אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

פרשת אחרי מות וההתרחקות מהקודש

פרשת אחרי מות יחידה בכך ששמה מתייחס לאירועים שקרו בפרשה אחרת. הפרשה נפתחת כך:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ..."
ננסה לעיין בפתיחה זו. התארוך בפרשה ברור. שני בני אהרון נפטרו ביום חנוכת המשכן (בחודש ניסן) ופרשה זו נאמרה לאחר מכן. בתורה מופיעות פרשיות רבות בין תחילת פרשת שמיני לבין פרשתינו: המאכלות הטהורים והטמאים בפרשת שמיני, ודיני המצורע ושאר טומאות בפרשות תזריע ומצורע. ההקשר בין הנושאים ברור, לאחר שבני ישראל הוזהרו על עניני טומאות ובפרט מתי מותר ומתי אסור לבוא למשכן/מקדש, מוזהרים גם בני אהרון שגם להם אסור לגשת אל הקודש בכל עת שיחפצו. התורה החלה בדברים הכלליים לכל עם ישראל ועברה לעסוק לאחר מכן בעניניים הקשורים לכהנים בלבד. פרט לעיתוי, יש פרטים נופסים על מות בני אהרון במלים "בקרבתם לפני ה' וימותו". בני אהרון התקרבו מדי ולכן מתו. הטעם המפורש בפרשת שמיני שונה (פרק י' א): "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". רבי אברהם אבן עזרא מאחד את שני הטעמים ואומר: "אחרי שהזהיר את ישראל שלא ימותו, אמר השם למשה שיזהיר גם לאהרן שלא ימות כאשר מתו בניו וזאת הפרשה לאות, כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת". מדובר בשני איסורים, גם ההקרבה עצמה אסורה ובודאי מפנים לפרכת בקודש הקודשים שאסורה. הרמב"ן חולק על כך ואומר:
"ואינו כן על דעתי, כי הכתוב שמזכיר תמיד העוון אומר (במדבר ג ד): בהקריבם אש זרה, ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות, כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד.
ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי, ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו. וכבר רמזתי (לעיל י ב): על חטאם, ולשון הכתובים יורה עליו.
אבל מלת "בקרבתם", כפי הפשט, כמו (או): בקרבתם אל המזבח (לשרת): (שמות מ לב), יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו, אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצווה ובעת אשר יצווה"
מיד לאחר מות בני אהרון מופיעה אזהרה לכהנים שלא לשתות יין ושיכר כאשר הם משרתים בקודש. סמיכות זו מעלה את האפשרות כי זה היה חטאם של בני אהרון. האזהרה לאהרון הכהן המזכירה לו את מות בניו אינה לצורך קישור בין כניסה לקודש הקודשים למעשי בניו אלא על מנת להזכיר לו שהסכנה רצינית ומוחשית כפי שמביא רש"י את המדרש:
"(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' -
מה תלמוד לומר?
היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא.
אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב.
בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני.
זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן"
ואכן מלאכת הקודש מסוכנת. כבר בפרשת תצווה בה מופיעים ציווי המשכן אנו מוצאים את האזהרה הבאה (שמות שמוכת כ"ח לה): "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָֹה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". לכאורה ממקור זה אהרון רשאי להיכנס לקודש כאשר הוא חפץ בכך אולם דרך הפעמונים בבגדיו הוא מודיע מראש על כוונה זו וזאת עלמנת שלא ימות. הרמב"ן מפרש שכמו שבכניסה למלך מודיעים מראש על בואך ולא מתפרצים סתם הרי כך גם במשכן ובמקדש. ואזהרות נאמרו גם בפרשת צו (ח' לה) וגם לשבט קהתי (נושאי כלי המשכן ולכן חייבים בזהירות מיוחדת) בחומש במדבר פרק ד' פסוקים יז-כ ובמקומות נוספים.

בתחילת הפרשה אנו מבינים מהמילים "בכל עת" שהאיסור לבוא אל הקודש הוא מוחלט, אולם מיד לאחר מכן התורה מבהירה לנו שיש אפשרות לבוא אל הקודש אך היא בעלת דרישות מיוחדות: "בזאת יבוא אל הקודש..." גם סיום פסוק ב': "...כי בענן אראה על הכפורת" נתון לפרשנות כפולה, האם מדובר בסיבה בה אסור לבוא אל הקודש (זהו מקום השכינה), או שמילת כי משמעותה אלא, והיא הקובעת את התנאי בו מותר דווקא לבוא אל הקודש (ענן הקטורת). האפשרות הראשונה יוצאת מפורשת מפסוק י"ג: "וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". נתינת הקטרות והענן שעולה בעקבותיה הם המונעים את מות הכהן הנכנס. האפשרות השנייה נסמכת על פסוקים אחרים מהתנ"ך. שתי אפשרויות אלו מופיעות בפרשנים ונביא למשל את דברי ראב"ע:
"כי בענן - הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו: לא אהיה נראה אליו כי אם בענן .ויש אומרים: כי פירוש כי בענן - בעבור כי אני דר בענן על הכפורת, כטעם: ה' אמר לשכון בערפל"
פרשת אחרי מות ממשיכה בתיאור כל הפעולות הנדרשות על מנת להיכנס לקודש (המרוכזות כולן במילה זאת). עדיין אנו יכולים לחשוב שאהרון רשאי להיכנס לקודש בכל עת שיחפוץ ובלבד שיקיים את כל ההוראות והנה בא סוף העניין (פסוק לד) ומבהיר לנו שני דברים:
בפסוק כט: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם" אנו לומדים כי טקס זה הינו חובה בעשירי לחודש השביעי (יום הכיפורים) ומפסוק לד:
"וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה" אנו לומדים כי טקס זה מותר שיהיה רק פעם אחת בשנה בלבד. נחזור לתחילת הפרשה ונבין את המשפט "ואל יבוא בכל עת" כמאפשר ומחייב כניסה לקודש הקודשים רק ביום אחד בשנה. כניסה זו מותרת אך ורק לכהן הגדול ועליו להיות יחידי.
פרשות אלו מסיימות מקבץ של פרשיות שכולן הרחקות מהקדושה. התורה לא מעונינת שאנשים יהיו קרובים מדי לקודש. לבני ישראל יש זמנים רבים בהם אסור להם להיכנס למשכן/מקדש. זאת על מנת שיחוו חוויה רוחנית גבוהה יותר כאשר יוכלו להיכנס אליו והשהייה במקומות הקדושים לא תהפוך להרגל בו אנו לעיתים מזלזלים. זוהי מצוות מורא מקדש. אותו דבר גם לגבי הכהנים שצריכים לדעת שאמנם עבודתם במקדש אולם גם להם יש גבולות ואין הם רשאים לעשות כרצונם. בפועל בזמן המקדש, הכהנים היו מחולקים למשמרות כהונה ועשו תורנות בינם כך שכל משמר עבד שבועיים בשנה, גם משמר התחלק לבתי אב כאשר כל בית אב עבד רק יום אחד בשבוע וביום השבת, יוצא מכך, שרוב הכהנים עבדו במקדש ימים ספורים בשנה בלבד והעבודה במקדש הייתה מושא להמתנה במשך חודשים ארוכים. ונחזור לאהרון הכהן. אהרון שרק החל לעבוד במקדש ובודאי רוצה להכינס לקודש הקודשים, חייב להתאפק לפחות כחצי שנה עד החודש השביעי. הפרק והפרשייה מסתיימים בפסוק: " |הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה". אהרון, אכן לא נכנס כלל לקודש וחיכה ליום הכיפורים וסיום הפרשה מאשר לנו (כמו בכל מלאכות הקמת המשכן ובפרט בפרשת פקודי) שאהרון קיים את המצווה במלואה. לעומת זאת, מדרש ספרא (תורת כהנים), מבין את ההדגשה של הציווי דווקא לאהרון, שהיה חריג אחד הרשאי לבוא אל הקודש בכל עת. אדם זה הוא משה רבנו, שאינו נמצא "בבל יבוא", והוא יכול להיכנס אל הקודש ולדבר עם ה' כנאמר בפרשת תרומה שמות פרק כ"ה כב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מאמרים נוספים לפרשת אחרי מות
קודש הקודשים
קודש הקודשים - JONES 1879 אוסף ספריית הקונגרס האמריקאי. שם הציור מטעה. הציור מראה את הכהן בתוך הקודש עוסק בהקרבת הקטורת היומית על מזבח הזהב. קודש הקודשים ובו ארון הברית נראה ברקע. ביום הכיפורים ובו בלבד, הקרבת הקטורת הייתה בקודש הקודשים על גבי ארון הברית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה