרניו בהם עמים ינגח"?.
14.  על מי ניבא בלעם:"איתן יהיה מושבך ושים בסלע קינך"?
15. "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל",  פרט 4 תיאורים של בלעם לעם ישראל?


משלי בלעם

פרשת בלק היא מקטעי הפרוזה המשובחים שבתורה, ובוודאי בספרי התורה לאחר ספר בראשית. הסיפור ארוך, כמעין הצגת תיאטרון בשלוש מערכות, עם הומור, התפתחות, אירוניה ומבנה פנימי מורכב ביותר. בשיאה של הפרוזה עומדים משליו של בילעם, קטעי שירה פואטיים ייחודיים לתורה.

היחודי בפרשת בלק ובילעם הוא שכולה מתרחשת מחוץ למחנה ישראל ובני ישראל לא יודעים כלל על ההתרחשויות האופפות אותם. מאמר זה ינסה לבחון את משלי בילעם מהיבטים שונים.


במשלים הראשונים, עומדים בלק, ושרי מואב ליד בילעם ומחכים בקוצר רוח לשמוע את מוצא פיו.
משל ראשון במדבר כ"ג ז-י:
"ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרֲרֵי-קֶדֶם לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: ח מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה': ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"
בילעם כנואם מיומן מתחיל את נאומו הראשון בתיאור ההיסטוריה של הפנייה אליו, אולם בפסוק ח' בילעם כבר מתחיל בהתנצלות. מה אקוב לא קבה אל - איך אני יכול לקלל את העם כאשר ה' לא מקלל אותו, ואיך אפשר לעורר זעם כאשר ה' לא זועם. לאחר מכן בילעם מתאר את ההווה ואחר כך מבקש בקשה לעתיד למות מות ישרים שאחריתו תהיה כמו עם ישראל (אך בקשה זו לא התקיימה, בילעם נהרג במלחמת מדיין ותיאור אירוע זה יופיע בהמשך התורה). אין ברכה מפורשת לעם ישראל, אלא יותר תיאור מצב ואופיו היחודי של העם (עם לבדד ישכון), אולם בלק כמובן אינו מרוצה מברכות אלו. מילותיו של בילעם מראש צורים אראנו גורמות לבלק להציע נסיון לשינוי מיקום הצפיה על עם ישראל ואולי הפעם הקללות יצליחו.

המשל השני  יח-כד
"יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: כ הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:כא לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: כב אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: כג כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל: כד הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" 
מאחר ובלק טרם הבין את מה שבילעם מנסה להגיד לו כבר זמן רב, שאין לו אפשרות לקלל את העם, הנאום השני פותח בפנייה ישירה לבלק ומסביר לו מפורשות: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם", ה' אינו משנה את דעתו ומתחרט. נקודה זו מצריכה הסבר שכן ראינו מספר פעמים בתורה שה' בהחלט שינה את דעתו (למשל בחטא העגל: "וינחם ה' על הרעה..." ולמשל בסיפור יונה ונינוה), אולם ההבדל ברור, ה' אינו ניחם על הטובה. כאשר יש רע, ה' יכול להינחם על הרע או לפחות לדחותו במספר דורות (עיינו במלכים בעונשי אחאב, יהוא וחורבן הבית שנדחה בכמה דורות עקב צדקתו של יאשיהו), אולם כאשר ה' מבטיח טובה, על זה הוא לא ניחם. את פסוק כ' ניתן לקרוא כדברי האלוקים (שברך את עם ישראל), או כדברי בילעם עצמו (שברך בברכה הקודמת את בני ישראל ולא הולך לשנות ברכה זו) וממשיך ואומר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", לחשים, ניחושים וקסמים ממילא אינם משפיעים על עם ישראל. גם משל זה של בילעם מתחיל מהעבר עובר דרך ההווה: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - עם ישראל בעצמו עדיין צריך שיגידו לו מה פעולותיו של ה' למענו. מי שמתבונן מבחוץ, רואה דברים שמבפנים לא רואים,  וממשיך בעתיד "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", ומשפט זה הוא המסמר האחרון בתקוותו של בלק לנצח במלחמה את עם ישראל.

נסתכל בביטוי :"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" המופיע גם במשל השלישי. בראשית הפרשה בלק אומר "הנה עם יצא ממצרים...", לפי בלק, עם ישראל הוא עם של עבדים שניצלו אסונות שונים ומשונים במצרים (שנגרמו מרעידות אדמה, התפרצות הר הגעש סנטוריני מגפות תברואותיות וכו') כדי לברוח מאדוניו, אולם בילעם בברכותיו מדגיש כי עם ישראל הוא עם וכי ה' הוא זה שהוציאם בזכות ממצרים.

בלק מנסה שנית לשנות מקום (משנה מקום משנה מזל?) ולוקח את בילעם לראש פעור. ייתכן שכאן בלעם מציג את עצתו להחטיא את בני ישראל בזנות. בילעם יודע שחטא של זימה ועובודה זרה יכיעס ללא ספק את ה' ואז יוכל לפגוע בעם (כנאמר במשל הראשון). עצה זו אכן מצליחה ומתוארת בפרשייה האחרונה של הפרשה ותוצאותיה עגומות, 24000 איש נהרגים במגיפה.

המשל השלישי (כ"ד ב-ט)
 וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקים: ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: ד נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם: ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר" 
במשל השלישי בילעם כבר לא נזקק לבלק, שעומד שם פאסיבי, ובמשל יש חידוש, על בילעם שורה רוח אלוקים ומשלו השלישי הוא כבר בגדר נבואה. ייתכן ונבואה אמיתית זו היא שכרו של בילעם על הדגשתו שה' הוא אלוקיו (ראו כ"ב יח). בפתיחת המשל בשני פסוקים בילעם מתאר קודם כל את עצמו (ואיש צנוע הוא לא היה) במשלו זה בילעם חוזר על ביטויים ממשלים קודמים אולם המוטיב החוזר בו הרבה פעמים הוא המוטיב של מים (בהווה), דימוי לכח החיות של עם ישראל ושוב דימוי ללביא ולאריה כפי שהופיע במשל השני, המשל מסתיים בתזכורת לברכתו של יצחק ליעקב: "מברכיך ברוך וארריך ארור" (בברכת יצחק הסדר הפוך - בר' כ"ז כט). כאן בלק כבר משתגע שכן למעשה, לא רק שבילעם בירך את עם ישראל, כפועל יצוא מסיום משלו הוא מקלל את מואב ובלק (שרצו לקלל את עם ישראל).

המשל הרביעי טו-יט (רק החלק המתייחס לעם ישראל)
"טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת: יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר"
את משלו הרביעי בילעם נושא מעצמו, ייתכן שרוח האלוקים עדיין שורה עליו ובכל מקרה ביטחונו העצמי וגאוותו גוברים מאחר ובפתיחת המשל הזהה כמעט למשל השלישי הוא אף מוסיף שהוא "יודע דעת עליון". אנו נזכרים בתחילת הפרשה ובפרט בסיפור על האתון וברור לנו שבילעם ממש לא יודע את דעת עליון. גם בספר יהושע כאשר מזכירים את בילעם עושים זאת בתואר "בילעם הקוסם", שכן בעיקרו היה קוסם ורק בפעם הזו הגיע לדרגת נבואה מלאה. נאומו הוא רק על העתיד הרחוק (נאומיו הקרובים נאמרו על המלחמות הקרובות לכיבוש ארץ ישראל): "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב..." ומסתיימים במילים וישראל עושה חיל.
לאחר נאומים אלו בלק הולך לדרכו ובילעם חוזר למקומו (אך לא להרבה זמן שכן מצינו שהוא חוזר שוב אחר כך).

סיכום
מאחר והקסמים והברכות והקללות ממילא לא משפיעים על עם ישראל, נציג כאן את השאלה מה ראה בילעם ללכת ולקלל את בני ישראל מלכתחילה, וגם מדוע ה' טרח את הטירחה, התגלה לבילעם, פתח את פי האתון רק כדי שהקללות יהפכו לברכות, וכי יש משהו בקללתו של בילעם? תשובה אחת יכולה להיות כי על עם ישראל הקללות לא משפיעות, אולם שאר העמים, כשהיו שומעים את דברי ההסתה של בלעם היו מתחזקים ברוח קרב להילחם נגד עם ישראל, כאשר העמים, המאמינים בבילעם ורואים בו את הקוסם הגדול ביותר באותה תקופה, שומעים כי בילעם למעשה מברך את עם ישראל ומנבא להם נצחונות במלחמה, כוחם רפה מאד, ולבני ישראל יהיה קל יותר במלחמותם. דבר זה רואים היטב בספר יהושע, כאשר רחב מתארת למרגלי יהושע את הרגשת אנשי יריחו (יהושע ב' יא): "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם ....".

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בלק

משלי בילעם - בילעם מברך את בני ישראל
משלי בילעם - בילעם מברך את בני ישראל - ג'ררד הוט תחריט עץ 1728 מתוך דמויות מהתנ"ך. שימו לב למזבחות ברקע

קהלת חיים שפירא הפילוסוף המקראי

ספרו הרביעי של חיים שפירא שונה מספריו הקודמים, אמנם סגנונו הפשוט והישיר השולב בציטטות והומור, מראה שגם בנושאים הכבדים של ספר קהלת המחבר לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי אולם הספר עצמו בעל אופי מוזר. מצד אחד המחבר עצמו, כבר בפתיחה מודיע "כולי תקווה שאף כי לא תמצאו בספר משנה סדורה, תמצאו בו עניין". אכן הספר לא סדור. אין זה פירוש על מגילת קוהלת והמחבר כלל לא התיימר לתת פירוש כזה. במקום זאת, לקח המחבר מספר נושאים מהמגילה (ובהכרח, מהחיים עצמם) והרחיב עליהם בפסוקים מהמגילה ובמקרות ספרותיים נוספים. המחבר נעזר רבות בטולסטוי וביצירתו "חוג קריאה", יצירה אליה נחשפתי לראשונה בספר זה (מאחר ולא תורגמה במלואה לעברית). יצירה זו של טולסטוי  לוקחת נושא ודנה בו (באמצעות הגיגיו של טולסטוי ומבחר מהספרות העלומית שהייתה זמינה לטולסטוי). נראה שחיים שפירא עושה משהו דומה מקוהלת והופוך אותו למעין חוג קריאה תוך שימוש במקורות נרחבים במיוחד מספרייתו העשירה (יותר מדי אפילו לטעמו, ובהתעלמות מוחלטת מעצתו של קוהלת, אותה אף רשם בסוף הספר (י"ב יב): "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר").
במקומות מסוימים אני חולק על הבנתו של המחבר את ספר קוהלת. ספר קוהלת הוא אחד מחמשת המגילות ולציבור הדתי הוא ספר מוכר למדי מאחר והוא נקרא בשלמותו לפחות פעם אחת בשנה בחג הסוכות (זאת לעומת פרקי נביאים וכתובים שאינם נקראים כלל ואינם מוכרים גם לציבור הדתי). המחבר טוען כי קוהלת לא מזכיר את שיא מפעלו בית המקדש, אולם "בית האלוקים" מוזכר מפורשות בספר. עוד טוען המחבר כי קוהלת אינו מאמין בגמול ובעונש אולם הפסוק האחרון של המגילה סותר דעה זו לחלוטין: "כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָּם אִם-טוֹב וְאִם-רָע", ובהכרח מדובר פה בדין בעולם הבא.
המחבר מציין כי הוא חילוני וכי הוא קורא את קוהלת מתוך ראיה חילונית כטקסט פילוסופי (על מידת אמונתו של המחבר אין לי מושג), אולם קוהלת הינו חלק מכתבי הקודש, מחבר הקובץ (שאנשים דתיים מאמינים בפשטות כי מדובר בשלמה, וחוקרי מקרא חילוניים מאחרים אותו ומשייכים את הקובץ לכמה אנשים שונים) הינו בודאי אדם דתי ומאמין, וגם חכמים שנחלקו האם להכניס את קהלת לכתבי הקודש, היו כולם אנשים מאמינים. במקום מסוים אחד עמ' 30 המחבר נותן דרור לרגש האמוני וטוען: "אנסה בהמשך הספר לסנגר על הקביעה שהמגילה כולה היא דברי תורה וספר אמונה אמיתי", הרגשה שגם אני מסכים איתה, אולם התקשיתי למצוא דברי סנגוריה אלו בהמשך, ולציבור הדתי ממילא אין צורך בהם כי זוהי הנחת היסוד בא הוא קורא את המגילה.
כמו כן, המחבר בעצמו מודה, בפרק בו הוא דן בקוהלת וגם באיוב (ספר קשה בהרבה ומוכר הרבה פחות) הוא אומר (עמ' 175): "נקודה נוספת, המשותפת לשני הספרים, היא שאי אפשר לעמוד על כוונתם מקריאת פסוקים או פרקים בודדים מתוכם, משמעותם של שני הספרים מתחורת רק מתוך קריאתם  מתחילתם ועד סופם. פסוקים ופרקים הנקראים בפני עצמם עלולים לעוות את המסר האמיתי שבספרים ואף לסתור אותו"
אולם למרות הערתו, זו בדיוק הדרך בה המחבר נוקט מאחר ואין הוא מביא את הספרים (בודאי לא את איוב וגם לא קוהלת כסדרם) וגם כאשר הוא מסיים את ספרו בציטוט אחרון מהמגילה הוא כותב "על כן יהיו דבריך מעטים" שהוא רק חלק מהפסוק המלא (קובלת ה' א): "אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹקים כִּי הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים", והשמטתו של האלוקים מהפסוק משנה לחלוטין את המשמעות. המחבר מגלה כבוד רב כלפי הספר, אולם הסתכלות על הספר כעל טקסט פילוסופי גרידא ולא כעל ספר קודש (גם אם בדרגה נמוכה מספרי התורה והנבואה), מפחיתה מעוצמת התשובות שניתן למצוא בו. לעומת זאת, ובניגוד לחוקרי מקרא מקצועיים (חילוניים), המתענינים בעיקר במקורות הטקסט ומאיפה הוא בה ומכמה מקורות, אולם לא מספקים שום תובנה על הטקסט עצמו ומשמעויותיו, חיים שפירא, מתייחס לטקסט עצמו, יוצא ממנו וחוזר אליו ומחפש בו משמעויות (ובכך עושה עבודה טובה בהרבה מאותם חוקרי מקרא) ובכך הספר עצמו מתאים גם לקהלים דתיים החשדנים לרוב לגבי סופרים חילוניים הכותבים על תנ"ך (מגמה חדשה של השנים האחרונות, הראויה לבחינה מעמיקה בפני עצמה).

ספר קוהלת הינו מורכב, ועוסק בכל תחומי החיים. נקודה זו מעלה המחבר ומדגיש לאורך כל פרקי הספר ואכן מי שפתוח למורכבות ומוכן גם לבדוק את דרכו האישית במורכבות זאת (בין אם הוא דתי ובין אם לא, בין אם הוא מאמין ובין אם לא ועוד על המורכבות בחיים ראו בספר אלוהים משחק בקוביות), יוכל לעשות זאת בעזרת הספר. לדעתי הציבור הדתי המכיר את הספר אינו נזקק לספרו של חיים שפירא על מנת להבין את קוהלת אבל יכיר באמצעותו מבחר מקורות נוספים (מקורות יהודים ואחרים המאוחרים מקוהלת) המתייחסים בצורה דומה או שונה לנושאים בו. ציבור שאינו מכיר את קוהלת יופתע לגלות כמה ספר קוהלת (וכתבי הקודש בכלל) מציגים מצבים וסיטואציות בהם אנו נמצאים מדי יום ביומו, וכמה הם רלוונטיים לימינו. כפי שכתב פרופ' לאון קאס בהקדמה לספרו "ראשית קריאה", כל ההתנהגויות והדילמות של גיבורי ספר בראשית קרובות ודומות מאד לדילמות שלנו. ראייה זו מאפשרת לראות את ספר קוהלת ואת כל המקרא כרלוונטיים לימינו ולא כספרים טקסטים עתיקים של פעם.
הספר אינו מציע תשובות רבות לשאלות (פרט לתשובה שהחיים והאמיתויות שבהם מורכבים ולעיתים אף סותרים, דבר הידוע מקידמת דינא וגם מופיע רבות בספר קוהלת ולמשל בפרק ג' האומר ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אולם הוא יכול להוביל למסע בו כל קורא יחפש וימצא את תשובותיו לבד, חלקים נרחבים מהציבור הדתי מתוודעים לספר פעם בשנה, קוראים אותו מהר וגם לא משתדלים להבין אותו, אחרים עוסקים בו רבות, ציבור חילוני שהספר כמעט זר לו לחלוטין לפחות יקבל הקדמה לספר, אבל את המסע לתשובות, גם לתשובות של קוהלת, שאינה מופיעה רק בפסוק האחרון, אלא שזורות לאורך כל המגילה, וגם לתשובות שלו עצמו, הקורא יצטרך לעשות לבדו ובאחריותו.



קהלת הפילוסוף המקראי חיים שפירא
לעמוד הספר בהוצאת כתר