אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

חידון לפרשת ויקהל

דף החידות לפרשת ויקהל. חידות מילוליות וחידות ציורים ברמות קושי שונות ולכל המשפחה. בדרך כלל החידות המילוליות קשות יותר ומיועדות למבוגרים, מומלץ לעבור על החידות לאחר קריאת הפרשה.


חידות לפרשת ויקהל
חידות לפרשת ויקהל


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת ויקהל
למתקשים ניתן להיעזר בפתרונות המופיעים בלשונית "פתרון החידה השבועות" בראש העמוד או בקישור הבא.

מצוות השבת בספר שמות

מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"
2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):
"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"
3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"
4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"
6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)
"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.
מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."
מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.
במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".

מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת כי-תשא
מאמרים נוספים לפרשת משפטים
מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת בשלח

שבת -מארק שגל
שבת -מארק שגל 1910 מוזיאון לודוויג, קלן גרמניה

חידות לפרשת כי תשא

חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תשא. החידות בדרגות קושי שונות ומתייחסות לנושאים שנוים בפרשה. החידות מתאימות לילדים ולמבוגרים ומומלץ לנסות לפתור לאחר קריאת הפרשה. בהמשך הדף חידון לילדים לפי אותיות האלף בית, כולל מקורות לתשובות

חידות לפרשת כי תשא
חידות לפרשת כי תשא



חידות לילדים לפי אותיות אלף בית לפרשת כי תשא
חידות לפרשת כי תשא
חידות לפרשת כי תשא


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא

התשובות לחידון נמצאות בדף הבא

פרשת כי תשא חטא העגל

עיקרה של פרשת כי תשא עוסק בחטא העגל ובהשלכות שלו. ננסה להעיר מספר הערות על החטא והאירועים שבאו לפניו ולאחריו. דברי הפרשנים ארוכים ואנסה לסכמם בקצרה ומומלץ לעיין בפירוש המלא. פרשיית חטא העגל מתחילה בפרק ל"ב, אולם נתחיל את עיוננו בכך שנצביע כי תחילת הפרשייה (לפי המסורת היהודית) היא בפסוק הקודם. זוהי דוגמה מובהקת לדוגמה הנוצרית העומדת מאחורי חלוקת התנ"ך לפרקים לשיטתם.

הפרשה מתחילה בפסוק יח של פרק ל"א: "ויִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" חשיבות הפסוק היא בכך שהוא אומר שלא משנה מה הולך לקרות עוד מעט, הברית עצמה קיימת ועמדת ולא מופרת (ומעתה ברור מדוע הנוצרים שינו את שיטת החלוקה).

לאחר מכן נכתב: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", השאלה הראשונה שאנו שואלים היא מתי קרה אירוע זה. רש"י מפרש שמשה הודיע לעם שהוא הולך לארבעים יום וארבעים לילה ולכן לאחר שעברו ארבעים יום, העם החל לדאוג. אולם לא מצאנו מפורש בכתובים שמשה הודיע לעם את משך שהייתו (ואולי גם משה לא ידע זאת כפי שאומר הראב"ע). ייתכן ומשה הודיע את משך שהותו רק לאהרון וחור ולזקנים, והעם התחיל כבר לדאוג זמן רב קודם ואהרון וחור ניסו למשוך זמן עד ארבעים יום, אך לאחר מכן לא הצליחו.

בימינו איחור של כמה שעות הוא דבר מדאיג אבל בימי קדם (טרם היות הפלאפונים, הפקסים הטלגרף ודואר מהיר) גם איחור של שבוע הוא איחור מקובל ולכן נראה כי העם התחיל את תסיסתו זמן רב לפני יום הארבעים ועד אז הצליחו אהרון וחור למשוך זמן (יהושע למשל מחכה בסבלנות לרלגי ההר עד רדת משה, בלי שיש לו מושג כלל מה קורה במחנה).

שאלה נוספת שהפרשנים עוסקים בה היא מה קרה לחור ולמה פונים רק לאהרון, דעת המדרשים והפרשנים נוטה לכך שחור נהרג בנסיונותיו למנוע את החטא ואהרון שראה זאת הבין שאם הוא לא יעשה משהו, יקרה אסון גדול אף יותר. על שאלה זו, מה ראה אהרון ששיתף פעולה יש תירוצים רבים, מהם שאהרון חשש לחייו, אך על זה מקשים שכן עבודה זרה היא חטא שצריך להיהרג עליו, ואם אהרון אכן חטא, איך זה שקיבלת את הכהונה ועוד, ונראה (ורצוי לעיין בראב"ע) שאהרון באמת ניסה להתכוון למזבח ולעולת לשם ה' כמו שרצה רוב העם, ובכך לעשות את הרע במיעוטו, כל דבר אחר שהיה עושה או לא עושה היה גורם לרעה גדולה יותר.

נעבור לבקשת העם "..קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". בקשת העם מעלה שאלה, העם מציג את משה בתור איש. אם לא יודעים מה קרה למשה, שימנו את אהרון (או מישהו אחר) למנהיג וימשיכו בדרך.

העם לא טוען שאלוקים נעלם וצריך אל אחר, אלא בגלל שמשה האיש נעלם, צריך אלוקים אחרים. מסתבר אם כן לפרש כי מילת אלוקים המופיעה בפסוק זה היא בלשון חול ולא מדברת על ה' (כמוה מצינו גם בדבר ה' למשה (שמות ב' טז: "...הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים"). מכאן שניתן להבין כי העם רצה מנהיג אחר ולא כפר בברית או בה'.

אהרון מבקש מהעם את נזמי הזהב של נשיהם ובניהם. אהרון מנסה למשוך זמן, שהרי ידוע שהנשים דעתן רחבה יותר ולא יתפתו כל כך בקלות למסור את תכשיטיהן בשביל מטרת שטות כזו, אולם הגברים מביא את תכשיטיהם לאהרון הוא ומייצר את העגל.

בשלב זה האירועים מדרדרים  (פסוק ד): "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פתאום הפסל הופך לאל עצמו. הפרשנים מדייקים בפסוק.

רש"י: "ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:" הביטוי אלהיך מראה על קבוצה קטנה מאד בעם (אותה מכנים ערב רב) שמנסה להציג פסל זה כדמות האל עצמו.

רמב"ן מדייק גם על המילה "העלוך" וזה לשונו:
גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום", והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה"
אהרון עוד מנסה לעשות משהו על מנת למזער נזקים כפי הנאמר בפסוק ה': "ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" ולהפנות את העבודה לעבדות ה' (וגם למשוך זמן נוסף) אולם העם הקולני כבר שולט בענינים, קם מוקדם בבוקר עוד לפני אהרון ומתחיל בטקסים בעצמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" ונראה שהחטא מתפשט והולך ונהיה עבודה זרה ממש ואמונה באל אחר. רק באותו נקודה מגיע הדבר לידיעתו של משה. ה' מחכה לרגע בו החטא נהיה חמור במיוחד כדי להביאו לידיעתו של משה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
הקב"ה לא נותן למשה הזדמנות להגיב ומיד מוסיף (אם כי באמירה חדשה):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"
לא ברור את מי ה' רוצה לכלות. האם את כל העם או את העובדים לפסל אך בכל מקרה משה צריך להגיב מהר. הפרשנים מציינים את מילת "הניחה לי". האם ה' צריך רשות ממשה על מנת לכלות את העם? האם משה מונע מה' ?

התשובה היא כן. משה בתפילתו יכול לשנות את גזרת ה', ומילים אלו נועדו להבהיר למשה שבאפשרותו לעשות זאת. משה מנצל את ההזדמנות מייד. למשה עדיין אין מושג מה באמת קורה אבל הוא מתחיל מיד בתחנונים. מאחר ומשה טרם מכיר את י"ג המידות (אותם ה' ילמד אותו בהמשך הפרשה), משה פונה לסיבות אחרות. מה יאמרו הגויים. זכירת הברית ההיסטורית עם האבות וכו'. תפילותיו של משה נענות וה' ניחם על הרעה.

חשוב לשים לב להבדל בפנייה לעם. גם ה' וגם משה משתמשים בביטוי עמך... כאשר ה' אומר זאת נדמה כי העם הוא העם של משה אבל כאשר משה אומר זאת הוא "מזכיר" לקב"ה כי מדובר בעם שלו, צאצאיהם של האבות.

האירוע הבא הוא שבירת הלוחות. משה יורד עם הלוחות ובודאי לא מתכוון לשבור אותם. משה פוגש את יהושע שמחכה לו במורד ההר. יהושע מודע לכך שמשהו רע קורה במחנה וחושש ממלחמה. משה עונה לו שאלו הם קולות אחרים ולא קולות של מלחמה. משה ויהושע מתקרבים למחנה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר"
מה שהפתיע את משה היו המחולות. על העגל משה כבר שמע ואם כוונתו הייתה לשבור את הלוחות לא היה צריך להורידם כלל מההר, אבל למחולות הוא לא היה מוכן וזה כבר היה יותר מדי, כפי שאומר הספורנו:
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחלת, וַיִּחַר אַף משֶׁה. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בַּקִּלְקוּל שֶׁעָשׂוּ, כְּעִנְיַן "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלזִי" (ירמיה יא, טו), וּבָזֶה הִתְקַצֵּף וְנואַשׁ שֶׁיּוּכַל לִתְקן הַמְעֻוָּת בְּאפֶן שֶׁיַּחַזְרוּ לְתַמּוּתָם וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְאותָן הַלּוּחות.
שבירת הלוחות לא הייתה בהכרח אקט פומבי (משה משבר את הלוחות תחת ההר ולא במחנה ולא בטוח כלל שמישהו מהעם מלבד יהושע רואה זאת), ייתכן כי משה הבין שהעם לא יכול לקבל את התורה. אם נתייחס ללוחות כאל ברית, נראה כאילו משה לפני מסירת הלוחות לעם, מבטל את הברית מאחר והוא יודע שבני ישראל כבר לא עומדים בה (ועברו על הדיבר הראשון ולכן יתחייבו כולם במיתה). שבירת הלוחות תקנה למשה עוד זמן לתפילות וליסודה של הברית מחדש כפי שאכן קורה בהמשך הפרשה.

פעולות התיקון מתחילות מיד וללא התנגדות מה שמראה שהעם הבין את טעותו. משה קודם כל שורף ומשמיד את העגל, לאחר מכן בא בשאלה אל אהרון כדי להבין מה יכול היה לגרום לאהרון לעשות זאת (התורה לא מפרטת את הסיבות המדויקת וגם אין עונש לאהרון, רק בפרשת ואתחנן מצינו כי ה' רצה גם להרוג את אהרון ומשה היה צריך להתפלל אף עליו). משה קורא לאנשים שנשארו נאמנים לה' ובאים אליו שבט לוי והוא מצווה אותם להרוג את העובדים לפסל. התורה מספרת כי מתו שלושת אלפים איש ביום ההוא. כנראה אלו היו הגרעין הקשה של עובדי העגל שמספרם היחסי מועט מאד אך הצליחו לגרום לרעה גדולה.

למחרת משה מדבר לראשונה אל כל העם ומזכיר להם את חטאתם ועל כך שהוא הולך להתפלל אל ה' שוב (זכרו כי הלוחות המייצגים את הברית נשברו ומצב הברית לא ברור בנקודת זמן זו). משה עולה אל ה' ומבקש בלשון זו:
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם"
למשה עדיין אין דרך לבוא לה' ולבקש סליחה וטענתו היא שאם ה' לא יסלח שימחה גם אותו (שימו לב להצעת ה' להפוך את משה לגוי גדול. משה פשוט מסרב להצעה זו). גם ה' לא מקבל את ההצעה, הודעת סליחה אין כאן, אלא המשך של השליחות. משה ימשיך להנחות את העם, הליווי לא יהיה ליווי אלוקי אלא ליווי של מלאך, והעונש לא יהיה מיידי אלא יצטרף לעונשים אחרים (עד כדי כך שהגמרא אומרת ומובא ברש"י שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל).

הפרשייה מסתיימת בכך שבנוסף לשלושת אלפי האיש נהרגו עוד אנשים רבים שלא יכלו להיהרג בידי אדם אלא רק בידי שמים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" ושוב עם ההדגשה שאת העגל עשה אהרון (כביקורת סמויה על אהרון שכן לא מצינו שנענש או שמשרת הכהונה עברה ממנו ולולא פסוק בפרשת עקב כלל לא היינו יודעים כי היה עליו חרון).
הציווי הבא ממשיך:
"ויְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ"
נשווה לפרשת משפטים פרק כ"ג פסוק כ' ואילך. גם שם מופיע ענין המלאך אבל בצורה החיובית שלו (לא העתקתי את כל הפסוקים ומומלץ לעיין במקום)
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל-תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: ...לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם..."
העונש של בני ישראל ברור. המלאך המדובר בפרשת משפטים הינו מלאך המקדים את ה' שבא מיד אחריו, ואילו המלאך אצלנו הוא הנהגה פחותה מהנהגה ישירה של ה' שמודיע בפירוש כי לא יעלה בקרב העם. העם מבין את הדברים האלו ומצטער מאד. משה נוקט מספר מהלכים החיוניים להתחלת התיקון ומתחיל בסדרת פניות לה' על מנת לחדש את הברית במצבה האידיאלי. הדו שיח מדהים בישירותו וביכולתו של משה "לדרוש" (אמנם בנימוס רב וביראת כבוד) דברים מהקב"ה. לצורת פניה זו כיוונה התורה כאשר אמרה שמשה מדבר עם ה' פנים אל פנים.
משה:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
תשובה:
"וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ"
המשך דבריו של משה:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"
תשובת ה':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם"
ומשה ממשיך:
"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶך"
וה' מסכים:
"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"
משה מצטווה להכין בעצמו לוחות אבן חדשים (וכבר אנו מבינים כי הברית תתחדש) ולעלות בבוקר אל הר סיני. כבמתן תורה אסור לאנשים אחרים לעלות להר והבהמות צריכות להתרחק מההר. אנו מבינים כי עומד להיות כאן שחזור מסוים של המעמד. ה' מתגלה למשה ומודיע לו את י"ג מידות הרחמים. עד עכשיו ראינו את מידות הדין כפי שבאות לידי ביטוי בעשרת הדברות (שמות כ' ה): "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" וכאן אנו למדים כי יש גם צד אחר של מידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד..." משה מבין את גודל השעה ומבקש מה' כן לעלות וללוות את העם: "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
 ובתשובתו של ה' המייסדת את הברית מחדש נסיים עיוננו זה:
"ויֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה' כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"

שיחה שלי ברדיו קול הנגב על חטא העגל במסגרת התוכנית פרשים בלילה

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא 

חטא העגל
חטא העגל - ניקולא פוסן Poussin 1633 הגלריה הלאומית לונדון. שימו לב שגם האומן צייר את משה כרחוק מאד מההתרחשות כאשר הוא שבר את הלוחות


תשובות לחידון ויקרא

להלן התשובות לחידון פרשת ויקרא. אם טרם עיינתם בחידות וניסיתן לפתור לבד אנא פתחו את הקישור לחידות פרשת ויקרא לפני שתעיינו בתשובות.

עוד מעט...






מתחילים
  • שלוש פעמים בפסוק אחד - הכוונה לפסוק ה' י"ט: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" הוראות המילה אשם שונה בכל מופע.
  • סימן הקריאה מרמז לפרשת השבוע - ויקרא
  • האות סמך הגדולה מסמלת את פעולת הסמיכה על ראש הקורבן.
  • בעברית קוראים לו טלה. הכוונה למזל טלה. מזל זה Aries הוא מזלו של חודש ניסן. התרגום המקובל הינו דווקא איל (חיריק באות י') או באנגלית  The Ram . חשוב להבחין בין האיל בפרשתינו ובדיני הקורבנות שהוא כינוי לכבש בוגר לבין האייל שהוא חיה שונה לחלוטין. איני יודע למה בעברית מכונה המזל טלה דווקא שמשמעותו דווקא צעיר.
  • המחבת מייצגת את המנחות (ב' ה): "אִם-מִנְחָה עַל-הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה".
  • הפרה הכבש (בתמונה גדי) וציפור תור הצווארון הם כולם מסוגי הקורבנות הכשרים.
  • עצם האגן מכילה שקע אליו מתחברת הירך. שקע זה מכונה מרחשת, סוג של מנחה המופיעה בפרשה (ב' ז): "אִם-מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה"
  • תמונת הלווין של ים המלח מייצגת את ההלכה הדורשת (ב' יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח".
  • פסח כבר כאן מתייחס לאיסור הקרבת חמץ (ב' יא): "כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ". ניתן גם לקשר את פסח למילה אביב המופיעה בפסוק (ב' יד): "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ"
  • שני טעמים: הכרחי ואסור - שניים מארבעת הטעמים הם מלוח ומתוק (השניים האחרים הם חמוץ וחריף. יש עוד כמה טעמים והמספר המדויק נתון בויכוח שאין כאן מקום להאריך). הדבש אסור והמלח הכרחי.

פרשת כי תשא - פרשת שקלים ותאריכו המקורי של יום הכיפורים


פרשת כי תשא היא המשך ישיר לפרשת תצווה. למעט הסיבה שהפרשה פותחת בשמו של משה, קשה למצוא סיבה למיקום ההפסק בין הפרשות. כהרגלנו עלינו לפתוח את הפרשה בקריאה זהירה. הפרשה מתחילה במצוות מחצית השקל, הנקראת גם פרשת שקלים ונקראת תמיד בשבת שלפני ראש חודש אדר בעקבות הנאמר במסכת שקלים (א א): "באחד באדר, משמעין על השקלים...". אולם, קריאה זו מוציאה את הפרשה מהקשרה בסדר הפרשיות עליו נעמוד במאמר זה.
נעיין בפסוקים עצמם.
יב "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" – פסוק זה מקובל לפרש שאין לבצע ספירה של אנשים אלא יש לקחת משהו מכל אחד ולספור את החפצים הנלקחים. על שאול נאמר שפקד את העם בחרסים ואחר כך כשהממלכה התבססה קצת יותר בטלאים, ובדוד המלך שביצע מפקד ונענש במגיפה.
יג "זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" – הסכום אותו צריך להביא

יד "כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" – מי האנשים שצריכים להביא
טו "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – חלקו הראשון של הפסוק הדן בחובת האחידות למצווה זו מוכר, אולם דווקא חלקו השני מוכר פחות. כמוכח מהמילים המודגשות, מחצית השקל היא  כסף כיפורים לכפר על הנפש (מנהג הכפרות מופיע בתורה?).

טז "וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – כאן כבר מופיעה המילה כיפורים ממש (ובכך מהווה המשך ישיר לפרשת תצווה שבסופה מופיע שורש זה) והכסף ניתן לעבודות שונות במשכן.

בהמשך החומש מסופר שבני ישראל אכן הביאו את הכסף וממנו יצקו את אדני המשכן (ל"ח כה): "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". שימו לב לביטויים החוזרים בין הפסוקים: פקודי העדה ושקל הקודש המוכיחים שמדובר בכספים שנאספו ממחצית השקל.
יוצא מכך שבנוסף לעבודות המשכן בהן דנו במאמר על פרשת תצווה יש גם מצווה על כל ישראל לתרום לתחזוקה השנתית השוטפת של המשכן (לאחר השימוש הראשוני בכסף – כמתכת ולא כמטבע) לצרכי הקמת המשכן והתרומה צריכה להיות פעם השנה בסמיכות ליום הכיפורים, והיא חלק מתהליך הכפרה. התאריך של היום המיוחד בשנה לכיפורים אינו ידוע בשלב הזה, אולם אם נקבל רמז מהמשנה הרי שתאריך איסוף הכספים מתחיל באדר וממשיך עד ראש חודש ניסן כאשר יש התקדמות הדרגתית באמצעי הגבייה במשך החודש. מכאן יוצא שהתאריך המכוון ליום הכיפורים היה א' בניסן שהינו בפועל יום הקמת המשכן. התאריך אינו מקרי וקיום טקס הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון הוא ראוי ומתאים וגם הפיכת יום זה ליום המיוחד בשנה (ראש השנה?) הגיוני , אולם גם לו היה המשכן מוקם בתאריך אחר, טענתי היא שגם התאריך המופיע במסכת שקלים היה קודם לו בחודש. אסיפת מחצית השקל וביצוע התהליך המתואר בפרשת תצווה של הכשרת המשכן פעם בשנה במועד בניית המשכן המקורי הוא סמלי והגיוני מאד. להוכחת הטענה נעיין בתחילת הפטרת פרשת החודש הלקוחה מספר יחזקאל (פרק מ"ה פסוק יח): "כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ". התאריך המופיע לא יכול להיות ברור יותר, א' בניסן, בכל שנה הוא הוא יום הכיפורים והוא המכין את בית המקדש לעבודת הפסח הבאה שבועיים אחריו. לולא חטאו בני ישראל בעגל ייתכן וכך היה עד היום. למאמר מפורט על הפרק ביחזקאל ראו במסגרת ההפטרה לפרשת החודש.


אולם בפועל אנו יודעים שהדברים שונים וכפי שכתבנו בפרשת תצווה, חטא העגל הפר את האידיאל. ציווי המשכן השתנו קצת, נוספו מצוות וקורבנות, ויום הכיפורים שינה את מהותו מיום שבא אחרי אסיפת כספים מכל עם ישראל וביצוע פעולות דומות למה שהיו בחנוכת המשכן הראשונית, לטקס שונה לחלוטין המתואר בפרשת אחרי מות והכולל גם עינויי נפש וצום.
פרשת אחרי מות קושרת בין האירועים. ביום חנוכת המשכן, היום השמיני (אנו נכנסים כאן בעל כורחנו למחלוקת עצומה מתי היה יום חנוכת המשכן היום השמיני, בע"ה נרחיב על כך בעתיד, בינתיים נלך לפי שיטת רש"י שמדובר בא' בניסן), מתו שני בני אהרון, ציווי יום הכיפורים המחודש, נאמר אחרי מות שני בני אהרון ומופיע בו סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. התאריך של היום מופיע ממש בפסוקים האחרונים של הפרשייה, וזוכה לפירוט נוסף בפרשיית המועדות בפרשת אמור. ועדיין איננו יודעים מה הסיבה לדחייה. התאריך החדש, י' בתשרי אינו מקרי. ביום זה, לפי חישובי זמנים, ירד משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים. ייתכן ואחרי האבל על מות שני בני אהרון לא היה זה ראוי לקיים יום זה כיום הגדול ביותר בשנה ויום אחר בעל משמעות סימלית רבה ומתאימה של חזרה בתשובה וקבלת התשובה נבחר במקום.
סיפור מחצית השקל מופיע גם בתקופת המקדש (ואכן משמש כהפטרה לשבת שקלים) בסיפור על יואש ובדק הבית. הסיפור מופיע גם בדברי הימים ב' כ"ד עם הוספה חשובה: "ו וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם, לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל--לְאֹהֶל, הָעֵדוּת.  ....  ט וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל--בַּמִּדְבָּר". משה אינו מוזכר פעמים רבות בנביאים ובכתובים ולכן כינוי מצוות מחצית השקל בשם משאת משה  (ומזכיר את שם פרשתנו) מראה על חשיבותה הרבה.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא
חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב - "חצי השקל". מקור: ויקיפדיה


ונסיים בפיוט ממוסף לשבת שקלים שלצערי נאמר במקומות מעטים בלבד
"אור פניך עלינו אדון נישא ושקל אשא בבית נכון ונישא,
 ובצדק הגה ערך כי תשא, ברכנו בשלום אל רם ונישא"

חידון לפרשת תצווה

כרגיל דף חידה לפרשת תצווה המכיל חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת תצווה. החידות בדרגות קושי שונות, מיועדות לידלים ומבוגרים ויסבו הנאה מרובה בנסיון לפותרן מסביב לשולחן השבת. ייתכן וגם תגלו פתרונים שלא חשבתי עליהם, כדרכן של חידות הגיון כולם יהיו נכונים כל עוד התשובה מסתדרת. למתקשים מצורף קישור שאפשר להציץ בתשובות אבל רק לאחר נסיון טוב לפתור לבד. בהנאה ובהצלחה.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה 
תפזורת לפרשת תצווה

חידות לפרשת תצווה
חידות לפרשת תצווה

למקרי חירום ניתן להיעזר בדף התשובות

תשובות לחידון פקודי

להלן התשובות לפרשת פקודי. אם טרם ניסיתם לבד אנא הכנסו קודם לעמוד החידות לפרשת פקודי



עוד מעט...





מתחילים:

  • C טהור - האות C מייצגת את אטום הפחמן. יהלום, אבן בחושן, מורכב מפחמן טהור בלבד ללא שום יסוד אחר (חומר אחר השונה לחלוטין מהיהלום הקשה, הבהיר והיקר הוא הגרפיט השחור, הזול והמלכלך המורכב גם הוא מפחמן טהור).
  • סמלו של בנק אדנים מרמז על האדנים של המשכן
  • המשבצות מרמזות על החושן והאפוד (ל"ט טז): "וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת-שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן"
  • מכנסי הבד והמעיל הם שניים מבגדי הכהונה
  • החץ המחבר בין האגודל לזרת בכף היד הוא המידה המקראית זרת (חצי אמה) המתייחסת לחשון (ל"ט ט): "רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת-הַחשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל"
  • הרוכסן משמש לחיבור החושן לאפוד (ל"ט כא): "וַיִּרְכְּסוּ אֶת-הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל-טַבְּעֹת הָאֵפֹד..."
  • מטבע של חצי שקל מתייחס למחצית השקל שנאספה מבני ישראל
  • מחט הרקמה מתייחסת למלאכת הרקמה בבגדי הכהונה המוזכרת מספר פעמים בפרשה.
  • תהילים צ': לפי המדרש, משה מברך את בני ישראל בסיום מלאכת בניית המשכן. תוכן הברכה מופיע בפרקים צ' וצ"א בתהילים.
  • הענן הוא ענן הכבוד המכסה את המשכן בסיום בנייתו
  • השולחן הוא שולחן לחם הפנים, אחד מכלי המשכן
  • אמטיסט הוא שמה הלועזי של האבן היקרה אחלמה, אחת מאבני החושן וגם שם אשתו של עמיר פרץ.

פרשת תצווה - אהרון ובניו הכהנים

תרגיל טוב בלימוד פרשת שבוע הוא לשכוח את כל הידוע לנו ולהתייחס לפרשה שאנו קוראים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בה כאשר אנו יודעים רק את מה שנכתב לפניה. אנחנו נהיה מופתעים מאד בפרשת תצווה.

לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.

מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.

מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:
"אתה - בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה."
הראב"ע מסביר כי משה אכן היה ושימש ככהן גדול גם במעלות וגם בפועל (בשבעת ימי המילואים) אולם לאהרון יחוס מעט טוב יותר מאחר והוא קשור גם למשפחת נחשון (ממנה תצא המלוכה) לעומת משה שהתחתן עם בת יתרו וגם כי למשה לא היה זמן מאחר והיה עסוק בשפיטת העם (כפי שראינו בפועל בפרשת יתרו). מגמתו של הראב"ע היא מגמה אפולוגטית ומראה כי אכן היה ראוי וצריך משה לשמש ככהן גדול כל התקופה אולם עקב אילוצים אחרים שימש בתפקיד זה שבוע בלבד ולאחר מכן העביר את הכהונה לאהרון ולבניו במסורת שנמשכת עד ימינו.

הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.

כאשר משה עלה להר סיני  הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.

לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".

מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.

משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.

אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.

תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).

לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן


אהרון הכהן ובגדי הכהונה
אהרון הכהן ובגדי הכהונה מתוך הספר ההיסטוריה של התלבושות, בראון ושנייידר 1861-1880

חידות לפרשת תרומה


בדף הבא מספר רב של חידות לפרשת תרומה. חלק מהחידות הן חידות ציורים המתקשרות לפרשה וחלק הן חידות מילוליות. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות לכל המשפחה. מומלץ להדפיס את הדף ולעבור עליו בבית לאחר קריאת הפרשה.
בהצלחה


מאמרים ודברי תורה לפרשת תרומה
חידות לפרשת תרומה
חידות לפרשת תרומה

חידות לפרשה באדיבות עזרא מרום, מחבר חידות תורה ממרום


  1. למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים ?
  2. "זהב וכסף ונחושת". במה שונה תרומת הכסף מיתר התרומות?
  3. ציין 3 סוגי תרומות לפי רש"י.
  4. מנין נלמד הכלל : "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (ויקרא רבה ,ל"ד) 
  5. לפי משנה ד' בתרומות, תרומה בשיעור אחד מארבעים הינה בעין יפה. מה הרמז לכך?
  6. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת".בפסוק זה רמוזים 3 סוגים של נותני צדקה. מה הם?
  7. מידותיו של הארון חצויות ואילו מידות המזבח שלמות . מה המסר בכך?
  8. לפי שקלים משנה ח' כמה כהנים נדרשו כדי לשאת את הפרוכת?  
  9. מאיזה פסוק נלמד שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו?                                             
  10. מדוע נבנה המשכן דווקא  מעצי שיטים?
  11. מה משמעות הביטוי "כפתור ופרח". ?
  12. אילו כלים במשכן  נעשו מקשה אחת?
  13. על מה נאמרו הביטויים:   א. מעשה חושב. ב.מעשה רוקם ?
  14. איזה חפצים במשכן היו  עשויים מ  א.  כסף    ב. נחושת ?
  15. מה מקור הפתגם : " הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין"?



למתקשים שניסו ולא הצליחו, יש אפשרות להציץ בדף הפתרונות

סטטיסטיקה לפרשת תרומה

פרשת תרומה היא הפרשה ה-19 בתורה וה-7 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-155 שורות בספר תורה ויש בה 9 פרשיות (מיקום 30), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 96 פסוקים (מיקום 38),1145 מילים (מיקום 45) ו-4692 אותיות (מיקום 40). לפי ספר החינוך יש בפרשת תרומה 3 מצוות (מיקום 27), מתוכן 2 מצוות עשה (מיקום 26) ו-1 מצוות לא תעשה (מיקום 26).
הערות לפרשת תרומה :

לדף הראשי של פרשת תרומה

לפרשה הקודמת - משפטים
לפרשה הבאה -תצווה


לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת תרומה - מקדש ומשכן

פרשת תרומה פותחת את הפרשיות המכונות בשם פרשיות המשכן ובהן מתוארים ציווי הקמת המשכן וכליו, תהליך אסיפת והכנת החומרים ותהליך הבנייה בפועל, אולם עיון בפסוקים יראה לנו שהמטרה בעצם היא לבנות מקדש והמשכן הוא יעד משני בדרך למטרה זו. במאמר ננסה לעמוד על השונה והמשותף בין מקדש ולמשכן. הנושא הינו רחב ועמוק וניגע בו רק בקצרה תוך הפניות מתאימות למעונינים להעמיק.
נביא קודם כל את הפסוקים (שמות כ"ה ח-ט):
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ"
 הציווי המקורי הוא עשיית מקדש, אולם הפועל הבא מיד לאחר המקדש הוא ושכנתי (לעומת והתקדשתי בתוכם) בפסוק הבא, המבנה כבר מכונה בשם משכן. המילה מקדש מופיעה תורה עוד קודם לכם בשירת הים: "מקדש ה' כוננו ידיך". בספר בראשית מופיעים תיאורים נוספים כגון בית אלוקים. אף בנביאים מכונה בית המקדש לרוב בית ה' (ובית הוא מילה נרדפת דווקא למשכן ולא למקדש).
נתחיל דווקא את עיוננו בהגדרות המילוניות למילים אלו מתוך מילון אבן שושן:
מקדש - מקום קדוש שיוחד לעבודת אלוקים (הגדרה כללית). בית ה' הקדוש שבנה שלמה המלך בירושלים ... (הגדרה פרטית)
משכן - מקום לשכון בו, מעון, בית מגורים ארעי או קבוע (הגדרה כללית). כינוי לאוהל מועד שהקימו בני ישראל במדבר בצאתם ממצרים (הגדרה פרטית).
הפירושים יכולים להצביע על שרשרת של מהלכים: בניית בית (משכן) ארעי גורמת לה' לדור בבית, ועל ידי כך הבית נהיה קדוש (אך עדיין ארעי) ולכן שמו אוהל מועד. כאשר יבנה בניין קבע וה' יהיה בו (בית ה') הרי המקום יזכה לשם התואר הפרטי המקדש (או בית המקדש).
דומה אם כן כי ארעיותו של המשכן נתנה לו את שמותיו המיוחדים למרות שבודאי הקדושה שרתה בו. מחלוקת ידועה היא אם המשכן הינו לכתחילה, או שבא כתגובת נגד לאחר חטא העגל. אמנם נראה שהציווים באו לפני חטא העגל, אולם לפי ההבחנה שעשינו הייתכן כי הציווים היו רק על בניית מקדש של קבע לאחר הכניסה לארץ (ותזכרו שבנקודת זמן זו הכניסה לארץ היא אירוע קרוב מאד), ורק לאחר חטא העגל הומר המקדש במשכן זמני, ננסה למצוא גם לכך סימוכין מהשמות השונים. למבוכה הקשורה בנושא נוסיף כי במהלך פרשת תרומה ההגדרה משכן היא רק ליריעות עצמן (כאשר יש הבחנה ברורה בין המשכן לבין האוהל (שמעל המשכן)  לבין המכסה (שמעל האוהל) עיינו בפרק כ"ו), וגם ההגדרות קודש וקודש קודשים מופיעות. נראה שההגדרה למשכן כמבנה כולו על תכולתו מופיעה רק בפרשת פקודי. בהערה קצרה נוסיף שגם הביטוי אוהל מועד הינו בעייתי מאחר והוא בהכרח מתייחס למספר אוהלים שונים (שהרי משה מוציא את אולה מועד לאחר חטא העגל ובטרם היות המשכן, אל מחוץ למחנה). לא נוכל לענות על כל השאלות ונשאר בתחום הצר מאד של ההגדרות משכן ומקדש.
נעיין בדברי הרש"ר הירש:
"בספר ויקרא פרק כו מסתיימת "תורת כהנים", היא סידרת המצוות שתכליתן קדושת המשכן וקידוש החיים. סידרה זו באה בעקבות הקמת המשכן שתחילתה בפרק שלפנינו, ואם נתבונן בפסוקים שבאותו פרק סיום- "אם בחוקותי תלכו וגו'", "ונתתי משכני בתוככם וגו'"- הרי שיתבררו לנו שני דברים בוודאות גמורה: א) המשמעות של ושכנתי בתוכם בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא, ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינינו לבין ישראל, דבר המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל. ב) עם זאת אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על ידי הקמת המשכן וקיומו על פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות: כך בייחוד לגבי שלוש המצוות החמורות שבכל התורה כולה- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ויקרא כ, ג; במדבר לה, לד; ויקרא טו, לא; דברים כג, י וטו), וכן מיד עם תחילת ייסודו והקמתו של מקדש שלמה (מלכים א' ו, יב ופרק ט), וכמעט בכל פרקי ספרי הנביאים, למשל ירמיה פרק ז.
מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'. לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח. בהודעה הזאת: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - כלולים אפוא שני מושגים, שכל בניין המשכן וכליו יהיו ביטוים הסמלי. המושגים האלה הם: 'מקדש' ו'משכן'. 'מקדש' מבטא את מכלול התפקיד שעלינו למלא כלפי ה'; 'משכן' מבטא את הייעודים המובטחים לנו מה' בעקבות מילוי תפקידנו. 'מקדש' מורה על קידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ה'; 'משכן' מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו והמתגלה בהשראת ברכת ה' ושמירתו על שגשוג כל חיינו הפרטיים והציבוריים. אוהל-מועד הוא 'מקדש', מקום הקדושה, ו'משכן'- מקום קרבת ה', מקום שבו נזכה לקדושה ולקרבת ה'. קדושה זו וקרבה זו, הווה אומר: יחס הבריות ההדדית בין ה' וישראל, הנוצר על ידי מתן התורה וקבלת התורה- זוהי המסגרת שבתוכה עלינו לבקש ולמצוא את טעמי המשכן בכללו ולפרטיו. טעמים אלה יש בהם משום הסבר לעובדה, שפרקי הקמת המשכן באים סמוכים אל הפרקים המדברים בעיקרי משפט התורה ובכריתת הברית שנעשתה על יסוד המשפט הזה".

הרש"ר אומר (ורעיון זה מובא גם במדרשים ובמפרשים אחרים) כי למרות שהמשכן והמקדש כמבנים הם מבנים של צמצום קדשות ושכינת ה' למקום מוגדר, הרי שהמשמעות האמיתית שלהם היא הפוכה והמקומות עצמם כמקומות הם ריקים מתוכן (ולכן גם נחרבו) ברגע שהעם עצמו לא שומר על התורה ועל הקדושה. לפי גישה זו ניתן להגיד שהמשכן (ואף המקדש) באו בדיעבר ולצורך יצירת מקום עבודה גשמי לה', צורך זה היה קיים בעם עוד לפני חטא העגל (שהיווה את הביטוי הראשוני לצרוך בהגדרות גשמיות) והחטא עצמו גרם לשינויים מהותיים. עדין בית המקדש אינו עומד בפני עצמו כפי שמפורט לרוב בנביאים ונביא את דבריו החריפים במיוחד של הנביא ירמיהו שהרש"ר מתייחס אליהם (ירמיהו ז' א-יד)
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-ה' כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-ה':  כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:  וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-יְהֹוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ"
לבית המקדש כינויים נוספים אולם בבירור מטרת המשכן/מקדש היא לא רק להיות מקום השכינה בעם ישראל אלא מבטיחה את שכינת עם ישראל בארצו, כאשר נעשים כל המעשים המתוארים בנביא, המהווים ניגוד מוחלט לעשרת הדברות ולמצוות בפרשת משפטים, אין משמעות להיכל ה',והקריאה כאילו הבנין הגשמי עצמו יציל את העם היא ריקה מכל תוכן (כפי שהיה בשילה וכפי שקרה למקדש עצמו כנבואה). בני ישראל מצמצמים את מהות המשכן למבנה עצמו ללא כל הסתכלות על התוכן שלו (המבוטא גם בכלי הקודש ובפרט הארון בו נמצאים לוחות הברית והנמצא בקודש הקודשים וגם בתוכן הרוחני המבוטא בצורה ובמצוות) מעתה נבין את הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כקשור לתקופת הכניסה לארץ ישראל הנועד להבטיח את הישארות עם ישראל בארצו, ותחולתו רק בכניסה לארץ (כמו ציוויים רבים אחרים), אולם ייתכן כי עקב חטא העגל נהיה צורך גם במשכן ארעי שילווה את העם גם במדבר.

למאמרים נוספים לפרשת תרומה
המשכן בתנך הולמן
המשכן בתנ"ך הולמן 1890. אמנם המבנה שונה לחלוטין מהבנתנו את הפסוקים אולם ניתן לראות בו היטב את ההבדל בין המשכן לאוהל למכסה.

להרחבה בנושא זה מזוית שונה וביתר עניני המקדש מומלץ לעיין בסדרת השיעורים המקיפה מאד (מעל 120 שיעורים) שהועברו על ידי הרב יצחק לוי במשך חמש שנים מאתר בית המדרש הוירטואלי

תשובות לחידון ויקהל

להלן התשובות לחידון ויקהל. נסו שוב לגשת לדף החידות לפרשת ויקהל ולפתור לבד. נתקעתם? הנה התשובות המלאות.



עוד מעט...




מתחילים.
טבעות הזהב רומזות לתרומת הטבעות שבני (ובנות!) ישראל הביאו למשכן אולם יותר מכך לטבעות הנשיאה של הבדים לכלי המשכן כפי שמופיע בפסוקים רבים "ויצקת לו ארבע טבעות זהב..."
24K - זהב טהור, ביטוי המופיע רבות בפרשה
הרמקול נועד להעברת הקול במחנה כפי הפסוק (ל"ו ו): "יְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
איפה שיחקו שש בש? הכוונה ליריעות המשכן (ל"ו טז): "וַיְחַבֵּר אֶת-חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת-שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד" חמש ושש זה שש בש....
השלט האוסר על הבערת אש מתייחס למצוות השבת (ל"ה ג): "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
המראה היא רמז לפסוק ל"ח ח: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"
בקבוק הבשם הוא אחד מהחומרים לשמן המשחה: "בשמים לשמן המשחה..."
Murex trunculus - שם לטיני זה הוא שמו של חלזון הים ארגמון קוצני ממנו הפיקו את צבע הארגמן...
For Next While Do כמו גם בשרוך הנעל ובמשכן והמחברת רומזים על היריעות והלולאות. כל המילים באנגלית הן שמות של לולאות בשפות מחשב שונות. לולאות היו ביריעות (ל"ו יב): "חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל-אֶחָת"
1L1  - ראו את סוף הפסוק המובא בפתרון החידה הקודמת
תמונת הנול רומזת על פעולות האריגה והטוויה
מכסה הסיר רומז על מכסה המשכ
סוקרטוס אפלטון ואריסטו הם מגדולי הפילוסופים היוונים או בלשון התורה(ל"ה לה): "...עשי כל מאלכה וחשבי מחשבות"
כלב התחש רומז על ערות התחשים שהיו חלק מחומרי בניית המשכן. עד היום חלוקים הפרשנים מהי אותה חיית תחש מקראית (ברור שאין הכוונה לכלב).